הרבה זמן עבר מאז עבדאללה ביקר במסעדה נורמלית (פיתח טעם ,הפליט - בורגר קינג כבר לא עושה לו את זה..).
אמש, התכנסנו אריה, ג’ירף ואנוכי - הגמל, כדי לחגוג לאריה יומולדת 36.
התחלנו במפגש ביתי אצל האריה, כדי להרים כוסית איכותית לחייו. עבדכם הנאמן לקח לו כוסית צנועה של Talisker 18 yo, כדי להנות מטעמיו השונים והנפלאים לאורך כחצי שעה של התפנקות.

לאחר מכן, נדרשנו להחלטה לא פשוטה - לאן הולכים לאכול? בנתניה, יש את איזור תעשייה פולג, ששופע במסעדות ובבתי אוכל מסוגים שונים. ההחלטה נפלה על קטגוריה אוריינטלית (מזרח-רחוק). על אף העובדה שהג’ירף לא היה רעב במיוחד, רצינו, האריה ואני, ללכת ל-Miyagi Sushi Bar, הנמצא במרכז יכין, אבל הבעיה היא, שכשהגענו לשם, גילינו שאין שם ממש מקומות ישיבה בפנים (רק על בר קטן בן 5 מושבים), מה שאומר - לחות וסיגריות - שילוב לא בדיוק מנצח…
אבל כבר היינו במרכז, שהפך להיות מרכז קולינרי רציני למדי באיזור התעשייה פולג, ובדקנו חלופות.
הראשונה שנתקלנו בה, שעומדת בסגנון האוכל אותו רצינו, היתה MOJO, שמגדיר את עצמו כ-Asian Foodbar. היו אפילו מקומות בתוך המסעדה, מה שאומר מזגן(!) ואוויר נקי מסיגריות (!!).
האווירה ב-MOJO היא נעימה למדי. מוסיקת צ’ילאאוט, תאורה עמומה מאוד.

התיישבנו לנו בכיף על ספות נוחות, וחיש מהר הגיעה לה המלצרית. זה הזמן לציין את השירות לטובה. השירות היה אתמול מאוד מחוייך, מאוד אדיב.
חבל שבמדינת ישראל החמה, עוד לא הפנימו את העובדה, שצריך קנקן מים קרים על השולחן, עוד לפני שפצינו פה. יחד עם זאת, קיבלנו כוסות מים לכל אורך הארוחה, ושוב - תמיד עם חיוך, בלי עיכוב, ובלי פרצופים עקומים.

הלאה, לאוכל.
מנה ראשונה - סושי, לפתיחת הארוחה:
האריה הזמין רול של דניס, אינסייד אאוט (8 יח’, 36 ש”ח). זהו בעצם רול סושי עם דג דניס, גמבה, אבוקדו ושבבי טמפורה פיקנטיים, ומעל - רוטב טריאקי. אני הלכתי על קונוס קליפורניה (28 ש”ח), שמגיע עם סלמון, שרימפס טמפורה, סלמון סקין, אבוקדו ומלפפון.

למנה עיקרית, הלכנו על נודלס ואורז.
האריה לקח ספייסי MOJO (במחיר 48 ש”ח), שכולל אטריות ביצים עם שרימפס,חזה עוף,גזר,פטריות שמפיניון ובמבו שוט ברוטב צ’ילי חריף.
אני בחרתי בפאד קפאו (52 ש”ח), שהוא אורז עם בשר בקר קצוץ עם תערובת פלפלים, בצל ירוק, בזיליקום ונענע ברוטב סויה, מוגש עם ביצת עין / חביתה מעל.

שתי המנות היו לשביעות רצונינו, אפילו טובות (למרות שהמושג “חריף” בעייתי מה - המנות היו במקרה הטוב פיקנטיות - תודה לאל שאפשר לקבל גם צ’ילי גרוס בתוספת, ללא תשלום), אבל יש לציין, שהמבחר ב-MOJO הוא קטן ביותר. צריך אולי להוסיף כמה אפשרויות בחירה, או לפחות לאפשר להוריד/להוסיף מרכיבים מהמנות.

קינוחים:
האריה לקח מלבי (33 ש”ח) המבוסס על פירות טרופיים, שהיה נחמד עבורי - לא יותר. התיאור בתפריט היה נחמד יותר (לא מופיע באתר). אני הזמנתי קינוח שנקרא טירמיסושי (גם לא מופיע באתר, 28 ש”ח) - 4 יח’ של טירמיסו, המצופה בשכבה עדינה של שוקולד, ומגיע עם דיפ לטבילה, המבוסס על אספרסו. הקינוח הזה היה ממש מצויין!

זהו, בערך. יצאנו משם שבעים מאוד. אולי אפילו שבעים מדי… אבל מרוצים.

מזל טוב, עירא!

סיכום:
חשבון: 225 ש”ח ל-2 סועדים, ללא שתייה, אך עם 3 מנות (ראשונה, עיקרית, קינוח).
אווירה: נעימה למדי.
אוכל: טוב פלוס.
שירות: מעולה.
חניה: חניון מרכז יכין - שעתיים ראשונות בחינם בחניון העליון, אחרי זה 2 ש”ח לכל שעה נוספת או חלק ממנה. בחניון התחתון, 10 ש”ח לשעתיים ראשונות. יש גם חניה באיזור.
רומנטיקה: יש מצב.
ציון כולל של עבדאללה: 8.

עבדאללה עסוק קצת בזמן האחרון, אבל הגיע הזמן שניתן לכם קצת Inside Information על מה שקורה בorange. הדרך הטובה ביותר לדעת לאיזו חברה הגעת, היא כמובן - דרך הקיבה. הייתי כבר בלא מעט חברות שארוחות הצהריים בהן היו - איך לומר - מתאימות יותר למאכל חיות מחמד, מאשר לבני אדם, וזאת למרות העובדה, שלמיטב ידיעתי, חיות מחמד אינן אוכלות את חבריהן לשכונה.

הדוגמא האחרונה, היתה דווקא בווריפון, שבה הפנו אותנו לחדר האוכל (שמשרת כמה וכמה חברות באיזור) או למספר מצומצם של מסעדות, שאני מניח שבאותה נשימה יכולתי לקרוא להן “חתוליות”, בעיקר בגלל הבשר (החשוד משהו) שהן היו מגישות. אני אמנע פה משמות, על מנת להימנע מתביעות דיבה, אך מספיק יהיה לומר שרוב המסעדות בפארק סיבל (פארק אפק) בראש העין, עומדות בקריטריון להיקרא כאלה.

זה המקום לציין, כבדרך אגב, שגם כשעבדתי בהרצליה פיתוח, המצב לא היה טוב בהרבה, למרות ה”מגוון” הרחב מאוד של מסעדות באיזור. היתה לי שם תיאוריה לגבי האופן שבו מתייחסים ללקוחות בצהריים, מול היחס שלהן ללקוחות בערב. בצהריים, ככל הנראה בגלל תשלום מופחת משהו, השירות והאוכל ברוב המסעדות היו פשוט גרועים, וזה חתיכת אנדר סטייטמנט. בערב לעומת זאת, היית מקבל את כל מה שקיווית לקבל בצהריים - שירות טוב ומחוייך, אוכל איכותי ועוד. כאילו הציונים שעבדאללה היה נותן בצהריים לא היו קשורים בכלל למה שהוא היה נותן בערב. בימיים ההם, קיוויתי שמתישהו העניין הזה יתפוצץ להן בפרצוף - הרי אנשים ש”אוכלים חרא” בצהריים, לא ימליצו ויבואו עם חבריהם בערב. מישהו שם פישל בכל מה שקשור לשיווק של המסעדות האלה, ואני מדבר על הדבר הבסיסי ביותר. פשוט שכחו לחשוב על העובדה הפשוטה הזו. בסופו של דבר, זה אכן קרה, למיטב ידיעתי, רק למסעדה אחת: לאודיאון. אודיאון היא מסעדה שמתמחה בבשר (המבורגרים מצויינים לרוב, סטייקים ועוד). העניינים בצהריים היו צולעים במקרה הטוב, וזה במקרה של אחת המסעדות בעלת העסקית היקרה ביותר. השירות היה איטי להחריד, הבשר אף פעם לא הגיע במידת העשייה המבוקשת, ואיכשהו, ב-3-4 פעמים שהייתי שם, תמיד משהו התפספס להם. אני מדבר פה על תקופה של שנה וחצי-שנתיים שהייתי באיזור. אודיאון בהרצליה פשוט גרמו לנו לא לרצות לחזור לשם, מכל סיבה אפשרית. לעומת זאת, כשהגעתי לשם פעם אחת (לא הסכמתי ללכת לשם שוב בערב, אחרי חוויות הצהריים) בערב עם חברים, המצב היה שונה בעליל: ההמברוגרים היו פשוט מעולים, השירות היה מהיר ומצויין, והם כמעט לא נפלו בכלום. מאז שסיימתי לעבוד בהרצליה פיתוח, עברה כבר שנה וחצי. הסניף של אודיאון בפיתוח פשט את הרגל. סגר. מת. רק בתל אביב, ברח’ בארבעה, הסניף המקורי עוד פעיל, כבר קרוב ל-10 שנים. האמת - אין לי מושג אם דווקא ההנחה שלי שבגלל זה הסניף בהרצליה נסגר, היא נכונה. אני גם לא יודע מה קורה בסניף התל אביבי בצהריים, ומזמן לא אכלתי שם בערב (כמה שנים טובות) - אבל הוא עוד פעיל. וזו כל ההוכחה שאני צריך.

עם כל ה”מטען” והמחשבות האלה, הגעתי ל-orange עם ספקות לא קטנים. שמעתי שיש בחברה חדר אוכל, וגם שמעתי שבדר”כ מפנקים את העובדים בכל מיני פרמטרים. אבל האם האוכל עומד בסטנדרטים של האכלת בני אנוש?

ובכן - הרשו לי לספר לכם משהו מפתיע, שלא חשבתי שאני אומר על חדרי אוכל “קיבוציים”/”צבאיים” אי פעם - התשובה היא בהחלט ובאופן מפתיע כן. הרשו לי לספר לכם איך זה עובד שם:

בכל יום מפרסם צוות חדר האוכל הענק של החברה באתר האינטראנט הפנימי, את התפריט היומי. כל אחד יכול למצוא שם משהו שהוא אוהב, והכמויות בהחלט משבעות רצון גם הן. יתרה מכך, אני חייב להדגיש, שבמקרים רבים, הרגשתי כאילו האוכל הוכן באופן אישי בשבילי, אף על פי שבתכל’ס הוא מיועד לאלפי עובדי החברה. הפירה הוא לא אבקתי, הפתיתים מעולים, ואפילו הפבטות והאורז הבסמתי יוצאים מעולה.

יש תפריט בשר מגוון מאוד, עם כמה בארים של סוגי בשר, כאשר בכל יום, בנוסף לשניצלים ולכנפי העוף הרגילות, יש לפחות 5-7 סוגי בשר, וגם את ה”ספיישל” היומי: המבורגר בלחמניה, שווארמה בפיתה, גולש עם פירה (מעולה במיוחד! הבשר היה ממש רך ונראה שבושל על אש איטית. מנה אגדה!).

יש גם בר סלטים, בר מוקפצים ועוד הרבה-הרבה אפשרויות שונות. כמובן, שבר שתייה מגוון קיים גם כן (כל הסירופים בעולם בערך - כולל דיאט), מיצים שונים ובחירה בין כוסות זכוכית לכוסות חד פעמיות, אותן ניתן לקחת בסיום הארוחה.

בנוסף, לסיום, יש בר קינוחים (פרווה לצערי, אבל זה מה יש) ובו סלטי פירות טריים, עוגות, מוסים, מקפאים שונים, וגם מקפיא עם גלידות וארטיקים.

כל הארוחה הזו, עולה לעובד כ-10 שקלים.

אחד הדברים היפים הנוספים שיש לעובדים, החל משעה 17:00 מדי יום, הוא פאב, על הגג של הבניין. ניתן לשבת על כיסאות בחוץ, על הגג (יש שם גם בית קולנוע ענק, שמציג סרטים, חלקם בבכרוה ארצית, מדי שבוע בימי חמישי בערב), וניתן גם לשבת בתוך הפאב עצמו. יש שם מסך ענק למשחקי ספורט, והדבר החשוב ביותר: המחירים פשוט מגוחכים. שימו לב לכמה דוגמאות:
ג’וני בלאק - 16 ש”ח (אני מתכוון למנה - לא לצ’ייסר)
קווארבו גולד - 9 ש”ח
שליש טובורג מחבית - 5 שקלים טבין וטקילין.

ויש עוד רבים, כמובן. אבל אלה המחירים! אפילו גלן מורנג’י 10 שנים עולה לא יותר מ-16 ש”ח למנה. יצא לי להכנס לשם עם כמה חברים מהקורס ביום ראשון האחרון, והייתי בשוק. מתברר שלהיות עובד בחברת orange זה אומר לא מעט הטבות. אפילו חדר כושר בעלות מצחיקה של 25 ש”ח לחודש, יש להם - והוא משוכלל מאוד ולא נופל מאף סניף של הולמס פלייס (כולל גם מדריכים והכל).

וכמו שנאמר חברים: העתיד נראה מצויין - העתיד נראה orange.

וואו! כמה זמן עבר מאז דיווחתי פה על טעימת וויסקי. כמעט נעלמה לי התגית…
אתמול אחרי הצהריים, קפיצה קטנה לאלי בחנות הספרים האהובה עליי, והאיש הנחמד מציע לי טעימה של ויסקי שהוא הביא איתו מחופשתו האחרונה בלונדון. ואכן - הוא הצליח להפתיע. לאט ובזהירות, הוא מוציא מתוך הקופסא Balblair 1997. את ה-Balblair הקודם, בן ה-10 שנים, ניסינו ב-Eagle Inn בטיולינו בסקוטלנד, בדרכינו ל-Invergarry. בטעימה ההיא, הויסקי הזה קיבל אצלי את הציון 6, בגלל התיאור הבא:

בעל צבע זהוב בהיר, ריח מתקתק, אבל טעם מריר למדי, וקליל מדי לטעמי.

הפעם המצב היא מעט שונה. נכון - על בקבוק גרסת 1997 לא מצוין שנות היישון שלו, אבל בגיגול די פשוט, עלה כי הבקבוק שוחרר ב-2007, מה שהופך גם אותו לבן 10 שנים. ועם זאת - הצבע שונה לחלוטין.
הצבע כהה יותר, ענברי. נראה שהעץ עשה פה עבודה נוספת (הויסקי התיישן בחביות עץ אלון אמריקאי בלבד).
הריח נעשה מעט מורכב יותר: הוא אמנם עדיין מתקתק, אבל כולל בתוכו רמיזות לאננס, שזיפים שחורים וקצת לימון.
מבחינת הטעם - פה היתה נפילה קלה. אמנם העץ די שולט, ויש גם מתיקות קלה ורמז לווניל, צימוקים ופלפל, אבל בשורה התחתונה - המרירות עדיין שולטת. שולטת מדי.

בסולם של 1-10, הציון שלו אמנם עלה, אבל לא בהרבה: 7.

אז אחרי תגובה של אורי לפוסט הקודם, שבו הוא אמר שיש לו השגות למיניהן על לימודי תואר ראשון במנהל עסקים, הייתי סקרן מאוד לשמוע את דעתו המנומקת. עד שפגשתי אותו, לא זכרתי אותו, אבל מתברר שבטעימה המפסקת של לפני חודשיים, הוא היה האיש שהיה אחראי על ה-Glen Goyne ששתיתי ואהבתי. ומאחר ואורי הזמין אותי לביתו, לדיון עמוק בסוגיית הלימודים שלי, וכן העלה את רעיון הטעימה אצלו של סינגלים נוספים שאינני מכיר, מי אני שאסרב להצעה שכזו..?

אז הנה אנחנו, יום שני בערב, דירתו של אורי, אי שם בעיר הגדולה, אני מתפעל מהסלון ומהמרחב האדיר שיש בו, ובינתיים אורי פותח את ארון המשקאות שלו. חשבתי להפתיע את אורי בכך שהבאתי שתי כוסות גלן קרן מהבית, אבל התפדחתי. אני לא מבין איך יכולתי לחשוב בכלל שאין לו בבית את הכוסות המתאימות. לאורי יש מגוון יפה מאוד של סינגלים, ואני כמובן, החלטתי ללכת על אלה שאינם מוכרים לי.

התחלתי עם Tomintoul 16 yo, בעל 40% אלכוהול בנפח. זהו ויסקי מאיזור ספיי-סייד, וליתר דיוק - מאיזור נהר ה-Livet. הצבע של הויסקי הוא חום בהיר- מעט אדמדם. הריח שלו מעודן למדי, וכולל מורכבות כזו של תה עם דבש, רמז לאגוזים ולמתיקות סוכרייתית שאינה משתלטת. הטעם שונה לגמרי: הוא ממלא במהירות ובעוצמה את הפה כולו, ומליק במין שמנוניות קלילה לגרון. הרגשה חזקה מאוד של טילו ביער, אפשר אפילו לחדד את זה ולומר שיש בו מין טעם של אורנים (הקרדיט על הרעיון הספציפי הזה מגיע לאורי). המתיקות הקלה שלו, עדיין מרמזת על אותו תה עם דבש (רק מחוזק להפליא), ואפשר לזהות בו טעמי פיצוחים קלויים: אגוזי קשיו, שקדים. יופי של ויסקי. לאורך זמן, כתוצאה מתהליכי החמצון שעובר הויסקי, ככל הנראה, הטעם מתעדן, הופך לתוקפני פחות, אבל הטעם הבסיסי נשאר. ציון: 8.5.

לאחר הפסקה קלה, חזרנו והתחלנו לדבר על הסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו, אבל לא לפני שהחלטתי לבדוק גם את ה-Springbank 15 yo, עם 46% אלכוהול. ויסקי זה מגיע מקמפבלטאון. הצבע - מעט חזק יותר מקודמו, אבל לא בהרבה. הריח: סוכרייתי קל, מעט ליקריץ, קיימת חמיצות של פירות הדר, ושוב - מעט רמז לתה עם דבש, וגם למון גראס. גם הסינגל הזה ממלא את החיך כולו בהתחלה, במין עוצמה שלאט לאט מתעדנת לאורך הזמן. הטעם: ריבת חלב, צימוקים, מעט חמיצות של תפוזים. הוא לא מחליק בקלילות לגרון. יש בו מרירות לא נחמדה במיוחד בסיום, והיא פוגמת בהנאה מהטעימה הזו. ציון: 7.

אם באמת יש עניין על תוצאותיו של הדיון שנערך בנושא הלימודים, אז אני מוכן לסכם ולומר שאורי העלה לא מעט נקודות למחשבה, והוא גם העביר לי על DOK חומר רב, שנוגע ישירות ללימודים העתידיים, שבעזרתו אני אשקול את המשך צעדיי. כרגע, בכל מקרה, שולמה המקדמה ללימודים, ויש לי עד 12 לאוקטובר (שבועיים לפני תחילת הלימודים), להחליט אם אני מחליט להישאר עם רעיון הלימודים.

הערת המערכת: כבר 3 חודשים לא כתבתי פוסט על הטיול שלנו לסקוטלנד, והחלטתי לקדם עוד קצת את סיפור הטיול שלנו. אנא שימו לב שבימים הקרובים תתווספנה תמונות גם לפוסטים הקודמים בנושא הטיול. אתם מוזמנים לחפש את כל הפוסטים האלה תחת תגית “סקוטלנד”, בענן הנושאים שמשמאלכם.

קמנו בשעה מאוחרת יחסית, ויצאנו לנו לכיוון ה-Cooperage של Spayside כדי לראות מפעל ייצור החביות של האיזור, בעיקר כי זו ההזדמנות האחרונה שלנו לבקר באתרים באיזור זה. יש כבר אווירה של סיום הטיול, והאיזור הזה כל כך יפה, שפשוט בא להישאר כאן עוד ועוד. הבעיה היתה, שבמרכז המבקרים רצו 3.20 פאונד, רק כדי שנוכל להסתובב במרכז הקטן ולקרוא בעצמינו את קורות המפעל (ללא מדריך) ואולי להציץ על איך מכינים חבית, אם יהיה לנו מזל (מה שלא הובטח לנו). אז החלטנו לוותר. בכך בעצם, חתמנו את מסעינו באיזור הספיי. אין לי ספק שאני עוד אחזור לכאן. מדובר באיזור המשמעותי ביותר מבחינת מגוון הסינגלים, ולדעתי, לא פחות מכך - מבחינת הנופים והאנשים.

התחלנו לשים פעמינו מזרחה לכיוון העיר אברדין (Aberdeen), הידועה גם בשמה “Silver City“. הסיבה לכך, היא שכל העיר בנויה מאבן אפורה-כסופה (המקבילה לאבן הירושלמית, המחויבת בכל בניה בעיר הבירה שלנו). הדרך לאברדין עברה דרך כמה טירות, אבל לא היה משהו מעניין או יוצא דופן במיוחד לדווח עליו. הצבע האפור, במיוחד כשהוא מופיע בשמיים, ממלא אותי בדרך כלל באנרגיות חיוביות. יש משהו בהרגשה הזו שאוטוטו הולך לרדת גשם. לצערי - אברדין הצליחה להרוס את החוויה הזו. קחו את האבן המכוערת ביותר שתצליחו למצוא, בנו איתה - ורק איתה - עיר שלמה, קחו גם בערך כל אדם מכוער ברחבי הממלכה הסקוטית, תאכלסו באמצעותם את העיר שבניתם - והנה לכם אברדין. פלא שנכנסנו לדיכאון? אולי אני קצת מגזים. ידידתי נ’ טענה שהיא דווקא מצאה בעיר לא מעט קסם. מצד שני - זה הי בערך המקום היחיד שהיא ביקרה בו בסקוטלנד בטיול שלה שהתרחש במהלך דצמבר האחרון, אז אני לא יודע איך להתייחס לזה עדיין. כל מה שאני יודע זה, שברגע שדרכה רגלינו בעיר (או ליתר דיוק גלגליה של ברכה דרכו בעיר), חיפשנו את הדרך לצאת משם. לא רצינו לעצור אפילו. לקח לנו קרוב לחצי שעה לעוף מהעיר הזאת (בגלל כמות הכיכרות ביציאה), וברוך שפטרנו. לא משנה כמה הייתי רעב באותם רגעים - העדפתי לברוח משם.

משם החלטנו לנסוע לכיוון Stonehaven, עיירה קטנה במרחק כמה מיילים מהעיר המדכאת, ולאחריה נסיעה ישירה ל-Dundee. האמת? אין הרבה מה לספר על הנסיעה של היום. הנופים - כרגיל ירוקים ויפים. פרות - גם יש. שדות מלאי Heather - גם יש. בקיצור - נסיעה רגילה למדי בכל מה שקשור לסקוטלנד. לא משעממת בכלל, אבל פשוט דרך ככל הדרכים. עצרנו כמה פעמים בדרכינו ל-Dundee, כדי לתפוס כמה נופים לצידי נהר ה-Dee.

בערב הגענו למחוז חפצינו בעיר. הדבר המעניין היחיד שיש לי לספר לכם הוא על הסינגל של עירא, שנפתח כלאחר כבוד, על מנת לתת לנו משהו טוב לסיומו של יום כמו שעברנו: Macallan 11 yo Easter Elchies - זהו סינגל מתוך חבית יחידה, שיוצרו ממנה אך ורק 285 בקבוקים, ותיאור שלו נמצא בפרוייקט הטעימות שלי וגם כאן.

טוב.. פסח מגיע עלינו לטובה, אבל יחד איתו מגיעה גם בעיית החמץ הידועה. אז כדי לחגוג לאנשים מסוימים ששומרים את מצוות החג כראוי, החלטנו לעשות “טעימה מפסקת” אצל מכנס, טעימה של סינגל מאלטים, אלא מה…
המגוון, כמובן היה גדול מאוד: טאליסקר 18 מצוין, קליינליש 13 CS, גלן מוראנג’י CS, טמנאוולין 35, גלן אורד 12, ועוד הרבה כאלה שכבר כתבתי עליהם בעבר (אולי ליאור יוסיף לכם רשמים שאני לא מצאתי בעבר, על התרשמותו מהסינגלים של היום). יחד עם זאת, הצטרף אלינו אורח חדש היום, בשם אורי, ובזכותו ובזכות מכנס, הוספתי עוד שני מאלטים חדשים לרשימה.
הראשון - Glen Goyne 1994 CS Rum Finish - צבעו הוא זהוב סמיך ושמנוני למדי, אבל בהיר. הריח: וניל, פרחים לבנים, אשכוליות, מעט קינמון ולמון גראס. הטעם הוא מאוד עוקצני ותוקפני על הלשון (לא משהו שהייתי ממליץ למישהו שמתחיל רק עכשיו לנסות את עולם הסינגלים), יש בו הרבה עץ, לא פירותי מבחינת העוצמה כמו הריח, אבל ניתן להרגיש מעט פירות לבנים וגם יש מעט קינמון. ציון: 8.
השני היה עולם שונה לגמרי: PC6, או בשמו המלא Port Charlotte 6 yo CS. הרבה זמן חיכינו לפתיחת הבקבוק הזה אצל מכנס (כבר עברה חצי שנה מאז שהוא הביא את הבקבוק, וסחתיין עליו שהוא הצליח להתאפק מלפתוח אותו). הצבע - גם הוא בהיר למדי, ולא מסגיר שום דבר לקראת הבאות. הריח: וואו! פצצת עשן לפנים! המון עץ, ריח סיגר, וניל, פרחים (בעיקר ציפורן מודגשת), דבש וגם משהו שהזכיר לי תפוחים אדומים. הטעם: שוב - עץ בכמויות! גם זה ויסקי תוקפני ומעקצץ בטירוף. כל הפה מתמלא בטעמים - הלשון, החיך, הגרון. בהחלט לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. טעם מאוד פרחוני, ושוב - וניל ודבש, קצת שקדים. טעם ארוך מאוד, מלא מאוד. פשוט ויסקי עם גוף. מכנס הזכיר בשר מיושן, וזה בהחלט התאים. לדעתי - הסינגל הזה יילך בצורה יוצאת דופן ליד מנות בשריות כבדות, ועלול אף להתעלות עליהן.
מכנס הצילח גם לעבוד עלינו קלות: אחרי מהילת הויסקי במים, בלי שנשים לב, הוא נתן לנו להריח ולטעום אותו מחדש, ולומר לו מה אנחנו חושבים שיש בכוס. אני הייתי בטוח, ועירא יחד איתי, שהוא עבר לשתות את הקליינליש 13. מבחינת הריח הוא היה דומה מאוד לרשמים שלי מהעבר. העץ כמעט ונעלם, ואת ריחות הטבק, הדבש והוניל, החליפו ריחות ליים, אשכוליות ופרחים, שהיו מאוד מעודנים, ולא הזכירו בשום צורה את “המקור”. הטעם במקרה זה, לצערי - הרגיש פשוט מאוד של ויסקי מהול. המים לא עשו לו שום דבר טוב מהבחינה הזו. העץ “נמחק” כמעט לגמרי. עירא ניסה מהילה עם כמות גדולה יותר של מים. הריח התפתח עוד קצת מבחינת פרחוניות (אני הגדרתי את זה כריח של “עשב ירוק אחרי הגשם”, משהו נעים מאוד לאף) ופירותיות, אבל שוב - הטעם כבר לא היה משהו ששווה לספר עליו בבית. יחד עם זאת - הניסוי הזה תמיד מעניין. בכך אין ספק. כאמור - כל שינוי הטעמים הזה - ב-PC6. ציון: 9 לפני המהילה, 7 - אחרי.

בקיצור - אחלה טעימה של פסח…
חג שמח לכולכם, ותודה על עוד טעימה מוצלחת!

התכנסנו היום אצל תמי, מוותיקות ומייסדות המועדון, בביתה שבגבעתיים, על מנת לערוך טעימת יינות ספרד. בשבילי, מי שכבר יודע, כשאומרים יינות ספרד - זה אומר הכל. זו המדינה מספר אחת לטעמי בכל מה שקשור ליינות, ולא רק לאיזור ריוחה הידוע, אלא גם מאיזורים אחרים. תמי, יעל, דרינקינג ומכנס היו אמונים על ארגון היין והמטעמים שבזכותם ליקקנו את השפתיים. אבל אני קצת מקדים את המאוחר.

המועדון כלל היום 13 איש ואישה, ואלה שמות: תמי, יעל, אפרת, תמר, מכנס, נתי, נועם, שמואל, דרינק’לה, יוד, ליאור ועדינה ועבדכם הנאמן. מלבד שני בקבוקי קאוות, איתן התחלנו את הטעימה, היו עוד 4 בקבוקי יין אדומים, מאיזורי היין העיקריים של ספרד, שייצגו אותם נאמנה. את כולם תוכלו לראות בתמונות בסוף הפוסט הזה. כל היינות, ד”א, נפתחו בטרם עת, חלקם היו פתוחים במשך כמה שעות טובות.
כאן המקום לציין כמה פרטים לגבי ספרד: זוהי מדינה שבה, כמו בצרפת ואיטליה למשל, יש הרבה מסורת עתיקה של יין, והפיקוח בו הוא נוקשה מאוד. היינות ה”רציניים” מחויבים במדבקה על הבקבוק, שעליו נכתב מספרו של הבקבוק בשנת הבציר! מעבר לכך, היין מתחלק ל-4 סוגי יישון יין שונים: Tinto, Crianza, Reserva ו-Grand Reserva, כאשר כל אחד מהם מייצג את מס’ החודשים, שבהם היין שכב בחבית עץ אלון צרפתי.

אבל בואו נתחיל בתכל’ס: לפני שכולם הגיעו, יעל ואני “עזרנו” לתמי עם הלגאוולין 16 שנה, כדי להתחיל את היום. כשכולם כבר התחילו להופיע, הוצאנו את הקאווה הראשונה: Cava Codorniu, קלילה וצוננת שהתאימה לחום של הצהריים. האמת היא שאני לא מחובבי הקאוות בגדול, אז תסלחו לי אם אני לא אתאר את הריחות והטעמים, כי מבחינתי הן די דומות: הריח פירותי, כך גם הטעם, הן תוססות ולרוב הן פשוט קולעות בול למזג האוויר הישראלי. לא צריך הרבה יותר מזה. כשנמזגה הקאווה השניה, Cava Xenius, כבר הוגשה המנה הראשונה לשולחן (שנערך, אם יורשה לי, לא פחות יפה משולחן סדר של פסח, וכל זה ע”י כלים חד פעמיים, מה שאומר שבהחלט אפשר לנהל סעודת מלכים בלי להיות פלצניים יתר על המידה).
המנה הראשונה היתה גרסת הגספצ’יו של תמי: צלוחיות עמוקות מלאות במיץ אבטיחים, עם כדורי אבטיח וחתיכות גבינת פטה בפנים - שילוב מנצח וגם מקורי וחדשני. במקביל, הוגשו גם מספר גבינות עם חתיכות קיווי וענבים שחורים. בהחלט דרך מעולה להתחיל את היום.
במהלך הפסקת סיגריה קלה, הוגש היין הראשון:
Artazuri 06 מאיזור Navara, הנושק לאיזור ריוחה המפורסם. מדובר ביין זני של גראנצ’ה (100%) מיקב Artadi. היין הוא בעל צבע סגול כהה, בעל ריח של פירות יער וטעם דומה עם דגש על שרי ודומדמניות, בעל גוף בינוני, מוכן לשתיה מיידית, למרות מתיקותו ועקצוצו על הלשון.
המנה השניה שהוגשה היתה סלט שגם הוא הוכן ע”י תמי, וכלל עלי תרד, תותים, תבלינים (ואני מצטער שאיני זוכר - אולי תמי תוכל להזכיר כאן בתגובה) וסשימי של מוסר טרי. אמנם לא טעמתי מהסלט לבושתי, בעיקר כי ידעתי מה מגיע בהמשך, אבל נראה שאנשים נהנו ממנו, והוא חוסל.

אחרי לא מעט התלבטויות, בין יעל, דרינקינג וביני, החלטנו שהיין הבא שיוגש, שהיה כבר בשיאו, יהיה Marques de Caceres 98 Reserva מאיזור ריוחה - יין זני גם הוא של 100% ענבי Tempranillo מהיקב של Bodegas. צבע סגלגל וכהה אופייני לענב נראה בבירור, וכך גם ריח מתקתק של פירות היער. הפעם מדובר ביין מאוד טאניני, בעל גוף מלא מאוד, ומתובל בחריפות קלה, ופירות יער בשלים. כדי להיות הוגן, אני צריך לספר שזה היקב, אמנם משנת בציר 96, שגרם לי להתאהב ביינות ספרד ובאיזור ריוחה במיוחד. הבצירים הטובים ביותר שלו הם 1989, 1990 ו-1994 (בכלל אלו היו השנים הטובות ביותר בספרד בעשור הקודם), ואם תשימו ידכם על אחד מאלה, אל תשכחו לקרוא לי כשאתם פותחים אותו..
עם היין הזה הוגשה פאייה שהוכנה ע”י יעל, שהיתה מלאה בכל טוב: אורז, ירקות, עוף, חתיכות צ’וריסוס וקבנוס ותבלינים מצויינים. והגענו רק לאמצע הארוחה! עכשיו נדרשה הפסקה ארוכה יותר, כדי לעכל את מה שעבר עלינו…

אחריה המשכנו עם היין השלישי: Pesquera 03 Tinto, מאיזור Ribera Del Duero, עוד יין שאני אוהב מאוד. אמנם 2003, בניגוד לבציר שבא אחריו (2004) היא שנה פחות טובה בספרד, אבל היין היה נהדר. צבע כהה מאוד, בעל ריח של אדמה טחובה, ריבת/ליקר אוכמניות שחורות וטעם מתפתח ומורכב של פירות יער שחורים. גם יין זה מורכב כולו מענבי Tempranillo.
יחד איתו הוגשו המנות של מכנס, שכרגיל לא אכזבו, והראו את הטרחה הרבה שהאיש הזה משקיע באוכל: תבשיל טלה עם פלפלים אדומים יבשים וגם ירוקים, עם טימין ועוד. היה גם תבשיל עוף, שהוכן בסיר עוף עם הרבה זעפרן מורגש, שקדים מפוררים ותבלינים נוספים, וגם תבשיל תפו”א בפלפלים ירוקים ואדומים, במה שמכנס קרא לו “סגנון ריוחה”. אני מניח שהוא יוכל לתת את המתכונים, אולי אפילו כאן כתגובה לפוסט הזה (או ככה לפחות אני מקווה).

ואז הגיע היין האחרון להערב: Martinet Bru 02 מאיזור Priorat, אחד האיזורים הפחות מתועדים בתודעה הישראלית, וחבל שכך. באיזור זה, אפשר למצוא את יינות הקריניאן הטובים ביותר, לדברי יעל. אף על פי כן, ספציפית, בחיפושיי באינטרנט מצאתי שהיין הזה מורכב מ-3 זני ענבים: 30% של קברנה סוביניון, 30% של גרנאצ’ה ו-40% מרלו. גם כאן, הצבע השולט הוא סגול כהה, אבל מורגש בו עץ האלון שבו שהה, וגם פירות היער השחורים המסורתיים של יינות ספרד. הוא יחסית קל לשתיה, בעל גוף בינוני, ובטעם יש בו מתיקות שמתגלגלת על הלשון, ומעט חמיצות בסיום. באתרים מסוימים טוענים שכדאי לשתות את היין הזה תוך 7-10 שנים מיום בקבוקו.

לפני שאני מגיע לקינוח המצוין של תמי, שתי מילים על קינוחים במועדון הפקק: כפי שתמי הצהירה לא אחת לאחרונה, רק מאז ייסוד המועדון היא התחילה להתנסות בקינוחים. אני מציע לתת לה להמשיך להפתיע אותנו. בטעימת הפינו נואר שלנו, היא הכינה פאדג’ שוקולד מעולה. בטעימה הקודמת של יינות אוסטרליה וניו זילנד, היא הגיעה עם פאבלובה שחוסלה עד תום. הפעם היא הלכה על קרם ברולה, מנה שרבים וטובים לפניה הצליחו להרוס (גם במסעדות גורמה). אני יודע שהיא חושבת שהיא פישלה עם המגש השני של מנות הקרם בגלל שיצא לה יותר נוזלי ממה שהיא תכננה, אבל אני לא חושב שהיה אחד בארוחה הזו שלא ליקק את השפתיים מהקינוח הזה. אחרי שריפת ציפוי הסוכר ע”י מכנס והמבער שלו, זה היה אחד ממנות הקרם ברולה הטובות שטעמתי, אם לא הטובה שבהן, ואני מבטיח בהן צדקי שאני לא מגזים.
מגיעה גם תודה מיוחדת למשלחת הקפה (אפרת, מכנס ושמואל) שהתנדבו ללכת לבית הקפה הקרוב ולארגן לנו כוסות אספרסו כפול וקפה הפוך לפי דרישה.

והנה כמה תמונות שתגרומנה לכם לחייך:

לפרק הקודם

בוקר טוב עולם! הגיע הזמן להתחיל עוד יום “קשה” בסיורי מזקקות באיזור המזקקות הצפוף ביותר בסקוטלנד. והיום אכן צפוי להיות צפוף. אף על פי כן, לא ויתרתי על שינה טובה, והתעוררתי קצת באיחור לארוחת הבוקר של סטיוארט, מה שגרר יציאה מאוחרת מהגלריה, והגעה מאוחרת למקאלאן. בשעה 12:00, ליתר דיוק. אבל למי אכפת? הגענו למקאלאן! למזקקה יש 3 סוגי סיורים: המקוצר, הבינוני והארוך. אנחנו הלכנו על הארוך, כמובן, שכולל סיור מלא בכל נדבכי המזקקה, ואף טעימות של 5 סינגלים שונים של המזקקה, בעלות של 15 פאונד. לא רע, בתור התחלה ליום כזה. בחוץ - בהיר מאוד. השמש זורחת, האוויר קריר ונעים, והירוק - כרגיל - ירוק ונהדר. בכניסה למזקקה, ליד מגרש החניה, שוכבות להן כמה פרות היילנדר, שמזג האוויר לא ממש מזיז להן. הסיור במזקקה עובר בין השאר במרכז המבקרים המרשים ביותר שראיתי עד עתה, והוא כולל גם הסברים מאוד מפורטים על ההבדלים בין החביות (עם האפשרות להריח ממש חביות שונות) וסוגי המאלטים השונים, ואופן יצירתם. הטעימה עצמה, כללה גם ויסקי Grain, היחיד בכל הטיול שלנו בסקוטלנד, שהוא בעצם ויסקי מלותת ומזוקק, אבל הובא לטעימה עוד לפני העברתו לחבית כלשהי. התוצאה היא כמובן ויסקי שקוף לחלוטין - אבל לא תוכלו לבלבל אותו עם מים. לא בריח החזק מאוד והצורב, וגם לא בטעם הפירותי השלו.
בנוסף, טעמנו את הסינגלים הבאים:
Macallan ELEGANCIA 12 yo - לטענת המזקקה - הויסקי הנמכר ביותר שלהם, ויסקי בעל צבע זהוב עמוק, ריח של וניל, לימון מורגש מאוד, פירות יבשים ועץ, וטעם ארוך ומשגע של פירות יבשים ותבלינים עם סיום מתקתק ועץ מורגש (8).
Macallan Fine Oak 15 yo - צבע בהיר מאוד, ריח של קינמון ופרחים רבים (ציפורן, ורדים) וטעם מאוד מתוק של שוקולד, מתובל במעט רמזים של פרי הדר. העץ ממש לא מורגש (7).
Macallan 18 yo - ויסקי מורכב מאוד: צבע ארגמני כהה, ריח של ג’ינג’ר, פירות יבשים, וניל, ומעט לימון וקינמון. הטעם, בעל עץ מאוד מורגש, עם מתיקות של סוכריות טופי ופירות יבשים (9).
Macallan 25 yo - צבע אדום כהה מאוד, ריח של פירות יבשים, לימון ומעט פלפל, וטעם שמקיים את הבטחת הריח הזה, עם תוספת שרי (8.5).

כמובן, שלהיות במקאלאן ולא לקנות שום דבר, זה פשע בפני עצמו. אני יצאתי משם עם Macallan 18 yo, במחיר לא זול של 73 פאונד, וגם עם חולצה, כוס גלן-קרן ושטויות אחרות. עירא, לעומת זאת, לקח את ההימור האמיתי. בנוסף לבקבוק זהה לשלי (18 שנה), הוא קנה גם משהו שרק הרחנו בליל אמש ב-Highlander Inn. מדובר בגרסה מאוד נדירה של Macallan 11 yo Easter Elchies, בקבוק בעלות של מעל 80 פאונד, שהוא אחד מסדרה מוגבלת ביותר של 285 בקבוקים (!!), שיוצרו מאותה חבית. מאוחר יותר טעמנו אותו, ואני יכול לומר לכם שזה אחד הטובים שהמזקקה הוציאה, ואכן - הימור מוצלח לעירא. הצבע שלו אדום כהה מאוד, והריח והטעם - סלט פירות! מי שאוהב את הויסקי שלו מתוק ופירותי בטירוף - זה הויסקי בשבילו (9).

ועכשיו - לשאר תכניות היום. רצינו להגיע לטייל עוד קצת ב-Elgin, ואחר כך לעשות סיבוב לכיוון Inverness. התכנית היתה לאכול ארוחת ערב נחמדה ב-Contrast (הסיפור על זה הוא משהו בפני עצמו ויסופר בהמשך), ואם ייצא, גם להגיע למקום שבו סטיוארט יהיה עם חבריו, ליד Loch Ness, בפסטיבל בירה מקומי. אלה היו התכניות. לא מעט, אבל בכל זאת - היום האחרון באיזור Spey, לא?! ועכשיו אני אספר מה קרה באמת..
יצאנו מ-Macallan בשעה 13:30 בערך, לכיוון Elgin. החנינו את ברכה במרכז העיר, והלכנו לנו לעשות סיור ב-Gordon and Macphail. זוהי חנות ויסקי, מהמפורסמות בסקוטלנד, שבעליו מפורסם בכך שהוא גם קונה חביות, ובעצם מייצר ויסקי במזקקות השונות, תחת המותג המשותף על המזקקה ושלו. החנות עצמה מעוצבת בתור מעדניה, שיש בה בעצם הכל - יינות, גבינות, דגים, בשר, וחדר אחד אחורי - שם נמצא המטמון האמיתי שלשמו באנו: הויסקי. החנות מחזיקה לפחות כמה מאות סוגי מאלטים (וגם בלנדים), חלקם נדירים מאוד. המחירים לרוב שפויים ביותר, ונעים בין 18 ל-4,000 פאונד לבקבוק. אמנם לא יצאנו משם עם אף בקבוק, אבל לפחות יצא לנו לראות כמה דברים מעניינים. וזה בהחלט לא עניין של מה בכך. אחרי הסיור הלא כל כך קצר הזה, החלטנו לחפש משהו לאכול במדרחוב ליד. זו היתה משימה לא פשוטה בהתחשב בעובדה שהיה כבר 15:00 וכולם היו בהפסקה. מתברר שגם לסקוטים יש “סיאסטה” או איך שלא יקראו לזה שם. אבל מצאנו דיינר קטן בסגנון אמריקאי, חיסלנו איזה המבורגר ויצאנו שוב לדרך. הפעם - לכיוון Inverness.
נכון ששכחתם את החוקים בסקוטלנד? אז הנה עוד אחד בשבילכם:

חוק מס’ 5: לכל כביש ראשי יש כביש צדדי. לכל כביש צדדי יש מזקקה.

ככה הגענו ל-Benromach. במקרה. ואני ממש לא צוחק. נסענו על הכביש, ראינו ארובה בצורה מוכרת, ועצרנו לברר לאן הגענו. השעה היתה כבר קצת אחרי 16:00. מרכז המבקרים היה שקט וכמעט ריק, מלבד שני אנשי המזקקה - ה-Distiller ואשת מכירות נוספת. התחלנו לדבר איתם, וראינו בארון שני סינגלים מעניינים: האחד אורגני, והשני עם סיומת של חביות Tokaji wine (יין הונגרי המיוצר מענבי Aszu, והוא לרוב מתוק מאוד). אחרי החלפה של כמה מילים, נתנו לנו לטעום משניהם. כמה מילים לפני התיאורים של המאלטים: Benromach היא מזקקה שנסגרה זה מכבר, ורק לפני כעשור (1998), לאחר 15 שנים ללא פעילות, היא נפתחה מחדש ע”י Gordon and Macphail, שאותם כבר הזכרתי קודם לכן. המסקנה היא, שנדיר למצוא במזקקה הזו היום ויסקים ישנים, וכך המאלטים שטעמנו היו בני 5-6 שנים. כלומר - עוד בחיתולים. המאלט האורגני ששתינו הוא בעל צבע בהיר למדי, עם ריח חזק ומודגש של פירות טרופיים, ובטעם יש ממש מעט עץ, אבל שילוב של טופי ומנגו, נותנים לו ייחוד מול סינגלים אחרים שטעמתי בזמן האחרון (7.5). אחריו הגיע המאלט ב-Tokaji Finish, בן 6 שנים, גם הוא בהיר למדי, אבל ריחו כולל שזיפים, אגסים, משמשים (חגיגת פירות קיץ ממש) בשילוב עם קרמל, ורמז קטנטן לעץ ואולי גם קינמון. הטעם שלו ארוך ומהווה שילוב של אפרסקים עם עשבי תיבול, חלקם אפילו קצת חריפים, רמז קל לאשכולית אדומה וללימון באחורי הלשון, ושוב - כמעט ללא הרגשה של עץ (8.5). בזמן שטעמנו את המאלטים, ראתה הבחורה שאנחנו מקליטים כהרגלינו את הרשמים לטלפונים הניידים שלנו, החליטה מסיבה בלתי מובנת שכנראה אנחנו מקצוענים אמיתיים, והביאה את ספר המזקקה, שבו כתבו על כל ויסקי גדולי המבקרים, בדיוק מה הם הריחו ומצאו בויסקי. אחרי שהתברר שקלענו בול, החליטו להפתיע אותנו. ה-Distiller הלך לחדר אחורי, וחזר אחרי כמה דקות עם כוסית גלן-קרן בלתי מסומנת, ועם נוזל זהבהב בתוכו. להלן: טעימה עיוורת. המבחן האולטימטיבי. אז על הצבע כבר דיברנו. הריח: סירופ מרוכז מאוד של אפרסקים, בשילוב עם קרמל ומתיקות בלתי נגמרת. הוא גם אלכוהולי הרבה יותר משני אחיו. גם הטעם ארוך ומורכב בהרבה: תפוחים, spice, קינמון, עשבי תיבול, פירות קיץ, סירופי ומרוכז מאוד. אחרי שאמרנו את כל זה, חשפו בפנינו את הויסקי: מדובר ב-Benromach 7.5 yo בערך, שעדיין לא בוקבק אפילו (9.5). נתנו לנו טעימה ישירות מהחבית! הויסקי הזה יבוקבק כנראה רק לקראת סוף 2007, ומתברר שלמזקקה יש גם מעין מבצע למביני עניין: מאפשרים לך לקנות בקבוק במחיר צנוע של 50 פאונד, ולחזור מדי שנה ולמלא את הבקבוק (לא, יא תחמנים! כל שנה משלמים מחדש), ולראות את ההתפתחות שלו. אם הייתי יודע שאני אחזור לכאן עוד שנה, יש מצב שהייתי הולך על זה. אבל כבר היתה לי כמות נכבדה ביותר של בקבוקים במזוודה, וכנ”ל לעירא. אין לכן מושג כמה עירא התחבט והתלבט אם לקחת בקבוק מהטעימה האחרונה שלנו. זה עלה לו בבריאות כמעט. לבסוף - החלטנו לוותר. וזה בהחלט לא היה פשוט. שעה וקצת אחרי שהגענו, ואחרי שיחה לא קצרה עם שני מארחים נחמדים ביותר, יצאנו לנו לאוויר הקריר של סקוטלנד, ושמנו פעמינו, הפעם בשיא הרצינות, ל-Inverness.

לעיר הגענו בשעה 18:00 בערך, ובדרך הזמנו לנו מקום ל-Contrast. הרעיון הוא כזה: לפני כחודשיים, ראינו תכנית של גורדון ראמזי, הטבח והריאליטי, אצל עירא בבית. אחת המסעדות שהוא ביקר בהן, היתה מסעדה צרפתית בשם Abstract. הבעלים, איש סקוטי חביב, הביא לעיר את השף הצרפתי הצעיר של ז’אק מיטראן, ויחד איתו את כל הצוות, וגם את רמת הקולינריה ואיכות החומרים. הבעיה: המסעדה נשארה ריקה. התושבים הסקוטים נשארו מחוץ למתחם, בגלל שהם פשוט לא הבינו מה לעזאזל רוצים מהם הצרפתים, ואיך אפשר לקרוא את זה.. המחירים היו בהתאם. הבעלים הפסיד הון תועפות מדי שבוע. בגלל שהיו צריכים לבצע שינויים מהותיים מאוד, מהותיים מדי לדעתו של השף הצעיר, החליט הבעלים לפתוח ליד המסעדה ביסטרו-בר, שבו המטבח והחומרים יהיו אמנם אותם חומרים, אבל המנות תהיינה קטנות יותר והמחירים שפויים יותר ומתאימים לקהל הסקוטי. אם להאמין לגורדון ראמזי, המקום הפך להצלחה. אנחנו החלטנו שלא למשכן את הבית והמשכורת, והזמנו מקומות ל-Contrast, הביסטרו בר, לשעה 19:00. עד כאן - הכל היה מוצלח ביותר. הגענו הרבה לפני הזמן לעיר, מצאנו את המקום בקלות יחסית, בעזרת חנה’לה, והחנינו את ברכה בחניה של מתחם המלון, בו שוכנות להן שתי המסעדות. בהחלטה של שניה, החלטנו להסתכל על התפריט בחלון של Abstract. האמת - הם לא היו יקרים בהרבה מאלה של Contrast, שאותם ראינו 5 דקות קודם לכן. הבדלים של פאונד לפה, שני פאונד לשם. וזה כבר התחיל להציק. נכנסנו ל-Abstract, סיפרנו להם על הדילמה שלנו, ושאלנו אם במקרה שולחן השף פנוי להיום, לעוד שעה. להפתעתינו, התשובה היתה “כן” חד משמעי. לזה - לא יכולנו לסרב כבר. החלפנו הזמנות. ביטלנו את Contrast, ולקחנו את שולחן השף במסעדה היוקרתית. למי שלא מבין - ככה זה הולך: בתוך המטבח, ממש בתוכו, יש שולחן שמתאים ל-4 סועדים. לא יותר. לשני סועדים - זה ממש גן עדן. השולחן נמצא על מעין במה, שאליה מגיע השף מדי פעם, עונה על שאלות, ומסביר על אופן הכנת המנות. תוסיפו לזה את העובדה שמנות “נסיוניות” מגיעות לשולחן מדי פעם, ושהשירות הוא מלכותי, ותקבלו את המסעדה הטובה ביותר בסקוטלנד. וכמה צפוי - היא צרפתית.. (כבר אומר לכם: המקום הזה היה הטוב ביותר שאכלנו בו. הציון למקום הזה הוא חד משמעית: 10. תיאור המנות? - תמשיכו לקרוא…).
לפני הכל, החלטנו לעשות טיול קצר לאורך הנהר Ness, החוצה את העיר, אבל אין הרבה מה לדווח, מלבד היופי והרוגע ששוכנים בעיר הזו. מיהרנו לחזור למסעדה, והתיישבנו, עד שהשולחן יהיה מוכן עבורינו, בבר של המסעדה. חדר נפרד לחלוטין, כורסאות עור, בר מרשים ביותר עם תפריט עשיר מאוד, ומוזג מקצוען בשם קסאוויאר (לבטא כמו ד”ר X). כדי להתחיל את הערב הזה, לקחתי Benromach 22 yo PortWood Finish. הצבע שלו כהה בהרבה מאלה שראינו קודם לכן במזקקה. הריח שלו מדגיש את חביות העץ שהוא שכן בהן, את הפורט וגם פירות טרופיים שהרחתי במאלטים החדשים יותר, עם דגש על אננס ומנגו. אפשר גם להריח את קצה ריחם של תפוזים סיניים. בטעם, יש שמנוניות מסוימת, פורט מודגש, ועוד יותר ממנו - מתיקות של שוקולד, אולי גם מזכיר קצת סיגר, ותבלינים מתקתקים, רמז לקפה שחור ואורך בינוי פלוס (9.5). עירא הלך על Brora 20 yo, בעל צבע חום-זהבהב, שמנוני, עם 58% אלכוהול בנפח, שמשפיעים מאוד על הריח, אבל גם יש פה פאי תפוחים וקינמון בריח, מעט דבש. בטעם יש לא מעט מרירות בסיום, והוא מעקצץ את הלשון. במרכז הלשון אפשר להבחין בווניל וקינמון, ובקצת תפוחים שהורגשו כבר בריח. עירא טען שהוא “סגור” למדי. לדעתי מדובר בויסקי פשוט אגרסיבי ומורכב, שממש לא קל לשתיה, אבל הוא שווה כל לגימה (9).
ועכשיו לאוכל:
כמו שכבר כתבתי, השירות, ההשקעה באוכל ועוד כל מיני דברים קטנים, נתנו למקום הזה ציון 10, מבחינת הטיול הזה, ובכלל. מתברר שהשף שהופיע בתכניתו של ראמזי כבר לא שם, אבל הסו-שף שלו, ג’ף, שהופיע גם הוא בתכנית, נשאר ומנהל את המטבח היום. עירא ואני החלטנו לוותר על ארוחת הטעימות והלכנו על תפריט א-לה קארט, שהמנות בו נראו מעניינות יותר. בהתחלה קיבלנו את הלחמניות הטריות המסורתיות עם חמאה, וכן מנה נסיונית ראשונה של פרוסות לובסטר דקות, עם גלידת אפונה ושרימפסים. בזמן שחיכינו למנות הראשונות (בשר צבי לעבדכם הנאמן ומנת לאנגוסטינים ורגלי צפרדעים לעירא), החלטנו ללכת על סיבוב ויסקי שני. אני הזמנתי את ה-Arran 15 yo Rum Finish, עם 58.6% אלכוהול שמעידים על חוזק החבית שלו. הצבע שלו זהוב בהיר ושמנוני. הריח הוא שילוב מתקתק של סוכריית באטר סקוטש, אבל עם רמזים עבים ללמון גראס, פלפל ירוק ותפוחים ירוקים. הרום מורגש בקושי, ועץ פשוט לא קיים פה. אפשר לסכם את הריח כפשוט מרענן, על אף החוזק והעוקצנות שלו בנחיריים. הטעם שלו מדגיש מאוד את הפלפל הירוק וה-spice, בחלל הפה מורגש יובש ומליחות (9). עירא הזמין Talisker 18 yo, בעל צבע חום-זהוב עמוק, וריח עם כמויות אדירות של peat ועץ ומעט מאוד שרי בסיום, אבל גם פלפל שחור וטבק ומליחות שמרמזת על ההתאמה שלו לפירות ים, כנהוג במזקקה הזו. בטעם - עץ, כבר הזכרתי? גם בהתחלה, גם באמצע, וגם בסיום המאוד ארוך שלו. גם טבק שולט כאן, ומתיקות פירותית שמזכירה בננות, וניל ופרחים, מעט שוקולד מריר, ושוב - מאוזן מאוד. אפשרי שגם מאוזן יותר מה-Distiller’s Edition שקניתי לפני יומיים (9.5).
המנות הראשונות הוגשו ברוב הדר עתה (תמונות שלהן למטה): בשבילי - מנת בשר צבי (אדמדם ויפהפה) על ביצי שליו, וממולן פואה גרא (כבד אווז) על ביסקוויט, ורוטב קרמל. מנה מורכבת מאוד, משלבת טעמים בצורה יוצאת דופן ויוצאת מין הכלל. עירא לקח, כאמור מנת לאנגוסטינים ורגלי צפרדעים (שהוגשו בפירורי לחם), עם סוג של קצף לאנגוסטינים וסלט קטן במרכז הצלחת, ושוב, מנה מיוחדת וטובה מאוד. בשלב הזה אני רוצה לציין את ה-Arran האגרסיבי שתואר לעיל, שדווקא עם המנה הראשונה שלי וטעמיה המגוונים, הוא מצליח להשתלב בצורה ממש טובה, ולו בגלל שאין בו עץ שמפריע לטעמים להחליק בגרון (גילוי נאות - במהלך כתיבת האירועים פה, הציון שלו הלך ועלה בעקבות הרשמים שהוקלטו).
למנה העיקרית, הזמין עירא חלקי חזיר שונים עם שתי לביבות תפו”א סגול(!), מנה שההשקעה בצורת ההגשה שלה היתה פשוט מורגשת. אני הזמנתי בשר בקר עם פירה ורוטב שרי-ויניגרט, מנה שגם כן היתה טובה מאוד. הבשר היה עשוי בדיוק במידה הנכונה, וגם הפירה היה יוצא מין הכלל. הבעיה היחידה: מדובר במסעדה צרפתית. וככזו - אתה מזמין מנה עיקרית וכשהיא מגיעה, אתה חושב שבטעות נשלחה לשולחן שלך מנה ראשונה. לפחות מבחינת הגודל.. אז אתה מסיים אותה די בזריזות, ואז מגיע סימן השאלה של “זהו? אבל איפה האוכל?”. עירא אפילו הלך לרגע לשירותים, וחזר על לחמניות מהחדר השני. לחמניות! טוב שהוא לא ביקש קטשופ.. אתם הייתם חייבים להיות שם כדי לראות את הפרצוף המורעב של האיש
אני נשארתי רעב, והחלטתי לחכות לבית כדי לאכול קצת קורנפלקס… ואז הגענו לקינוח (איפה הכבש, אחי - איפה?!): אני הלכתי על שילוב מנצח של שוקולד ועוד שוקולד וגם קצת שוקולד עם רום. עירא הזמין סופלה תות. נשמע לכם קרב אבוד מראש לעירא? תחשבו שוב - הסופלה הזה היה פשוט מטורף!
ועכשיו הגיע החלק הקשה ביותר בארוחה - החשבון. יצאנו עם חשבון של בערך 125 פאונד לשנינו, אחרי טיפ. לא יורו, פאונד! כלומר משהו כמו, אם ניקח את השער של אותו יום, 500 שקל לאדם.. היה שווה, האמת. אחלה לחמניות.

בדרך הביתה, הכבישים חשוכים, ומתוך האפילה הסקוטית, מגיח מישהו מעבר לסיבוב ומסנוור את עירא, שנוהג לו לאט ובזהירות. עירא, הביא את היציאה של הטיול, ואולי זה לא יצחיק אתכם, כי פשוט הייתם צריכים להיות שם, אבל הוא פלט, בלי לחשוב פעמיים: “ווישקא בא לעיניים שלך, יא מניאק!”. לאלה מכם שאינם דוברים גאלית באופן מסורתי, נזכיר רק שג’ון מק’גרגור, האיש וה-Oban, לימד אותנו ש”ווישקא בא” פירושו פשוט “מי החיים” ואני מניח שאין לי צורך להסביר לכם על איזה “מים” הוא דיבר. בכל מקרה - היציאה הזו גרמה לשנינו לעצור בצד, לצחוק איזה כמה דקות טובות, ורק אז להמשיך בנסיעה. סיום נהדר, ליום מדהים. אני חושב שהיום הגענו לאיזשהו שיא חדש בטיול שלנו. הרגשה כזו כבר מזמן לא היתה לי. סלאנצ’י וא! (נו.. “לחיים” בגאלית.. תלמדו כבר את השפה הזו..).

מה מתוכנן למחר? מחר אנחנו שמים פעמינו מזרחה ודרומה, לכיוון Aberdeen ואחריה לכיוון Dandee. הערב כבר לא נספיק להגיע לפסטיבל בירה, וגם לא ל-Highlander Inn, מה שגם אומר שלא נשתה את כל הויסקים שרשמנו לעצמינו מתוך התפריט בבר הזה, אבל הרווחנו חוויות מדהימות ליום אחד. עכשיו זה רק לראות את המיטה ולהרוויח עוד כמה שעות שינה.

לתחילת המסע

לפרק הקודם

אז הנה. עוד יום מתחיל. מאחר ויום ראשון היום, לא ממש ציפינו שתהיינה מזקקות רבות שתהיינה פתוחות לקבלת קהל. דילגנו על המלצת הבית של Aberlour, והתחלנו את המסע שלנו דווקא ב-Dufftown, בכניסייה מקומית, שאיך לא - יש בה גם בית עלמין. וירוק. שוב הירוק הזה. משם המשכנו למזקקת Strathisla, שבמקרה ראינו בדרך, לאחר שעברנו ליד מקאלאן, גלן פידיך ואחרות (כולן סגורות היום) והחלטנו להכנס. האמת - אין הרבה מה לדווח מכאן. ה-Strathisla משמש בעיקר כסינגל בתוך בלנדים, ולא היה משהו מיוחד להתרשם ממנו. המקום עצמו נראה דווקא יפה מאוד.

המשכנו משם ל-Elgin, עיר שרצינו לבקר בה ובחנות ויסקי בה. את החנות אמנם לא מצאנו, אבל קתדרלה יפה ועתיקה דווקא ראינו, וגם על הדרך מצאנו מוזיאון קטן ומרשים מאוד של מכוניות קלאסיות, שבעל הבית שם היה אדיב מאוד והסביר לנו על הרכבים השונים, ועל כך שחלקם אפילו מתחרים עדיין!

אחרי הסיבוב הקצר הזה, חזרנו לעיירה שלנו. ההחלטה נפלה על מנוחה קצרה, בזמן שעירא קצת מסתובב לו ברחובות עיירה (כלומר ברחוב..).

בערב, בהמלצת הבית (סטיוארט ומגי), הלכנו ברגל ל-Fidich side Inn, באר קטן של זוג מבוגרים שיושב בדיוק על שפת ה-Fidich, והוא מוזג ויסקים טובים מאוד, במחירים מצחיקים של 1-3 פאונד. התחלנו עם PittyVaich 12 yo, בעל צבע זהוב עמוק, ריח של מלח, ים, עץ, קצת שקדים ותפוזים, וטעם מאעקצץ קלות של מליחות ארוכה בשילוב של עץ, פירות יבשים, רמז קל למנטה/נענע (8). הויסקי השני היה Linkwood 12 yo, בעל צבע זהוב בהיר מאוד, ריח חזק למון גראס, ורמז לאפרסקים. הטעם דווקא שונה, האו חמאתי יותר. ויש בו המון עשבי תיבול (בזיליקום עלה לי בראש) ושום. הטעם עוצמתי בהרבה מהריח העדין, והא פחות פירותי מהויסקים שאתה מצפה לטעום באיזור הזה של סקוטלנד (8).
את הסביבו השני פתחתי עם Mortlach 16 yo, בעל צבע חום ארגמני, שמשווה לויסקי גוף בינוני עד מלא. הדבר הראשון והעיקרי שעולה בריח הוא שרי, עם רמז קל לחמיצות, חמאה וטיפה עשבי תיבול. בטעם שאורכו בינוני פלוס, מורגש השרי בשילוב עם פירות יער במלוא עוצמתו ומתיקותו, מעט עץ, ואפשר אפילו לומר שהוא חורפי מאוד, ומזכיר מאכלי קדירה סמיכים ולדעתי - מומלץ לשתות עם תבשילים שבושלו על אש קטנה ולאורך זמן (9).
עירא, מצידו, לקח Longmorn 15 yo, בעל צבע חיוור יותר לעומת קודמו. הריח מזכיר סירופ לימון מרוכז ואשכוליות אדומות (מין שילוב של מתיקות עם מרירות). בטעם אין שום עץ מורגש, אין שום עיקצוץ, הוא מריר מאוד ועדין מאוד בו-זמנית. אפשר למצוא בו מעט טעם של עלים ירוקים (פטרוזיליה, למשל). אני אהבתי אותו קצת פחות (7) מאשר את שאר הדברים שכבר טעמנו פה.

את הערב החלטנו לא לסיים כאן, והלכנו לנו ל-Highlander Inn, כדי להמשיך את סבב הנסיונות שלנו להיום.
טצוי קיבל אותנו בשמחה שם, ואפילו ישב וניהל איתנו שיחה רצינית ביותר במשך כשעה, על עניינים ברומו של עולם - כלומר על ויסקי, כמובן. אז המשכנו ברשימה שלנו:
אני פתחתי עם ה-Mortlach Private Collection 1968 (נא לא להתבלבל עם הפרייבט קולקשן של כרמל מזרחי, בבקשה). עירא לקח את ה-Glenfarclas 2005 שישב בחבית ספציפית של Highlander Inn. הסיבה שאני מזכיר את שניהם לפני התיאור שלהם, היא שטצוי טען ששניהם אמנם “גדלו” בתנאים די זהים, אבל לדעתו אחד מהם הוא מאוד קשה לשתיה, וסירב לומר לנו מי משניהם. אז הנה השוואה קלה ביניהם: שניהם בעלי צבע כמעט סגול כהה (אולי אפשר לתאר זאת כחום של אדמה בוצית) ומאוד עמוק. שניהם ישבו כל חייהם בחביות שרי. המורטלאך, בעל ריח שרי חזק מאוד ודומיננטי, עם פירות יער מאוד בשלים ומאוד מתוקים, קרמל, והרבה סירופ שמנוני ומרוכז. עירא הזכיר גם מרסלה בריח. הטעם - מכה לפנים! שרי, שרי, שרי. איזה כובד ואורך! פירות יבשים, ענבים מתוקים מאוד, אולי אפילו צמר גפן מתוק, שכבר הוזכר כאן בפוסט הקודם. יש גם לא מעט עשן בויסקי הזה. כמעט מושלם! (9.5)
הגלנפארקלס, לעומתו - השרי מכה לא פחות חזק מקודמו, והעץ שולט כאן. מרגישים שהויסקי הזה שכב שנים בחביות. גם פה אפשר להריח מרסלה והרבה מאוד מתיקות, קרמל, סוכריות, סמיכות של ריבת אוכמניות, תפוזים סיניים. הטעם מאוד עשיר, עם עץ, עקצוץ עצבני על הלשון, מעט חרוך, פירות יער לרוב, יין מתוק (לא כמו זה מרומניה), תופס את החיך. ארוך מאוד (9.5). שני ויסקים מדהימים! כל מה שתיארתי כאן הוא כאין וכאפס לעומת החוויה של לשתות ויסקי ברמות האלה. בשביל זה הגענו לכאן.
כאן גם נתנו הזדמנות שניה למנות נישנוש בבאר, אחרי שקצת התאכזבנו אתמול. לקחתי סלט (כן! אני! סלט!) עם גבינות עיזים ואגוזים שהיה ממש טרי ונחמד.

אז מתברר שגם בימים שבהם “הכל סגור” אפשר למצוא מה לעשות בסקוטלנד, ואפילו להנות מזה..
עכשיו נותר רק ללכת לישון ולחכות ליום שני, היום בו אנחנו נתחיל לסייר בין מזקקות האיזור. יש לנו הרבה מה לעשות מחר. בראש ובראשונה - מקאלאן! כבר הרבה זמן אני רוצה להגיע אליהם, ומחר תהיה לנו הזדמנות לכך.

לתחילת המסע

לפרק הקודם

הרבה מאוד זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהתיישבתי לכתוב על הטיול שלנו לסקוטלנד. ליתר דיוק - 3 חודשים. עצרתי מסיבה כלשהי את הכתיבה העמוסה בדיוק במחצית הטיול שלנו. ולצערי - דווקא לפני אחד החלקים היותר מעניינים שחווינו. אבל משום מה, נחה עליי רוח הכתיבה היום, והחלטתי לנצל אותה לכדי לספר עוד פרק בתולדות הטיול הזה, שהגשים אצלי חלום של שנים. למי שלא זוכר, הפרק הקודם נעצר באכזבה מה, כשהיינו על האי סקאי, מעט מדוכאים. אבל עזבו. אלה כבר חדשות ישנות, ויום חדש הפציע. קמנו מוקדם בבוקר, והחלטנו לשים את פעמינו מעט צפונה ל-Fairy Glen, עמק הפיות. מדובר בכביש צר וקטן, מוקף בגבעות ירוקות, ועליהן כבשים (איך לא?) רבות. מין פינת חמד באמצע שומקום. אפילו חשבנו שפספסנו אותו כצה פעמים עד שהבנו שאנחנו נוסעים ממש דרכו. משם המשכנו לכיוון ה-Cullin, רכס ההרים הדרומיים של סקאי, שנאמר לנו ששווה לראותו. האמת - יפה למדי, אבל לא משהו שלא ראינו קודם. ואז החלטנו לצאת מחצי האי סקאי. הרגשנו שמיצינו. לפחות נכון לעכשיו. מה גם שחיכתה לנו נסיעה ארוכה במיוחד (הארוכה ביותר בטיול, ביום אחד, להערכתינו) לכיוון ספיי סייד.
היעד הבא לעכשיו - Glen Ord. נתנו לחנה’לה פרטים, והיא החזירה לנו בטילו מהסרטים. איך שיצאנו מסקאי, הכבישים פתאום נעשו יפהפיים. כמה ירוק, כמה מים, כמה הרים. זו דרך ה-Highlands. כשנסענו בכבישים המדהימים האלו, עם נופים עוצרי נשימה, הבנתי לפתע שאני נושם שוב. חזר לי הצבע ללחיים. ההתרגשות חזרה לי. כאילו נעלמה כל האכזבה של הימים האחרונים. הרגשת הקלה כזו לא היתה לי כבר הרבה זמן. על הדרך אפילו ראינו איזה טיול של “מועדון ה-5″ הבריטי, שמי שלא מכיר - מדובר במועדון של מכוניות עתיקות, שעשו טיול בדיוק בדרכים שאנחנו לקחנו, וזה היה מרשים ביותר. ראינו אותן עושות העליות של הדרך הזו, כאילו כלום. בזמן שברכה’לה שלנו נעה לה לאיטה בכיוון ההפוך..

אז ככה עוברות להן שעתיים יפהפיות ורגועות, ואנחנו הגענו ל-Glen Ord. זוהי מזקקה שיושבת ב-Highlands, לא רחוק מ-Inverness. אנחנו נגענו לשם, כצפוי, כדי להתחיל להירגע עם איזה ויסקי טוב. דבר ראשון, מיד אחרי ארוחת בוקר קלילה של סנדוויצ’ים ממצרכים שקנינו על אם הדרך, טעמנו את גרסת ה-Glen Ord 12 yo הידועה. מדובר בויסקי נהדר, בעל צבע זהב עמוק, ריח של צימוקים, דשא טרי, ומעט רמזים לגופרית. בפה, הוא מתקתק (משהו כמו טופי) עם קינמון, ויש לו טעם ארוך ומזמין (8). המשכנו עם גרסת ה-Glen Ord 28 yo המצוינת. שוב - ויסקי עם גוף מלא, צבע חזק, ריח פרחוני ומתוק מאוד (סוכריות m&m, שוקולד, רמז לטבק), וטעם מודגש של טבק ופרחוניות, שרק מחזקת את הההרגשה שאתה מקבל מההרחה הראשונית, יש גם טיפה מליחות שגורמת לך לחשוב שהויסקי הזה יתאים נהדר כליווי לסטייק טוב אבל גם לפירות ים. יחד עם זאת - עירא טען שההבדל במחירים (28 שנה עולה 150 פאונד!) בין ה-12 ל-28 שנה לא שווה קניה של ה-28. הוא פשוט מזכיר את ה-12 בצורה חד משמעית, אולי רק טיפה מעודן יותר (8). ועכשיו כמה מילים על מה שקורה במזקקה הזו לאחרונה. בשנה האחרונה יצאה המזקקה עם סדרת ויסקי חדשה לחלוטין, בשם Singleton. מדובר בעצם בגרסה “מורחבת” של גרסת ה-12 שנה הרגילה. כל מה שנעשה פה זה בעצם לקחת את גרסת ה-12, לעשות לה Vatting עם ויסקי בפיניש של חביות שרי, ולהוציא את זה כמוצג חדש. לצערי, במקביל, החליטו להפסיק לייצר לחלוטין את ה-Glen Ord 12 yo בשביל המותג החדש הזה. אז אם יש לכם בקבוק כזה בבית, תשמרו עליו. זה כנראה האחרון שתראו בעוד הרבה זמן. ולמה לצערי? כי ה-Singleton שטעמנו לא התקרב בשום צורה שהיא לטעם הטוב של גרסת ה-12 שנה. לא היתה לו “עקיצה” בלשון, שאני אוהב, היה חסר לו את המתיקות והעץ שאופיניים לויסקי הזה. בקיצור - ויסקי אנמי למדי (5). הרחבה או לא הרחבה, אני חושב שזו היתה טעות (עדכון קטן מהחודש האחרון: שי טעם את גרסת ה-18 שנה של Singleton ודווקא אהב אותו. הטעם הזכיר מאוד מייפל, לטענתו. זה עוד משהו שנצטרך לבדוק בהזדמנות). בכל מקרה - שמחתי מאוד שקניתי אחד כזה בדיוטי פרי בארץ, במחיר מצחיק של 44 דולר (אפילו במזקקה עצמה הוא היה יותר יקר). חבר’ה - מה שיש על המדפים, זה מה שיש! לא מייצרים מלאי חדש! לידיעתכם. בשלב הזה אפילו עירא התחיל לדאוג, כי הוא מאוד אוהב את האורד הרגיל.
עברנו לטעימה של Talisker Destiller’s Edition 1992. מדובר בגרסה מעט עדינה יותר מגרסת ה-10 שנים התוקפנית. מדובר בויסקי מאוד מאוזן (8), עם צבע כהה, ריח של תפוחים וקינמון, וטעם מתקתק ודי ארוך, חלק יותר, וניתן לשתות אותו לבדו, בניגוד לגרסת ה-10 שדורשת משהו שילווה את הויסקי (ולא להיפך). החלטתי ללכת לבדוק מחירים של הויסקי, ומצאתי שהוא עולה 37 פאונד בלבד, אלא שעל המדפים היתה רק גרסת 1993, וכולנו יודעים מה שנה אחת יכולה לעשות לויסקי. פניתי למוכרת, ושאלתי אותה אם אפשר לטעום את הגרסה של 1993, כי אני באמת מעוניין לקנות, אבל אני לא רוצה לקנות חתול בשק. בלי למצמץ, הבחורה הורידה בקבוק מהמדף, עשתה לו ספתח בפניי, ונתנה טעימה. וואו! פגז! עוד יותר טוב מגרסת השנה הקודמת. ויסקי מאוזן מאוד, חלק, טבק מורגש בו ויש בו אינסוף רבדים שרק הלכו וקיבלו עוצמות מודגשות יותר ויותר, ככל שהוא התערבב בכוס (9). קניתי אחד, כמובן. מה אני לא עושה בשביל מוכרות ג’ינג’יות חמודות…
טעמנו גם Knockando 12 yo, בעל ריח מתוק מאוד (דבש-לימון, באטר סקוטש), מעט פירותי (שזיפים מיובשים) וגם רמז לאגוזים. בטעם היה דגש לאגוזי מלך, שקדים וחרובים והוא היה יחסית קצר. לא מדובר בויסקי מורכב במיוחד. הוא עדין למדי, קל לשתיה לבד (6). עירא טען לרמז של פירות לבנים סטייל נקטרינה.
אחריו הגיע Teaninich 12 yo, עם ריח פירותי חזק - לימון, פירות הדר (אשכוליות), עשבי תיבול חמצמצים (לואיזה, לימונית, חמוציות). הטעם מאוד קצר, מעט מלוח-מתקתק, ממש מעט חמצמצות בסיום. לא משאיר הרבה רושם. קליל מאוד בדומה לקודמו (6). היתרון היחיד שלו הוא החלקלקות שלו בגרון.

זהו הביקור שלנו במזקקה תם, ואנחנו, החלטנו להמשיך לכיוון Craigellachie, שם אנחנו אמורים להעביר את 3 הלילות הבאים. [בדרך, עוד עברנו ליד מזקקת Tormore, שנחשבת למזקקה היפה ביותר (גם עפ”י הספר של ג’קסון, מהדורה חמישית), ולמטה בתמונות אתם יכולים גם לראות למה]. עירא מצא לנו מקום נפלא בעיירה החמודה הזו. אנחנו הולכים לישון אצל זוג אמנים, בגלריה שלהם, בעיירה שהא בעצם רחוב אחד, אבל איזה רחוב! בעיירה הקטנה הזו, הנמצאת לצד ה-Spey river מצד אחד וליד ה-Fidich מצד שני, יש את שני בארי הויסקי הנחשבים ביותר בסקוטלנד. ואנחנו עומדים לישון 3 דלתות מהם. ועל זה נאמר - קודוס לעירא! מי צריך לנהוג?! הבארים המדוברים הם Craigellachie Hotel, באר של המלון, שיש בו מקום ל- 4-5 אנשים במקרה הטוב, ולעוד כ-900 בקבוקי סינגל מאלט. עשינו שם רק ביקור קצר, כדי להתפעל מהקירות המלאים בקבוקים מכל כיוון אפשרי, כולל “כלובים” מיוחדים לויסקים הנדירים במיוחד. למרות זאת, לנו היה לט פחות מזל, כי היינו ליד ה-Highlander Inn - באר שיש בו כ-400-500 סוגי סינגלים. כולל חביות מיוחדות וזיקוקים מיוחדים שנעשו ברבות השנים ע”י בעלי המקום. מעבר לכך - אחד השותפים היום, הוא טאצוי (Tatsui, הסקוטים קראו לו טאסיה, משום מה), בחור יפני צעיר ש”ערק” לסקוטלנד, ונחשב לאחד האנשים המבינים ביותר בויסקי בעולם. הבחור הזה גם משמש כפרזנטור של מזקקת מקאלאן השכנה, ומופיע בחוברת הפרסום שלה, המחולקת בסיור במזקקה(ולזה עוד נגיע בהמשך). כשנכנסנו וראינו את התפריט, הבנו שהגענו לישורת האחרונה, מה שנקרא. פה אנחנו הולכים לטעום את הדברים הטובים ביותר. מתוך התפריט, עשינו רשימה משותפת של 9 סינגלים (ואני מבטיח לכם שזה לא דבר פשוט כלל ועיקר כשרואים תפריט כזה), להעביר אותה לטאצוי, ולבקש המלצות לגבי סדר השתיה, ולגבי האוכל שילווה אותה.
הויסקי הראשון היה Cragganmore Secret Steals 1966 (בן 40 שנה), בקבוק אחד מתוך סדרה של 600 בקבוקים בלבד. איזה ריח מורכב! חמיצות של למון גראס, מתיקות של באטר סקוטש ואפילו מליחות קלה עם טיפה עץ. וזה עוד אמור להיות ויסקי עדין שיעבוד טוב ליד האוכל. הטעם הוא מלוח, עץ וגם פירותיות מסוימת ויש גם מעט מרירות מאחורי הלשון. הצבע שלו בהיר צהוב בינוני (9). הויסקי השני שנלקח עוד לפני שאנחנו “מטמטים” את הפה שלנו באוכל, הוא Spingbank 21 yo, בעל צבע כהה יותר. הריח הוא של חמאה, תפוזים מתקתקים, סוכריות, ורמז לסיגרים איכותיים. הגוף שלו כבד יותר, ובטעם מורגש בעיקר טבק, קפה ועץ, והוא מחליק לגרון בצורה חלקה מאוד, כמעט שמנונית, אבל נשאר בפה לאורך זמן. ויסקי מאוד דומיננטי (9.5).
אחרי הטעימה הראשונה, אכלנו מרק אפונה עם האם, שהיה סמיך, מתובל וחורפי, מתאים מאוד לאווירה שבה הייתי. אבל, וכאן יש אבל גדול - לשתות ויסקים מורכבים אחרי מרק כזה, שהוא דומיננטי בפני עצמו - קצת קשה. אבל אל תגידו שאנחנו לא מעמידים אתגרים רציניים בפנינו. הויסקי הבא, לפני המנה העיקרית, היה Port Ellen 1982, בעל צבע זהוב בהיר, ריח של ציפורן ווניל, מעט עץ ונראה עדין. הטעם - שונה לגמרי. הוא חזק מאוד, מעקצץ את הלשון, בעל מרקם ונילי מודגש, צמר גפן מתוק (כמו זה שעושים ביום העצמאות), שוקולד לבן, נוגט, הרבה עץ, מעט ליצ’י ואפרסק או משמש (לא הגעתי להחלטה חד משמעית). הויסקי הזה לא זוקק מאז 1982, ומפעם לפעם מוציאים כמה בקבוקים שלו (9).
הלאה - Bowmore 16 yo, בוקבק ב-1989, מהדורה מוגבלת, 51.8% אלכוהול - צבע זהוב מאוד בהיר ועדין, לא אופייני למזקקה ש”עץ” הוא השם האמצעי שלה, ושצבע הסינגלים שלה כהה יותר בהתאמה, בדרך כלל. הריח ממש צורב בנחיריים. האלכוהול מודגש מאוד. קצת יותר מדי, אפילו. מאחריו מודגשים פרחי תיבול חמוצים (חמציצים, למשל, אולי גם קצת ליים). העץ כמעט ואינו מורגש. הטעם - שוב! שונה לגמרי! המון Peat. בכמויות! החמיצות שהרגשנו בריח מגיעה רק בסיום, בקטנה, בגרון. אבל כמה Peat. עכשיו אתה יודע שזה ויסקי של Islay. הוניל המועט שיש שם, מוסיף למורכבות של הויסקי הנהדר הזה. הוא מטעה מאוד. נראה תמים, חלק ושמנוני, אבל בפועל כבד מאוד. זה לא ויסקי שכדאי לשתות אותו סתם כך לבד. אולי קצת שוקולד מריר, או מנה כבדה יותר של בשר, תוסיף לו (9.5).
המנות העיקריות שלנו היו עוף ממולא באגיס (לעירא) וכבד עוף עם פירה (לי). שתיהן היו לא רעות.

זהו. עוד יום “קשה” נגמר. יום ארוך ואחד מאלה ששתינו בהם הכי הרבה. או ליתר דיוק: “ניסינו”.
עשינו סיבוב מהיר בעיירה, קצת כדי להוריד את הבלאגן בבטן, וגם קצת כדי לראות את הבאר ב-Craigellachie Hotel. אתם יכולים להתרשם מהתמונות בעצמכם. דרך אגב, שם כנראה לא נשב, בגלל בעיה קטנה: אנחנו לא אורחי המלון. ופשוט אין מקום להושיב שם הרבה אנשים, כאמור. מה שכן, יצא לנו לדבר לא מעט עם תיירים ומקומיים, שחשבו שאנחנו מבקרי ויסקי גדולים (כשראו אותנו מקליטים את הרשמים שלנו בשפה בלתי מובנת לתוך טלפונים סלולריים..). יום מעולה! מי אמר שאין חיים אחרי האי סקאי? מצאנו אותם, והם קיימים במלוא תפארתם ב-Spey side, איזור הלב של ה-Highlands. מחר מחכה עוד יום, שבו נתחיל לסייר קצת באיזור. מאחר ויום ראשון מחר, אנחנו מניחים שלא תהיינה הרבה מזקקות פתוחות, אבל על כך מתייעץ כבר עם בעלי הבית שלנו, סטיאורט ומגי, בבוקר.

alt=”20070923-112937-our-street-at-craigellachie.jpg” />

לתחילת המסע

כבר הרבה זמן אנחנו מדברים על זה. מכנס הביא עימו מלונדון 3 בקבוקי סינגל חדשים עוד בנובמבר. אני התארגנתי על עוד שניים בנובמבר ובדצמבר, ועדיין - הסינגלים החדשים שלנו נשארו חתומים וסגורים, רק כדי להיפתח באירוע מצומצם של כמה חברים. אחרי אינספור תיאומים, ביטולים, ואפילו כשכבר קבענו יום ושעה ורוב המוזמנים לא הגיעו מסיבות שונות ומגוונות - החלטנו בכל זאת שהגיעו מים עד נפש. או ליתר דיוק: הגיע הזמן לעשות אירוע פתיחה חגיגי. המשתתפים, בסופו של כל הסימפוזיון הזה היינו שי, עירא ואני. ואתם יודים מה (אני מקווה שאף אחד לא ייפגע פה, כי באמת שלא זו הכוונה) - אחלה פורום! מצומצם, שקט ורציני. תמונות והסברים נוספים ניתן יהיה לראות אצל עירא, שהביא, בין השאר, גם מצלמה לאירוע.
אבל עזבו את פרטי ההפקה. הגיע הזמן לראות מה בתפריט:
1. קליינליש 13 שנה סינגל קאסק, מחבית שמספרה 7156, בוקבק ב-16.5.2006, “בציר” 1992, 58% אלכוהול בנפח.
צבע: בהיר מאוד. צהבהב שקוף כמעט לחלוטין. הבקבוק נראה בקבוק יין, יותר מאשר בקבוק ויסקי.
לפני הוספת מים:
ריח: לימון. פלפל. אצטון.מזכיר מעט בורבון, כמו שעירא טען (ואח”כ ראינו שגם מבקרים גדולים מאיתנו הבחינו בזה).
טעם: חזק מאוד בפה. מתקתק קמעה. וניל. תה שחור מריר. שונה מאוד מהריח שלו.
אחרי הוספת מים:
ריח: המים עידנו את הריח בצורה חד משמעית. יש הרבה יותר וניל מלימון עכשיו, באף. שי הציע “עוגת גבינה עם גרידת לימון”. נשמע לכם מופרך? אני ממש לא בטוח. היה הרבה במה שהוא אמר.
טעם: עירא טען למרווה. אפשרי. מה שבטוח - הטעם בהחלט עודן. אני דווקא פחות אהבתי את הוספת המים לויסקי הזה, דבר שדי חזר על עצמו במהלך הערב, חוץ במקרה אחד.
ציון שנתקבל ע”י מארי: 91. לדעתי, מוצדק ביותר! למרות שהדעות היו חלוקות בפאנל… בכל מקרה - המפתיע: בספרו של מארי היתה מצויינת החבית הממוספרת הזאת ספציפית!

2. גלנפארקלאס 15 שנה, 46% בנפח.
צבע: בהיר מאוד. הבקבוק עצמו די כהה, כך שלא רואים את הצבע האמיתי של הויסקי עד שהוא נמזג לכוס.
לפני הוספת מים:
ריח: תפוחים וקינמון, בעיקר. מעט לימון לא משתלט. הרבה פירות הדר (אשכוליות, למשל).
טעם: בדומה לקודמו, גם פה הטעם ארוך ושנה מאוד מהריח. המון עץ ופלפל לבן, להערכתי. אולי גם קצת צימוקים. שי הציע “עץ לבן”.
אחרי תוספת מים:
הריח והטעם פשוט עודנו. הערך המוסף של הויסקי הזה פשוט ירד לטמיון בעת הוספת המים. הוא הופך לאנמי יותר. מה שכן, הפתעה נהדרת לחובבים: שי הצליח לזהות גרעיני כוסברה בריח עכשיו! הוא אפילו הביא לנו להריח גרגרי כוסברה בקופסא כדי להשוות. וואו! כל הכבוד לשי.. בחיים לא הייתי עולה על זה.
ציון בספר של מארי: 95. האמת - לא ראינו את הגדולה שלו כל כך הערב. הציון היה לא מוצדק בעינינו.

3. ניקה, יאמאזאקי (כן, כן - יפני, למי שעוד לא הבין), 17 שנה, 43% בנפח. פיור מאלט (הסברים חשובים נוספים עליו אצל עירא).
צבע: אוף! כמה כהה ויסקי יכול להיות? תשאלו את היפנים. זה כבר נראה משהו עם גוף רציני. צורת הבקבוק גם לא מאוד סטנדרטית. זה הויסקי שאני מחכה לטעום כבר הרבה זמן. גילוי נאות: לפני כשבועיים, למרות שלא פורסם פה פוסט בנושא (הוא עוד יפורסם אחרי ששי יסיים לערוך את תמונות היין מאותו אירוע), יצא לי לטעום עם שי ניקה 10 יאמאזאקי, והוא היה מדהים. אז הציפיות לקראת ה-17 שנה שלי עלו בהתאם.
לפני הוספת מים:
ריח: עולם אחר לגמרי מהחברים הקודמים. קפה שחור! חזק! ישר לפנים (כמו בצה”ל, לפי עירא. תשאלו את וינוגרד..)! קרמל, מרשמלו, סוכר בכמויות.
טעם: תפוחים מסוכרים, פקאן סיני, דבש, וניל, פרח ציפורן, קינמון, מרירות חזקה בסיום.
אחרי הוספת מים:
ריח: האף נפתח בטירוף. ריח תפוזים מסוכרים בולט במיוחד. אולי אפילו תפוזים סיניים, אם להיות פלצניים לשנייה..
ושוב שי מכה: גרגירי הל בריח. הוא אפילו הביא לנו גרגרים להרחה. ויש התאמה!
טעם: לצערי המים לא עזרו לטעם כמו שהם עזרו לריח. סתם - עידון רגיל ולא מייחד לויסקי הנהדר הזה. תישמרנה נפשותיכם!
ציון בספר של מארי: לא נמצא! לא קיים! אין! נישט! געוואלד!

4. ועכשיו להפתעה הערב: Tamnavulin 35 yo, סינגל קאסק, 52.6% בנפח.
צבע: כהה מאוד. חום חזק וארגמני אפילו.
לפני הוספת מים:
ריח: מזכיר מאוד את המקאלאן 11 שנה של עירא, שיצא בסדרה מיוחדת של 285 בקבוקים בלבד, מה שאומר ט”ו בשבט! קרמל, תאנים, פירות מיובשים שונים, פטל, פורט. מריחים על ההתחלה שהחמוד הזה שהה בחביות שרי בלבד.
טעם: גם פה - הרבה תאנים, דובדבנים, וניל. תה ארל גריי חזק מאוד ובולט מאוד. טעם ארוך ומדהים. נשאר איתי במשך שעתיים כמעט מהרגע שבו סיימתי את הכוסית הזו!
אחרי הוספת מים:
לשמחתי - כמעט אין שינוי! הריח - אותו ריח. הטעם - ארוך ומצוין כשהיה. וואו! שי מכה שוב! הצלחה מקיר לקיר, הויסקי הזה. ולחשוב שהוא היה בקופסא של רויאל לוכנאגר ששי רצה שנטעם ראשון, כי הוא לא זכר (אני לא צוחק כאן, הוא פשוט שכח מרוב הזמן שזה היה באריזה), וכל מה שהוא ידע זה שזה כנראה הויסקי הכי פחות טוב שאנחנו צריכים לצפות לו הערב, במיוחד אחרי שהוא גילה בשבוע שעבר את הג’וני בלו לייבל (שהרויאל לוכנאגר הוא הלב שלו) ולא הבין, כמוני, על מה המהומה.
ציון בספר של מארי: תהרגו אותי, אבל מי לעזאזל זוכר?! אולי עירא ראה משהו במדריך וידווח לכם.

זהו, גבירותיי וגבירותיי. נשמע מעט, אבל בדיוק נכון. מי לעזאזל רוצה להרוס לעצמו טעם כל כך טוב בפה עוד שתיה..?! וזאת למרות שתוכננה שתייה של PC6, להלן Port Charlotte בן 6 שנים בשבילכם, אבל פחדנו להרוס טעם כל כך מושלם בפה. במיוחד כאשר הביקורות מדברות על עישון כבד מאוד בויסקי הזה. זה יידחה כבר לפעם אחרת, אני מניח.

ועוד משהו קטן לסיום.. מי שלא יודע, שי הוא-הוא האיש שהכניס אותי בימים עברו לעולם הסינגלים. האיש הצליח הערב להוכיח את גדולתו ואת היכולת שלו לזהות ריחות וטעמים בצורה פשוט יפה! אז כשמגיעות מחמאות, אני שמח לתת אותן. קודוס, איש!

אז מה קורה?
בזמן האחרון, כפי שאני מניח ששמתם לב, אני כותב פחות. באופן משמעותי. זה לא שלא קורה שום דבר. קורה המון: אני לחוץ בעבודה, ואין לי שום רצון להגיע הביתה ולראות מחשב מעבר לשעות העבודה, אלא בעיקר לשכב במיטה ולקרוא. אני מחפש לקנות דירה. אפילו ראיתי אחת ממש חמודה בראש העין (כן, יש מקום כזה), ואני חושב עליה מאוד ברצינות בימים אלה. ולאו דווקא בגלל העבודה. אני מרגיש שאני זקוק למקום שלי בעולם. אני מרגיש שקשה לי לפתח זוגיות גם בגלל הקטע הזה של מגורים אצל ההורים בשנתיים האחרונות. מאז שעזבתי את פלורנטין והמחלה הזו שלי עשתה בי שמות, החיפוש שלי אחר דירה, שתהיה שלי (או של הבנק, אבל למה להתקטנן?!), החל לקבל רוח גבית די חזקה בזמן האחרון, וזה מעסיק אותי יותר ויותר.
יוצא לי לפגוש חברים מפעם לפעם, ובזמן הקרוב מתוכננות טעימות ויסקי ויין. כן, מועדון הפקק חוזר לטעימה נוספת, המתוכננת לשישי הבא בצהריים. והפעם - אירוע ללא עישון, בסימן יינות אוסטרליים וניו זילנדיים.
היה גם אירוע יין לפני כ-10 ימים, שהתמונות ממנו וההסברים עליו עוד ייכתבו כאן בימים הקרובים, בעזרת חברי שי, שהיה נוכח בטעימה. זו היתה טעימה מדהימה, עם יינות ברמה, שבעצם היוותה את סיום חגיגות ה-60 לאימי.
ביום חמישי האחרון ערן וענבר התחתנו, למי שמכיר, והיה נחמד מאוד, מלבד העובדה, שכרגיל - אני שומע מוסיקה, ואני מרגיש את הצורך הזה לרקוד. ואח”כ? אח”כ אני משלם על זה בכאבי רגליים וגב במשך יומייים לפחות. מה שכן - היו סינגלים איכותיים מאוד בחתונה, ובחצות פתחו לכבוד האורחים בקבוק של ג’וני ווקר כחול. מדובר בבקבוק היקר ביותר בסדרה, והוא יצר לא מעט סקרנות אצל חבריי שעוד לא טעמו אותו בעבר. מאחר ולי כבר יש הסטוריה עם הויסקי הזה, אני יכול לומר בוודאות, שגם לפני האירוע של יום חמישי - לא הבנתי על מה המהומה. זהו ויסקי נחמד. בלנד לא רע. אבל מכאן ועד לשלם מעל 1200 שקל לבקבוק - נראה לי מוגזם בטירוף. אני שותה סינגל מאלטים טובים בהרבה ברבע מהמחיר הזה.
אתמול חזרנו למסעדת הפורטרהאוס לעוד בליסת בשר. בדיקות הדם האחרונות שלי הראו ירידה דרסטית בכולסטרול שלי והרופא שלי היה מרוצה מדי. החלטתי לשים לזה סוף השירות במסעדה היה טוב מאוד, וגם הבשר נעשה בצורה מצוינת לטעמי. הפעם הלכתי על הראמפ סטייק 300 גרם. פשוט לא הייתי רעב במיוחד. מה שכן, הוא דימם בדיוק כמו שצריך. טוב שיש מקומות כאלה גם קרובים לבית, ובמחירים יחסית סבירים. לא זול, אבל גם לא קורעים אותך במחיר.

בעולם הרומנטי גם אין חדשות מסעירות. מה שכן - התחלתי לנסות לחזור לעולם הדייטינג. עוד לא ממש בכל הכוח, אבל ישנן התפתחויות קטנות. צעדים קטנים. כמה שזוגיות חסרה לי, אין מצב שאני חוזר לימים שבהם הייתי יוצא לדייט כל יומיים עם מישהי אחרת.

לא מעט תובנות ורעיונות חדשים קיבלתי בשנה האחרונה. בעיקר בזכות הפסיכולוגית שאני מטופל אצלה. אני חייב לומר שקופת החולים הצליחו הפעם, ובגדול. בשבוע שעבר הייתה לי הפגישה ה-36 איתה, מה שאומר שמעכשיו אין יותר מימון של הקופ”ח, אבל יש סבסוד קל. אני כמובן מתכוון להמשיך בטיפול, כי זה באמת עושה לי טוב. לדעת שיש משהו אחד קבוע בחיים שלי, בשעה קבועה ובמקום קבוע, עושה לי טוב. זה איזשהו עוגן. בשבוע שעבר עשינו סיכום ביניים שכזה, ושמתי לב שהיו לא מעט שינויים מאז שהתחלתי את הטיפול הזה לפני כמעט שנה. אופי המלחמה שלי במחלה השתנה. אני לוקח צעדים קטנים יחסית, ביומיום, כדי להתמודד עם הכאבים, העבודה, והחיים בכלל.
הפחד מהמחלה כמעט ולא קיים. אני כבר לא מסתכל באינטרנט על מאמרים שמאזכרים את הפיברו כל הזמן. אני פשוט מנסה לחיות. מנסה לא ליפול להגדרות של מי אני, מה אני ואיך המחלה שינתה אותי. כי מחשבות כאלה מכניסות אותי לסחרור שקשה לצאת ממנו.
אני עדיין שבוי ברגשיות שלי. העניין הזה לא השתנה, וכנראה שכבר לא ישתנה. לטוב ולרע שבזה. אני משתדל לקחת את הטוב. זה לא אומר שאין משברים. יש, ולא מעט מהם. אבל אלה משברים בסדר גודל יותר קטן, באופן יחסי. הדבר שחזר להעסיק אותי יותר מכל זו העבודה. וגם בזה יש טוב ורע, אבל בעיקר יש תקווה לשינוי.
בגזרת הטיפול התרופתי שלי, העלו לי את המינון של תרופת הסימבלטה לאחרונה, בעיקר כי אני מתקשה לישון בלילות. אחרי תקופה טובה יחסית, בחודשיים האחרונים חזרנו לימים שבהם שעתיים שינה זה דבר שכיח. אני מקווה לפתור גם את זה בקרוב.
אז זהו, בעצם. אני חושב שהפוסט הזה הוא בעיקר תראפיה עבורי, קצת סיכום על מה שעובר עליי לאחרונה, משהו שבגללו בכלל התחלתי לכתוב, ואיפושהו בדרך קצת איבדתי את הסיבה שהתחלתי עם כל זה. צריך להוציא את הדברים האלה מפעם לפעם. אמנם זה מנוסח, ולא הכל נכתב, מפאת צנעת הפרט ועוד כמה סיבות, אבל כרגע זה מספק אותי. אני כתבתי אותו בעיקר בגלל שממבט על הפוסטים האחרונים, נראה שאני בעיקר חי ממסעדה למסעדה, ויש לא מעט גם בדרך.

משהו קטן לסיום: עבדאללה מודה לכם על נאמנותכם לביקורת המסעדות שלו, ומקווה להמשיך את חיי ההוללות שלו ולדווח לכם על ציוני המסעדות שלו..

טוב..
אז באמת עבר המון זמן מאז שכתבתי לאחרונה. אפשר לייחס את זה לסיבות רבות: תקופה לא מזהירה מבחינת הכאבים, חוסר היכולת לשתף את מה שעובר עליי בעבודה ובחיים בכלל, וגם בגלל שפשוט לא קרה משהו מרגש בעולם שלי שהרגשתי שהוא שווה כתיבה. למרות שעדיין לא סיימתי לתמלל את כל הטיול לסקוטלנד (זוכרים?!), ויש עוד חצי טיול להעביר אל הכתב, פשוט הרגשתי קצת מותש מהכתיבה, והרגשתי שעולם כמנהגו נוהג, ולי אין כוח או אפילו את הסבלנות להיות ציני כלפיו. אבל עכשיו - עכשיו הגיע רגע של סיכומים, אני מניח. סיכומים של שנת 2007. כולם כותבים על מה היה, ומה יהיה, את התקוות והמשאלות לשנה החדשה, ואני לא שונה בעניין הזה.
2007 היתה שנה משמעותית מבחינתי. אני לא יכול להתעלם ממנה, בגלל שבשנה הזו איבחנו את המחלה הזו שממנה אני סובל (פיברומיאלגיה), וכנראה אחיה איתה עוד שנים קדימה, ומבחינה זו, 2007 היתה שנת הסתגלות. עוד לא לגמרי הצלחתי להבין איך לחיות עם זה בצורה כזו שתספק אותי, אבל אני חי איתה בצורה די סימביוטית, ומתפקד לא רע, ברוב הזמן, לא מעט בזכות הטיפול הפסיכולוגי שאני עובר והתובנות הקטנות שהגעתי אילהן. יחד עם זאת - זה ידרוש עוד תקופה של הסתגלות, כפי שהבנתי לאחרונה. במהלך השבוע האחרון הייתי חולה, והתקפי הכאבים חזרו לקנן בגופי, ולצערי נזקקתי שוב לתרופות הנרקוטיות הקשות, כדי להרגיע את הגוף. זה לימד אותי שגם כשיש תקופה טובה של כמה חודשים, אין הבטחות. הכל יכול לקרות. אז כאמור - להתעלם מהשנה הזו, אני לא ממש יכול.
ב-2007, אחרי תקופה קשה, של יותר מחצי שנה, שבה בקושי תפקדתי בחצי משרה, חזרתי לעבוד במשרה מלאה מתוך בחירה אישית שלי לעמוד חזרה על הרגליים, ולא לתת למחלה הזו לנצח אותי, ולהפיל אותי. כחלק מהתראפיה שלי, החלטתי לפתוח בשנה הזו בלוג, שאותו אתם קוראים עכשיו. החלטתי להיחשף וגם לחשוף את מה שאני עובר, ולו בשביל שאם מישהו/י אחד/ת יקראו ויזדהו, או שמשהו מתוך כל זה יעזור לאותו אדם, אז כבר עשיתי מעשה טוב. והתברר לי, שזה בהחלט עזר. זה נותן הרגשה טובה בלב. לפעמים אפילו הציניות נעלמת במצבים כאלו ומפנה את מקומה להזדהות.
2007 היוותה שינוי עצום בשבילי גם מבחינת הצורה שבה אני חי ומתקשר עם העולם. אני יוצא פחות לפאבים ומעריך יותר ערבים ביתיים, אני משתולל פחות ומרגיש עייף בשעות שבהן רוב המבלים רק יוצאים מהחורים שלהם בתל אביב, אני מרגיש פחות את הצורך להגיע לתל אביב, אחרי כל השנים האלה של מרדף אחרי הפאב הבא. אני מחפש שוב לקנות דירה, אבל תל אביב לא עולה בכלל הפרק - גם לא בשכירות. יש בזה הצהרת כוונות מבחינתי. אחרי כל השנים האלה בתל אביב, עיר שאני באמת אוהב, מצאתי קצת יותר שקט ושלווה עצמית, ואני חושב שדווקא בראש העין או במיקום אחר סביב המרכז, אבל לא בתוכו, אני אוכל להמשיך להנות מהשלווה הזו. ויחד עם זאת - פלורנטין תמיד תישאר השכונה המקסימה ביותר שגרתי בה בימי חיי. אני חושב שחלק מההשלמה הזו שאני שרוי בה, היא כתוצאה מהיופי הזה שנחשפתי אליו בפלורנטין. מבחינת שתיית אלכוהול, על אף הטיול המשוגע לסקוטלנד, אני יכול לומר בבירור שאני שותה פחות מבעבר. אמנם נכון, יש לי כרגע כ-20 בקבוקי סינגל מאלט בבית, כולל אחד יפני (ניקה 17 שנים) שקיבלתי לאחרונה מנסיעה של הוריי למדינת השמש העולה, אבל אני לא שותה כבעבר. יש לי הרגשה, שזה גם משפיע עליי על הכאבים שאני חש ברגליים. אז פתאום, כוס אחת או שתיים של בירה מספיקות לי. אני לא צריך 4-5. ולפעמים אני לא מרגיש שאני צריך לשתות בכלל במשך שבועות שלמים - גם זה קרה לי לאחרונה. אני לא יודע אם זו התבגרות, או סתם הרגשה כללית, אבל זה המצב - ואני שלם עם זה לחלוטין.
2007 היתה ברובה שנה של השלמה מבחינת המחסור שלי בזוגיות. ביוזמתי החלטתי לקחת הפסקה ארוכה ולטפל בעצמי לפני הכל. אני בנאדם מעניק. אני אוהב לתת, לפעמים בלי הגבלה. כשאני לא יכול לתת, אני לא מרגיש שאני יכול להתחיל שום זוגיות. אז היתה הפסקה. ניסיתי, לאט ובזהירות לגשש בחזרה לעולם הדייטינג בספטמבר האחרון, ובינתיים - לא נראה שמשהו הולך מכל זה. אבל להבדיל, למרות שהמחסור בזוגיות קשה לי, אני לוקח את הדברים לאט. לא התחברתי שוב לשום אתר היכרויות ואם פעם הייתי קופץ מנסיון היכרות אחד לשני במהירות, היום אני לא טס כל כך מהר. אני נשאר כדי לבדוק, ולא תמיד זה הדדי. גיליתי את הצביעות הזו שיש בעולם הדייטינג. שאם אתה לא מושלם, או שיש לך מגבלה פיסית אירעית, אף אחת לא תעצור כדי להקשיב לך יותר. אתה תהיה “פרסונה נון-גראטה” מבחינה רומנטית. אני מקווה שבשנה הקרובה, ב-2008, זה לפחות ישתנה לטובתי. נמאס לי לפגוש בחורות ש”מתלבטות” לגביי באופן כללי. אני רוצה בחורה שתימשך אליי בגלל מי שאני, לא בגלל שהיא הכינה רשימת מכולת, ושאני לא עומד בכמה סעיפים. כולנו עושים ויתורים, אבל לשמוע מישהי שאומרת לי שהיא עושה המון פשרות “בשבילי” - תודה רבה לך באמת, אבל בדייט ראשון/שני, כשאת לא מכירה אותי באמת - לכי חפשי, עם כל הכבוד. וזה קרה לי כמה פעמים בחודש האחרון לבד.
2007 היתה שנה שבה הייתי צריך להוכיח את עצמי, ולהראות לעולם מה אני שווה מקצועית. למרות שהר”צ שלי תחלוק עליי, אני חושב שאני עושה את זה בצורה טובה מאוד. לפחות לעצמי, אבל לא רק. בחודש האחרון הובלתי פרויקט בווריפון, והצלחתי להניע דברים, גם כשהייתי חולה. וזה אומר דרשני. אני מאוד מרוצה מההתקדמות הזו. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה אף טובה יותר. 2007 היתה גם במגמה של שיפור תנאים כלכליים. העיליתי את ה”שווי” שלי בעולם היי טק, וחזרתי לימים היפים שבהם קיבלתי משכורת יפה כמתכנת בזמן הבועה, כשעוד הייתי סטודנט. כך שאין ספק שזו היתה הצלחה מסחררת עבורי. אני גאה בהישג הזה לא פחות מההישגים האחרים.
2007 היתה שנה של הגשמת חלום, למרות כל המגבלות. נסעתי לסקוטלנד. חלום של שנים. חלקתי את הטיול הזה עם איש נהדר, שבלעדיו לא הייתי יכול לעבור את כל העסק הזה בשלום, ואני מקווה שעוד נחלוק דברים רבים ביחד (תשכח מזה עירא, אני לא חולק איתך מצעים או בחורות ).
ב-2007 הכרתי עוד אנשים נפלאים. מתברר שבכל זאת יש אנשים טובים בעולם הזה, למרות שהם נדירים. אלה חברים מדהימים שאני מוקיר כל אחד ואחת מהם/ן, ואני מאחל לכולם/ן ש-2008 תהיה טובה ובסימן צמיחה אישית.
ב-2008, אני מקווה להמשיך ולכתוב, לסיים את התמלול של הטיול לסקוטלנד, לטעום יין/בירה/ויסקי נהדרים ולהמשיך לדרג מסעדות טובות.

וזה בערך מה שאני יכול לרצות ולסכם ברמה האישית.

קטונתי מלבקש שלום עולמי ובריאות לכולם, אבל הסיכום של 2007 בעולם היה עגום בהרבה מזה שהיה לי אישית. נכתב על זה כבר כמעט כל דבר אפשרי. אנשים חסרי רחמים ורעי לב פוגעים בקשישים, בילדים, במשפחות שלהם, במשפחות של אחרים, ובכלל - בעולם כולו. הרוע נמצא סביבינו בכמויות בלתי ניתנות לתפישה, מבחינתי, ואני לא מבין איך הגענו למצב הזה. ההרגשה היא, שאי אפשר לסמוך על אף אחד. כל אחד חשוד במשהו. רדיפות, שקרים, בצע, צביעות, אלימות מכל סוג שהוא, וזו רק רשימה חלקית. אני באמת מקווה, אולי בתמימות מה, שהשנה הבאה תהיה יותר טובה. אמנם אני בן 33, לא ילד עם חלומות שאינם ברי הגשמה לרוב, אבל תמיד יש בי איזו תקווה קטנה שיהיה יותר טוב. שלאנשים יהיה אכפת ושיקבלו את השונה מהם. שאנשים יפסיקו להצהיר כל כך הרבה הצהרות, ושיתחילו לעשות, כדי שנוכל לחיות טוב יותר אחד ליד השני. רע לי לראות לאן העולם צועד היום. רע לי לראות שאגוצנטריות פשוט משתלטת. שהמורים לבד, הסטודנטים לבד, המרצים לבד, ובמקום להלחם על עתיד ההשכלה במדינה הזו, למשל, כל אחד חושב רק על הנתח שלו. אבל בכלל - חינוך בעולם כולו, לקבלת האחר, השונה - תהיה התחלה טובה. אני, בתמימותי, רוצה להאמין ש-2008 תהיה שנה טובה מפוכחת יותר, טובה יותר.

שנה אזרחית טובה לכולם!

טוב.. אז הגיע הזמן לעדכן שוב את המסע הזה ללונדון. אתמול סיימתי לעבוד מוקדם, ב-13:30, ליתר דיוק, לאחר שכבר סיימתי לפתור לחבר’ה באנגליה את כל הבעיות הפתוחות שלהם, וממש לא היה לי מה לחפש שם יותר. בהסכמתם, ארגנתי שהנהג שלי יאסוף אותי בשעה הזו, והגעתי למלון, כדי להתארגן לקראת מפגש עם דניאל בלונדון. דניאל ואני קבענו להיפגש בתחנת ויקטוריה, מה שהצריך, מעבר לנסיעה ללונדון עצמה (הרכבת מג’רארדס קרוס מגיעה ל-MAYLEBORE), החלפת רכבות. למדתי שאפשר לקנות כרטיס נסיעה “חופשי יומי”, שכולל את כל הנסיעות באוטובוסים, רכבת תחתית ורכבת רגילה, במחיר של 12.50 פאונד. אם מחשיבים את העובדה שאני התכוונתי לטייל לא מעט, וגם חששתי שקצת אסתבך בעיר הגדולה, החלטתי ללכת על הכרטיס הזה. מתברר שזה היה רעיון מעולה. לפי המפה של ה-TUBE, ממיילבון צריך ללכת לתחנה ששמה EDGWARE ROAD ומשם לקחת את הקו הצהוב לויקטוריה. נשמע פשוט? תחשבו שוב. לכל אחד מותרת לפחות פעם אחת הסתבכות עם המערכת המטורפת הזו שנקראת הרכבת התחתית, וזו היתה הפעם היחידה שזה קרה לי עד עכשיו. יצאתי ממיילבון, ושאלתי איך להגיע לאדג’וור. הבחור בתחנה אמר לי שאני צריך לצאת מהתחנה, לרדת לבייקר סטריט, לפנות שמאלה וללכת חמש דקות, וזה יהיה שם. רק מה? שכחתי שהכל הפוך באנגליה, וכשאומרים לך שמאלה, תמיד כדאי שתיקח ימינה. הלכתי 10 דקות, וכמובן לאע מצאתי כלום. שאלתי באחת החנויות, ואז אמרו לי שאני צריך לחזור בכיוון שהגעתי ממנו. אז חזרתי, רק כדי להבין שתחנת אדג’וור, שבה יש את הקו הצהוב (CIRCLE LINE), נמצאת בשיפוצים. אבל גם התברר שיש עוד אדג’וור במרחק עוד 200 מטר משם. אז כמובן שהלכתי, אבל שם התברר שאין שם בכלל קו צהוב, ושאני צריך לקחת את הקו החום (BAKERLOO LINE), לרדת ב-OXFORD CIRCUS, להחליף לקו הכחול (VICTORIA LINE) ומשם להגיע לויקטוריה. כאמור - זו היתה ההסתבכות הראשונה והאחרונה שלי מאז, אבל על זה כבר שילמתי ביוקר אתמול. הלכתי כמה קילומטרים טובים, והרגליים שלי אמרו דברן. בדיעבד התברר לי גם שממיילבון יש את הקו החום ישירות לאוקספורד. אבל אתם יודעים איך זה: אין לבכות על חלב וגו’. בכל מקרה, אחרי כל זה, הגעתי לויקטוריה. זוהי תחנת רכבת ואוטובוס ענקית, ועכשיו לך תמצא את דניאל. היתה לי עוד חצי שעה לחכות עד שהיא תגיע עם האוטובוס מסמסטד. כשיצאתי מהמלון היתה שמש חביבה. שכחתי שאני בלונדון. כשהגעתי לויקטוריה, עם חולצה קצרה ומעיל גשם קליל, כבר קפאתי. אז שתיתי איזה תה חם בבית קפה בתחנה. אני לא אלאה אתכם בסיפורים כמה זמן לקח לדניאל ולי להבין איפה אנחנו נמצאים, וכמה סימסומים/שיחות טלפון הלכו על זה, אבל בסוף זה קרה. נפגשנו בתחנה. שני חברים מישראל בלונדון. מפאת רעב כבד שנפל על שני הנוכחים, החלטנו ללכת על משהו פשוט, והפור נפל על מקדונלד’ס, בפעם הראשונה מאז שאני בחו”ל בשבועיים האחרונים (זה לא תירוץ, אני יודע). זה סתם את מה שהיה צריך לסתום, ומשם החלטנו ללכת לפאב מקומי ולראות מה נהיה. כמובן שכל המקומות הקרובים לתחנה היו מפוצצים, ולא היה סיכוי בכלל למצוא מקום אפילו בעמידה, ואנחנו בכלל רצינו לשבת. שני רחובות מהתחנה, ולאחר טיול קצר ומקפיא שיניים, מצאנו שת KINGS ARMS. נכנסנו, מצאנו מקום ישיבה. אני הלכתי, בהמלצת יהודה, על בירת REAL AIL כלשהי, שיסלחו לי הקוראים, אבל אני היית מת מעייפות בשלב הזה ולא ממש זכרתי מה הוא מזג לי, וגם ג’יימסון, שייתן לי את האשליה שחם לי. ד”א - נקודה רעה לאנגלים - ג’יימסון בכוס הייבול??? WTF??
בסוף הסיפור הזה, ולאחר שעתיים וחצי-שלוש, החלטנו להיפרד איש-איש לדרכו. זה הזמן לציין שכל השבוע חיכיתי למפגש הזה, ונורא שמחתי לפגוש את דניאל בלונדון. יש משהו שונה בזה שחברים נפגשים במקום זר. למרות המקום הזר, היתה לי פתאום הרגשה של בית, שהיתה חסרה לי במהלך כל השבוע האחרון.

הבוקר, החלטתי לעשות טיול למיטיבי לכת (להירגע. את רוב הדרך עשיתי ברכבות). הגעתי ללונדון ב-11:30, ונסעתי לפיקדילי. קצת תמונות וקצת לראות את HMV (בניגוד חמור להמלצת דניאל), וכמובן שקניתי שם משהו קטן. אחרי כמה תמונות יצאתי לכיוון BLACKFRIARS BRIDGE, בהמלצת כריס מהחברה שלי, שאמר שיש שם את הפיש אנד צ’יפס הכי טובים בלונדון ויש גם בירה מעולה שנקראת LONDON PRIDE. ניסיתי את שניהם ב-BLACK FRIARS PUB, שמפורסם גם בנזירים הדומינקנים שמצורים על קירותיו, והיה לא רע בכלל. הבירה הזו אדמדה, מרירה ויחסית קלה לשתיה. אחרי טיול על הגשר ועוד כמה תמונות, החלטתי לנסוע צפונה, ל-CAMDEN TOWN בעקבות עוד המלצה של דניאל. שם מצאתי מקום מדהים: שווקים באמצע הרחובות, עולם שלם של מטאליסטים, פאנקיסטים וכל סוג של אביזרי סאדו שאתם יכולים ולא יכולים לחשוב עליו. מין עיירה באמצע הכרך. בקיצור - באמת יופי של מקום. הסתובבתי שם איזה שעה וחצי, נפעם מכל דבר קטן. יצאתי, כמובן, עם כמה חולצות מהשוק שם.
מה נשאר להיום? החלטתי עוד בבוקר, שאני רוצה לראות את ה-SOHO בלילה. ובמיוחד בסו”ש. נסעתי עד OXFORD CIRCUS שוב, ושם התחלתי ללכת קודם על REGENT STREET. אוקספורד וריג’נט הם שני הרחובות, אולי העמוסים ביותר של לונדון, על אחת כמה וכמה אם לוקחים בחשבון שיש פחות מחודש וחצי עד כריסטמס. הרחובות האלה מלאים במותגים היקרים ביותר, והמחירים בהתאם. מה שכן, יצא לי להכנס ל-HAMLEY’S, שהיא חנות צעצועים של 5 קומות. בואו רק נגיד שהיה לי קשה לא לקנות שום דבר, אבל עמדתי בפרץ. בהתאם לבקשה של אבא שלי, חזרתי לכיוון אוקספורד, ונכנסתי ל-MARK’S AND SPENCER, חנות שישראלים רבים אוהבים לעבור בה, בגלל המחירים המאוד הגונים, בשונה משאר הרחוב. קניתי לאבא שלי את מה שביקש, ומשם, בגלל שהיה כבר 18:00 ועייפות מצטברת היא דבר מוכר, הלכתי קצת לסוהו, לא ראיתי משהו יוצא מין הכלל, אבל גם לא היה לי כוח ללכת לווגה מאמה שכולם מדברים עליה. אולי מחר בצהריים.
זהו. שתי רכבות, ואני בחזרה במלון. כמעט סיימתי לארוז, ומחר אוספים אותי בשעה 19:00 מהמלון לשדה התעופה. אני רוצה להספיק עוד קצת את איזור WESTMINSTER מחר, ונראה איך זה יילך.
שבת שלום.

לפרק הקודם

בעקבות הפוסט של עירא, החלטתי קצת להקדים את הפוסט שלי ולפרסם אותו לפני הנסיעה. אז הנה הסיכום שלי:

ערב יום כיפור בישראל.

את היום התחלנו קצת מאוחר. הכאבים די הרגו אותי אתמול בלילה ובקושי הצלחתי לתפוס שינה. אחרי ארוחת הבוקר הרגשתי שאני רוצה לנוח עוד קצת. אני מניח שאחרי שבוע של ריגושים כמעט בלתי נפסקים, הגיע הזמן שתהיה גם קצת ירידת מתח. וזו אכן הגיעה. יצאנו מהבית רק אחרי 11:00. התחלנו את הטיול במבשלת הבירה לש Uig, הרי היא מבשלת Cullin שטעמנו אתמול. לצערינו, מדובר במבשלה מאוד קטנה, שלא עושה סיורים מסודרים, במיוחד כאשר המבשלה עובדת(!). לכן עשינו טיול לכיוון צידו המערבי של האי, סביב כמה עיירות, שהמרכזית בהן הייתה Dunvegan. לומר את האמת – מבחינתי לא היה ריגוש גדול בנופים היום. לא ראיתי משהו מיוחד ששווה לדווח עליו לקוראים. העניין הזה לא כל כך עודד אותי, במיוחד אחרי ההמלצות החמות מאוד שקיבלנו על האיזור הזה של האי.

בכל מקרה, אחרי שיטוטים לא מעטים, עצרנו ב- Loch Bay, כדי לעודד את רוחינו באוכל ושתייה. את הארוחה המפסקת, קצת לפני תחילת הצום, ב-Loch bay Seafood, פתחנו בשתי כוסיות ויסקי כהרגלינו:

Old Pulteney 12 years, ויסקי בעל צבע זהוב עמוק ושמנוני, עם ריחות peat, מלח ים, עץ וטיפה פירות חמצמצים. הטעם היה של דבש ושקדים בעיקר, עם סיום מלוח למדי. ויסקי שמתאים מאוד לפירות ים (7).

Tobermory 10 years מהאי Mull, בעל צבע זהוב קליל, ריח שמשלב פרחוניות עם עץ, למונגראס, שקדים ומליחות קלה. בטעם הפרחים שוב משתלטים. ויסקי קליל מאוד, נחמד (6).

הלאה לאוכל: עירא הזמין מנה של 6 אויסטרים, שהיו מנה פשוט נהדרת. הם היו מתובלים עם לימון, ותוספת של גבינה, שפשוט עשו את העבודה. אני לקחתי מרק שרימפס, שהיה נחמד ביותר, ועבד טוב עם הסינגלים.

מנת הביניים שלנו – ניחשתם נכון – עוד ויסקי:

Scapa 14 years, ויסקי שמגיע מאורקני (Orkney), הנמצאת בחלקה הצפוני ביותר של סקוטלנד. הריחות שהורגשו בו היו שילוב של תה עם לימון ודבש (עירא גם טען שהוא יכול להישבע שהוא מריח את עוגת הלייקעך של סבתא שלו). הטעם מתוק למדי, כמעט ללא עץ או עשן, מזכיר וניל ודבש, ועם סיום חמצמץ. שוב – ויסקי חביב שהולך טוב עם המנות שהמסעדה מתמחה בהן (7).

המנות עיקריות היו כבר בליגה אחרת: אני הזמנתי לי לובסטר קטן, שהוגש אחרי הרתחה בלבד כשהוא חצוי, פושר ומוכן לאכילה. הלובסטר היא רך, קל לפירוק ולמאכל, ועשה רושם שהוא באמת טרי-טרי, כפי שאמרה לנו בעלת הבית. לצידו הוגשו גם צ’יפס וסלט (אפילו הצ’יפס היה עשוי כהלכה).

עירא לקח דג בריל חצוי על הגריל, שגם היה רך וטרי, והגיע עם אותן התוספות. בהחלט מנה טובה.

אבל מה? נעזוב בלי קינוחים? אין מצב – אז הנה: עירא לקח פודינג ג’ינג’ר עם רוטב ג’ינג’ר וברנדי, שלטענתו היה נהדר (אני לא ממש מחובבי הג’ינג’ר). אני הזמנית מנה של מוס שוקולד מרוכז, עם שכבה דקה של שמנת טרייה ומצוינת שעטפה אותו.

לסיכום: ארוחה משובחת מאוד. עכשיו כשזה נאמר, אפשר לומר גם מה קרה אחר כך. אני לא יודע כמה האוכל היה באמת טרי שם, כי חצי שעה אחר כך התחלתי לרוץ לשירותים מספר פעמים, ואיך לומר בעדינות – זה קצת הרס לי את החוויה ב-Skye, מה שהשאיר לי קצת טעם מר מכל הסיפור. לכן גם הציון של הארוחה הזו יורד (7).

בין ריצה זו לאחרת, עירא ואני יצאנו מהעיירה, ופתאום ראינו את Skyeskyns Tennary, שהוא בעצם מפעל קטן להכנת עורות. זו הייתה ספציפית לכבשים. אחרי סיור קצר, ואחרי שהסבירו לנו איך מייצרים את העורות והשטיחים מצמר ועור הכבשים, הביאו אותנו לחנות מרשימה ביותר, שבה ראינו מגוון רחב מאוד של כבשים, או מה שהיו פעם כבשים מסוגים שונים: כבשים איסלנדיות, לבנות, חומות, ואפילו שטיחי טלאים. עירא קנה כבשה שלמה כמתנה לאחותו, ואני, אחרי שראיתי משהו שיכול להתאים לי כמושב נעים לכיסא בבית, במחיר יותר משפוי, לקחתי אותו לעצמי.

אחרי זה, כאמור – בעיקר בגלל מצב בריאותי הלא ממש שפיר, חזרנו הביתה לעוד מנוחה של אחרי הצהריים. אני מניח שכבר לא ייצא לנו לראות את האי יותר מדי, אבל מה שראינו גם בדרך חזרה, לא היה מלהיב במיוחד, ולכן אין בי חרטות מיוחדות על זה. מה שראיתי ברוב היום, היה קצת משעמם.

בערב, ניסינו לבדוק עוד מסעדה אחת ב-Uig, אבל בסופו של דבר חזרנו ל-Pub on the pear, כדי לסיים את היום בעוד קצת שתייה. בכל זאת – צריך ארוחת ביניים לפני שהצום נגמר.

התחלנו עם Glenfarclas 21 years, בעל צבע אדמדם וגוף מלא, עם הרבה שרי, פירות הדר כתומים (תפוזים, מנדרינות) וקצת דבש בריח. אפשר היה גם לזהות רמז מועט לסוכריות וליקריץ. הטעם היה בינוני באורכו, מתקתק בתחילתו, ובהמשך מעט עץ ומרירות, מזכיר קצת ג’ינג’ר ותבלינים שונים (8).

המשכנו עם Dlamore 12 years – צבעו היה מעט בהיר יותר, עם ריח מאוד מתוק (של סוכריות), הרבה הדרים, עם סיומת קלה של לימון. הטעם היה קצר בהרבה מקודמו, מריר מאוד ולא מזכיר את הריחות שלו. הסינגל הזה לא מילא את חלל הפה, והיה חסר לי שם משהו מאוד משמעותי. אפשר לקרוא לזה חסר-אופי, אני מניח. בכל מקרה – הוא היה עדין מדי בשבילי (5).

אחרי עוד קצת אוכל, סיימנו את היום.

סיכום? בסה”כ לא היה יום מלהיב במיוחד. אני מתלבט אם להשתמש במילה “נחמד” כדי לתאר את היום. היו כמה קטעים חביבים, אבל הכאבים שלי הצליחו הפעם להאפיל על ההנאה, וה”חוויה” שאחרי המסעדה בצהריים השאירה את רשמיה לאורך היום. בקיצור, וכמו שהבנתם כבר מהכותרת – קצת התאכזבנו.

מחר מתחילים יום חדש עם חוויות חדשות, שתכלולנה נסיעה ארוכה מזרחה, לכיוון Spey Side. זו אמורה להיות הנסיעה הארוכה ביותר שלנו ביום אחד, במהלך הטיול הזה.

לתחילת המסע