תודו שמפתיע אתכם שאני כותב על יקב ויתקין שוב.
ביום שבת האחרון, אחרי התלבטויות לא מעטות (סתאאאם - עם ויתקין גם כנראה לא יהיו לי התלבטויות בעתיד הנראה לעין), ניגשנו למשימה השנתית הלא-פשוטה-בכלל של טעימת יינות עתידיים של יקב ויתקין, במסעדת ולרי, מאחורי מרכז M-הדרך על כביש החוף (ליד בית ינאי). השנה, ויתקין משיקים מספר יינות, שאותם טעמנו כאן, כולל בלנד-על חדש (זהו שם זמני לבלנד הזה, שהוא בעצם שימוש ב”על” במקום ב”פרימיום” או מילה לועזית אחרת). הטעימה כללה כיבוד קל של גבינות, פוקאצ’ות וירקות וארכה כשעה וחצי. במקום להמשיך ללהג סחור-סחור, הנה הרשמים שלי:
לפני הכל - “מסע ישראלי לבן 2008” לחימום הקנה - זהו יין לבן מרענן, מלא חמיצות של פירות ועשבים, כמו ליים, אשכוליות, מעט ליצ’י, וכמסורת היין הזה - גם פרחים לבנים נהדרים. יין נפלא לקיץ הממשמש ובא עלינו לרעה. עדיין לא ידוע לי מה יהיה מחירו, אבל אני בהחלט ממליץ לא לחכות איתו יתר על המידה. מניסיון העבר, אני מניח שתוך זמן קצר מאוד כבר לא תמצאו אותו על המדפים.

ועכשיו לטעימה ה”אמיתית”:
פתחנו בקריניאן 2007 - יין שהתפתח למסורת ביקב ויתקין, מאז בציר 2004 המוצלח מאוד. בכל שנה הוא הולך ומשתפר, וגם השנה הוא לא אכזב.
צבע: אדום-סגלגל עמוק, ריבתי.
ריח: פולי קפה (שגם הלכו והתפתחו ככל שהיין נפתח בכוס לאורך הטעימה, עד לרמה של קפה פילטר חזק במיוחד), פירות-יער בשלים, מתיקות ריבתית. מראה פוטנציאל התיישנות לא רע.
טעם: מתיקות קלה, אבל נוקשות מעטה בטעם עצמו. נראה שיש ליין הזה זמן שבו הוא יצטרך עוד לשכב במרתף. להערכתי - שנה-שנתיים תעשינה לו רק טוב.
מחיר בטעימה: 80 ש”ח לבקבוק בקניית שישייה.
ציון של קופי השבת: 8.
שורה תחתונה: לא רע בכלל. אפילו טוב.

יין שני בטעימה, היה אותו בלנד-על חדש, גם הוא מבציר 2007, שזהו הבציר הראשון שאותו ישיק היקב, מתישהו באיזור ראש השנה הקרוב, ככל הנראה. על אף גאוותו של אסף פז על יין זה, אני חייב לומר שדווקא ממנו התרשמתי הכי פחות. אני הייתי מחכה עוד כמה בצירים, עד לשיפור ה”מתכון” של הבלנד הזה. הכוונה היא טובה, אבל היין הזה עדיין שייך מבחינתי לאגף ה”פָּגייה” של היינות. הוא רחוק מלהיות מוכן לשתיה, ואני חייב לציין שאפילו את הפוטנציאל בו לא ממש הרגשתי. אולי זה רק אני. גם המחיר, שויתקין באמת מתגאים בו, ובצדק, לא ממש מתממש כאן. הבקבוק הזה יקר בהפרש ניכר מכל שאר היינות שהיקב מוכר. כאמור - לא מובן לי למה.
צבע: סגול עמוק.
ריח: פירותי, מחוספס, הרבה “רטיבות”.
טעם: פירות בוסר, חמצמץ, מריר, מעט אדמתי. עוד רחוק מלהיות מוכן לשתייה.
מחיר בטעימה: 165 ש”ח לבקבוק.
ציון של קופי השבת: 6.5.
שורה תחתונה: לדעתי, אפשר לוותר בינתיים.

יין מס’ 3 - קברנה פרנק 2007 - אחד מכוכבי הערב, לטעמי, אם לא ה-כוכב. יין מדהים תחת כל קנה מידה. הקברנה פרנק הוא עדיין זני (רק 15% פטיט ורדו, מתווספים אליו), והוא מתפתח בצורה נהדרת גם בכוס וגם כפוטנציאל עתידי.
צבע: אדום-ארגמן-חום.
ריח: דשא ירוק, ריבה, משמשים, פירות קיץ. אחרי כחצי שעה בכוס - התחיל להתבלט ריח של מסטיק. ולא סתם מסטיק - אל משהו שהזכיר לי מאוד את “עלמה” המפורסם.
טעם: איזה גוף! פשוט מושלם! פירות יער בשלים, משמשים, וטעם ארוך-ארוך שלא נגמר.
מחיר בטעימה: 80 ש”ח לבקבוק בקניית שישייה.
ציון של קופי השבת: 9.5.
שורה תחתונה: מעולה! אתם יכולים לתת לו לשכב עוד 4-5 שנים במרתף. שום דבר רע לא יקרה לו. הוא רק יתפתח לטובה.

והאחרון בהשקה - פטיט סירה 2007 - עוד יין זני שכבר הצליח לעורר הדים בבצירים קודמים, וגם הפעם - רחוק מלאכזב. זהו המתחרה העיקרי של הקברנה פרנק, ולא לחינם אסף כינה אותו “המפלצת”. אני גם מסכים איתו לגבי הפוטנציאל שגלום ביין הזה - לפחות 6-7 שנים במרתף. אני מוכן לקחת סיכון ולהמר גם על 9-10 שנים. יין פשוט מטמטם.
צבע: שחור-ארגמן, “רגליים” יפות.
ריח: פירות יער “כחולים”, פרחים אדומים אביביים.
טעם: וואו! פצצה בפה! פירות יער בשלים, פוטנציאל לארוחה בשרית כבדה ונהדרת, מחוספס מצד אחד, ומחליק בדיוק בצורה הנכונה מצד שני.
מחיר בטעימה: 80 ש”ח לבקבוק בקניית שישייה (בחנויות הוא יעלה אח”כ 115 ש”ח לבקבוק).
ציון של קופי השבת: 9.5.
שורה תחתונה: מעולה! אתם יכולים לסמוך על היין הזה, שיעשה לכם רק טוב עוד כמה שנים. למי שלא יכול להתאפק - כדאי לנסות לשים יד על איזה ארגז או שניים, ולפתוח כל שנה בקבוק אחד כדי לראות איך הוא מתפתח. זה יין נהדר לניסויים ארוכי שנים.

בקיצור - בגדול, כמו שאתם מבינים, יקב ויתקין עדיין לא קופץ מעל הפופיק מבחינת מחירים. איכשהו, בימי מיתון אלו, זה אפילו מעודד שיש עדיין יקב כזה שנותן תמורה מלאה לכסף, ואפילו מעבר לכך. ליינות הזניים ברמה הזו, יקבים פחות טובים לוקחים מחיר כפול ויותר (אפילו אם מחשבים 115 ש”ח לבקבוק של הפטיט סירה). בעוד כשבוע וחצי, ב-4.4.09, יקב ויתקין מתכוון להשיק את הפטיט סירה 2006 (שימו לב! לא מדובר באותו יין שטעמנו במסעדה!) ביקב עצמו, בכפר ויתקין. אני מניח שהמחירים יהיו זהים לאלו שהיו אתמול בטעימה. במקומכם - לא הייתי מוותר על התענוג הזה.

ד”א - נקודה קטנה לציון ולסיום - מסעדת ולרי היא מסעדה שכבר שמעתי עליה ועל איכותה רבות. חלק מהטועמים נשארו אפילו לארוחת המשך שם. לפי כל מה ששמעתי, לפי כל התשבחות, כדאי לבדוק אותה בהזדמנות.

דבר ראשון - אני רוצה להודות לכל אלה שחגגו איתי את יום הולדתי בשבוע החולף - מי מאלה שברכו אותי כאן, ומי מכם שבאתם לחגוג איתי פיסית ביום רביעי האחרון. זה היה אחד מהימים המושלמים שיצא לי לחגוג, וזה הרבה בזכותכם. אני יודע שאני כבר אמור לדעת מי הם חבריי הטובים ביותר, ומי יגיע - לא משנה באיזה מצב - לעזור לי או לחגוג איתי, בשעת צרה או שמחה, ועדיין - כמי שלא לוקח דברים כמובן מאליו, בטח שלא את חבריו, אני מתרגש בכל שנה מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה.

הפעם היום שלי התחיל בארוחת בוקר נפלאה, שהגיעה עד הבית, על חשבון חברת orange, אחרי הזכייה בהגרלה ההיא. הארוחה היתה מפנקת במיוחד, והשלמתי אותה באיזה אומלט, לזוגתי ולי.
משם עברנו לביקור קצר אצל ידידה, נסענו לשחק עם הכלבלב המתוק בעולם, ואחרי זה לסרט (וזה כבר יהיה בפוסט נוסף). את היום הזה חתמנו, זוגתי ואני עם המון חברים, במסעדת Oyamaa בפתח תקווה (כן, כן - אותה העיר שלא קיימת), בהמלצתה של ואנדר המדהימה, שאני שמח לספר שהפכנו לחברים מאוד טובים בחודשיים האחרונים. במילה וחצי - אני באמת רוצה להודות לה על הנוכחות החדשה שלה בחיים שלי. היא בחורה מקסימה לא רק בכתיבה שלה בבלוג, כפי שהרבה מכם מכירים, אלא אף יותר בחיים האמיתיים. חוצמזה - היא הביאה לי את מתנה שווה ביותר: מארז DVD של סרטי מל ברוקס. בקיצור - השנה יש לי את הזכות להכיר כמה אנשים חדשים מדהימים, וואנדר עומדת אי שם בראש הרשימה. אם יש סיבה טובה לכך שהתחלתי לכתוב בלוג - הנה היא.

ועכשיו לגבי המסעדה עצמה - Oyamaa היא מסעדה אוריינטלית (יפנית-מזרח אסיה כזה), מסעדה קטנטונת, שיושבת במתחם יכין סנטר בפתח תקווה. כבר בתפריט שראיתי באתר של המסעדה, התרשמתי לטובה. עם ההמלצה החמה שקיבלתי מוואנדר, כאמור, הגעתי עם ציפיות בגובה סביר, לא יותר - בעיקר כי למדתי להתאכזב מכל מיני מקומות טרנדיים.

בשיאו של הערב, הגענו למצב בו ממש “השתלטנו” על המסעדה, 16 איש ואישה, ואין ספק שעשינו שמח. אבל עבדאללה דווקא נותן לי פה מרפק קל, וטוען שאני לא מדבר מספיק על האוכל, אז הנה זה בא:
לאויאמה (תסלחו לי על המעבר לעברית) יש בימים אלה תפריט עסקי, גם בערב, של 69 ש”ח לארוחה שלמה: מנה ראשונה, עיקרית, וקינוח. מבחר המנות לבחירה מהתפריט לא גדול במיוחד, אבל בהחלט היה מספיק עבורי. מעבר לכך, אני חייב לציין שהתפריט עצמו מרשים מאוד מבחינת המגוון של האוכל האוריינטלי, שניתן להזמין: מנות סושי, קומבינציות, מנות נודלס, מנות אורז, מנות צמחוניות, מרקים, פירות ים ואפילו לאוהבי הבשר יש פה ושם דברים. בקיצור - מסוג המקומות שהייתי מצפה ליפול בהם - מה שנקרא - “תפסת מרובה - לא תפסת”. אני אוהב שמסעדה הולכת על נישה מסויימת, ולא מנסה לקלוע לטעם של כולם, אבל אויאמה מנסה ללכת על קהל רחב יותר. וכאן אני חייב לעצור ולומר - מאוד הופתעתי לטובה.

התחלתי עם בקבוקון של סאקי חם לחימום האווירה, ועם בקבוק גדול של סן פלגרינו.
כמנה ראשונה הלכתי על רול של אינסייד-אאוט שרימפס טמפורה - 8 יח’ של סושי נהדר, מושקע. לקח לו אמנם המון זמן להגיע (כחצי שעה), ואני בהחלט לא היחיד שהלכתי על המנה הזו - אבל הטעם היה נהדר. אולי כדאי להוסיף עוד טיפה וואסאבי למנה, אני מניח שאם היית מבקש היו מביאים לי בלי בעיה, אבל הטעם בהחלט היה מצוין.

למנה עיקרית, בחרתי במנת הספייסי נודלס - אטריות ביצים עם בשר בקר, עוף, בשר לבן ושרימפס (וגם ירקות ונבטים) - ואפילו ביקשתי אותה אקסטרה-ספייס, חריף במיוחד, משהו שישרוף גם בדרך פנימה וגם בדרך החוצה..
המנה היתה נפלאה, גדולה ומפוצצת (ואפילו לקחתי חצי ממנה בדוגי בג הביתה - אתם יודעים, המשבר וכאלה..).
בקיצור - תענוג ללשון. מנה פשוט כיפית.

לקינוח - פה לא היתה בחירה, אבל התברר שהבחירה של “הבית” היתה מצוינת - רול מסקרפונה (6 חתיכות), מצופה בשוקולד, שאותו ניתן לטבול ברוטב שוקולד סמיך, וברוטב וניל. זה היה אלוהי. אחד הקינוחים הטובים שאכלתי לאחרונה, בלי ספק.

בקיצור - ארוחה נהדרת. ללא ספק - עסקה משתלמת ביותר, ובאמת שליקקתי את השפתיים. גם מסביב לשולחן נרשמה הצלחה מסחררת לאוכל, גם עבור אלה שהחליטו ללכת על התפריט ה”רגיל” ולא העסקי. החשבון הסתכם בקצת פחות מ-100 ש”ח בממוצע לאדם (לפני טיפ).

עכשיו - לכמה קטעים בעייתיים יותר במסעדה:
1. כשהזמנתי מקום ל-12 איש בהתחלה, שבוע לפני האירוע, אמרו לי שאין בעיה לארגן את כולם לשולחן אחד. אלא מה - מינימום ההזמנה יהיה 70 ש”ח לאדם. תכל’ס - זו לא באמת בעיה. בערב ממוצע בפאב הייתי מוציא פי שניים מזה. אבל כשהגדלתי את ההזמנה ל-14 איש יומיים לפני האירוע, אמרו שזו כבר בעיה לארגן שולחן כזה גדול, ולכן ניאלץ להשאיר שני חברים על הבר, או שנפצל לשני שולחנות, כפי שהיה אמור לקרות מלכתחילה, של 7 אנשים בכל אחד. כמובן שהלכתי על האופציה השנייה. העניין הוא, שאת מינימום ההזמנה הם לא הורידו. הרי את הארגון חסכנו לכם - אז מה ההבדל אם אני מגיע עם 6 חברים נוספים, ועוד חבר מזמין שולחן נוסף ל-7 אנשים (מקרה בו לא היו לוקחים את המינימום הזה), או שאני מזמין מראש ל-14 איש בשני שולחנות? הסיבה שהוצגה לי: אתם כולכם תחת חשבון אחד. חבר’ה,, אולי כדאי שתפנימו - יש משבר כלכלי בעולם. באף מסעדה בה ביקרתי לא היה מינימום כל כך גבוה של 70 ש”ח לאדם. אמנם לחברים שלי זה לא הפריע במיוחד, וגם היה ממש קל לעבור את הסכום הזה, אבל עדיין. לתשומת לבכם. זה פשוט לא נראה טוב, ולו למראית עין.
2. השירות - אוי, השירות. אי אפשר לקבל כוס מים רגילים, כי “נגמרו הכוסות הנקיות על הבר”. אין קנקני מים. לא מעט דברים נאלצנו לבקש מספר פעמים. הסכו”ם הוגש כמעט תמיד מספר דקות אחרי הגשת האוכל. בזמן הקינוח זה הורגש במיוחד כשהגלידה של ידידתי כבר החלה להנמס, אבל לא רק במקרה הזה. יש על מה לעבוד, גם במקרה הזה.

אבל באמת שזהו. מעבר לזה - הכל תקתק. היה ערב פשוט נהדר.
אז חברים - אני באמת רוצה להודות לכולכם שהגעתם. אתם האנשים שהופכים את האירועים האלה לימים המאושרים בחיי.

סיכום:
מחיר: 1,548 ש”ח לפני טיפ ל-16 אנשים.
אוכל: מצוין. מוקפד, טעים, מגוון, לא מזייף בכלום.
שירות: בסדר. לא יותר.
אווירה: רומנטית באופן חופשי. בכיף. אורות עמומים, מוסיקה לא רועשת מדי.
חניה: מגרש חניה חינם של מתחם יכין. אין שום בעיית חניה.
ציון של עבדאללה: 8.5 - האוכל מעולה, אבל השירות גורע ממנו.

OYAMAA
Asian Grill Bar
יצחק רבין 17, יכין סנטר, פתח תקווה (הכניסה למגרש החניה היא דרך רח’ שוהם דווקא, וזה לא מצוין באתר).
טלפון: 03-9235368

אני מרגיש קצת עייף מכל מה שקורה בחג הזה. אולי זה בגלל שאני יוצא כמעט כל ערב, ובסופו של דבר זה גם קצת משפיע על השרירים שלי.

בחג הזה התחלתי ללמד אמא של חבר איך לגלוש ולהשתמש באינטרנט ובמייל. לשמחתי, מאחר והיא לא הכירה דפדפנים קודמים, יש לי העונג “לעצב” את אישיותה האינטרנטית בצורה שאני רוצה, וכך התחלתי לעבוד איתה עם שוא”ש, אבל תוך הסברים קצרים על יתרונותיו מול IE. לא נכנסתי לעומקם של דברים, אבל המסר הועבר, ואני שמח על כך. מעניין לראות איך אנשים מבוגרים אינטליגנטיים מגיבים לעולם המחשבים. יש פחד מצד אחד, אבל הרבה רצון ללמוד מצד שני, וזה דבר שבהחלט משפיע לטובה על הלימוד. הלוואי שחצי מהתלמידים שלי בטכניון בזמנו, היו מקשיבים ומתרגלים כמוה. יותר מזה - הלוואי וחצי מהם היו מבינים כמוה. זה נפלא לעזור לחבר טוב, אבל זה גם נהדר לשבת וללמד. הרבה זמן לא העברתי “שיעורים” וזה חזר אליי בצורה נורא טבעית.

בחג הזה היה לי סו”ש מלא ילדים: בשישי אחרי הצהריים, הייתי מוקף בזוגות חברים של עירא אצלו בבית, כולם עם ילדות קטנות שהתרוצצו סביב. זה הי משעשע ומרענן לראות ילדות משחקות אחת עם השנייה ורצות בגינה בלי לפחד. אפילו פתחתי שני בקבוקי “ורוד” 2006 של ויתקין לכבוד האירוע. מוזר היה לטעום בקבוק אחד ולהנות ממנו מאוד, ולטעום בקבוק שני, מאותו קרטון, שהיה באותם תנאים בדיוק במרתף שלי, והיה קצת מעבר לשיא שלו (למרות שעדיין בהחלט שתי). נראה לי שבקרוב אני אאלץ לגמור את הבקבוקים האלה. יש קונים?

באותו ערב, החזקתי בידיי תינוקת טרייה של ידידתי ע’, תינוקת שנולדה לפני כחודש במשקל של קצת יותר מ-2 קילו. להחזיק את היצור הרך והמדהים הזה בידיי, היתה הרגשה נפלאה. היא אפילו היתה מאוד רגועה בידיים שלי! הרבה זמן לא הרגשתי כל כך הרבה חום (ולא, היא לא פלטה עליי, לפחות לא לפי מה שראיתי..).

בחג הזה גם חוויתי בפעם הראשונה בחיי טקס של הטבלת תינוק, אצל חבר שהכרתי דרך עירא. בנו הבכור נולד לפני כחודש וחצי, ומאחר והמשפחה היא נוצרייה יוונית, הטקס נערך בכנסייה היוונית בחיפה. אין ספק - זה היה מרגש מאוד מבחינתי. הבעיה היחידה היתה הקטע של העמידה במשך למעלה מחצי שעה, שדי גמרה לי את הגב והרגליים. בסיום הטקס, נשלף הסירופ כדי לעזור לי. לקח לו כמעט שעה לעבוד, אבל כשזה קרה, הצלחתי להירגש ולהנות ממש מהסעודה החגיגית שנערכה אחרי הטקס. המשפחה שכרה מסעדה לאותו ערב, שבה הוגש מכל טוב: סלטים מגוונים וטעימים, בשר מצויין (גם כבש וגם פרגית), פירות ים (קלמארי ושרימפס), שתייה קלה לרוב, ולא פחות חשוב מזה - המון בקבוקי עראק נשפכו שם כמים. בקיצור - הרבה זמן לא היה לי יום שבת חגיגי כזה. אין לי מושג אם החבר הזה קורא את הבלוג הזה, אבל אם כן - אני מאחל לו ולמשפחתו המורחבת החדשה המון בריאות ואהבה.

בחג הזה הספקתי לפגוש חברים, וללכת גם ביום חמישי לפסטיבל ICON, שממנו יצאתי עם.. נכון - עם ספרים. 9 מהם. איזו טעות. אסור לי להכנס למקומות האלה. אבל המחירים היו באמת טובים והמבצעים… טוב, נו. עכשיו באמת אין לי יותר מקום לבגדים. ועוד היום התקשר אליי אלי מ”ינשוף“, ביקש את עזרתי בחנות ביום שישי הקרוב, ונזכר שבפעמים הקודמות שעזרתי לו, הוא שכח “לשלם” לי באמצעות ספרים (זו היתה דרך שחוסכת את כל הניירת הזו ושכר המינימום שהיה מביא לי עוד 60 שקל על חצי יום עבודה). הסברתי לו כרגע שנראה לי שאני אוותר על ה”תשלום” ואדחה אותו למתי שאני באמת אזדקק לו. בינתיים, אני אשתדל להגיע ביום שישי בצהריים, אחרי כנס הסטודנטים של רופין, כדי לתת כתף.

החג הזה עוד לא נגמר.. הערב מצפה לי חוויה קשה ב-NG (שעליה תוכלו לקרוא בימים הקרובים) ומחר יש גם מנגל “שאריות” אצל עירא.

קשה, קשה…

אני הראשון שאודה בכך שהבלוג הזה הפך להיות כלי פרסומי ליקב ויתקין. העניין הוא, שמגיע להם. לאנשים טובים שעושים יין טוב, ובמחירים סבירים, אני תמיד מוכן לעזור. אני כבר “שבוי” של היקב הזה כמה שנים, והיין שלהם רק הולך ומשתבח. הלוגו של היקב, לפיו הוא מתחייב להפתיע, מצליח לעמוד בציפיות שהוא יוצר בכל פעם מחדש.
אתמול, מוצ”ש, היה ערב ההשקה של הקריניאן 2006 ביקב. החוויה שקיבלתי, כרגיל, היתה יוצאת מן הכלל, ואכן - הפתיעה לטובה. איכשהו, החבר’ה האלה מצליחים לברוח מהבנאליות של הסיורים ה”רגילים” ליד מיכלי הנירוסטה וחדר החביות, שבהם. בואו נודה בזה - ראית אחד - ראית את רובם. אבל אני קצת קופץ קדימה, כילד מתלהב, כהרגלי.

אז מה היה לנו?

התחלתי עם הריזלינג 2007 המעולה, כדי לעורר את החיך. אין הרבה שינוי מדיווחים קודמים. כבר קניתי כמה בקבוקים מהיין הזה, והם מלווים ועוד ילוו אותי בקיץ החם הישראלי. היין הזה הפך להיות אחת האהבות הגדולות שלי הקיץ.
על ה”מסע ישראלי לבן 2007″ ויתרתי, כי עיקר החגיגה סבבה סביב האדומים, וקשה לי לערבב “חלב ובשר”, מה שנקרא. אני יודע שהוא מעולה, טעמתי אותו ב”פסטיבל האביב” בבית היין במעברות, ולכן החלטתי לקפוץ קצת קדימה לכיוון היינות האדומים.
התחלתי בבציר החדש של “מסע ישראלי אדום 2007″. לאחר שבציר 2006 אזל מזמן מהמדפים (כמו כל יין שהיקב הזה מייצר, לצערי), החליטו ביקב להשיק את הבציר האחרון, שרק הגיע לחנויות לאחרונה, ואני צופה גם לו עתיד קצר בחנויות. אני רואה יותר ויותר אנשים שמגיעים להשקות, ובאיזשהו מקום, זה קצת מפחיד. מפחיד אותי שהיקב יגדל יתר על המידה כדי לרצות את כמות “מעריצי ויתקין”, ויוותר על האיכות או על רמת המחירים. אבל עכשיו, אנחנו עדיין במצב מעולה, אז בואו נמשיך:
הצבע של היין הוא רובי, מאוד ריבתי, מרקם מעט שמנוני.
הריח: מאוד מאוד פירותי. בולטת ההרגשה של ריבת אוכמניות, עשב ירוק טרי ורטוב. אסף אומר שזו היתה הכוונה הפעם. לתת לקריניאן ולסירה “לדבר”.
הטעם: טחב, פירות בשלים, פירות יער.
בקיצור - עוד יין נהדר. לדעתי - טוב בהרבה מהבציר הקודם. מוכן לשתיה מיידית, למרות שעוד שנה-שנתיים לא יא יזיקו לו.

מפה עברתי לכיוון ה“קברנה פרנק 2006″, שממנו מחכה לי שישייה במרתף של היקב. זו אחת הקניות העתידיות שאני הכי גאה בהן. מדובר ביין שמורכב רובו (86%) מקברנה פרנק, והשאר מפטיט ורדו. גם על היין הזה כבר כתבתי בעבר, אבל הנה ביקורת עדכנית:
צבע: סגול-שחור, מעט שמנוני.
ריח: עור, טחב, פלפל, פירות בשלים (דודבנים, אפרסקים).
טעם: עור, טחב, פלפל, פירות בשלים, ציפורן ופרחים אדומים ומעט וניל. מרגישים מעין “טריות” כזו ביין. הטעם מתפתח ומשתנה בכוס לאורך זמן. מורכב מאוד. יש גם טיפה מרירות בחיך, שרק אומרת לי שיש ליין הזה עוד לאן להתפתח. ברגע שהחבר’ה ישיקו אותו - תהיינה לו 3-4 שנים שקטות מאוד אצלי במרתף.
בקיצור- היין הספיק להתפתח באופן משביע רצון בחודשים האחרונים. יש למה לצפות.

הבא בתור - בעל השמחה - קריניאן 2006. גם ממנו כבר נקנתה שישייה עתידית לפני כמה חודשים. לגבי היין הזה, יש לי בעיה קלה. כשאני מסתכל בהתרשמות שהיתה לי בטעימה העתידית ההיא, אני רואה את התיאור הבא:

צבע: רובי-סגול. שמנוני.
ריח: ריבת תות, תפו”ע אדומים, פלפל, טחב.
טעם: תות שדה, פלפל, אדמה רטובה, מעט טחב. אחרי כחצי שעה בכוס, יש גם רמזים לתפוז סיני (אסף טען שהוא טועם שזיף שחור, ואני לא אתווכח איתו).

הפעם, בטעימה הזו, המצב קצת שונה:
הצבע כהה יותר. כמעט שחור.
הריח: מתוק מאוד, מזכיר בהחלט שזיפים שחורים (מה שהיה מרומז בלבד בטעם בטעימה הקודמת), אוכמניות שחורות, אולי אפילו רמז לתמרים. מורגש מאוד ריח הציפורן וכמובן - גם הווניל. זהו יין שנועד לאכילה עם בשר. ללא ספק.
טעם: ארוך מאוד וממלא את החיך. מורגשים בעיקר פירות “שחורים”, פרחים אדומים (ציפורן, ורד, גרניום) וגם וניל. העניין הוא, שהפעם ההרגשה שלי היתה שיש לא מעט חמיצות ומרירות בפה.
מסקנה: לדעתי ליין הזה יש עוד הרבה זמן לשכב בתנאים טובים. אני לא חושב שיש טעם לגעת בו בשנים הקרובות. הוא בהחלט לא מוכן לשתיה מיידית. הריח מאוד מפתה, אבל ליין יש עוד הרבה לאן להפתח.

ועכשיו - להפתעה. אסף הכניס כמה חבר’ה לחדר הפנימי, והיה לי המזל להיות ביניהם. המטרה: לטעום כמה דברים יוצאי דופן.
הוא התחיל בזה שהוא הוציא לטעימה יין גווירצטרמינר, שעדיין נמצא בתסיסה. זה בהחלט לא משהו שנותנים לכם לטעום בדרך כלל. הטעם שלו היה זהה לזה של סירופ אשכוליות מרוכז במיוחד. הצבע, גם הוא דומה לזה של סירופ אשכוליות. היין השני, הישר ממיכל ההתססה, היה הריזלינג. ריח עדין של אננס ולימון וטעם נפלא של מיץ ליצ’י. “ארץ טרופית יפה”? יש. ממש נהניתי ממנו. ואחרון חביב - סירה, הישר ממיכל הנירוסטה. מי שעוד לא עבר חוויה כזו, עלול להירתע. הריח הוא של גופרית מרוכזת, עם ניחוח של קל מי ביוב..
הצבע שלו סגול, ויש לו מעין “הילה” סגולה, בהירה למדי. הטעם (כן, אם מתעלמים לרגע מהריח, אפשר גם לטעום), הוא מריר מאוד וסגור לגמרי, באופן צפוי. הסירה, יחד עם הוויונייה, אמורים להוות חלק נכבד מה”מסע ישראלי אדום” הבא. מעניין היה למצוא, שכמה דקות אחרי כן, הריח התפתח טיפה בכוס, וריח עז של אניס התגנב פנימה.
בהחלט היה מדובר בחוויה מעניינת. עצם העובדה שיש לאסף, דורון ושרונה אומץ לתת לנאמני היקב טעימה מיין בתהליך הכנה, זה לא דבר של מה בכך.

כרגיל - יצאתי מהיקב בהתלהבות, עם ארגז של שישיית קריניאן 2006, שנשקתה מבעוד מועד. מחכה לחבר’ה האלה שינה ערבה במיוחד.

אחרי כל מה שעברנו אתמול, רק הגיוני היה שנפנק קצת את עצמינו. מתברר שרשת הסושיות Japanika פתחו גם סניף כשר ברעננה, בנוסף ל-3 אחיותיה בתל אביב. “סושי? כשר?” תגידו. “למה? בשביל מה זה טוב?”. ואתם יודעים מה - בדרך כלל את תהיו צודקים במאת האחוזים. אלא שהפעם, תרשו לי בבקשה לבשר לכם על סושייה כשרה מסוג אחר. מהסוג הטעים.
ב-Japanika ברעננה, אין הרבה מקומות ישיבה. זהו סניף קטנטן, שאת רוב החלל בו ממלא בר ישיבה, ומסביבו כמה שולחנות. כיאה ליום קיצי באמצע אוגוסט, המקום ממוזג כיאות, ובהתאם לחוקי העישון, גם העשן נשאר בחוץ. הפתיע אותי לראות שגם בצהרי היום, בשעה 14:00, בה הגענו ועד לשעה 15:45 בה עזבנו, המקום מפוצץ כל הזמן. לפי מה שאמרה לי שותפתי לארוחה (אני קורא לה אמא), המקום הזה ממלא תורים לא קטנים כל ערב. ואם כך הדבר - כנראה יש משהו בגו.

במסעדה יש בצהריים ארוחות עסקיות מצוינות: הראשונה היא ארוחת סושי, שכוללת מנה ראשונה (מרק מיסו או סוגי סלטים למיניהם), בחירה בין 4 קומבינציות שונות של סושי ושתיה קלה (לימונענע או מיץ אשכולית אדומה) במחיר של 42 ש”ח. הארוחה השנייה מציעה מנה ראשונה דומה, מנה עיקרית חמה (שניצל יפני, חזה עוף או נודלס עם ירקות) וגם כאן - שתיה קלה, וזו במחיר של 44 ש”ח.
בנוסף, המסעדה מציעה עכשיו מבצע קיץ על כוס/בקבוק יין רוזה של יקב תבור, בציר 2007, מסדרת אדמה. כוס רוזה עולה 18 שקלים, ובקבוק עולה 62 ש”ח. בהחלט מחיר סביר ביותר. היין מרענן מאוד - בעל גוון ורדרד, ריח של אשכוליות אדומות עם שילוב של מעט תות ולימון, וטעם מרנין של אשכולית אדומה עם המרירות הקלה על הלשון, שבאה איתה. שתי כוסות היוו תוסף יפה לארוחה שעמדנו להזמין.

כחולה סושי ידוע, הלכתי על הארוחה הראשונה, ובה כללתי:
מרק מיסו - המרק מעולה. לא מוצף בטופו, אך ניתן עם מנה נדיבה מאוד של אצות, כפי שצריך להיות.
קומבינציית סושי שכללה: קונוס סלמון סקין וסלמון עם אבוקדו ומלפפון, 2 נגירי - אחד טונה ואחד ספייסי טונה וכן רול (4 יח’ ) של טונה אדומה עם אבוקדו. כאן המקום לציין את איכות החומרים שמהם מכינים פה את הסושי - אין ספק, שהמקום שומר על איכות גבוהה מאוד. הוואסאבי הוא וואסאבי אמיתי וטרי, חריף כמו שהוא אמור להיות. בנוסף לרוטב הסויה, מוגשים גם רוטב טריאקי ומטבל פלפלים ומיונז. לדעתה של אימי, הטריאקי בהחלט שידרג את הקומבו שהיא הזמינה.
כשתיה, הזמנתי כוס של מיץ אשכולית אדומה, סחוט טרי, עם קרח.

גם השירות היה חייכני מאוד, אם כי לא תמיד מדויק. המלצריות נטו לשכוח חלק מהבקשות שלנו, אבל אחרי שהן תוזכרו, הן חזרו עם הכל, כפי שביקשנו קודם.
אחד הדברים שממש נהניתי מהם, היתה האקוסטיקה. למרות שהמקום היה מלא עד אפס מקום, יכולת לשבת ולדבר בשקט ובשלווה. מוסיקת הרקע היתה ברקע (!).
אולי זה אחרת בערב, ואולי גם אחרת בסניפים האחרים של הרשת, אבל אני את הארוחה שלי והחברה שבאה איתה - אוהב בדיוק ככה.

סיכום:
חשבון: 120 ש”ח לשני אנשים, לפני טיפ (כולל שתי כוסות יין ושתי מנות עסקיות).
אוכל: מצוין. ברמה גבוהה ומחומרים איכותיים.
אווירה: משגעת. מקום קטן, במרכז רעננה. פשוט וחמוד.
רומנטיקה: אפשרית, אני מניח, למרות שקצת צפוף.
שירות: טוב מאוד.
חניה: לא מדובר פה בתל אביב. יש ברחובות ליד.
ציון: 9 (בכל זאת קחו לתשומת לבכם שמדובר בציון שהוא ביחס למקום כשר, שאין בו את כל אפשרויות הסושי שתרצו).

Japanika
רח’ אחוזה 95, רעננה
טלפון: 09-7438504

בימים האחרונים יש בבלוגוספירה שטף של פוסטים פסימיים על מגרועתיה של המדינה ועל עזיבה של מדינת ישראל, לטובת מקום אחר, טוב יותר. חלקם גם כותבים מחו”ל על ביקורים קצרים שעשו כאן, וכמה רע היה להם.
תסלחו לי, אבל אולי די כבר??!!
אני יודע שחרא פה. אני חי פה. חשבתי אפילו לעוף מכאן לארה”ב לפני כמה שנים. עדיין יש בי מחשבות לקנות כרטיס טיסה לאנשהוא ופשוט להיעלם. יחד עם כל זאת - אני תמיד אחזור לפה. לפחות בינתיים.

קחו כמה נקודות למחשבה:
דבר ראשון: המדינה הזו, היא עדיין חילונית. נכון - הדתיים צוברים כוח מדי שנה. כרגע, אני לא רואה את זה הופך למהפיכה כוללת. תראו לי מחקר מדעי אחד שטוען אחרת.
שנית, היצירתיות שמתאפשרת פה לילדינו היא יוצאת דופן. נכון, זה אומר לפעמים שזה הופך אותנו למדינת קומבינה, אבל אני לא בטוח שבלי זה, תעשיית ההיי-טק או אפילו תעשיות ביולוגיות ואחרות, היו פורצות לתודעה הבינלאומית. זה קורה כמעט על בסיס שבועי. תתחילו להסתכל על מדורי הכלכלה. לעומתינו ארה”ב נראית כמו גרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת. הכל נעשה לפי הספר. חרגת במילימטר? תיענש. אני ממש לא מוכן לגור במקום כזה. אתם כן?

נכון - לחוץ פה. חם פה. הכל עובד כמו שוק. ובכל זאת, לא הייתי רוצה להקים משפחה באמסטרדם, או בארה”ב או בגרמניה. אין לי אפילו הסבר הגיוני לזה. זה בטוח לא עניין פטריוטי, כי אני רואה איך הממשלה הזו מתנהלת. אני גם לא ממש מאמין בעניין הזה של “עם ציוני בארץ ציונית”. אני לא חושב שמי שהגה את הביטוי הזה, ידע למה הוא יוביל. לגור בחו”ל? הצעד הזה לא מפחיד אותי.

אתם יודעים מה מפחיד אותי בארץ? התקשורת (וכן - שוב התקשורת אשמה). ואני אסביר:
נכון שיש יתרון, שהכל גלוי יותר פתאום, אבל לפתוח את העיתון ולקרוא רק חרא - זה מפחיד. זו גם הצורה שבה רואים אותנו בחו”ל. נראה אתכם לא נכנסים לפראנויות, אם הכותרות הראשיות בכל העיתונים מדברות על ייאוש, התעללות, מלחמות, גניבות וכו’.
קחו את סקוטלנד, לדוגמא: על כמה מקרי זוועה קראתם בעיתונות לאחרונה? או שמעתם ברדיו? ועדיין - האם הייתם מוכנים לגדל את ילדיכם במקום ירוק ונהדר, שה”חברים” הקרובים ביותר לילד שלכם יהיו במרחק של קילומטרים (אלא אם כן אתם רוצים לגדל את מוגלי, רק עם כבשים)? השעמום הזה יגרור אלימות, בסופו של דבר. אפילו באנגליה כבר מודים בזה, שהנוער שלהם הפך והופך לבעייתי ואלים יותר מדי שנה.
צרפת טובה יותר? זו שיש בה גילויי אנטישמיות בכמויות? אוסטריה? שבה כל ביקור שלי או של הוריי היה מלווה בבעיות, מהרגע ששמעו אותנו מדברים עברית? אלה מדינות שאתה כמעט לא שומע עליהם בתקשורת, עד שאתה מחפש, ובכל זאת - גם שם הכל חרא. לא פחות מכאן. שם מתלוננים על קור, ואצלינו על חום (חוץ מבחורף, שבו אני שומע את כולם מייחלים לקיץ). מה היתרון הגדול לעזוב היום? כל העולם הרי השתגע. כולם רודפים אחרי הכסף, אלא אם אתם שייכים לשבט מסוים באפריקה, וגם שם דברים משתנים לאט לאט. וגם שם חם ומגעיל. ודיקטטורות עושות שרירים כל הזמן.

אז על מה כולכם מדברים, לעזאזל?
אפשר קצת להירגע, אנשים. לא הכל גרוע פה כל כך. אנשים שכחו שיש פה גם דברים לא רעים:
האוכל מעולה כאן! מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, והאוכל רק נעשה טוב יותר. מטבח ים-תיכוני, אסיאתי או כל דבר אחר שתרצו, והכל כמעט בהישג יד. אפילו תעשיית יין ובירה התחילה לשגשג פה בעשור האחרון.
כלכלה - עדיין אחת היציבות במערב. אל תזלזלו בזה. הבנקים פה לא גרועים מאלה שבחו”ל. נראה אתכם מנסים לדבר בארה”ב על מינוס, בלי לגרום לפקיד לצחוק עליכם. חבל שבארץ הבנקים לא עובדים בחינם. מה לעשות - לא מדובר בארגונים פילנטרופיים במיוחד. יש דברים שהייתי משפר בהם, אבל הם לא המייצגים של השטן בכבודו ובעצמו, כפי שהרבה מאיתנו היו רוצים לחשוב.
האמנות - על כל צורותיה - פורחת כאן. תערוכות מקומיות ובינלאומיות מגיעות לכאן כל שני וחמישי. זה שאנחנו לא רצינו לראות את לאונרד כהן - זה בגללינו - זה לא בגלל שהוא לא היה מוכן להגיע לכאן. בכל זאת - מוריסי יגיע לכאן השבוע. אחד הזמרים הגדולים של כל הזמנים. פסטיבל ירושלים מביא את מיטב הקולנוע העצמאי מכל העולם לפתחינו. פסטיבל הג’אז באילת מציג פה כבר שנים. עכשיו יש גם פסטיבל בקיסריה, וגם הרכבים קטנים בכל בית קפה בשכונה. נכון - הממשלה לא עוזרת מספיק מבחינת תקציבים, ובכל זאת - אנחנו מסתדרים. לאלה שדואגים, רוב סוגי האמנות - עדיין חילוניות.
ביטחון - נקודת תורפה קטנה כשיש לך משטרה כמו שיש לנו, וגם הרגשת הביטחון הכללית לא משהו, כי הצבא הפך לארגון מסואב וחסר תכלית. אבל שוב - אני חושב שהתקשורת רק מלבה את המצב הזה. בלי קשר לחוסר היכולת של המשטרה לתת לנו הרגשת ביטחון בסיסית, אנחנו יוצאים כמעט מדי ערב להצגות, פאבים, מסעדות, סרטים, או סתם לסיבוב הליכה/ריצה, בלי שיקרה לנו כלום. נסו את וושינגטון הבירה - שם לא תמצאו מאית מהביטחון שיש פה לתושבים. וזו בירתה של האומה החזקה בעולם! שם יש את הצד הטוב של הנהר והצד הרע של הנהר. בצד הטוב אתם יכולים להסתובב בגפכם במהלך היום. בלבד. וזה לא דבר חדש. זה נשמך שם כבר שנים (גם שיקאגו לא משהו, ד”א).
חינוך - הבעיה הרצינית ביותר פה, ללא ספק. כל מי שטוען אחרת, פשוט איבד את שפיותו. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. זה מסוג הדברים, שאם התקשורת היתה מפמפמת יותר, על בסיס יומי, אני בטוח שהיינו מאושרים יותר. איבדנו את הערכים, ולתקשורת ולמערכת החינוך יש את האחריות המלאה על זה. אנחנו איבדנו כבר שני דורות בגלל המירוץ הבלתי נגמר הזה אחרי כסף ושררה. אני רק מקווה שאנחנו לא בדרך לאבד עוד דור. כל הדיבורים האלה על ירידה מהארץ תורמים לעניין הזה כל הזמן.

המממ… דוגמא קצרה? אני רואה כדוגמא, את ידידתי ד’, שנסעה באמצע מאי האחרון לטיול של לפחות חצי שנה בארה”ב. זו הייתה הצהרתה באופן שלא משתמע לשתי פנים. חודשיים וחצי מאוחר יותר, אותה ידידה החליטה לנטוש את ארה”ב ה”נהדרת”, ולחזור ולנסות את מזלה באירופה. למה? כי ארה”ב מגעילה. וזו בהחלט בחורה שיודעת להנות מהחיים. אני מאחל לה המון בהצלחה ושולח לה המון אהבה. אני עדיין מקווה שהיא תחזור לכאן.

שכחתי עוד משהו? אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא ציינתי (כמו רפואה, שרבים בעולם רואים בה כמעולה, ואני נוכח כל פעם מחדש, כמה היא מזכירה לי תיאורים מהעולם השלישי. אבל מה אני יודע..?!). לשפר זה חשוב! אבל איך אנחנו אמורים לשפר, אם כל מה שאנחנו שומעים עליו זה על רופאים, מהנדסים ואלוהים יודע מה עוד, שעוזבים את הארץ? אני מאמין בלשנות מבפנים. אמרתי את זה לא אחת. אין דרך אחרת. אז די!! מספיק. לא טוב לכם - תעזרו לשנות. אם אתם מעדיפים לקטר, אז עדיף שתמשיכו את חייכם בכל אחת מהמדינות שאתם מגיעים מהן, או שפשוט תעזבו. תרגישו ווינרים כשתעשו את זה, אני בטוח! תרגישו מנצחים!

דיסקליימר קטן: כל הכתוב בפוסט זה אינו מתייחס לאנשים שאין להם מה לעשות בארץ, בגלל עניין מקצועי או רפואי גרידא.

אז כן! גדלתי בשנה!
ברוכים הבאים ליום ההולדת הראשון של קופי השבת! בניגוד להורים צפונבוניים, אנחנו לא נארגן לכם את “יובל המבולבל”, כנראה גם הכיבוד לא יהיה משהו (למרות שוויסקי יש בשפע!), המוסיקה עשויה להיות טובה (תלוי בהגדרה שלכם ל”טובה”), והדבר הטוב ביותר פה היא אתם - האורחים שלי.

יומולדת מצריך איזה נאום קצר, לא? אז הנה משהו:
עברה בדיוק שנה מאז שהתחלתי את הבלוג הזה, ומעל 200 פוסטים, כמעט בלי שהרגשתי. עצם העובדה שאני כותב כבר שנה תמימה, ועדיין יש לי לא מעט רעיונות בארסנל, מהווה איזשהו ניצחון אישי קטן.
היומולדת הזה גם אומר שבעוד חודש, אני “אחגוג” יומולדת שני, פחות משמח, להתפרצות הפיברומיאלגיה בגופי, אבל לפחות אני יודע שאני מנסה עדיין לנצח את המחלה הארורה הזו, לאט לאט, צעד צעד. יומולדת של שנה זו מעין הכרזה, כזו שצועקת: אני עוד כאן! זה אולי טריוויאלי לחלקיכם, אבל אצלי, בשנתיים האחרונות, כבר שום דבר אינו טריוויאלי. הרבה השתנה אצלי, ואני מודע לזה מאוד.
בניגוד למה שאני קורא לא מעט לאחרונה, אני לא מרים ידיים. אני לא מתכוון לסגור את הבלוג בזמן הקרוב, ולא מתכוון לחדול מלומר את מה שעולה על דעתי, גם אם לפעמים היא לא משהו שהרוב מסכים איתו. אני לא יודע על מי אני משפיע בכתיבה שלי, אם בכלל, אבל אני כן יודע שלי, אישית, זה פשוט עושה טוב.
השנה הצלחתי להגשים לפחות חלום אחד, והוא הטיול לסקוטלנד (שלצערי לא יוצא לי לשבת לסיים את הכתיבה שלו), ויש מצב שבשנה הקרובה אני אגשים לפחות עוד חלום אחר - לחזור ללימודים אקדמיים. למי שלא עוקב, כבר נרשמתי ללימודי מנהל עסקים ב”רופין”, ואני אמור להתחיל באוקטובר הקרוב. חלום אחד בשנה זה אמנם די והותר לרובינו, אבל השנה גם מצאתי זוגיות מדהימה ותומכת, בדמותה של אלה. זה עדיין טרי מאוד, אבל אני מאוהב בטירוף, והבחורה הזו גורמת לי לחייך בכל פעם שאני חושב עליה (וזה קורה הרבה, לשמחתי). כך שאני חושב שאת מכסת החלומות שלי סיימתי להשנה. אני רק מקווה שהשנה הבאה תהיה לא פחות טובה מזו (למרות הכאבים).

לסיכום הקטע הזה, אני רוצה להודות לכם, הקוראים הקבועים והאירעיים שלי, בין אם אנחנו חברים קרובים, או מכרים דרך הבלוג. לפעמים תגובות שלכם ממשיכות לדחוף אותי לכתוב על עוד נושאים, לפעמים אפילו לספר חוויות אישיות, שלפחות אותי הן מרגשות בצורה זו או אחרת. אני מקווה שתהיה לי הזכות להמשיך ולכתוב עוד זמן רב, ואני מקווה שתהיה לי הזכות הגדולה עוד יותר, לקבל את תגובותיכם הכנות.

Cheers!

לכבוד החג, הוזמנו, חברי מועדון יקב ויתקין, לטעימת שבועות שכללה יינות קיץ וטעימת גבינות. מבחר היינות לא כלל היום אף אחד מהאדומים המפורסמים של היקב, כי אם יינות קלילים ונהדרים. על רובם כבר כתבתי בעבר: מסע ישראלי לבן 2007, מסע ישראלי ורוד 2007 וגם הבציר המאוחר. יחד עם זאת, ההתלהבות שלי היום היתה מיין שהושק רק היום לראשונה - ריזלינג 2007. מה אני יכול לומר? שוב לציין את העובדה שהחבר’ה האלה גאונים? כמה אני יכול לחזור על הפזמון הזה? אחרי שנשבעתי שהיום אני לא קונה יינות, בגלל מצבי הכלכלי, אסף ודורון “הרסו” לי את הנדר. הריזלינג החדש הוא לא פחות מגאוני! הוא מעט מתחנף יותר מאחיו הבכור מבציר 2006, אבל איזה יין! בדיוק מה שהחיך הישראלי צריך:
צבע: זהוב בהיר.
ריח: פירותי קליל, בעיקר אשכוליות וליים, וגם פרחים לבנים.
טעם: אשכוליות, ליים, תפוחים ירוקים (אלכסנדר), מה שאומר יין קיצי נהדר, עם טיפה מתיקות שמוסיפה לו מורכבות מתבקשת.

המחיר לא זול, יחסית ליין לבן ישראלי - 80 ש”ח לבקבוק, אבל מאחר וקניתי שישייה, המחיר ירד ל-70 ש”ח. שוב - לא זול, אבל בהחלט שווה את זה. מדובר ביין זני ברמות הגבוהות ביותר, ואני חושב שסוף-סוף יש פה מתחרה רציני לריזלינג האלזסי המצוין של ד”ר לוסן, שאני כל כך אוהב. יוצרו ממנו, לדברי דורון, רק 3000 בקבוקים. זו סיבה נהדרת שתהיה לי שישייה אחת בבית. לדעתי יש ליין הזו יכולת התיישנות לא רעה, של שנתיים בערך. יחד עם זאת, אני לא אתלונן לשתות אותו גם היום. ויעידו על כך חבריי, שבאו גם הם לטעימה, וקנו כמה בקבוקים מהזן הנפלא הזה.
חוץ מהריזלינג, אספתי היום גם את בקבוקי הגווירץ שקניתי בטעימה הקודמת במסעדת רובינשטיין, לפני כחודשיים.

ועכשיו לגבינות, שהיו חלק לא פחות חשוב מהאירוע:
“יונית - גבינות ביתיות”, ממושב בני דרור, הביאה ממיטב התוצרת הביתית שלה. היו שם כ-15 סוגי גבינות שונות, כל אחת יותר טובה מהקודמת. היו שם ברי עיזים מצוינת, קממבר ביתית, סנט מור יוצאת מן הכלל, גבינה ספרדית עם אגוזים, ומה לא. ליקקתי את השפתיים וחזרתי שוב ושוב לדוכן שלה. מגיע לה כל הקרדיט והפרסומת שאני יכול להעניק לה, ואני ממליץ לכם לבדוק את מרכולתה בהזדמנות הראשונה שנקראת בדרככם. מושב בני דרור הוא פה במרכז, 15 דקות מתל אביב
כדי ליצור עם יונית:
טלפון 052-8943738
וגם במייל yonit-z@zahav.net.il.

אבא שלי החליט לפתוח הערב בקבוק מיוחד שההורים שלי מצאו בביקורם האחרון בטוסקנה. משהו לא יקר במיוחד (סביב ה-10 יורו). החלטתי לכתוב עליו, כי זה משהו יחסית נדיר ליינות איטלקיים - העובדה שיש value for money ליין טוב. היין הוא מטוסקנה כאמור, Borgo dei Lunardi Reserva 2003, והוא מיוצר מבלנד של כל מיני ענבים מהאיזור, שסנג’ובזה, כמובן, הוא העיקרי שבהם. איך שמזגתי אותו לכוס, חשכו עיניי - היין הוא בצבע שחור-רובי שכזה, משהו מאוד עוצמתי שמעיד על המשכו ומעלה ציפיות.
הריח שלו מלא בטחב ובפירות יער בשלים (חמוציות, אוכמניות) ותפוחי עץ ירוקים. יש גם רמז קל מאוד לקסיס. הטעם, לעומתו, הוא משהו יוצא דופן: גם פטל, גם אוכמניות, גם עור וטחב, גם ליקריץ ואפילו טיפונת וניל. יש לו גוף מלא מאוד וטעם ארוך-ארוך, עם טיפה חמיצות בסיום ומעט מרירות בשלה בחיך.
במחיר הזה - אחלה של יין! כמה חבל שהוא לא מיובא ארצה ונמכר רק באיזורים הכפריים של טוסקנה. אני לא יודע אפילו אם יש טעם לחכות איתו. אם במקרה יש לכם אותו - זה הזמן לשתות. תתחילו עם פתיחה של 45 דקות בבקבוק ושתו לרוויה.

כידוע, בעוד יומיים אנחנו נשב, לפחות חלקינו, סביב שולחן הסדר, ונקרא בהגדה. אני יודע שזה לא אופייני לי להשתפך על כל נושא הדת והמסורת היהודית, מאחר ואני באמת ובתמים מתעב סממני דת, ולא משנה באיזו דת מדובר (את ההצטלבויות הסרקסטיות שלי אתם יכולים להכניס לרשימה הזו). יחד עם זאת - ובלי שמץ של ציניות בכתוב כאן - יש משהו יפה במסורת היהודית. נכון - הקשר של עם אח שלי הוא לא מהטובים שקיימים (וליתר דיוק הוא לא קיים בכלל) וההתעלמות מנוכחותו ליד שולחן הסדר קשה לי לא פחות מהעובדה שהוא שם. יחד עם זאת, את האהבה למסורת הזו, שהנחילה לי סבתי המסורתית - את זה קשה לי לא לקבל. יש משהו מקסים בקידוש בשבת, בקריאת הגדה ובארוחה משפחתית שכזו, שבה כולם יושבים סביב השולחן, שווים. כולם קוראים בהגדה (אצלינו מקריאים את ההגדה עד סופה, גם אחרי הארוחה!) וכולם משתתפים בחוויה. אחד היתרונות במשפחה מצומצמת, היא העובדה שבאמת קל יותר לארגן סדר כזה. שני הוריי הם ילדים יחידים, ללא אחים או אחיות, מה שאומר שאין דודים, דודות, בני דודים ובנות דודות, ואישית - אני נהנה מזה יותר מאשר ממשפחות מרובות ילדים.

למה אני כותב את כל זה..? אני מניח שמדובר בחוויה מתקנת. סבתא שלי תחגוג 84 קיצים ביולי הקרוב. הבריאות שלה לא נעשית טובה יותר, ובשנים האחרונות אנחנו “מתפללים” שתהיה “רק עוד שנה אחת” של סדר. שנזכה באמת לשנה הבאה. ואצלינו זה לא נאמר סתם. אבא שלי חוזר על הקטע הזה ש”אולי זה הפסח האחרון עם סבתא” כבר 3 שנים לפחות. והאמת - אני לא יודע מה יהיה אחרי שסבתא שלי תלך לעולמה. הרי אנחנו משפחה חילונית מאוד בהווייתינו, וסבתא שלי היא זו שבזכותה אנחנו עדיין שומרים על המסורת של החגים (בעיקר של ראש השנה ופסח). בניגוד לרבים אחרים, אני לא רואה בסדר הפסח “עול” שצריך לחמוק ממנו, אלא רואה בו הזדמנות לרגש את סבתא שלי בכל פעם מחדש. מקנן בי פחד מסוים, שאחרי שסבתי לא תהיה עימנו יותר, הרגש הזה יפוג.

מבחינתי לסדר יש איזה קסם, שאי אפשר להסבירו, וזה לא רק בגלל השתיה המרובה..
משהו גורם לכל הטקס הזה לשמור על ערכו גם אחרי כל כך הרבה שנים. כאילו העובדה ש”התבגרנו” לא משנה את העובדה שאנחנו נהנים לחזור על המנהג הזה, בלי לשנות בו כלום. בלי להוסיף לו “רוחניות” או טרנדים אופנתיים אחרים. מצה, ביצה, מרור, געפילטע. וזה טעים ונהדר כמו בפעם הראשונה שהקראתי את כל ארבעת הקושיות. אין אצלינו כרגע ילדים קטנים שמתרוצצים במשפחה (למרות שסבתא שלי היתה רוצה לזכות לראות אחד - בסדר האחרון הצענו לשלוח אותה למשפחה אחרת כדי שתוכל לראות שם ילדים קטנים ואז לחזור אלינו) - אבל מנהג האפיקומן נשמר והוא מצחיק בכל שנה מחדש, שוב - כאילו זו הפעם הראשונה. ואתם יודעים מה? זה מרגש אותי.

הייתי רוצה לחשוב שביום מין הימים, כשבאמת תהיה לי משפחה, ואני חושב על זה לא מעט בשנים האחרונות, אני בכל זאת לא אשכח לחגוג את הפסח כהלכתו. זה לא אומר שצריך לשמור כשרות כל החג, אבל בערב המסוים הזה - בסדר הפסח - הייתי רוצה לראות את כל המשפחה שלי יושבת יחד סביב שולחן אחד, ומקריאה את ההגדה. הייתי רוצה שמשהו מתוך כל זה ידבק בי לעוד שנים רבות.

טוב.. אז נגמרה הטעימה של ויתקין, אבל כבר היינו במסעדת בשר. מה, לא נאכל? במיוחד אחרי כל היין הזה…
אז התיישבנו: מכנס, תמי, יוד, עירא, איילת ואני.
על ההתחלה הזמנו “מסע ישראלי לבן” של ויתקין. מה שלא ידענו, היה שהבציר שיש במסעדה הוא 2005. זה בציר שנגמר כבר מזמן בכל מקום אחר, והחבר’ה מהיקב כל כך התלהבו, שאסף החליט שהוא צריך לבדוק איך התיישן לו היין, כי אפילו אצלם ביקב כבר אין בקבוקים כאלה. ושוב - אחלה יין. הוא לא איבד את “הטריות” והרעננות שלו. שרונה שאלה אם הוויונייה קיבל את השליטה אחרי כמה שנים, אבל אני חושב שדווקא הגווירצטרמינר הוא זה שהוביל את הטעמים שהרגשתי ביין: יבש, מעט מרירות בסיום, אבל בעיקר תפו”ע ירוקים, אשכוליות ופירות לבנים. קליל ומפנק.

ומה באוכל? על השולחן הוזמנו סטייק פרגיות (איילת), סלט (יוד), סינטה עם רוטב מרסלה ופורט (עירא), אנטריקוט 750 גרם ברוטב פלפלת (מכנס ותמי) והמבורגר אנטריקוט 250 גרם עם ביצה עין (אני). לגבי הסלט והפרגיות, האמת - אני לא יודע. לא טעמתי. אבל לא נשאר דבר בצלחות. לרוב - זה אומר דרשני. אצל עירא, הסינטה היתה מעולה, עשויה במידה הנכונה. למרות שגם מהמנה הגדושה של מכנס ותמי לא טעמתי, סביב השולחן נשמעו הערות על כך שהאנטריקוט הזה יוצא דופן באיכותו, ושגם הוא נעשה במידה הנכונה. ההמבורגר שלי היה נפלא. בשר טחון טרי, צבע אדמדם יפהפה (למרות שהמלצרית לא היתה בטוחה אם זה נאה לבקש מהגאוצ’ו לעשות לי המבורגר במידת עשייה של MR לכיוון ה-rare. אבל שכנעתי אותה), וביצה עין, שאפילו היא היתה עשויה נכון ולא נוזלית מדי. הלחמניה היתה רכה וטריה, גדולה, ומלאה כל טוב (ירקות שונים). הצ’יפס, שהגיע כתוספת, היה נחמד.
בקיצור - אחלה ארוחה. החברה נהדרת, האווירה נהדרת, השעה היתה בדיוק זו של בין ערביים, כלומר בדיוק זו שבה אין כמעט סועדים במסעדה, ושבה רק המוסיקה היתה חזקה לי מדי. מלבד זה - השירות היה טוב (יש דברים שהייתי משפר, כמו היכולת של המלצרית לפתוח בקבוק יין - אף על פי שעזרנו לה בשמחה - או של המלצר להביא לנו לשולחן כוסות לשתיה קלה וקנקני מים, בפעם הראשונה שהזמנו אותם, ולא בשלישית). המנות הוגשו בזמן סביר בהחלט. חניה - לא בעייתית בכלל בזמן שאנחנו הגענו לשם. המגרש ליד היה מלא אמנם, אבל ממול, בצד השני של הכביש, היו מספיק מקומות.

סיכום:
חשבון: 541 ש”ח לפני טיפ (6 אנשים).
שירות: טוב. יש מקום לשיפור. זמן הגעת המנות - סביר בהחלט (15-20 דקות).
חניה: אין בעיה.
אווירה: יש מצב לרומנטיקה. הייתי מחליף את הכיסאות לצורכי נוחות ועיצוב.
ציון סופי: 8.5.

רובינשטיין
בר-מסעדה, בשרים, חנות בשר, על האש
גיבורי ישראל 17 מרכז יכין אזור תעשיה פולג , נתניה
טלפון: 09-7888838

בתיאום מראש בלבד, ערך היום יקב ויתקין טעימה מיוחדת של יינותיו העתידיים (בציר 2006), במסעדת רובינשטיין בנתניה (על המסעדה, יספר לכם עבדאללה בפוסט הבא). במסעדה ארגנו חדר פרטי בקומה השניה לצורך האירוע. האירוע עצמו החל בצהריים, וכלל כמה סבבים, בני שעתיים כל אחד, כאשר בכל אחד מהם היתה כמות מוגבלת של אורחים, שיכלו להשתתף בטעימה, בעלות מצחיקה של 25 שקלים טבין וטקילין. אנחנו הלכנו על הסבב של 16:00-18:00 ולשם כך, כאמור נרשמנו מראש. את פנינו קיבלו עם הרבה חיוכים אסף, דורון ושרונה, ומהר מאוד מצאנו את עצמינו ישובים בחדר הפרטי. המסעדה, המתמחה בגדול בבשרים, היתה אחראית על מתן לחמים, שמן זית על בלסמי, וכן פלטות צנועות של בשרים קרים מנסוגים שונים (הפלטות הגיעו רק לקראת סוף הטעימה).
אבל לא לשם כך התכנסנו. נתחיל בתיאורים המעניינים יותר:
כדי להתחיל בעדינות עם החיך, החליטו “לפנק” אותנו ביין גווירצטרמינר 2007 (יין זני), יבש ומותאם ליום קיצי כמו שהיה היום.
צבע: זהוב חיוור.
ריח: אשכוליות, פירות לבנים, פרחים לבנים ומעט ליים.
טעם: יבש. בעל סיום ארוך. אשכוליות ופרחים לבנים מורגשים בעיקר. חמצמץ ומריר קלות בסיום. יין שהוא פשוט נהדר לסושי, כי מצד אחד הוא לא מתבלט יחתר על המידה, אבל מצד שני אי אפשר להתעלם מנוכחותו. אחלה יין לקיץ, כאמור.
מחיר: סביר מאוד יחסית לתמורה שהוא נותן: 80 ש”ח (נשמע קצת יקר, אולי, ליין ישראלי לבן - אבל המחיר בהחלט מוצדק).

מכאן בעצם התחילה הטעימה ה”אמיתית” של יינות אדומים, בציר 2006, אשר בוקבקו כבר, אבל ישווקו רק החל מהשנה הבאה. כל אלה נפתחו כבר לנשימה בערב הקודם!
הראשון היה קריניאן 2006. מדובר ביין, שבציר 2004 שלו, גרם לי להתאהב ביקב הזה.
צבע: רובי-סגול. שמנוני.
ריח: ריבת תות, תפו”ע אדומים, פלפל, טחב.
טעם: תות שדה, פלפל, אדמה רטובה, מעט טחב. אחרי כחצי שעה בכוס, יש גם רמזים לתפוז סיני (אסף טען שהוא טועם שזיף שחור, ואני לא אתווכח איתו).
מחיר: 75 ש”ח לבקבוק (בקניית 6 בקבוקים, המינימום להזמנה).

היין השני, היה קברנה פרנק 2006 (אל 86% של הק. פרנק מתווספים 14% של ענבי פטיט ורדו).
צבע: סגול-שחור, מעט שמנוני.
ריח: עור, טחב, פלפל, פירות יער (אוכמניות שחורות) ורמזים לבשר מעושן.
טעם: עור, טחב, פלפל, פירות יער בשלים, ציפורן ופרחים אדומים ומעט וניל. הטעם מתפתח ומשתנה בכוס לאורך זמן. מורכב מאוד.
מחיר: 80 ש”ח לבקבוק (בקניית 6 בקבוקים, המינימום להזמנה).

השלישי היה פטיט סירה 2006 (הזן ידוע גם בשמו דוריף).
צבע: סגול-שחור.
ריח: פלפל שחור, גמבה, ורדים, עשב ירוק ורמז קליל לקינמון. אחרי כ-20 דקות בכוס הוא מעלה גם ריחות של אוכמניות.
טעם: פלפל שחור, גמבה, תפו”ע ירוקים ואני חושב שהצלחתי למצוא שם רמז קל ללימון שחור (פרסי). מדובר ביין מאוד אגרסיבי והוא מומלץ לשתייה עם בשר, בעיקר. לדעתי - יש לו עוד כמה שנים יפות בבקבוק. להשכיב יפה ולשכוח עד 2011 לפחות. בטעימה של שנה הבאה, נהיה חכמים יותר
מחיר: 80 ש”ח לבקבוק (בקניית 6 בקבוקים, המינימום להזמנה).

והנה, מהיר ככל שיישמע, הגענו לסיום הטעימה. כאן הכינו לנו אנשי היקב עוד פינוק: יין פטיט סירה 2003 מאגנום, היישר מ”האוסף המשפחתי”, מה שנקרא. אני מניח שזה היה גם כדי שנוכל לראות איך היינות של ויתקין מתיישנים יפה. והם אכן הצליחו שוב.
צבע: שחור.
ריח: ציפורן, פלפל, פרחים אדומים, בושם, פטל, תפו”ע אדומים.
טעם: פלפל, פטל ציפורן ומעט וניל. יין מורכב ועוצמתי מאוד, בשל, וכאמור - עושה נפלאות לארוחה בשרית טובה.
מחיר: הצחקתם אותי. תשכחו מזה. על זה הייתם צריכים לחשוב לפני 3 שנים..

כהרגלינו, יצאנו עם מבחר יפה של בקבוקים, ואין לי אלא לחזור ולהמליץ לכם על ויתקין. אני נשמע כמו תקליט מקולקל - אני יודע. ככה זה כשמאוהבים.

כדי לסיים סוף שבוע ארוך ומעניין במיוחד של טעימות יין, הוזמנו היום להשקה של פטיט סירה 2005 של יקב ויתקין, ובניגוד למה שחשבתי - יש לא מעט חדשות. למי שכבר קרא, אתמול היינו בפסטיבל האביב בבית היין (יש פה גם לינק לפוסט של ליאור), וכבר טעמנו 3 יינות של היקב: את המסע ישראלי לבן 2007, המסע ישראלי ורוד 2007 והפינו 2006. היום, אני חייב לציין יש עוד תוספות מהיקב, וכמו שאומרים: I have seen the top of the mountain, and it is good.
נתחיל:
בגזרת הלבנים, הוגש לטעימה אותו מסע ישראלי לבן 2007, והרושם שלי מאתמול לא השתנה. אחד היינות הלבנים הטובים שתתטעמו השנה, בהנחה שתצליחו לשים את ידכם על אחד כזה. אני יצאתי מהיקב עם 4 בקבוקים כאלה היום. זהו יין יבש מצוין, בלנד של פרנץ’ קולומבר, וויוניה וגווירצטמינר, בעל ניחוחות מלאי אשכוליות, ליים ופרחים לבנים. הטעם ממלא את החיך, ונותן טעמים של אשכוליות, אפרסקים ופירות קיציים מרעננים. במחיר של 55 שקלים ביקב (ובדר”כ 65 שקלים) תקבלו תמורה נהדרת לכסף שלכם.
אחת ההפתעות שהיו לי היום, היתה מהכיוון המסע ישראלי ורוד 2007, שאתמול לא עשה עליי רושם מיוחד. בטעימה שניה ביקב, הבנתי את את האיכויות שלו בצורה טובה יותר. נכון - היין פחות מתחנף מזה של שנה שעברה, והוא פחות קליל לחיך הישראלי שרגיל ליינות מתוקים יותר. יחד עם זאת - דווקא היובש שלו נותן לו קצת יותר “משקל”.
היין היחיד שלא נהניתי ממנו יתר על המידה, היה המסע ישראלי אדום 2006. הוא בעל צבע סגול בהיר, ובעל ארומות של ווניל, ציפורן, פירות בשלים וריבת תותים שהורגשה מאוד, ריחות שהתחלפו להם בכל הסנפה (וזה נהדר) אבל הבעיה מתחילה בטעימה עצמה. היין קצת יבש מדי לטעמי. שוב מורגשת בו ריבת תותים, פרי סירופי למדי, אבל הוא לא ממש התפתח בכוס. זה לא שהיין רע, אבל הוא די סתמי יחסית ליינות האחרים שיודעים לעשות ביקב הזה.
הבא אחריו היה פינו נואר 2006 מסדרת ויתקין, ששוב - הרשמים מאתמול הוכיחו את עצמם שוב, ובמלוא עוצמתם. תזכורת: צבע: אדום-חום כהה. ריח: פירות יער, וניל, מעט עץ. טעם: עוצמתי, פירותי בשל, מוכן לשתיה (למרות שביקב טוענים שניתן לשמור אותו גם לעוד כמה שנים).
עכשיו הגיע תורו של הפטיט סירה 2005, גם הוא מסדרת ויתקין, המושק הטרי של היקב, שבאופן רשמי - זו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן. שמחתי שארגנו בקבוקים בקנייה עתידית כבר לפני שנה. איזה יין! צבע סגול ארגמני מלא, אפשר אפילו לומר לכיוון השחור. באף הורגשו דובדבנים ופירות יער בשלים ופרחים, וגם מעט עץ, טחב ווניל. עוד ארומות שפשוט התפתחו בכוס לאורך כמה דקות טובות. ועכשיו לטעם: עור, עור, עור. יש גם מעט עץ, והרבה אוכמניות ופטל. טעם שלא נגמר בפה, גוף עוצמתי מאוד, ומצד שני - לא תוקפני יתר על המידה. איזון. זו המילה המתאימה ביותר ליין הזה.
מהפטיט סירה עברתי לקברנה פרנק 2005, שקיים בו רכיב של 12% של פטיט ורדו. אם חשבתי שהפטיט סירה היה מעולה, הוא ירד למקום השני אחרי הטעימה של הקברנה פרנק. היין הוא מאותה סדרה גבוהה של ויתקין (נאמר לנו שבקרוב תושק סדרה גבוהה אף יותר - “סדרת על” - ואני מקווה שזה לא אומר עלייה במחירים והזנחת הסדרה הזו - נחכה ונראה). אבל נתרכז במה שיש עכשיו: צבע סגול-שחור מלא. הריחות השולטים ללא עוררין הם של טחב ועור, אוכמניות, מעט בשר מעושן ופלפל ותבלינים. ריח מהמורכבים שיצא לי להסניף לאחרונה. הטעם - וואו! מתפוצץ בפה! גם פה הטחב והעור שולטים, ואיזה גוף! ארוך, ארוך, ממלא את החיך בטעמים מצוינים של תבלינים ושל אוכמניות שחורות. לדעתי - היין הכי טוב בטעימה של היום, בלי צל של ספק. המחיר שלו הוא 96 ש”ח (שוב - בהנחה שתספיקו לקנות) והתמורה לכסף היא הרבה יותר מטובה. מומלץ בחום!
לצערינו, לא הגישו לטעימה את הקריניאן 2006 (בציר 2005 כבר אזל, וניתן לקנות עככשיו רק קריניאן 2006 עתידי!), וגם לא את הריזלינג. בקרוב “ניאלץ” לעשות השלמות…

אבל חכו! זה עוד לא נגמר!
המשכתי לכיוון הויתקין מחוזק NV, שהוא מעין פורט, שמורכב לאורך השנים מפטיט סירה, קריניאן וקברנה סוביניון. מה אני אגיד לכם..? החבר’ה הצליחו שוב. צבע סגול כהה, מעט שמנוני. ריח: מורכב משוקולד, פירות יבשים וטבק. הטעם: מתיקות לא תוקפנית, מלאה בטעמים של פירות יבשים, ותיבול עדין של פרחים ופלפל. שוב - יופי של יין!
יין הקינוח האחרון שטעמתי, שאזל כבר מהמדפים, היה הויתקין בציר מאוחר 2005. היין מורכב מפרנץ’ קולומבר, וויוניה ויוהנסבורג ריזלינג. הצבע שלו זהוב חיוור. הריחות כוללים תבלינים מתוקים ובעיקר פירות יבשים. הטעם - מתוק-חמצמץ, ושוב - מלא בעיקר בפירות יבשים. בהחלט לא רע (קשה לי קצת לשפוט בגלל שאיני חובב יינות קינוח במיוחד).

ומה לקחתי בסוף? רשימת המצאי שלי כללה 12 בקבוקים בשבילי ו-2 בשביל אבא שלי:
4 מסע ישראלי לבן 2007
2 מסע ישראלי ורוד 2007
2 פינו נואר 2006
2 קברנה פרנק 2005
2 פטיט סירה 2005
2 ויתקין מחוזק NV

לא רע לסוף שבוע אחד…
אם הייתי צריך עוד הוכחה למה היקב הזה מסוגל להוציא, בהחלט קיבלתי אותה היום. זה מסוג היקבים שבאמת כיף לי לשווק ללא תמורה. כל עוד הם ימשיכו לעשות יינות כאלה ובמחירים האלה, אני אהיה שם להלל ולשבח.

לחיים!

אוי, כמה התגעגעתי לאונאמי. כאחת הסושיות המעולות הראשונות בארץ, אונאמי היתה לי לפני שנים רבות לבית שאין שני לו. גם המחירים היו קצת שפויים יותר בזמנו. כמה שפויים? בואו רק נאמר שיכולתי להכנס לשם במאנץ’ מטורף, ולצאת משם עם עודף מ-100 שקל. כמה חבל שהמצב השתנה. כמו כל תל אביב, גם המקום הזה הצליח להרים את ראשו ולדרוש (וגם לקבל) סכומים לא קטנים של כסף עבור הסושי שלהם. אז נכון - אמנם מדובר באחת הסושיות הטובות בתל אביב, אם לא הטובה שבהן, אבל עדיין…

הערב הייתי שם בדייט. וזה היה דייט לא זול, שבכלל לא בטוח שיימשך גם לדייט שני (כך לפחות אמרה הבחורה כשהורדתי אותה בביתה). אבל למה להתקטנן? בואו נסתכל על הצדדים החיוביים של הערב. אונאמי היא עדיין אחת הסושיות הכי טובות בארץ. אין בכך ספק. אני התפנקתי לי על רול ספייסי טונה, רול צלופח טריאקי וגם קונוס קוקטייל פירות ים. את כל זה הורדתי בעזרתו האדיבה של סאקה הבית, מוגש חם. אמנם רציתי סאקה ניגורי, שאני אוהב אותו במיוחד, אבל הוא הוגש רק בבקבוק קר, ואני לא אוהב סאקה קר. זה לא מלווה את הסושי בצורה מושלמת. ועכשיו לעוד חדשה מרעישה, לפחות עבורי: אפילו הרמה של הוואסאבי נשארה אותו דבר. חזק ולפנים! בעבר כבר הזכרתי את העובדה, שבביקורי בקאי ובסושיות אחרות, גיליתי תופעה נרחבת של וואסאבי לא חריף. אני שמח לבשר שהעניין הזה לא קורה באונאמי. כבר אמרתי שהתגעגעתי למקום הזה..?
בכל מקרה - הדייט שלי להערב לקחה איזה 3 רולים (סלמון, טונה וצמחוני) וכוס יין לבן - שרדונה גמלא 2006, שהיה נהדר מבחינת ריח (ליים, עץ, אשכוליות), אבל אנמי ואפשר לומר גם קרטוני לגמרי בטעם!

השירות באונאמי עדיין טוב מאוד. המלצרית שלנו היתה אדיבה מאוד, ולמרות הזמן הרב שלקח לנו להזמין את השתיה, הסושי והקינוח, היתה מאוד סבלנית ולא הפריעה לנו בזמן שאכלנו, עם השאלה המסורתית של “הכל בסדר?” כל שתי דקות. האוכל מגיע בזמן סביר ביותר, ויש גם השקעה לא קטנה בעיצוב המנות. התאורה במסעדה אינטימית, אין בעיית חניה (חניון מאחורי רח’ הארבעה תמיד פנוי, ואין מצב שאני מתחיל להתברבר עם חניה בתל אביב, כשחניה עולה 14 שקל). הדבר היחיד שקצת מפריע הוא המוסיקה הרועשת במקצבי דאנס/טראנס או איך שלא יקראו לזה היום (הזדקנתי), וזה קצת האפיל על היכולת שלנו לדבר בווליום נורמלי.

ועכשיו לסיכום..
חשבון: 239 שקל לפני טיפ.
שירות: מצוין.
חניה: אין בעיה.
רומנטיקה: בהחלט, למרות שכדאי אולי לווסת את הווליום של המוסיקה.
ציון למסעדה: 9 (המחיר והווליום קצת מטרידים).

אונאמי
הארבעה 18, תל אביב
טלפון: 03-5621172

היום התחיל האביב באופן רשמי. לפחות על פי בית היין במעברות. ואם התחיל האביב, הדרך הטובה ביותר לחגוג אותו, הוא עם יין כמובן…
התקבצו והתאספו להם לא מעט יקבים ישראלים (וגם מעט יבואני יינות מחו”ל), על מנת לחלק טעימות מההשקות החדשות/ישנות שלהם, במחיר של 45 ש”ח לטועם (הכוס ניתנת במתנה, הטעימה היא ללא הגבלה). אנחנו (תמי, דרינק’לה, מכנס, עירא ואנוכי) הלכנו לבדוק ולהביא לכם רשמים מהאירוע.
דבר ראשון - מבחינת הסדר, המקום מותאם מאוד לאירועים מסוג זה, ואין שום תלונות. האוכל שנמכר היה סביר (סושי, אמפנדס צמחוני/בשרי, קבבים, סנדוויצ’ים), אבל לא לשם כך התקבצנו כאן. לא את כל היינות טעמנוי (היו כמה עשרות, וזה בהחלט יותר מדי ליום אחד), אבל מאלה שכן טעמנו, תוכלו להתרשם גם בבלוג של ליאור. ציונים של היינות הם בין 1 ל-5.
נתחיל:
דלתון, סוביניון בלאן ריזרב, 2006 - בריח: ליצ’י, ומעט וניל ועץ. טעם: קליל, פירותי, מותאם לקיץ. העץ כמעט ולא מורגש. ציון: 3.
דלתון, רוזה 2007 - ריח: תותים בכמויות. טעם: מתקתק (חצי יבש), פירותי וכיף לשתיה קיצית. ציון: 4.
יתיר, סוביניון בלאן 2006 - ריח: ליצ’י, ליים. טעם: מתוק מאוד, כמעט סירופי עם סיום מריר. ציון: 3.
יתיר, קברנה-מרלו-שיראז 2004 - צבע: אדום בינוני. ריח: פירות טריים - תפוחים, אגסים. טעם: גוף בינוני, הרבה פירות בוסר. ציון: 3.
יתיר, קברנה סוביניון 2005 - צבע: אדום ארמני. ריח: עץ ופירות בשלים, ומעט טחב ווניל. טעם: פירות בשלים ומעט ווניל, העץ מורגש. יין מאוד עוצמתי. ציון: 5
ברבדו, קברנה סוביניון 2005 - צבע: אדום כהה. ריח: פירות בוסר ועץ. טעם: קשה לשפוט: היין עדיין סגור, ולדעתי עוד לא מוכן לשתיה. כרגע מריר מדי. בעתיד? יש מצב לשימור לעוד שנתיים-שלוש ולבדיקה חוזרת. ציון: 3.
ססלוב, סובניון בלאן ניו זילנד 2006 - ריח: ליצ’י וליים. טעם: קליל, חמצמץ, מומלץ לשתיה בלחות התל אביבית. ציון: 4.
עגור, רוסה רוזה - רוזה המורכב מקברנה פרנק ובקרנה סוביניון. מאוד פירותי ומאוד מאוזן. כנראה הרוזה הטוב ביותר בטעימה. ציון: 5.
טוליפ, מוסטלי שיראז 2005 - צבע: אדמדם. ריח: מעט עור וגם קצת וניל מרומז. טעם: אנמי למדי. חסר עוצמה ובעל גוף בינוני מאוד. ציון: 2.
בזלת הגולן, קברנה סוביניון רזרב 2005 - צבע: אדום ארגמני. ריח: תותים, ןניל, מעט טחב. טעם: סגור עדיין. גם פה קשה לשפוט. 2003 היתה שנה מעולה ליקב, עדיף להשקיע בה לעניות דעתי. ציון: 3.
רקנאטי, רוזה - ריח: תותים בשמנת. טעם: דובדבנים ווניל. יופי של רוזה. ציון: 4.
אבידן, בלנד אדום (קברנה סוביניון-שיראז-פטיט סירה) - צבע: אדום רגיל. ריח: פירות מתקתקים. טעם: פירותי ומאוזן, אבל גוף מאוד בינוני וחסר עוצמה. ציון: 3.
צרעה, הרי יהודה - צבע: אדום. רגיל. ריח: פירות בוסר. טעם: שום דבר טוב לא ייצא ממנו. הוא פשוט מת. יבש עד כדי חנק. ציון: 1.

ועכשיו.. אני מניח שאני לא צריך להוסיף הרבה, אבל בכל זאת. היקב שניצח את הטעימה הזו, מבחינתי:
ויתקין, מסע ישראלי ורוד 2007 - ריח: פירותי, אבל מאוד עדין ובקושי מורגש. טעם: הסוכר הופחת, והיין יבש לגמרי ולא מתחנף כמו בעבר. יש לזה פלוסים, אבל גם מינוסים. ציון: 3.
ויתקין, מסע ישראלי לבן 2007 - ריח: אשכוליות, מעט ליים. טעם: שוב - אשכוליות וחמציצים. יין פשוט נהדר לקיץ. לדעתי - הטוב שבטעימת הלבנים. ציון: 5.
ויתקין, פינו נואר 2005 - צבע: אדום-חום כהה. ריח: פירות יער, וניל, מעט עץ. טעם: עוצמתי, פירותי בשל, מוכן לשתיה. ותחשבו שהוא נפתח רק בגלל שנגמר להם ה”מסע ישראלי אדום”, שלא הספקתי לטעום.. ציון: 5.

מהיקבים המיובאים, הנה כמה התרשמויות:
ארה”ב:
ברינג’ר סטון זינפנדל - צבע: אדום ארגמני. ריח: מתקתק. טעם: סירופ רימונים, גוף בינוני. ציון: 3.
ברינג’ר סטון קברנה סוביניון - צבע: אדום ארגמני. ריח: טחב, עץ, עור, וניל. טעם: פירות יער, וניל, עץ. ציון: 4.
צרפת:
שאטו מונרוז - צבע: אדום. רגיל. ריח: פירות בוסר. טעם: מריר ובעל גוף מאוד בינוני. ציון: 2.
ספרד:
מרקס דה קסרס רוזה - ריח: פירותי עדין. טעם: רוזה עם גוף רציני. מאוד פירותי. עוד רוזה מצוין מספרד. ציון: 5.
מרקס דה קסרס, קריאנזה, טמפרניו זני, 2004 - צבע: אדום-חום כהה. ריח: פירות יער בשלים. טעם: שנה נהדרת בספרד. פירות יער שולטים פה. ציון: 5.

סיכום קצר: אני אולי כבר משוחד, אבל זה הפך קצת למסורת בשנתיים-שלוש האחרונות. ויתקין היה ונשאר היקב הכי מעניין בשכונה. זה יקב שאתה רוצה להתחיל איתו וגם לסיים איתו את הפסטיבל הזה, וכך אכן עשיתי. אני מחכה כבר שמישהו ירים את הכפפה ויתחיל לתת תחרות רצינית לויתקין. היו כמה איתותים בפסטיבל היום (כמו הרוזה של “עגור”, למשל), אבל הם עדיין לא מצליחים להגיע לרמות הכוללות האלה של יקב שמחדש כל שנה, ועם זאת מוכר את היין שלו במחירים שפויים לכל כיס. רק היום נודע לי שחברים שלי שהלכו אתמול לנורמה ג’ין, חיפשו במפורש בקבוקים של ויתקין בפאב ושאלו את הבעלים למה הוא אינו בנמצא. וזה אומר דרשני.

כאמור - היו גם נציגים ליקבים נוספים - כרמל, רימון, בנימינה, הרי הגליל ורמת הגולן מישראל וגם רוזמאונט האוסטרלי, ועוד יינות מהיקבים שהוזכרו שלא טעמתי. אף על פי כן, יש כמה תמונות..