עבדאללה עסוק קצת בזמן האחרון, אבל הגיע הזמן שניתן לכם קצת Inside Information על מה שקורה בorange. הדרך הטובה ביותר לדעת לאיזו חברה הגעת, היא כמובן - דרך הקיבה. הייתי כבר בלא מעט חברות שארוחות הצהריים בהן היו - איך לומר - מתאימות יותר למאכל חיות מחמד, מאשר לבני אדם, וזאת למרות העובדה, שלמיטב ידיעתי, חיות מחמד אינן אוכלות את חבריהן לשכונה.

הדוגמא האחרונה, היתה דווקא בווריפון, שבה הפנו אותנו לחדר האוכל (שמשרת כמה וכמה חברות באיזור) או למספר מצומצם של מסעדות, שאני מניח שבאותה נשימה יכולתי לקרוא להן “חתוליות”, בעיקר בגלל הבשר (החשוד משהו) שהן היו מגישות. אני אמנע פה משמות, על מנת להימנע מתביעות דיבה, אך מספיק יהיה לומר שרוב המסעדות בפארק סיבל (פארק אפק) בראש העין, עומדות בקריטריון להיקרא כאלה.

זה המקום לציין, כבדרך אגב, שגם כשעבדתי בהרצליה פיתוח, המצב לא היה טוב בהרבה, למרות ה”מגוון” הרחב מאוד של מסעדות באיזור. היתה לי שם תיאוריה לגבי האופן שבו מתייחסים ללקוחות בצהריים, מול היחס שלהן ללקוחות בערב. בצהריים, ככל הנראה בגלל תשלום מופחת משהו, השירות והאוכל ברוב המסעדות היו פשוט גרועים, וזה חתיכת אנדר סטייטמנט. בערב לעומת זאת, היית מקבל את כל מה שקיווית לקבל בצהריים - שירות טוב ומחוייך, אוכל איכותי ועוד. כאילו הציונים שעבדאללה היה נותן בצהריים לא היו קשורים בכלל למה שהוא היה נותן בערב. בימיים ההם, קיוויתי שמתישהו העניין הזה יתפוצץ להן בפרצוף - הרי אנשים ש”אוכלים חרא” בצהריים, לא ימליצו ויבואו עם חבריהם בערב. מישהו שם פישל בכל מה שקשור לשיווק של המסעדות האלה, ואני מדבר על הדבר הבסיסי ביותר. פשוט שכחו לחשוב על העובדה הפשוטה הזו. בסופו של דבר, זה אכן קרה, למיטב ידיעתי, רק למסעדה אחת: לאודיאון. אודיאון היא מסעדה שמתמחה בבשר (המבורגרים מצויינים לרוב, סטייקים ועוד). העניינים בצהריים היו צולעים במקרה הטוב, וזה במקרה של אחת המסעדות בעלת העסקית היקרה ביותר. השירות היה איטי להחריד, הבשר אף פעם לא הגיע במידת העשייה המבוקשת, ואיכשהו, ב-3-4 פעמים שהייתי שם, תמיד משהו התפספס להם. אני מדבר פה על תקופה של שנה וחצי-שנתיים שהייתי באיזור. אודיאון בהרצליה פשוט גרמו לנו לא לרצות לחזור לשם, מכל סיבה אפשרית. לעומת זאת, כשהגעתי לשם פעם אחת (לא הסכמתי ללכת לשם שוב בערב, אחרי חוויות הצהריים) בערב עם חברים, המצב היה שונה בעליל: ההמברוגרים היו פשוט מעולים, השירות היה מהיר ומצויין, והם כמעט לא נפלו בכלום. מאז שסיימתי לעבוד בהרצליה פיתוח, עברה כבר שנה וחצי. הסניף של אודיאון בפיתוח פשט את הרגל. סגר. מת. רק בתל אביב, ברח’ בארבעה, הסניף המקורי עוד פעיל, כבר קרוב ל-10 שנים. האמת - אין לי מושג אם דווקא ההנחה שלי שבגלל זה הסניף בהרצליה נסגר, היא נכונה. אני גם לא יודע מה קורה בסניף התל אביבי בצהריים, ומזמן לא אכלתי שם בערב (כמה שנים טובות) - אבל הוא עוד פעיל. וזו כל ההוכחה שאני צריך.

עם כל ה”מטען” והמחשבות האלה, הגעתי ל-orange עם ספקות לא קטנים. שמעתי שיש בחברה חדר אוכל, וגם שמעתי שבדר”כ מפנקים את העובדים בכל מיני פרמטרים. אבל האם האוכל עומד בסטנדרטים של האכלת בני אנוש?

ובכן - הרשו לי לספר לכם משהו מפתיע, שלא חשבתי שאני אומר על חדרי אוכל “קיבוציים”/”צבאיים” אי פעם - התשובה היא בהחלט ובאופן מפתיע כן. הרשו לי לספר לכם איך זה עובד שם:

בכל יום מפרסם צוות חדר האוכל הענק של החברה באתר האינטראנט הפנימי, את התפריט היומי. כל אחד יכול למצוא שם משהו שהוא אוהב, והכמויות בהחלט משבעות רצון גם הן. יתרה מכך, אני חייב להדגיש, שבמקרים רבים, הרגשתי כאילו האוכל הוכן באופן אישי בשבילי, אף על פי שבתכל’ס הוא מיועד לאלפי עובדי החברה. הפירה הוא לא אבקתי, הפתיתים מעולים, ואפילו הפבטות והאורז הבסמתי יוצאים מעולה.

יש תפריט בשר מגוון מאוד, עם כמה בארים של סוגי בשר, כאשר בכל יום, בנוסף לשניצלים ולכנפי העוף הרגילות, יש לפחות 5-7 סוגי בשר, וגם את ה”ספיישל” היומי: המבורגר בלחמניה, שווארמה בפיתה, גולש עם פירה (מעולה במיוחד! הבשר היה ממש רך ונראה שבושל על אש איטית. מנה אגדה!).

יש גם בר סלטים, בר מוקפצים ועוד הרבה-הרבה אפשרויות שונות. כמובן, שבר שתייה מגוון קיים גם כן (כל הסירופים בעולם בערך - כולל דיאט), מיצים שונים ובחירה בין כוסות זכוכית לכוסות חד פעמיות, אותן ניתן לקחת בסיום הארוחה.

בנוסף, לסיום, יש בר קינוחים (פרווה לצערי, אבל זה מה יש) ובו סלטי פירות טריים, עוגות, מוסים, מקפאים שונים, וגם מקפיא עם גלידות וארטיקים.

כל הארוחה הזו, עולה לעובד כ-10 שקלים.

אחד הדברים היפים הנוספים שיש לעובדים, החל משעה 17:00 מדי יום, הוא פאב, על הגג של הבניין. ניתן לשבת על כיסאות בחוץ, על הגג (יש שם גם בית קולנוע ענק, שמציג סרטים, חלקם בבכרוה ארצית, מדי שבוע בימי חמישי בערב), וניתן גם לשבת בתוך הפאב עצמו. יש שם מסך ענק למשחקי ספורט, והדבר החשוב ביותר: המחירים פשוט מגוחכים. שימו לב לכמה דוגמאות:
ג’וני בלאק - 16 ש”ח (אני מתכוון למנה - לא לצ’ייסר)
קווארבו גולד - 9 ש”ח
שליש טובורג מחבית - 5 שקלים טבין וטקילין.

ויש עוד רבים, כמובן. אבל אלה המחירים! אפילו גלן מורנג’י 10 שנים עולה לא יותר מ-16 ש”ח למנה. יצא לי להכנס לשם עם כמה חברים מהקורס ביום ראשון האחרון, והייתי בשוק. מתברר שלהיות עובד בחברת orange זה אומר לא מעט הטבות. אפילו חדר כושר בעלות מצחיקה של 25 ש”ח לחודש, יש להם - והוא משוכלל מאוד ולא נופל מאף סניף של הולמס פלייס (כולל גם מדריכים והכל).

וכמו שנאמר חברים: העתיד נראה מצויין - העתיד נראה orange.

חבר’ה, פסטיבל הבירות חוזר לבית היין בסוף השבוע הבא. להזכירכם, זה מה שהיה שם במאי האחרון.
צירפתי את ההזמנה שהיא קופון עם מתנות למי שרוצה ללכת.
אתם מוזמנים ללחוץ על הצלמית על מנת להגדיל את ההזמנה ולהדפיס אותה.

דבר ראשון - הרשו לי להתנצל. הסיבה לכך היא, שכל כך הרבה פעמים ביקרתי ב-Edison ברעננה בזמן האחרון, ועדיין - משום מה בדקתי את העניין, ונראה שמעולם לא כתבתי על המסעדה הזו. וזה מוזר. כי מדובר במסעדה בהחלט לא רעה, שני מטר מהבית (ולאלו שתוהים - כן בתוך תחומי הקו הירוק - שב”ח או לא שב”ח?), ואין לי תירוץ טוב לזה שהיא נשכחה מהבלוג הזה. אז הרשו לי להציג: Edison ברעננה היא המקום הזה שבו אני נוהג לקחת אליו אנשים שרוצים לערב גינס טובה מהחבית ובשר אדום מעולה, עם אווירה נהדרת. יש שם מהכל לכולם: פסטות, סלטים, בשר ומה לא. בדרך כלל, כלל האצבע שלי היה מרחיק אותי מהמקום, בעיקר בגלל שמקום שמתמחה ביותר מדי דברים, בדרך כלל נופל בכולם. אבל זהו - שאדיסון דווקא מצליח ברובם.
המחירים לא יקרים מדי (אך גם לא זולים מאוד), האוכל איכותי מהמנה הראשונה ועד האחרונה, האווירה משתנה בהתאם לשעה ולקהל, השירות נהדר, ובאמת - אין לי הרבה דברים רעים לומר על המקום.
אז אמש, לכבוד העובדה שידידתי הנפלאה ד’ נחתה בארצינו לחצי השנה הקרובה (שזה ממש מעולה, כי הציפייה היתה שהיא תגיע לכאן רק לשבועיים!!), לפני שהיא ממריאה חזרה לצורריה לקראת עתיד מזהיר יותר - התכנסנו לערב בנות (ידידותיי ד’, נ’ ואני) עם המון צחקוקים וכאלה. אוף ,כמה התגעגעתי לד’. לפני כמה חודשים היא המריאה לטיול בארה”ב, והיא חזרה מוקדם מהצפוי, אבל עם תכנית אב לפיה היא תתחיל ללמוד בצורריה בקרוב, בעזרת הדרכון הגרמני שלה, אחרי שהיא תלמד במכון גתה בארץ את השפה הגרמנית. לפחות עכשיו אני יודע שיש לנו עוד זמן לכמה וכמה חגיגות בזמן הקרוב.
אבל הגענו לדבר פה על אוכל, לא?
אז ככה, עבדאללה נאמנכם פצח את הערב בלחיים מהיר עם גינס, בינו לבין ד’. על הצד, לקחנו גם סודה ומים מינרלים.
עוד לפני שנ’ הצטרפה אלינו, ובעקבות כך שהיא הודיעה לנו שהיא לא תהיה רעבה (בגלל סעודה מוקדמת יותר), הזמנו לנו פטה כבד (42 ש”ח) שמגיע עם טוסטונים ואגסים מבושלים עם קרמל ופיסטוקים וגם קרפצ’יו בקר (46 ש”ח) שמגיע עם פרמז’ן מגורדת מעליו, מלח וגם כמה עלים לקישוט, וכן פוקצ’ה עם צ’ימיצ’ורי ועוד איזה צלוחית רוטב כלשהו המבוסס מיונז.
פטה הכבד הוא מנה פשוט נפלאה. מדובר בשתי פרוסות גדולות של פטה, 4 טוסטונים, שני אגסים, ובקיצור - כל המרכיבים של המנה הזו עובדים בצורה נהדרת זה עם זה. לדעתי - אחת המנות המושלמות שלהם.
הקרפצ’יו סובל ממעט חמיצות יתר, ואותו רוטב מסתורי היה פשוט לא טעים. אבל מעבר לכך - המנה הזו סבירה. הפוקצ’ה שמגיעה עם המנה טריה וחמה, וזה מציל את הבעייתיות של שאר המרכיבים.

בשלב הזה נ’ הופיעה, טעמה ממה שנשאר מהמנות הראשונות, ליקקה שפתיים, והתאהבה בבעל הבית, שמתברר שהוא גם בעל מבטא דרון אנריקאי בולט. מה לעשות - הבחורה אוהבת גברים גבוהים שיודעים איך מאייתים ואוכלים בשר… אין ספק שהעניין הזה גרם לערב להמשיך בכיוון בלתי צפוי אך מעניין ביותר, כשנראה שהשניים החליפו מבטים כל הזמן, והוא נעצר “במקרה” ליד השולחן שלנו כמה וכמה פעמים, רק כדי לבדוק “מה העניינים”. בשביל נ’, אני מקווה מאוד שהבחור יתקשר אליה (היא השאירה לו טלפון!!). אבל שוב - אני קצת גולש…

המנות העיקריות היו הסיבה העיקרית שלשמן הגענו לכאן.
אישית, אני אוהב בטירוף את ההמבורגר הקלאסי שלהם. יש להם גם איזה המבורגר מיוחד עם כל מיני תוספות של חצילים שלא מדברות אליי, אבל מדיווחים של חברים אחרים - הוא בהחלט שווה. אני, כאמור - לוקח את ההמבורגר הקלאסי (51 ש”ח), 250 גרם של בשר מדמם ונפלא, בתוך לחמניה עם ירקות (עגבניה, בצל, חסה, חמוצים) וגם תוספת (צ’יפס, סלט, פירה או הום-פרייז). הבשר הוא איכותי מאוד, ומרגישים שיש בו השקעה. זו מנה שאני חוזר ומזמין אותה שוב ושוב, בעיקר בגלל הערך שאני מקבל מול המחיר ההגיוני הזה. עם המנה הזו עוד לא נפלתי מעולם.
ד’ עוד הודיעה לי זמן רב לפני הגעתה, שהיא מתכוונת ללכת על הסטייק. היא הזמינה אנטריקוט 350 גר’ (118 ש”ח) שמגיע עשוי ביין אדום עם קלח תירס צרוב לצידו, וגם עם פירה ועליו מעט בצל מטוגן. הבשר עצמו עשה רושם חיובי מאוד על ד’, אבל הרוטב שבו “שחה” הבשר, היה מיותר. בגדול, נראה שהיא נהנתה. לדעתי - המחיר של המנה הזו קצת פחות שפוי, ויש מקומות שאני יכול למצוא בהם סטייק לא פחות טוב במחיר הגיוני יותר.
נ’ הלכה, באופן ממש לא אופייני (הבחורה ממש קרניבורית בדר”כ) על הסלט קיסר (54 ש”ח), שכלל לבבות חסה ברוטב קיסר, בצל סגול, קרוטונים, פרמזן ורצועות חזה עוף. היא אמנם סיימה את המנה, ואמרה שהיה לה טעים, אבל נראה לי שאת העניין הזה אני באמת אשאיר לשיפוטה. היא גם הזמינה כוס יין ריזלינג גרמני (36 ש”ח), שבהסנפה אקראית הצליח לסקרן אותי. אני אבדוק את העניין לעומק בפעם הבאה..

לסיום, הזמנתי לי אספרסו קצר (9 ש”ח), עוד סודה וגם חלקנו בינינו טארט-טאטן בננות (36 ש”ח) שנאפה במקום, מגיע עם כדור גלידה וניל מעליו, והוא קינוח מעולה, ללא שום צל של ספק.

משהו קטן על האווירה:
האדיסון מגדיר את עצמו כמעין שילוב של דיינר עם פאב ספורט לכל המשפחה, והוא כולל שני “חלקים”: זה שבחוץ וזה שבפנים. בפנים, יש מסכי LCD מעל הבר, בר מגוון וגדול, וגם ספות וכיסאות נוחים מאוד, והכי חשוב לימי הקיץ הישראלי - מיזוג נהדר. בחלק החיצוני (שבו גם ניתן לעשן), יש מסך ענק עם מקרן, עליו מוקרנים אירועי ספורט מדי ערב, יש בו שמשיות, וגם כמה ספות. השילוב הזה, מצליח לתת לכל אחד את האווירה שהוא מחפש.
כאמור - גם השירות מצוין. המלצריות תמיד מחוייכות, וכפי שכבר ציינתי, כשאתה בא עם איזו ידידה פנויה ומושכת, יש סיכוי שאפילו בעל הבית ישהה לידך חצי ערב

הערה קטנה לפני סיום:
אדיסון חולקת עם ארקפה שנמצאת צמודה אליה מאבטח. הוא יושב שרחבה הקטנה שבין שתי המסעדות. לפעמים הוא מחליט לבדוק, לפעמים לא. לעיתים קרובות אני עובר לידו עם תיק, בלי שלאיש בכלל אכפת, ולפעמים כמו היום, הוא עושה לנו סימן עם היד, שנבוא אליו כדי שיבדוק את התיקים שלנו, וזאת על מנת שחס וחלילה הוא יצטרך לקום מרבצו. זה לא היה מפריע לי, אלמלא היו מכניסים את עניין האבטחה לחשבון באדיסון (בארקפה סתם יקר באופן לא פרופורציונאלי, כך שאין לי מושג אם מכניסים את האבטחה לחשבון או לא). בדר”כ אני לא עושה מזה אישיו, אבל הפעם המלצתי היא לא לשלם את הסכום הזה, גם לא למאבטח באופן ישיר.

סיכום:
חשבון: 482 ש”ח ל-3 אנשים, לפני טיפ (כולל אבטחה - 1 שקל לכל סועד).
אוכל: לרוב מעולה, אף על פי שיש גם כמה נפילות.
שירות: מעולה, ללא רבב. תמיד עם חיוך, מוכנים להענות לכל שיגעון.
אווירה: רומנטית או משפחתית, כל אחד ימצא את מה שהוא מחפש. המוסיקה אינה מחרישת אזניים, ואפשר לדבר ללא הצורך להרים את הקול.
חניה: בשפע! יש מגרש חול ענקי ששייך לבית לווינשטיין, והוא חינמי לגמרי! עדיף לחנות בו, ולא במגרש המסודר שעולה כסף.
ציון סופי: 9.

Edison
אחוזה 282, רעננה
טלפון: 09-7743131

בימים האחרונים יש בבלוגוספירה שטף של פוסטים פסימיים על מגרועתיה של המדינה ועל עזיבה של מדינת ישראל, לטובת מקום אחר, טוב יותר. חלקם גם כותבים מחו”ל על ביקורים קצרים שעשו כאן, וכמה רע היה להם.
תסלחו לי, אבל אולי די כבר??!!
אני יודע שחרא פה. אני חי פה. חשבתי אפילו לעוף מכאן לארה”ב לפני כמה שנים. עדיין יש בי מחשבות לקנות כרטיס טיסה לאנשהוא ופשוט להיעלם. יחד עם כל זאת - אני תמיד אחזור לפה. לפחות בינתיים.

קחו כמה נקודות למחשבה:
דבר ראשון: המדינה הזו, היא עדיין חילונית. נכון - הדתיים צוברים כוח מדי שנה. כרגע, אני לא רואה את זה הופך למהפיכה כוללת. תראו לי מחקר מדעי אחד שטוען אחרת.
שנית, היצירתיות שמתאפשרת פה לילדינו היא יוצאת דופן. נכון, זה אומר לפעמים שזה הופך אותנו למדינת קומבינה, אבל אני לא בטוח שבלי זה, תעשיית ההיי-טק או אפילו תעשיות ביולוגיות ואחרות, היו פורצות לתודעה הבינלאומית. זה קורה כמעט על בסיס שבועי. תתחילו להסתכל על מדורי הכלכלה. לעומתינו ארה”ב נראית כמו גרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת. הכל נעשה לפי הספר. חרגת במילימטר? תיענש. אני ממש לא מוכן לגור במקום כזה. אתם כן?

נכון - לחוץ פה. חם פה. הכל עובד כמו שוק. ובכל זאת, לא הייתי רוצה להקים משפחה באמסטרדם, או בארה”ב או בגרמניה. אין לי אפילו הסבר הגיוני לזה. זה בטוח לא עניין פטריוטי, כי אני רואה איך הממשלה הזו מתנהלת. אני גם לא ממש מאמין בעניין הזה של “עם ציוני בארץ ציונית”. אני לא חושב שמי שהגה את הביטוי הזה, ידע למה הוא יוביל. לגור בחו”ל? הצעד הזה לא מפחיד אותי.

אתם יודעים מה מפחיד אותי בארץ? התקשורת (וכן - שוב התקשורת אשמה). ואני אסביר:
נכון שיש יתרון, שהכל גלוי יותר פתאום, אבל לפתוח את העיתון ולקרוא רק חרא - זה מפחיד. זו גם הצורה שבה רואים אותנו בחו”ל. נראה אתכם לא נכנסים לפראנויות, אם הכותרות הראשיות בכל העיתונים מדברות על ייאוש, התעללות, מלחמות, גניבות וכו’.
קחו את סקוטלנד, לדוגמא: על כמה מקרי זוועה קראתם בעיתונות לאחרונה? או שמעתם ברדיו? ועדיין - האם הייתם מוכנים לגדל את ילדיכם במקום ירוק ונהדר, שה”חברים” הקרובים ביותר לילד שלכם יהיו במרחק של קילומטרים (אלא אם כן אתם רוצים לגדל את מוגלי, רק עם כבשים)? השעמום הזה יגרור אלימות, בסופו של דבר. אפילו באנגליה כבר מודים בזה, שהנוער שלהם הפך והופך לבעייתי ואלים יותר מדי שנה.
צרפת טובה יותר? זו שיש בה גילויי אנטישמיות בכמויות? אוסטריה? שבה כל ביקור שלי או של הוריי היה מלווה בבעיות, מהרגע ששמעו אותנו מדברים עברית? אלה מדינות שאתה כמעט לא שומע עליהם בתקשורת, עד שאתה מחפש, ובכל זאת - גם שם הכל חרא. לא פחות מכאן. שם מתלוננים על קור, ואצלינו על חום (חוץ מבחורף, שבו אני שומע את כולם מייחלים לקיץ). מה היתרון הגדול לעזוב היום? כל העולם הרי השתגע. כולם רודפים אחרי הכסף, אלא אם אתם שייכים לשבט מסוים באפריקה, וגם שם דברים משתנים לאט לאט. וגם שם חם ומגעיל. ודיקטטורות עושות שרירים כל הזמן.

אז על מה כולכם מדברים, לעזאזל?
אפשר קצת להירגע, אנשים. לא הכל גרוע פה כל כך. אנשים שכחו שיש פה גם דברים לא רעים:
האוכל מעולה כאן! מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, והאוכל רק נעשה טוב יותר. מטבח ים-תיכוני, אסיאתי או כל דבר אחר שתרצו, והכל כמעט בהישג יד. אפילו תעשיית יין ובירה התחילה לשגשג פה בעשור האחרון.
כלכלה - עדיין אחת היציבות במערב. אל תזלזלו בזה. הבנקים פה לא גרועים מאלה שבחו”ל. נראה אתכם מנסים לדבר בארה”ב על מינוס, בלי לגרום לפקיד לצחוק עליכם. חבל שבארץ הבנקים לא עובדים בחינם. מה לעשות - לא מדובר בארגונים פילנטרופיים במיוחד. יש דברים שהייתי משפר בהם, אבל הם לא המייצגים של השטן בכבודו ובעצמו, כפי שהרבה מאיתנו היו רוצים לחשוב.
האמנות - על כל צורותיה - פורחת כאן. תערוכות מקומיות ובינלאומיות מגיעות לכאן כל שני וחמישי. זה שאנחנו לא רצינו לראות את לאונרד כהן - זה בגללינו - זה לא בגלל שהוא לא היה מוכן להגיע לכאן. בכל זאת - מוריסי יגיע לכאן השבוע. אחד הזמרים הגדולים של כל הזמנים. פסטיבל ירושלים מביא את מיטב הקולנוע העצמאי מכל העולם לפתחינו. פסטיבל הג’אז באילת מציג פה כבר שנים. עכשיו יש גם פסטיבל בקיסריה, וגם הרכבים קטנים בכל בית קפה בשכונה. נכון - הממשלה לא עוזרת מספיק מבחינת תקציבים, ובכל זאת - אנחנו מסתדרים. לאלה שדואגים, רוב סוגי האמנות - עדיין חילוניות.
ביטחון - נקודת תורפה קטנה כשיש לך משטרה כמו שיש לנו, וגם הרגשת הביטחון הכללית לא משהו, כי הצבא הפך לארגון מסואב וחסר תכלית. אבל שוב - אני חושב שהתקשורת רק מלבה את המצב הזה. בלי קשר לחוסר היכולת של המשטרה לתת לנו הרגשת ביטחון בסיסית, אנחנו יוצאים כמעט מדי ערב להצגות, פאבים, מסעדות, סרטים, או סתם לסיבוב הליכה/ריצה, בלי שיקרה לנו כלום. נסו את וושינגטון הבירה - שם לא תמצאו מאית מהביטחון שיש פה לתושבים. וזו בירתה של האומה החזקה בעולם! שם יש את הצד הטוב של הנהר והצד הרע של הנהר. בצד הטוב אתם יכולים להסתובב בגפכם במהלך היום. בלבד. וזה לא דבר חדש. זה נשמך שם כבר שנים (גם שיקאגו לא משהו, ד”א).
חינוך - הבעיה הרצינית ביותר פה, ללא ספק. כל מי שטוען אחרת, פשוט איבד את שפיותו. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. זה מסוג הדברים, שאם התקשורת היתה מפמפמת יותר, על בסיס יומי, אני בטוח שהיינו מאושרים יותר. איבדנו את הערכים, ולתקשורת ולמערכת החינוך יש את האחריות המלאה על זה. אנחנו איבדנו כבר שני דורות בגלל המירוץ הבלתי נגמר הזה אחרי כסף ושררה. אני רק מקווה שאנחנו לא בדרך לאבד עוד דור. כל הדיבורים האלה על ירידה מהארץ תורמים לעניין הזה כל הזמן.

המממ… דוגמא קצרה? אני רואה כדוגמא, את ידידתי ד’, שנסעה באמצע מאי האחרון לטיול של לפחות חצי שנה בארה”ב. זו הייתה הצהרתה באופן שלא משתמע לשתי פנים. חודשיים וחצי מאוחר יותר, אותה ידידה החליטה לנטוש את ארה”ב ה”נהדרת”, ולחזור ולנסות את מזלה באירופה. למה? כי ארה”ב מגעילה. וזו בהחלט בחורה שיודעת להנות מהחיים. אני מאחל לה המון בהצלחה ושולח לה המון אהבה. אני עדיין מקווה שהיא תחזור לכאן.

שכחתי עוד משהו? אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא ציינתי (כמו רפואה, שרבים בעולם רואים בה כמעולה, ואני נוכח כל פעם מחדש, כמה היא מזכירה לי תיאורים מהעולם השלישי. אבל מה אני יודע..?!). לשפר זה חשוב! אבל איך אנחנו אמורים לשפר, אם כל מה שאנחנו שומעים עליו זה על רופאים, מהנדסים ואלוהים יודע מה עוד, שעוזבים את הארץ? אני מאמין בלשנות מבפנים. אמרתי את זה לא אחת. אין דרך אחרת. אז די!! מספיק. לא טוב לכם - תעזרו לשנות. אם אתם מעדיפים לקטר, אז עדיף שתמשיכו את חייכם בכל אחת מהמדינות שאתם מגיעים מהן, או שפשוט תעזבו. תרגישו ווינרים כשתעשו את זה, אני בטוח! תרגישו מנצחים!

דיסקליימר קטן: כל הכתוב בפוסט זה אינו מתייחס לאנשים שאין להם מה לעשות בארץ, בגלל עניין מקצועי או רפואי גרידא.

בשבוע שעבר, בין ה-14-16.5.08, נערך פסטיבל הבירה ה-6 של Beer Master ב”בית היין” במעברות. אחרי לא מעט טלפונים, הלכנו בסופו של דבר רק נועם ואני לערב בירה נהדר! זה היה ביום רביעי, בשעה 19:30 בערך, כשעוד המקום היה כמעט ריק מאנשים (המקום התמלא מאוחר יותר, אבל לא היה צפוף בטירוף). אף על פי שלא טעמתי את כל מה שהיה להציע שם, יצא לי לטעום הרבה בירות שאני לא מכיר, רובן פשוט מעולות. אבל למה להרחיב יותר מדי בתיאורי סרק - נלך ישר לעניין שהביא אותנו הלום.
המקום הראשון אליו צעדתי בגאון היה הדוכן של בעלי ה”נורמן” וה”נורמה ג’ין”, שהביאו כמה דברים מעניינים מאוד:
Maredsous - בירת טריפל בלגית, בעלת חוזק של 10%, אדמדמה ונהדרת, פתחה בשבילי את האירוע. זוהי בירה מתקתקה ופירותית ויש בה גם תיבול שמאזן אותה היטב.
אחריה הלכתי על Old Speckled Hen - בירת Pale Ale אנגלית, בעלת חוזק של 5.2%. זוהי בירה מרירה מאוד, בעלת גוון אדמדם. בדיוק כמו שהאנגלים אוהבים.
באותו דוכן המשכתי עם St. Bernardus Wit - עוד בירה בלגית, עם חוזק של 5.5%, העשויה מחיטה. זוהי בירה בעלת גוון בהיר מאוד, והיא פירותית ועדינה, קלה מאוד לשתייה.
האחרונה שטעמתי באותו דוכן היא Chimay אדומה - בירת מנזרים בלגית, 5.5% אלכוהול בנפח. גוון חום-אדמדם, פירותית ומתוקה. לדעתי - השימיי הכחולה טובה ממנה (היא גם כהה יותר), אבל גם זו היתה חביבה למדי.

כאן החלטתי כבר לעבור לדוכן אחר - של עוד מבשלה, הפעם ישראלית למהדרין, בשם Dancing Camel. למי שלא מכיר, אני מאוד ממליץ לכם לבדוק אותה. איש חביב ביותר בשם דייויד עשה עליה והתחיל את הסיפור הזה לפני כמה שנים, כשעוד בארץ לא ידעו בכלל איך להגות את המושג “מיקרו-מבשלה”. הם עשו השנה, כבר בפעם השניה, אירוע של שתיה מפסקת, לפני הפסח במבשלה בתל אביב. החבר’ה האלה מוכשרים מאוד, והם הביאו לא מעט חידושים לפסטיבל. לרוב הבירות שלהם, יש לי רק מילים חמות. לכל הבירות שטעמתי יש חוזק של 5%, מלבד אחת (ה-IPA שלה יש חוזק של 7%). דבר הראשון - ה-APA (מדובר ב-American Pale Ale) - בירה קלילה מאוד, בהירה מאוד. מעט קלילה מדי בשבילי. דומה מאוד למה שהמונטי פייתון אמרו פעם (It’s fuckin’ close to water).
בדקות אלה הצטרף אליי נועם, ואני החלטתי ללכת איתו על ה-IPA - ה-Indian Pale Ale - בירה אדומה יותר, פירותית יותר (בעיקר פירות יבשים ודבש), ובעלת נוכחות יותר מאסיבית. יופי של בירה!
אחריה הגיעה ה-Midnight Stout - בירה שחורה משחור, כיאה לשמה. לדעתי - היא הטובה ביותר במה שיש למבשלה להציע. היא מרירה, עם סיום שמזכיר פולי קפה טובים, עם מעט מאוד מתקתקות על הלשון. מומלץ!
לסיום, ניסיתי בירת צ’ילי - ולא, זו לא טעות כתיב (אבל לא תמצאו עליה כרגע באתר שלהם. אין לה עדיין שם, למיטב ידיעתי). זוהי בירה cloudy, בהירה למדי, שיורדת חלק בגרון ומעלה אחר כך חריפות נהדרת כשתרגישו את הגרעפס מגיע.. מאוד חמודה, ובהחלט מיוחדת!

נעבור הלאה: ושוב - הבלגיות ממשיכות לעשות לי טוב..
המשכתי עם Delirium Tremens - בירה בלגית מתוצרת Huyghe Brewery, בירה כהה, בעלת חוזק של 8.5%. שוב - גם כאן הפירותיות מנצחת, והקטיפתיות הקלה בבירה הזו מעמידה אותה בשורה ראשונה עם הבירות שאהבתי בערב זה.
מאותו דוכן - Mongozo Banane - גם הבירה הזו היא מאותו הבית, מבשלת Huyghe Brewery בבלגיה. וכן - השם שלה באמת מרמז על טעמה. זוהי בירה בטעם בננה (!), בעלת חוזק של 4.8%. אני יודע - זה יישמע מוזר לחלקיכם, אבל זו בהחלט היתה בירה לא רעה. היא לא היתה מעולה כמו אלה ששתיתי לפניה, אבל היא היתה ממש חביבה. מומלץ בעיקר לאנשים שרוצים לשתות משהו קל, ללא המרירות הרגילה של הבירות שהם הכירו עד עכשיו.

לסיום הערב, בעיקר כי כבר היינו “קלילים על אצבעותינו” (וגם כי לא ממש ראינו עוד דברים מעניינים במיוחד - בירות תאילנדיות לא עשו לי את זה אף פעם), הלכנו על טעימה של Kasteel Brune. מדובר בבירה בלגית (כמה מפתיע), שיש לה חוזק של 11%!! היא מרירה-מתקתקה, ופשוט מעולה! אין ספק - זו היתה הבירה המנצחת של הערב (למרות שה-midnight stout של dancing camel נתנה לה פייט מעולה). מתברר אפילו ש”התפוח לא נופל רחוק מהעץ”, כמו שאומרים. גם אבא שלי, שחזר מרוצה מאוד מהפסטיבל ביום שישי, התרשם עמוקות מהבירה הזו, ואפילו חזר לקחת “טעימות” 5 פעמים! למבשלה הזו יש גם, מתברר בירת Blonde בהירה וגם Rouge, שהיא בירת דודבנים, אבל אותן לא טעמתי, ואמינות חשובה כאן…

המון תודות לדרינקינג על המבצע המשובח שלו. בזכותו לקחתי בקבוק של Belhaven Ale הביתה (בירה סקוטית שאני אוהב, בעלת חוזק של 4.6%).

והנה עוד כמה תמונות קטנות מהאירוע עצמו, רק כדי שתראו כמה נועם ואני סבלנו..

ד”א, הערה לסיום - במהלך הערב אכלתי שתי לחמניות עם נקניקיות, כי זו הדרך האהובה עליי לשתות בירה. אני לא יודע מה היה באוכל הזה, אבל למחר הקיבה שלי צעקה עליי, והייתי חלש במשך רוב הסו”ש האחרון, כתוצאה מזה. אני לא יודע אם מישהו אחר סבל מזה כמוני, אבל אולי כדאי לבדוק את העניין הזה לפעם הבאה, ועוד יותר מזה - להתרחק מהדוכן הזה ולאכול טוב טוב לפני שנכנסים לפסטיבל כגון זה.

לפני כמה דקות, חבר העביר אליי את הידיעה הזו, תחת הכותרת “בשורת איוב”.
אין ספק שמדובר בבשורה מרה לאוהבי גינס (משחק מילים שכזה), ולעבדכם הנאמן בפרט. מבחינתי גינס רשומה כבירה הממוקמת במקום השלישי בעולם - אחרי אופלקו הצ’כית ואוגוסטינר הגרמנית (נכון להיום, יש לי 148 בירות רשומות שטעמתי בחיי). הטענה הרשמית היא שמותגי בושמילס ובייליס לא ייפגעו כתוצאה מהרה-ארגון. השאלה שמטרידה אותי יותר היא דווקא לגבי הבירה והכמות שתיוצא. האם ייצור הגינס בישראל, שמתבצע במפעל באשקלון, ייפגע גם הוא כתוצאה מההחלטה הזו של דיאג’ו.

ביום שישי, לפני הצגה נוספת של “המוסד הסגור” אותו הלכתי לראות הפעם עם חבורה של 13 איש ואישה, פגשתי את מודי, בהמלצתו, בבר יחסית חדש בתל אביב. למקום קוראים The English Bar, ונחשו מה יש שם? הייתם קרובים - אני אספר לכם בכל זאת: בר אנגלי. זוג נחמד בשם סקוט ושרה פתחו את המקום לפני כמה חודשים, והוא יושב ברח’ אלנבי 16 בתל אביב. בבר הזה אין שום יומרות. 13 ברזי בירה, קצת ספיריטים, שולחן pool, ובקיצור - בר התיירים החדש שלכם. אל תחפשו פה אוכל, כי פשוט אין, אבל סקוט הבטיח שהוא קנה את הבר מעבר לפינה על רח’ הירקון, ובו כבר יהיה תפריט אוכל מסודר יותר. בינתיים, אתם מוזמנים להתענג על האווירה האנגלית המעולה בבר הזה, להכיר תיירים ומתנדבים, לשתות גינס שטופלה היטב, והיא קרירה וטריה, לשמוע מוסיקה נחמדה, להנות מהשירות המחוייך תמיד של הבארמניות, וגם מהמחירים הסבירים מאוד (שאף יורדים ככל שאתם שותים יותר). כיאה לבר אנגלי, הוא מעודד בעיקר שתיית בירה, ושם פחות דגש על סינגל מאלטים או על ספיריטים איכותיים, אבל יש בו כרטיסיית שתיה, בה על כל משקה שתיקחו (גם על אלה שבהם הזמנתם את הבארמנית לצ’ייסר) תקבלו חותמת, והמשקה העשירי יהיה על חשבון הבית. אפשר לקחת את הכרטיסייה ולהשתמש בה ביותר מביקור אחד, כמובן. לאלה שיש להם בעייה עם מקומות מעושנים - אל דאגה! חל איסור מוחלט לעשן בתוך הבר. הבעיה היחידה שלכם עלולה להיות חניה (המקום קרוב מאוד למגדל האופרה), אבל יש חניונים רבים בסביבה.
ד”א - כרגע יש מבצע על הקילקני במקום - החל מ-22:00, נפתח הבר בקומה התחתונה, ופיינט מהחבית נמכר ב-20 שקל, והוא כולל גם צ’ייסר ממבחר לא רע, באותו מחיר.
מוזר שדווקא מודי, ששוהה רוב הזמן באוסטרליה, הצליח לשים עין על המקום הזה הרבה לפני המקומיים.. אבל למה להתקטנן. יאללה - מי בא?

טוב..
אז באמת עבר המון זמן מאז שכתבתי לאחרונה. אפשר לייחס את זה לסיבות רבות: תקופה לא מזהירה מבחינת הכאבים, חוסר היכולת לשתף את מה שעובר עליי בעבודה ובחיים בכלל, וגם בגלל שפשוט לא קרה משהו מרגש בעולם שלי שהרגשתי שהוא שווה כתיבה. למרות שעדיין לא סיימתי לתמלל את כל הטיול לסקוטלנד (זוכרים?!), ויש עוד חצי טיול להעביר אל הכתב, פשוט הרגשתי קצת מותש מהכתיבה, והרגשתי שעולם כמנהגו נוהג, ולי אין כוח או אפילו את הסבלנות להיות ציני כלפיו. אבל עכשיו - עכשיו הגיע רגע של סיכומים, אני מניח. סיכומים של שנת 2007. כולם כותבים על מה היה, ומה יהיה, את התקוות והמשאלות לשנה החדשה, ואני לא שונה בעניין הזה.
2007 היתה שנה משמעותית מבחינתי. אני לא יכול להתעלם ממנה, בגלל שבשנה הזו איבחנו את המחלה הזו שממנה אני סובל (פיברומיאלגיה), וכנראה אחיה איתה עוד שנים קדימה, ומבחינה זו, 2007 היתה שנת הסתגלות. עוד לא לגמרי הצלחתי להבין איך לחיות עם זה בצורה כזו שתספק אותי, אבל אני חי איתה בצורה די סימביוטית, ומתפקד לא רע, ברוב הזמן, לא מעט בזכות הטיפול הפסיכולוגי שאני עובר והתובנות הקטנות שהגעתי אילהן. יחד עם זאת - זה ידרוש עוד תקופה של הסתגלות, כפי שהבנתי לאחרונה. במהלך השבוע האחרון הייתי חולה, והתקפי הכאבים חזרו לקנן בגופי, ולצערי נזקקתי שוב לתרופות הנרקוטיות הקשות, כדי להרגיע את הגוף. זה לימד אותי שגם כשיש תקופה טובה של כמה חודשים, אין הבטחות. הכל יכול לקרות. אז כאמור - להתעלם מהשנה הזו, אני לא ממש יכול.
ב-2007, אחרי תקופה קשה, של יותר מחצי שנה, שבה בקושי תפקדתי בחצי משרה, חזרתי לעבוד במשרה מלאה מתוך בחירה אישית שלי לעמוד חזרה על הרגליים, ולא לתת למחלה הזו לנצח אותי, ולהפיל אותי. כחלק מהתראפיה שלי, החלטתי לפתוח בשנה הזו בלוג, שאותו אתם קוראים עכשיו. החלטתי להיחשף וגם לחשוף את מה שאני עובר, ולו בשביל שאם מישהו/י אחד/ת יקראו ויזדהו, או שמשהו מתוך כל זה יעזור לאותו אדם, אז כבר עשיתי מעשה טוב. והתברר לי, שזה בהחלט עזר. זה נותן הרגשה טובה בלב. לפעמים אפילו הציניות נעלמת במצבים כאלו ומפנה את מקומה להזדהות.
2007 היוותה שינוי עצום בשבילי גם מבחינת הצורה שבה אני חי ומתקשר עם העולם. אני יוצא פחות לפאבים ומעריך יותר ערבים ביתיים, אני משתולל פחות ומרגיש עייף בשעות שבהן רוב המבלים רק יוצאים מהחורים שלהם בתל אביב, אני מרגיש פחות את הצורך להגיע לתל אביב, אחרי כל השנים האלה של מרדף אחרי הפאב הבא. אני מחפש שוב לקנות דירה, אבל תל אביב לא עולה בכלל הפרק - גם לא בשכירות. יש בזה הצהרת כוונות מבחינתי. אחרי כל השנים האלה בתל אביב, עיר שאני באמת אוהב, מצאתי קצת יותר שקט ושלווה עצמית, ואני חושב שדווקא בראש העין או במיקום אחר סביב המרכז, אבל לא בתוכו, אני אוכל להמשיך להנות מהשלווה הזו. ויחד עם זאת - פלורנטין תמיד תישאר השכונה המקסימה ביותר שגרתי בה בימי חיי. אני חושב שחלק מההשלמה הזו שאני שרוי בה, היא כתוצאה מהיופי הזה שנחשפתי אליו בפלורנטין. מבחינת שתיית אלכוהול, על אף הטיול המשוגע לסקוטלנד, אני יכול לומר בבירור שאני שותה פחות מבעבר. אמנם נכון, יש לי כרגע כ-20 בקבוקי סינגל מאלט בבית, כולל אחד יפני (ניקה 17 שנים) שקיבלתי לאחרונה מנסיעה של הוריי למדינת השמש העולה, אבל אני לא שותה כבעבר. יש לי הרגשה, שזה גם משפיע עליי על הכאבים שאני חש ברגליים. אז פתאום, כוס אחת או שתיים של בירה מספיקות לי. אני לא צריך 4-5. ולפעמים אני לא מרגיש שאני צריך לשתות בכלל במשך שבועות שלמים - גם זה קרה לי לאחרונה. אני לא יודע אם זו התבגרות, או סתם הרגשה כללית, אבל זה המצב - ואני שלם עם זה לחלוטין.
2007 היתה ברובה שנה של השלמה מבחינת המחסור שלי בזוגיות. ביוזמתי החלטתי לקחת הפסקה ארוכה ולטפל בעצמי לפני הכל. אני בנאדם מעניק. אני אוהב לתת, לפעמים בלי הגבלה. כשאני לא יכול לתת, אני לא מרגיש שאני יכול להתחיל שום זוגיות. אז היתה הפסקה. ניסיתי, לאט ובזהירות לגשש בחזרה לעולם הדייטינג בספטמבר האחרון, ובינתיים - לא נראה שמשהו הולך מכל זה. אבל להבדיל, למרות שהמחסור בזוגיות קשה לי, אני לוקח את הדברים לאט. לא התחברתי שוב לשום אתר היכרויות ואם פעם הייתי קופץ מנסיון היכרות אחד לשני במהירות, היום אני לא טס כל כך מהר. אני נשאר כדי לבדוק, ולא תמיד זה הדדי. גיליתי את הצביעות הזו שיש בעולם הדייטינג. שאם אתה לא מושלם, או שיש לך מגבלה פיסית אירעית, אף אחת לא תעצור כדי להקשיב לך יותר. אתה תהיה “פרסונה נון-גראטה” מבחינה רומנטית. אני מקווה שבשנה הקרובה, ב-2008, זה לפחות ישתנה לטובתי. נמאס לי לפגוש בחורות ש”מתלבטות” לגביי באופן כללי. אני רוצה בחורה שתימשך אליי בגלל מי שאני, לא בגלל שהיא הכינה רשימת מכולת, ושאני לא עומד בכמה סעיפים. כולנו עושים ויתורים, אבל לשמוע מישהי שאומרת לי שהיא עושה המון פשרות “בשבילי” - תודה רבה לך באמת, אבל בדייט ראשון/שני, כשאת לא מכירה אותי באמת - לכי חפשי, עם כל הכבוד. וזה קרה לי כמה פעמים בחודש האחרון לבד.
2007 היתה שנה שבה הייתי צריך להוכיח את עצמי, ולהראות לעולם מה אני שווה מקצועית. למרות שהר”צ שלי תחלוק עליי, אני חושב שאני עושה את זה בצורה טובה מאוד. לפחות לעצמי, אבל לא רק. בחודש האחרון הובלתי פרויקט בווריפון, והצלחתי להניע דברים, גם כשהייתי חולה. וזה אומר דרשני. אני מאוד מרוצה מההתקדמות הזו. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה אף טובה יותר. 2007 היתה גם במגמה של שיפור תנאים כלכליים. העיליתי את ה”שווי” שלי בעולם היי טק, וחזרתי לימים היפים שבהם קיבלתי משכורת יפה כמתכנת בזמן הבועה, כשעוד הייתי סטודנט. כך שאין ספק שזו היתה הצלחה מסחררת עבורי. אני גאה בהישג הזה לא פחות מההישגים האחרים.
2007 היתה שנה של הגשמת חלום, למרות כל המגבלות. נסעתי לסקוטלנד. חלום של שנים. חלקתי את הטיול הזה עם איש נהדר, שבלעדיו לא הייתי יכול לעבור את כל העסק הזה בשלום, ואני מקווה שעוד נחלוק דברים רבים ביחד (תשכח מזה עירא, אני לא חולק איתך מצעים או בחורות ).
ב-2007 הכרתי עוד אנשים נפלאים. מתברר שבכל זאת יש אנשים טובים בעולם הזה, למרות שהם נדירים. אלה חברים מדהימים שאני מוקיר כל אחד ואחת מהם/ן, ואני מאחל לכולם/ן ש-2008 תהיה טובה ובסימן צמיחה אישית.
ב-2008, אני מקווה להמשיך ולכתוב, לסיים את התמלול של הטיול לסקוטלנד, לטעום יין/בירה/ויסקי נהדרים ולהמשיך לדרג מסעדות טובות.

וזה בערך מה שאני יכול לרצות ולסכם ברמה האישית.

קטונתי מלבקש שלום עולמי ובריאות לכולם, אבל הסיכום של 2007 בעולם היה עגום בהרבה מזה שהיה לי אישית. נכתב על זה כבר כמעט כל דבר אפשרי. אנשים חסרי רחמים ורעי לב פוגעים בקשישים, בילדים, במשפחות שלהם, במשפחות של אחרים, ובכלל - בעולם כולו. הרוע נמצא סביבינו בכמויות בלתי ניתנות לתפישה, מבחינתי, ואני לא מבין איך הגענו למצב הזה. ההרגשה היא, שאי אפשר לסמוך על אף אחד. כל אחד חשוד במשהו. רדיפות, שקרים, בצע, צביעות, אלימות מכל סוג שהוא, וזו רק רשימה חלקית. אני באמת מקווה, אולי בתמימות מה, שהשנה הבאה תהיה יותר טובה. אמנם אני בן 33, לא ילד עם חלומות שאינם ברי הגשמה לרוב, אבל תמיד יש בי איזו תקווה קטנה שיהיה יותר טוב. שלאנשים יהיה אכפת ושיקבלו את השונה מהם. שאנשים יפסיקו להצהיר כל כך הרבה הצהרות, ושיתחילו לעשות, כדי שנוכל לחיות טוב יותר אחד ליד השני. רע לי לראות לאן העולם צועד היום. רע לי לראות שאגוצנטריות פשוט משתלטת. שהמורים לבד, הסטודנטים לבד, המרצים לבד, ובמקום להלחם על עתיד ההשכלה במדינה הזו, למשל, כל אחד חושב רק על הנתח שלו. אבל בכלל - חינוך בעולם כולו, לקבלת האחר, השונה - תהיה התחלה טובה. אני, בתמימותי, רוצה להאמין ש-2008 תהיה שנה טובה מפוכחת יותר, טובה יותר.

שנה אזרחית טובה לכולם!

שבוע מפרך ומעייף עבר על כוחותינו, שבוע שבו היו לי אורחים מחו”ל ברגע שנחתתי בארץ, והייתי צריך להמשך ולהתרוצץ איתם אצל מנהלי מחלקות שונים, אנשי R&D, ועוד כהנה וכהנה. תוסיפו לזה את העובדה שגם דוד השמש שלי הלך השבוע (ותוקן רק לפני כשעה), וביום רביעי הייתה לי הדרכה שהלכה ממש לא טוב (וזה אנדרסטייטמנט בפני עצמו), ותבינו לבד שהייתי זקוק לאיזה פינוק קטן. הפינוק הזה הגיע בדמות ארוחת ערב שהחברה שילמה עליה, לטובת האורחים והמארחים. הפור נפל על מסעדת “בויה” בנמל תל אביב, ששמעתי רבות עליה בעבר, בעיקר בצורת סופרלטיבים על איכות האוכל, השתייה והשירות.
אתחיל ואומר שהארוחה כללה 3 מנות, יין, וגם גינס קרה שכל כך הייתי צריך אחרי שבוע שכזה.
את הערב פתחתי, כאמור בגינס מצויינת וטרייה, שהרוותה את צמאוני. למנות ראשונות, הזמנו ל השולחן חומוס “בויה” עם גרגרים ושמן זית, חציל אפוי (אלה לטובת הארוחים שרצו משהו “ישראלי”), בייבי קלמארי עם קרם פרש, צ’ילי ושום, פוקצ’ות וסלט פטה. מלבד החציל, שהמכירים את כותב שורות אלה יודעים שזה לא ייכנס לפיו, המנות היו טובות מאוד. החומוס היה טרי, הקלמארי היו מעט פיקנטיים, הפוקצ’ות היו נהדרות, וגם הסלט הפתיע לטובה בגודלו ובמגוון הירקות שבו.

תפריט היינות של המסעדה, כולל בעיקר יינות ישראלים שונים, אבל יש גם נגיעה קלה לעולם הגדול (קצת מספרד, צרפת, ארגנטינה ואיטליה). אנחנו הלכנו, איך לא, בהמלצתי, על “מסע ישראלי אדום 2006″, של יקב ויתקין. מתברר שעשיתי להם שיווק לא רע, ובצדק - היין היה פשוט נהדר. גוף בינוני עד כבד, עץ מורגש מעט, עם ריחות חזקים של וניל ופירות יער בשלים (בעיקר פטל, אוכמניות שחורות). הטעם היה גם הוא חברותי ביותר, ארוך מאוד, והורגשו בו, מלבד אותם פירות יער ווניל, גם עשבי תיבול ונגיעה של פלפל. כל הסובבים שיבחו אותו עד מאוד. המחירים במסעדה לא מאוד זולים, ובקבוק כזה עלה 136 ש”ח, אך מה לא עושים לטובת אורחינו…

למנה עיקרית, הזמנית קבב שעשוי ממיקס של בשר בקר וכבש, על מצע של פיתה דקה, טחינה ובתוספת צ’יפס (68 ש”ח). מראש ביקשתי שהקבבים לא יהיו עשויים מדי, כמו שנוהגים לעשות במחוזותינו, ואכן קיבלתי 4 קציצות, אשר בתוכן שררה אדמומיות טובה, ורוכת מבורכת של בשר איכותי ביותר. בשלב הזה גם הזמנתי עוד כוס גינס.
על השולחן הוזמנו לסועדים האחרים גם פילה דניס בטאבון, מלדיוני פילה בקר על מצע פירה ואספרגוס, פילה סלמון, ועוד שתי מנות דגים (שמפאת מרחק מהסועדים לא ממש ראיתי או שמעתי מה הן היו). נראה שכל הסועדים היו מרוצים מאוד מהמנות שלהם, ואחד אפילו הסתכן ולקח את פילה הבקר שלו במידת עשייה רייר (הסיכון הוא בגלל שלא שמעתי שום דבר על איכות הבשר של המסעדה בעבר), ואכן הבשר היה פשוט תענוג לחיך.

קינוחים: דווקא בחלק הזה, אין הברקות יוצאות מין הכלל. הטארט טאטן בננות היה נהדר, אבל שאר הקינוים היו מאוד פשוטים. אני הזמנתי “שוקולד וולקנו”, הידע גם כסופלה שוקולד, שדווקא היה לא רע, רק חבל שהוא לא הגיע אליי. המלצרית לא ממש הקשיבה לי, ונעבירה את המנה שלי לסועד אחר, ומאחר ולוקח להם 20 דקות לאפות את הקינוח הזה, הסתפקתי בעוגת השוקולד עם גלידה שהיתה בסיסית מאוד, עם טיפה מיץ אוכמניות עליה (שדווקא קלקל ולא הוסיף דבר) וגלידת וניל בנאלית.
האספרסו הכפול שלקחתי לסיום גם היה חביב, אבל טעמתי טובים ממנו.
בכל מקרה - תישארו עם המנות הראשונות והעיקריות. הקינוח היה התחזרות לשמה, ולא היה שווה את ההרגשה הנפוחה אחר כך.

סיכום:
חשבון ל-6 סועדים: 1,016 ש”ח לפני שירות.
מיקום: נמל תל אביב, ליד ה”ארליך”.
שירות: לא רע. מלצרית שהתחילה להתווכח איתי אם חצי גינס הוא בעצם פיינט או לא, וסיפור הקינוח, קצת עצבן.
רמת אוכל: טובה מאוד, כל עוד לא נוגעים בקינוחים.
רומנטיקה: יש מצב. למרות הפלצנות המיותרת.
עישון: אסור בכל המסעדה.
ציון סופי: 8.5.

טוב.. אז הגיע הזמן לעדכן שוב את המסע הזה ללונדון. אתמול סיימתי לעבוד מוקדם, ב-13:30, ליתר דיוק, לאחר שכבר סיימתי לפתור לחבר’ה באנגליה את כל הבעיות הפתוחות שלהם, וממש לא היה לי מה לחפש שם יותר. בהסכמתם, ארגנתי שהנהג שלי יאסוף אותי בשעה הזו, והגעתי למלון, כדי להתארגן לקראת מפגש עם דניאל בלונדון. דניאל ואני קבענו להיפגש בתחנת ויקטוריה, מה שהצריך, מעבר לנסיעה ללונדון עצמה (הרכבת מג’רארדס קרוס מגיעה ל-MAYLEBORE), החלפת רכבות. למדתי שאפשר לקנות כרטיס נסיעה “חופשי יומי”, שכולל את כל הנסיעות באוטובוסים, רכבת תחתית ורכבת רגילה, במחיר של 12.50 פאונד. אם מחשיבים את העובדה שאני התכוונתי לטייל לא מעט, וגם חששתי שקצת אסתבך בעיר הגדולה, החלטתי ללכת על הכרטיס הזה. מתברר שזה היה רעיון מעולה. לפי המפה של ה-TUBE, ממיילבון צריך ללכת לתחנה ששמה EDGWARE ROAD ומשם לקחת את הקו הצהוב לויקטוריה. נשמע פשוט? תחשבו שוב. לכל אחד מותרת לפחות פעם אחת הסתבכות עם המערכת המטורפת הזו שנקראת הרכבת התחתית, וזו היתה הפעם היחידה שזה קרה לי עד עכשיו. יצאתי ממיילבון, ושאלתי איך להגיע לאדג’וור. הבחור בתחנה אמר לי שאני צריך לצאת מהתחנה, לרדת לבייקר סטריט, לפנות שמאלה וללכת חמש דקות, וזה יהיה שם. רק מה? שכחתי שהכל הפוך באנגליה, וכשאומרים לך שמאלה, תמיד כדאי שתיקח ימינה. הלכתי 10 דקות, וכמובן לאע מצאתי כלום. שאלתי באחת החנויות, ואז אמרו לי שאני צריך לחזור בכיוון שהגעתי ממנו. אז חזרתי, רק כדי להבין שתחנת אדג’וור, שבה יש את הקו הצהוב (CIRCLE LINE), נמצאת בשיפוצים. אבל גם התברר שיש עוד אדג’וור במרחק עוד 200 מטר משם. אז כמובן שהלכתי, אבל שם התברר שאין שם בכלל קו צהוב, ושאני צריך לקחת את הקו החום (BAKERLOO LINE), לרדת ב-OXFORD CIRCUS, להחליף לקו הכחול (VICTORIA LINE) ומשם להגיע לויקטוריה. כאמור - זו היתה ההסתבכות הראשונה והאחרונה שלי מאז, אבל על זה כבר שילמתי ביוקר אתמול. הלכתי כמה קילומטרים טובים, והרגליים שלי אמרו דברן. בדיעבד התברר לי גם שממיילבון יש את הקו החום ישירות לאוקספורד. אבל אתם יודעים איך זה: אין לבכות על חלב וגו’. בכל מקרה, אחרי כל זה, הגעתי לויקטוריה. זוהי תחנת רכבת ואוטובוס ענקית, ועכשיו לך תמצא את דניאל. היתה לי עוד חצי שעה לחכות עד שהיא תגיע עם האוטובוס מסמסטד. כשיצאתי מהמלון היתה שמש חביבה. שכחתי שאני בלונדון. כשהגעתי לויקטוריה, עם חולצה קצרה ומעיל גשם קליל, כבר קפאתי. אז שתיתי איזה תה חם בבית קפה בתחנה. אני לא אלאה אתכם בסיפורים כמה זמן לקח לדניאל ולי להבין איפה אנחנו נמצאים, וכמה סימסומים/שיחות טלפון הלכו על זה, אבל בסוף זה קרה. נפגשנו בתחנה. שני חברים מישראל בלונדון. מפאת רעב כבד שנפל על שני הנוכחים, החלטנו ללכת על משהו פשוט, והפור נפל על מקדונלד’ס, בפעם הראשונה מאז שאני בחו”ל בשבועיים האחרונים (זה לא תירוץ, אני יודע). זה סתם את מה שהיה צריך לסתום, ומשם החלטנו ללכת לפאב מקומי ולראות מה נהיה. כמובן שכל המקומות הקרובים לתחנה היו מפוצצים, ולא היה סיכוי בכלל למצוא מקום אפילו בעמידה, ואנחנו בכלל רצינו לשבת. שני רחובות מהתחנה, ולאחר טיול קצר ומקפיא שיניים, מצאנו שת KINGS ARMS. נכנסנו, מצאנו מקום ישיבה. אני הלכתי, בהמלצת יהודה, על בירת REAL AIL כלשהי, שיסלחו לי הקוראים, אבל אני היית מת מעייפות בשלב הזה ולא ממש זכרתי מה הוא מזג לי, וגם ג’יימסון, שייתן לי את האשליה שחם לי. ד”א - נקודה רעה לאנגלים - ג’יימסון בכוס הייבול??? WTF??
בסוף הסיפור הזה, ולאחר שעתיים וחצי-שלוש, החלטנו להיפרד איש-איש לדרכו. זה הזמן לציין שכל השבוע חיכיתי למפגש הזה, ונורא שמחתי לפגוש את דניאל בלונדון. יש משהו שונה בזה שחברים נפגשים במקום זר. למרות המקום הזר, היתה לי פתאום הרגשה של בית, שהיתה חסרה לי במהלך כל השבוע האחרון.

הבוקר, החלטתי לעשות טיול למיטיבי לכת (להירגע. את רוב הדרך עשיתי ברכבות). הגעתי ללונדון ב-11:30, ונסעתי לפיקדילי. קצת תמונות וקצת לראות את HMV (בניגוד חמור להמלצת דניאל), וכמובן שקניתי שם משהו קטן. אחרי כמה תמונות יצאתי לכיוון BLACKFRIARS BRIDGE, בהמלצת כריס מהחברה שלי, שאמר שיש שם את הפיש אנד צ’יפס הכי טובים בלונדון ויש גם בירה מעולה שנקראת LONDON PRIDE. ניסיתי את שניהם ב-BLACK FRIARS PUB, שמפורסם גם בנזירים הדומינקנים שמצורים על קירותיו, והיה לא רע בכלל. הבירה הזו אדמדה, מרירה ויחסית קלה לשתיה. אחרי טיול על הגשר ועוד כמה תמונות, החלטתי לנסוע צפונה, ל-CAMDEN TOWN בעקבות עוד המלצה של דניאל. שם מצאתי מקום מדהים: שווקים באמצע הרחובות, עולם שלם של מטאליסטים, פאנקיסטים וכל סוג של אביזרי סאדו שאתם יכולים ולא יכולים לחשוב עליו. מין עיירה באמצע הכרך. בקיצור - באמת יופי של מקום. הסתובבתי שם איזה שעה וחצי, נפעם מכל דבר קטן. יצאתי, כמובן, עם כמה חולצות מהשוק שם.
מה נשאר להיום? החלטתי עוד בבוקר, שאני רוצה לראות את ה-SOHO בלילה. ובמיוחד בסו”ש. נסעתי עד OXFORD CIRCUS שוב, ושם התחלתי ללכת קודם על REGENT STREET. אוקספורד וריג’נט הם שני הרחובות, אולי העמוסים ביותר של לונדון, על אחת כמה וכמה אם לוקחים בחשבון שיש פחות מחודש וחצי עד כריסטמס. הרחובות האלה מלאים במותגים היקרים ביותר, והמחירים בהתאם. מה שכן, יצא לי להכנס ל-HAMLEY’S, שהיא חנות צעצועים של 5 קומות. בואו רק נגיד שהיה לי קשה לא לקנות שום דבר, אבל עמדתי בפרץ. בהתאם לבקשה של אבא שלי, חזרתי לכיוון אוקספורד, ונכנסתי ל-MARK’S AND SPENCER, חנות שישראלים רבים אוהבים לעבור בה, בגלל המחירים המאוד הגונים, בשונה משאר הרחוב. קניתי לאבא שלי את מה שביקש, ומשם, בגלל שהיה כבר 18:00 ועייפות מצטברת היא דבר מוכר, הלכתי קצת לסוהו, לא ראיתי משהו יוצא מין הכלל, אבל גם לא היה לי כוח ללכת לווגה מאמה שכולם מדברים עליה. אולי מחר בצהריים.
זהו. שתי רכבות, ואני בחזרה במלון. כמעט סיימתי לארוז, ומחר אוספים אותי בשעה 19:00 מהמלון לשדה התעופה. אני רוצה להספיק עוד קצת את איזור WESTMINSTER מחר, ונראה איך זה יילך.
שבת שלום.

אז אתמול הגעתי למלון בערב, רצוץ ושפוך. גמור מת. הדבר החיובי היחיד שעברתי היתה השיחה עם הנהג שלי, מייק, שמתברר שהוא חובב רוק קלאסי וגם סדרות כגון בלאק אדר. שום דבר רע לא יכול לצאת משיחה כזאת. כשהגעתי למלון, החלטתי שהערב אני אשאר בו. הרגליים שלי כבר עשו בעיות, והגיע הזמן לנצל את שובר ההנחה למסעדה הצרפתית במלון. התברר שזה רעיון לא רע בכלל. הזמנתי לי מקום לשעה 20:00 בערב, ובינתיים התיישבתי לי על כוס גינס בבר. חיים קשים..
בשעה הייעודה הגעתי למסעדה (ממול הבר, בצד השני של המסדרון), והתיישבתי. ארוחה של 2 מנות - ב-20.95 פאונד. החלטתי ללכת על זה. בכל מקרה העבודה משלמת אש”ל ותריך לנצל אותו מפעם לפעם, לא? אז למה לא להתפנק קצת..?
כמנה ראשונה הזמנתי סלמון מעושן, שהגיע כשהוא עוטף בשר סרטנים, עם קוויאר מעליו, צ’אטני עגבניות בצד, ופלח לימון. מנה מדהימה. היו שתי חתיכות נדיבות כאלה על הצלחת, ויחד עם הלחם שכל הזמן הזרימו לכיווני, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון.
ליד הארוחה, החלטתי גם ללכת על כוס של יין אדום, מרקיס דה קסרס 2004, ריוחה, כמובן, 100% טמפרניו. היין היה מעולה, והוא נפתח עוד ועוד ככל שהארוחה המשיכה. בשיאו, היה לו ריח נהדר של וניל ופירות יער (דומדמניות, פטל), וטעם מבטיח של אותם פירות יער, אבל עם תוספת של פירות קיץ (שזיפים, בעיקר) ופלפול קל.
למנה עיקרית, הזמנתי קוק או וואן. זה היה רעיון לא רע בכלל. הגיע חזה עוף, בציר של יין אדום, ציר בקר ופטריות, שלא היה כבד מדי ולא השתלט על הטעמים של שאר המנה. ואם כבר מדברים על שאר המנה, היא כללה רצועות ארטישוק וגזר, וגם חתיכות קולורבי ותפו”א רכים, שהלכו יחד המנה בצורה נהדרת. אה, ואני מבקש בכל לשון של בקשה לא לספר לאף אחד שאשכרה אכלתי קולורבי. זה עלול להזיק לי יותר מאשר לכם..
אחרי הכל ובתוספת מים מינרליים ואחרי הנחה של 10% - 25 פאונד. קינוחים לא עניינו אותי במיוחד, כי הם פשוט לא היו מעניינים. אז משם כבר נחתתי לחדר, מלא ומרוצה.
ואז התחילו הבעיות - כאבים, כרגיל, וגם העובדה שאני לא יכולתי לעבוד על המצגת למחר, שהיא המסובכת ביותר בהדרכה. ניסיתי לישון, אבל לא הצלחתי להירדם עד אחרי 3 וחצי בבוקר. אפילו הסירופ שלקחתי אחרי חודש וחצי של הפסקה, לא ממש עזר. ובנוסף לכל זה, החליטו לתת לי שעת השכמה חדשה, במקום 7:10 בבוקר. אתמול הם טעו והעירו אותי ב-6:45, והיום הם התקשרו רק ב-7:45. ב-8:10 יש לי איסוף. נהדר, הא? אז התקלחתי במהירות שיא, הספקתי לחטוף חצי ביצה ויצאתי אל הנהג שכבר חיכה לי בחוץ.
כמובן, שכשהגעתי לעבודה, המצגת עבדה, אבל התוכנה שהיא אמורה להציג - לא עבדה. היו בלאגנים עד הצהריים, ואיכשהו עברתי לנושא אחר, האחרון בקורס, ולחזור לעבודה עם התוכנה הבעייתית רק אחרי ארוח”צ. ךמזלי - הפעם זה היה בסדר, וסיימתי את ההדרכה בשלמותה ב-3 ימים!!!
זה כמובן אומר, שמחר אני יוצא בצהריים מכאן, לכיוון לונדון העיר, ויש סיכוי שאני לא אצטרך להגיע גם בשישי. וזה בהחלט כבר משפר את המצב רוח. אם רק היו מגישים ארוח”צ נורמלית של יותר מסנדוויץ’ וחצי בלחמניות מיניאטוריות, זה היה יכול להיות עוד יותר טוב..
בינתיים נראה שממש מרוצים ממני כאן, ונראה שהחבר’ה בהחלט מבינים עניין. אני יוצא למלון עוד שעה וחצי, ונראה מה נעשה הערב. הרגל השמאלית הורגת אותי מאתמול, וממש קשה לי ללכת, ואני עוד רוצה להסתובב בעיר הקטנה הזו מחר, שקוראים לה לונדון. שיהיה יום ופוק מבורך לכולם…
חדשות נוספות בימים הקרובים.

נו.. אז מה עוד לא חיכה באנגליה? מתברר שהרבה דברים. המלון נמצא בחור וצריך ללכת איזה קילומטר וקצת עד לסופרמרקט הקרוב. פאבים? מעבר לזה שיש במלון, הקרוב בותר נמצא ליד הסופר. היית בו אתמול. קוראים לו ה-PECK HORSE. מקום חביב ושקט, עם בירה מהחבית, אוכל של פאבים (סקאמפי עם צ’יפס היו מנת חלקי), ללא עישון, כמובן ועם הרבה ילדים ששותים קולה ומוכנות הימורים בפינות החדר. פאב טיפוסי.
חזרתי די מוקדם למלון, קראתי קצת והלכתי לישון. מתברר שהיום הזה עמד להתחיל לא משהו. זה התחיל מזה שלמרות שביקשתי לשנות את זמן ההשכמה מ-6:45 ל-7:30, הבחורה בקבלה שכחה לרשום את זה. אתם מתארים לעצמכם איך בזבזתי שעת שינה יקרה הבוקר. משם זה המשיך שהנהג שסידרה לי החברה לא יכל להגיע כי הבן שלו חלה, אז הוא שלח מישהו אחר לאסוף אותי, אלא שהנהג השני טען מאוחר יותר שהוא נכנס למלון ואסף מישהו אחר. איך - אולהים יעזור לי - אין לי מושג. אני ישבתי בלובי וחיכיתי לו. משם לעובדה שאיחרתי להדרכה בחצי שעה, הדרך היתה קצרה. ועכשיו הגיע ההיי-לייט של היום: ארוחת הצהריים של הקמצנים. בבוקר אמר לי המנהל של החבר’ה שאני מדריך, שהוא גאה לספר לי איך הפעם הוא הצליח לארגן ארוחת צהריים מסודרת. אני, לתומי, חשבתי שייקחו אותנו למקום כלשהו באיזור. מה שקרה בפועל הוא, שארגנו לנו שני מגשים עם סנדוויצ’ונים וטיפה פירות מהקפיטריה פה למטה. אני לא חושב שלמנהל הזה יש במה להות גאה, כי עכשיו אני אזדקק לארוחה גדולה בהרבה בערב, ולך תמצא איפה לאכול כשאתה בחור, 45 דקות נסיעה מלונדון.
רק המחשבה שביום חמישי אני פוגש את דניאל בלונדון, והעובדה שהקצב שבו אני מלמד פה מצוין ואני מקדים בהרבה את לוח הזמנים (מה שיאפשר לי לצאת אולי בצהריים בחמישי, לכיוון לונדון). אז יש גם דברים חיוביים פה.

הגשם חזר לאיזור, והיום אפור בצורה בלתי רגילה. אני מרגיש נהדר. הקור ממש לא נורא כמו שניסו לתאר לי אותו פה. אני הולך בחולצה מכופתרת קצרה ומעיל הגשם הארוך שלי (דק מואד, למי שזוכר), והכאבים ממש לא נוראיים. רק שימשיך לרדת גשם, ואני אמשיך לחייך.
אה, כן.. וגם שהבחור הפולני הזה שאני יושב איתו כאן יפסיק להפליץ כל הזמן. אולי גם זה יוכל לעזור..

אז זהו שמתברר שבאמת לא חיכו לי. כשהגעתי לכאן הבוקר, אחרי הנחיתה של אתמול בערב בהית’רו, והלילה הנחמד (עוד פרטים בהמשך) במלון THE BULL ליד GERRARD CROSS, התברר לי שרק ביום שישי האחרון נודע להם שאני מגיע להדריך. העניין הזה יצר בעיה קלה - בעיקר עם חניכים לקורס הזה. הביאו לי כמה חברת של תמיכה טכנית, שלא ראו קוד מימיהם, ואני צריך להעביר להם בן השאר, הדרכה על איך לכתוב קוד. כמעט והתחלתי לתת פה שיעורים ב-C. בכל מקרה, מתברר שהיו לפחות שני חבר’ה כאן מפולין, שכן באו ללמוד את מה שיש לי להעביר, אז בכל זאת זה עובד לא רע. יש מצב שאפילו אני אסיים מוקדם יותר מהצפוי, ושיום חמישי אחה”צ יוקדש לטיול בלונדון עם דניאל, מה שגורם לי להיות מאושר. בינתיים כבר סיימתי את חצי ההדרכה של היום השני! (ואני עוד לא סיימתי בכלל את הראשון). בקיצור - משעשע. ארוחת הבוקר היתה לא רעה, אבל די אנגלית טיפוסית. אז באמת שאין מה להרחיב בנושא הזהץ ארוחת הצהריים, לעומת זאת, היתה כמעט אנגלית טיפוסית - הזמינו את כולנו לפיצות (שהוזמנו למשרד..). וגם זה - רק אחרי שלקח להם המון זמן לאסוף כסף קטן כדי שיספיק לכמה מגשים… מה אני אגיד לכם - הישועה כנראה לא תצמח מכאן. מה גם שהבחור שהרים הכי הרבה צעקות לגבי ההדרכה הזאת, בסוף הלך להדרכה של קורס אחר מחוץ לחברה. לפחות נראה שהאנשים מספיק נחמדים כאן, ואלה שחשבתי שיהיו קשים, לא הגיעו.

ועכשיו לגבי הדרך של אתמול -
אחרי דיליי של שעה בבן גוריון (תוך ישיבה במטוס), ככל הנראה בגלל כיס אוויר עצבני מעל פריסין, יצאנו לטיסה של חמש וחצי שעות. הסרטים בטיסה היו בדיוק אותם אלה שהוקרנו בדרך לבנגקוק, כך שזה לא היה מעודד במיוחד. אבל לפחות הדיילות הפעם היו הרבה יותר חביבות. כשנחתתי, חיכה לי תור ענק בבדיקת דרכונים בהית’רו, ועברתי חקירת שתי וערב ע”י הבודקת. הראיון לקח איזה רבע שעה. כנראה אני נראה חשוד. מיד אחרי זה, יצאתי משם וחיכה לי בחור נחמד בשם מייק, עם חליפה וכל הבלאגן. הוא יהיה הנהג שלי במהלך השבוע הקרוב. איש מאוד נחמד.
במלון גם היה מאוד מאורגן. החדר די קטן, אבל משביע רצון. הדבר החשוב הוא, שיש בר במלון, שפתוח עד 2-3 בלילה, עם גינס מהחבית. וגם קיבלו את פניי, כיאה לאיש עסקים, עם בירה על חשבון הבית. וגינס חינם זה אף פעם לא דבר רע…
קיבלתי גם הסברים מאוד אדיבים על איך להגיע מהמלון למרכז לונדון, ונראה שאני אנצל את זה בימים הקרובים…

בקיצור - החיים יפים. הכל בינתיים הולך לפי התכנון. רשמים נוספים בימים הקרובים. אני מקווה לא לאכול יותר פיצות באנגליה..

החלק הזה של הטיול יספר על הימים השלישי והרביעי בסינגפור. ביום השלישי שלנו בעיר, שהיה גם היום האחרון של ההדרכה (סיימנו לפני הזמן), הסתובבנו בערב באיזור ה-KLARK KUAY, שכאמור, מהווה את איזור הבילויים העיקרי של העיר. מאחר והיה מדובר בערב חג לאומי, ה-DEEPIVALLI ההודי, העיר הית מקושטת ומפוצצת באנשים. המון אירועים בכל המרכז, הפאבים מלאי אנשים, ותיירים מכל מדינות האיזור, כולל תאילנדים, פיליפינים, מאלזים, הודים, סינים ומה לא. וכמובן - היה ייצוג מכובד גם למערב בכל הסיפור הזה. לא מעט שוגר דדיס הסתובבו עם נערות אוריינטליות, דבר שהיה די דוחה לטעמי, אבל אולי זה רק אני. בכל מקרה, התיישבנו לנו ב-CLINIC שראיונ ערב, קודן והגשמתי חלום - לשתות אלכוהול משקית עירוי, תוך ישיבה על כיסא גלגלים..
באותו יום ניסינו מסעדה סינגפורית בצהריים, ומסעדה הודית בערב. שתיהן היו טובות מאוד. האוכל פה פיקנטי מאוד אבל גם למרבי המעודן יימצאו פה מאכלים רבים (כן.. גם לצמחונים שביניכם).
למחרת, יום חג בסינגפור, נשאר לנו יום חופשי לטיול ומזכרות. נסענו לנו במונית ל-ORCHARD STREET, מרכז הקניות של סינגפור. כאן תוכלו למצוא כל מה שתחפשו, מאלקטרוניקה, מזכרות, בגדי מותגים ותכשיטים. מי שמחפש מציאות כן - שישכח מזה. CK מוכרים פה מכנסיים פשוטים ב-300 דולר סינגפורי (215 דולר אמריקאי). וזו רק דוגמא קטנה מיני רבות. יפה לראות את העיר נקיה וירוקה גם במרכזה. מה שכן, פחות יפה לראות את השוטרים מסתובבים ברחובות האלה. לא מדובר בשוטרי צעצוע כמו אצלינו. הם הולכים בשלישיות, מוגנים בשכפ”צים, וחמושים בכלי נשק אוטומטיים, אקדחים וסכיני קומנדו, וכומתה על ראשיהם. זה קצת מזכיר את מה שבאמת מתחולל כאן. אפשר לראות שלא הכל חיובי, כפי שמצטייר לעיתים לתייר המזדמן.

זהו. בדרך חזרה, בשדה התעופה, פינקנו את עצמינו במסאג’ (60 דקות של שיאצו מעולה, ששחרר לי את הכתפיים, הרגליים והגב התחתון לכמה שעות), ועלינו על המטוס לבנגקוק.

כמה מילים על הטיסות: לבנגקוק וחזרה, טסנו באל על. מבנגקוק לסינגפור, טסנו בסינגפור איירליינס, ובדרך חזרה מסיגפור לבנגקוק, עלינו על מטוס של חברת תאי איירליינס. עם כל הצער שבדבר, אין לי דרך אחרת לומר זאת, אבל אל על עדיין רחוקה שנות דור ממה שיש לשתי החברות המזרח אסייאתיות להציע. זה נכון מבחינת השירות (כבר בשדה התעופה), זה נכון מבחינת הנוחות. בטיסות ארוכות, אני מציע לא לחשוב בעתיד פעמיים: אם יש לכם אפשרות לבחור באל על (עם כל הפטריוטיות שבדבר) או באחת מהשתיים האחרות - לכו למען בריאותכם האישית על אחת החברות האחרות. במיוחד אם עוד לא טסתם באף אחת מהמוזכרות לעיל. לא תתחרטו.

אז מה היה לנו אתמול? חוץ מהעובדה שנסענו בשביל לעבוד, היו גם לא מעט חוויות תרבותיות. בצהריים לקחו אותנו למסעדה תאי, שם אכלנו כמובן המון מנות שונות שהורכבו מאורז, עוף בצ’ילי יבש, אטריות עם שריפמס, ג’מבו שרימפס, קלאמרי ומה לא. שם גם טעמתי לראשונה את הבירה השחורה הסינגפורית. כל מה שיש לי לומר עליה היא: תישארו עם “נשר”. זאת הבירה השחורה הגרועה ביותר ששתיתי בחיי. בכלל, להרבה משקאות כאן יש טעמים שונים מאוד ממה שאנחנו רגילים. המשקאות התוססים וגם הפירות, הם בעלי טעמים די אנמייים. הרבה פחות מתוקים ממה שיש בארץ.
בערב, אחרי מנוחה של שעתיים בערך, החלטנו, בעקבות המלצה של עמיתינו, ללכת לכיוון של BOAT KUAY. הפעם החלטנו גם לראות איך אנחנו מסתדרים בעיר לבד, ללא עזרה מקומית. האיזור הוא ליד הנהר, הנמצא מהצד השני של ה-KLARK KEY, שבו היינו יום קודם. הצד הזה של הנהר מלא במסעדות ובארים מערביים יותר. אפילו מצאנו פאב בריטי שהגיש גינס אקסטרה קולד. מדהים כמה שהטעמים של גינס משתנים סביב העולם. הבסיס - אותו בסיס. המזיגה - אותה מזיגה. אפילו הכוסות דומות, אבל האפטר-טייסט של גינס בסינגפור היא טיפה מתוקה יותר מזו שמוגשת בארץ. מוזר. בפאב הזה גם אכלנו אוכל פאבים פשוט לארוחת ערב, ואז התחלנו להסתובב.
כדאי לציין, שבצד הזה של הנהר, בגלל שיש בו יותר מערביים (תיירים ואזרחים זרים), מחוץ לכל מסעדה יש מארח/ת, ומדובר בסוגים רבים של מסעדות: הודיות, תאי, טורקיות ומה לא. רובן מציעות בירה חינם, והמארחים הם מאוד אגרסיביים. הם ממש רודפים אחריך כדי שתגיע אליהם. אפשר לראות שאל המקומיים הם בכלל לא ניגשים. בסוף, כאמור הלכנו לפאב האחרון בשדרה הזו, שהיה במרכז כמה פאבים מערביים יותר. משם המשכנו בסיבוב הגשרים של הנהר בהליכה, תוך כדי שעברנו עוד כמה מקומות, כולל אחד שבו ניגן זוג מקומיים על גיטרות אקוסטיות את DEF LEPPARD. קלאסיקה. עצרנו ברוק באר שנקרא THE CRAZY ELEPHANT. היתה שם הופעה מדהימה של הרכב עם זמרת בעל קול מרטיט. היא ביצעה קאוורים בלוזיים בעיקר לשירי רוק קלאסי של קלפטון, הנדריקס ועוד. העניין הוא שהגיטריסט שלהם היה פשוט מצוין! הרבה זמן לא שמעתי כזו וירטואוזיות על גיטרה. ערב פשוט יפהפה. חשוב לציין שהאלכוהול מאוד יקר כאן. בשביל שני פיינטים של גינס, למשל, שילמנו 28 דולר סיגפורי, שהם 20 דולר אמריקאי!! בפאב הבא שהגענו אליו, ה-ARENA CLUB, מקום שהוא יותר דאנס באר, אבל עם סאונד שמזכיר את הסינרמה (ולא - לא מדובר פה במחמאה..), השארנו 40 דולר סינגפורי (30$) על שני בקבוקי בירה ושוט של טקילה, שבסינגפור מגיע בכוסות של צ’ייסר (והם מעולם לא שמעו על צ’ייסר לטענתם). על כל דבר משלמים פה מיד אחרי ההזמנה, ולכל הזמנה צריך להוסיף עוד מס של 7%. זה הופך את עניין הבילויים פה לדבר יקר למדי. ערב ממוצע לשנינו אתמול, עלה בערך 140 דולר סיגפורי (100 דולר), לאוכל פשוט ו-3-4 בירות לכל אחד מאיתנו. בהחלט לא זול. אבל כמה דברים הם מאוד חיוביים כאן: האדיבות והשירות של האנשים, הנשים היפות והאקזוטיות ותחושת הביטחון בכל מקום שאתה נמצא בו. ראיתי שוטר אחד בסה”כ בכל הימים האחרונים. בחורות הולכות לבד ברחובות העיר באמצע הלילה, ואפילו כשעצרנו מישהי כדי לשאול אותה לגבי מציאת מונית באיזור בשעה מאוחרת של הלילה, היא עצרה והסבירה לנו. כמה פעמים נתקלתם בארץ באנשים שלא יסתובבו בכלל לכיוון שלכם, שלא לדבר על לעצור ולהסביר בסבלנות? בכל מקרה - אכן חוויה.
שתי אנקדוטות קטנות שנראו אתמול באיזור הפאבים של KLARK KUAY - ראינו פאב משוגע לגמרי בשם THE CLINIC שכולו מצויד במיטות של בתי חולים, כיסאות גלגלים ליד השולחנות (במקום כיסאות רגילים), וכן - את המשקאות מביאים לך בשקיות עירוי!!! זה היה אחד הדברים המצחיקים שראיתי. בקיצור - חלומו של כל אלכוהוליסט.. אני מחכה שמישהו ירים את הכפפה בארץ…
הנקודה השניה - במרכז המרכז הזה, יש מעין כיכר מלאת מזרקות קטנות, שאתה יכול לחצות אותן בהליכה מסביבן או ביניהן (לזה גם יש תמונה). לחבר’ה האלה בסינגפור יש חוש אסתטי משוגע אבל מדהים.

ד”א - מבחינת עישון - יש מצב שהמקום הזה יהיה גן עדן לאלה שאינם מעשנים בינינו. יש לא מעט מעשנים בסינגפור, אבל בשבילים לאורך כל העיר יש מאפרות, ואתה לא רואה אפילו בדל סיגריה אחד על הכביש או המדרכה. אין דבר כזה לזרוק בדל סיגריה. בתוך מוניות, פאבים, מסעדות או כל בניין אחר - אסור בתחליט האיזור לעשן. נהגי המוניות גם הם מאוד אדיבים. העניין, שבגלל שחברת המוניות נשלטת ע”י הממשלה, כל המוניות מחוברות ב-WIFI למרכז אחד, שמנתב את כל הנהגים ליעדים שלהם. אתה יכול להזמין מונית בטלפון, במערכת אוטומטית, ואתה מקבל מספר של המונית שתבוא לקחת אותך. אין מצב בכלל שמישהו יידחף למונית שהיא לא “שלו”. זה עובד בצורה מסודרת להדהים. מונית תגיע בין 5-7 דקות מהרגע שנקראה. בכניסה למלונות יש מנורות בעמדות המתנה למוניות. כאשר לקוח רוצה מונית מהמלון, השוער מדליק את המנורה, וכך מוניות פנויות יודעות שמחכים לקוחות. כנ”ל במרכז העיר. אין אף סדרן, אין לנהגים מכשירי קשר במוניות. הכל נעשה באופן ממוחשב. אתה משלם על מונית כמעט כמו על אוטובוס (יקר לאוטובוסים, זול למדי למונית), כאשר התשלום יכלול מעבר לתעריף הרגיל גם תשלום על הנסיעה בכביש מסוים. זה אמור להוריד את כמות הנסיעות הפנים עירוניות. הנתיבים בתוך העיר יקרים יותר בנסיעה במונית. הנהג, ואתה כלקוח, משלמים ע”ס נתיבים שהנהג בחר בהם במהלך הנסיעה. הבדלי הרווח של נהגי המנויות לא גבוהים במיוחד, מה שגורם לרמאויות לא להשתלם. המחירים הם די אחידים. מצד שני - אין רכבות פה. יש אוטובוסים ויש מכוניות. זהו, בערך.
בערב העיר היא מאוד מוארת ויפהפיה. ביום היא ירוקה, ומצד שני מלאת אנשים שנכנסים אליה מכל הכיוונים. הדבר היפה הוא, שיחד עם כל הבניינים הגבוהים פה, קו השמים נשמר. יש אוויר. לא מחניק מדי. הם משתדלים שלא יקרה מה שקורה לתל אביב בימים אלה.
קצב החיים בסיגפור שונה לגמרי מכל מה שראיתי עד היום. הם דומים לארץ מבחינת שעות הפתיחה של פאבים וכאלה, ויש הופעות כל ערב עד השעות הקטנות של הלילה. גם אם הפאב ריק. ואתמול הם התרוקנו בערך ב-23:00 פלוס מינוס. אנשים מודעים לעבודה שלהם באמצע השבוע