נשימה אחת רעה:
אני לא רואה או שומע חדשות (חוץ מאיזו כתבה או שתיים בעיתוני סוף השבוע). אני מקבל אותן בדרך כלל דרך גורם שלישי כלשהו, שמגיע למסקנה שאני צריך לתת את תשומת לבי לעניין מסוים.
כך זה היה גם עם אירוע הדריסה של מיטל אהרונסון בשבוע שעבר. כשאתה יוצא מבית ההורים, אתה יודע שלא משנה באיזה גיל תהיה, תמיד יעשו לך “תדריך יציאה”: “לאן אתה נוסע?”, “עם מי?”, “מתי אתה חוזר?”, “תיסע בזהירות”, ולפעמים משתרבב לו גם סיפור קטן שממחיש למה אתה צריך לנסוע בזהירות. כך זה היה ביום שני האחרון. אלא שהפעם פשוט עצרתי לרגע, והזדעזעתי. לא האמנתי כמה רוע טהור צריך כדי לעשות מעשה כזה.
למי שלא שמע, לא ראה או חי בעולם אחר, כמוני: טמבל אחד נעצר ע”י המשטרה עם שני חבריו, ביציאה מנמל תל אביב, ברכב, כשהוא מאחורי ההגה, שתוי כהוגן. המשטרה הוציאה אותו מהרכב, וביצעה לו בדיקת “ינשוף” שבה הוא נכשל. בזמן הזה, שני חבריו השיכורים החליטו “לחטוף” את הרכב. אחד מהם קפץ אל מושב הנהג, התניע את הרכב, ופרץ לכביש. הוא החל לנהוג בצורה מסוכנת, הגיע למעבר חצייה בו עברו להן באותה עת בזהירות שתי בחורות תמימות (אחת מהן הייתה אהרונסון בת ה-27). הוא פגע בשתיהן. אהרונסון נהרגה במקום. חברתה אושפזה במצב קשה. שני המטורפים ברחו ממקום האירוע, ורק ב”עזרת” החבר הראשון שנעצר, הם נמצאו ונעצרו, וכרגע ממתינים למשפטם. חבר נוטף, שככל הנראה עזר לשניים להימלט ולהסתתר, עדיין לא נמצא, והמשטרה מחפשת אחריו.
הטענה שלהם בבית המשפט כרגע היא, שהם היו שיכורים, ולא זוכרים דבר מהאירוע.
שני אנשים. שיכורים. רוצחים. “מבזבזים” חיים של אדם אחר. ועוד יש להם חוצפה לטעון ל”אי שפיות זמנית”.
עזבו את תפקוד המשטרה לרגע (או ליתר דיוק: חוסר התפקוד), למרות שיש לי הרבה מה לומר על זה. עזבו גם את כל העיתונאים האלה, ש”רכבו” על הסיפור, והציעו להקים אנדרטה באמצע רחוב אבן גבירול (”500 מטר מאיפה שרבין נרצח!”, ההשוואה הזו הרי הייתה חייבת להגיע) לזכר “כל” קורבנות תאונות הדרכים, ועזבו את כל הפוליטיקאים לרגע. כל אלה יחכו אולי לפוסט אחר.
יצא לי לחשוב על כל הסיפור הזה די הרבה בימים האחרונים, וכל פעם נעתקת נשימתי מחדש.
מה שאני לא מבין, זה איך לא עצרו את המפלצות האלה בגיל צעיר יותר? איך ההורים לא רואים דבר כזה? איך מתעלמים? הרי ברור שבחור שגדל על ערכים בסיסיים ונורמטיביים, היה מרכין את ראשו, חוטף את העונש המגיע לו (אולי צועק קצת, אולי מנסה לצאת מזה בבית משפט בצורה “לגיטימית” כלשהי), ובזה היה נגמר הסיפור. איך קרה, ששני אנשים (ואולי אף שלושה, בהנחה שהיה חבר נוסף שעזר להם להימלט), מחליטים בשנייה לברוח מהמשטרה באמצע תל אביב הסואנת? איך שני אנשים קוטפים את חייה של בחורה אחת, ועוד טוענים שהם לא זוכרים את האירוע הזה? האם חיי אדם הפכו עד כדי כך זולים בעיניהם? ושוב – איך כל זה קרה?
ברור לי שכל זה מגיע מהבית. אין לי ספק בזה. לא אכפת לי מה אומרים, כתובת כזו הייתה חייבת להיות על הקיר כבר מזמן. ואני לא מדבר על כמה עבירות תנועה קודמות. אני מדבר על דבר בסיסי בהרבה: חינוך. ערכים. זילות של חיי אדם. אלימות.
ברור לי שהילדים האלה כבר היו אלימים בעבר, וקיבלו “פרסים” על זה (לצערי כבר חוויתי מקרה כזה בעבר, לאורך שנים, ואולי יהיה לי אומץ לכתוב עליו יום אחד). ברור לי שבמקום כלשהו במוחם הקודח, הם באמת חשבו שהם ייצאו מזה ללא פגע. אבל ברור לי בהחלט, שהם אחראים למוות אלים במיוחד של נערה תמימה.
כל הסיפור הזה מצליח לזעזע אותי, ולהרעיד אותי.
נשימה שנייה טובה:
לפני שבועיים בערך, וואנדר פרסמה פוסט עגום במיוחד. לא משהו מצחיק וקליל, כפי שאני רגיל לקרוא אצלה. בין שאר הדברים, עלתה העובדה שיש לה יומולדת, ושאין לה ממש עם מי לחגוג אותו כמו שצריך. במהלך השבועיים האחרונים, מפגש בלוגרים קרם עור וגידים, על מנת לחגוג לוואנדר יומולדת. ביום חמישי האחרון בערב, גיליתי 10 אנשים טובים. אנשים באמת טובים. חלקם ויתרו על האנונימיות שלהם בחשש לא קל, והגיעו כדי להשתתף בערב הזה. אלה אנשים שקוראים את הבלוג של וואנדר נאמנה (ובצדק גמור!), והחליטו החלטה אמיצה מאוד, ומרגשת מאוד מבחינתי. 10 בלוגרים (כולל את עבדכם הנאמן), הגיעו לערב הזה.
מעבר לעובדה שאני רוצה להודות לכל מי שהיה שם (וואנדר, אלמה, שרון, נמרוד, יניב, Lizibee, מורין, עופר ואפרת), אני רוצה לומר שהיופי הזה של אנשים שמוכנים להקריב חלק מעצמם, על מנת לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר, הוא משהו שהרעיד אותי לא פחות מהסיפור הקודם, אבל מסיבות אחרות לחלוטין, כמובן.
הנה כל ההבדל, in a nutshell – חינוך. אנשים שהחליטו לעשות טוב למישהו שהם אינם מכירים כלל (לפחות רובינו לא הכרנו זה את זה ולא נפגשנו מעולם), ללא תמורה. פשוט בגלל שהם אנשים טובים.
אז מזל טוב, וואנדר! שתהיה לך אחלה שנה. אני לא יודע אם דבר כזה יוכל לקרות שוב בזמן הקרוב, אבל דבר אחד אני יודע: ביום חמישי פגשתי אנשים אינטיליגנטיים, יפים וטובים.
זו הייתה אחת ה”נשימות” הטובות שעברתי כבר הרבה זמן. דבר כזה מחזיר לך, ולו במעט, את האמון בטוב ליבם של אנשים. יש אנשים טובים ברשת.
נשימה שלישית מפחידה:
אחרי שראינו את “הלבוי 2″ ביס פלאנט אתמול בערב, התחלנו, עירא, ידידתינו נ’ ואני, ללכת לכיוון היציאה מקניון איילון. לאחר הירידה מהמדרגות הנעות, נתקלנו בעדר קטן של פרחות-ילדות (בנות 10-12 לכל היותר, לדעתי). אחת מהן זרקה זבל עשוי פלסטיק על רצפת הקניון, והמשיכה ללכת, כאילו כלום. עירא ואני הסתובבנו, אמרנו לה ש”נפל לה משהו”, והתשובה שלה השאירה אותי נטוע במקום בהלם. היא אמרה לי: “אז תרים את זה”. בכמה השניות שעברו עד שקלטתי מה הפרחה הקטנה אמרה, החלטתי ללמד את הילדה הקטנה לקח. הרמתי את הזבל שלה, הלכתי לכיוונה, ופשוט הכנסתי לה אותו, דרך הצווארון, אל גב חולצתה. כמובן, שהחברות שלה התחילו לקלל ושאלו אותי אם אני מפגר. ילדות בנות 10-12. לבושות במיטב הבגדים. אלה לא ילדות מסכנות. כפי שציינה נ’, שעובדת כבר שנים כמורה, קודם במערכת החינוך הממלכתית, והיום כמורה פרטית לאנגלית – אלה ילדות ממה שמכנים “בית טוב”. משפחות מבוססות.
ד”א – הסיפור של הפריחונת לא נגמר כאן. הדבר הבא שהיא עשתה, המטומטמת, היה לירוק ליד עירא על הרצפה בבוז. מפתיע למדי, וגם לי מי-יודע-מה חכם, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה יחפה. ושוב – כל זה, היריקה, וההתגודדות הזו, הייתה על רצפת הקניון. לא באיזו סמטת זונות באזור הבורסה.
אני מניח שאתם כבר יודעים מה מגיע עכשיו: כן, כן – המכנה המשותף. זה שאני מנסה להאכיל אתכם בכפית כל כמה פוסטים – החינוך. הרי ברור לכם מאיפה מגיעה ההתנהגות הזו. היא כולה בת 10, השרמוטונת הקטנה הזו. וברור לכם לאיזו דמות של דוגמא ומופת היא תהיה בעוד כמה שנים. חבר’ה, אלה האמהות של עוד 15 שנה. אלה הבחורות שתגדלנה ילדים. אלה הן שתבאנה את ההרס על המדינה הזו. ומה בינתיים? אנחנו יושבים שלובי ידיים, מנידים את הראש, ואומרים ש”אין מה לעשות”.
זה החינוך שהן מקבלות בבית. זה מה שהיא רואה אחרים עושים. זה מה שההורים שלה עושים. אלה הדמויות לחיקוי שלה. אלה האנשים, שבעוד כמה שנים תשמעו עליהם, שהם לא ידעו על זה שהילדה טרקה דלת על בטנה ההריונית של מורה (גם זה סיפור חדש ששמעתי רק אתמול מ-נ’), ו”איך יכול להיות?”. “זה לא החינוך שהיא קיבלה בבית”. חה! הצחקתם אותי! הכתובת רשומה על הקיר כבר עכשיו בצבעים זוהרים! והקיר נמצא מולכם! כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להסתכל (ואולי ללמוד לקרוא). אם הייתי מכיר את ההורים של הילדה הזו, הייתי מלשין עליהם לשירותי הרווחה בלי לחשוב פעמיים. לאנשים האלה אסור לגדל ילדים. פשוט כך.
ואתם יודעים מה הדבר שהכי הכעיס אותי בכל הסיפור הזה? הבעיה שלי היתה, שאנחנו עוד המשכנו ללכת, ו-נ’ ממשיכה לספר לנו כמה כל מה שהתרחש עכשיו זה דבר נורמלי לגמרי. “ככה הם מתנהגים היום”, היא אמרה בלי להבין איך עירא ואני נשארנו פשוט המומים מהסצינה הזו, דקות רבות לאחר שהסתיימה. עירא ואני פשוט לא הבנו. זו הנורמה היום?? לא פלא שאני מרגיש את עצמי בתור אאוטסיידר. אולי גם אתם לא מבינים את מה שאני מתאר פה, אבל המחשבה על זה לבד הפחידה אותי עד מוות אתמול. וכן – שוב ה”רעידות” האלה, הצמרמורות האלה בגוף.
אם זה המצב היום, אז באמת אין לי שום סיכוי למצוא בת זוג. אבל זה רחוק מלהיגמר בזוגיות. הרבה ממה שאני מאמין בו, התערער אתמול תוך כמה דקות, בגלל ילדה קטנה בת 10-12 וכמה חברות שלה, והתגובה של נ’. האם לזה אני אגדל את ילדיי?? האם אני צריך לצפות שילדה כמו זו שראיתי אתמול תחליט, בהחלטה של שנייה, להתנהג כמו ה”גיבור” שלה, לקפוץ אל מאחורי ההגה כשהיא שיכורה, ולדרוס למוות עוד הולך רגל תמים?
זהו אולי נשמע לכם מוגזם, אבל זו ההרגשה שמלווה אותי מאז החוויה הזו.
החינוך שהחבר’ה האלה קיבלו בבית הוא לא סתם לקוי. הוא דפוק מהיסוד. ההורים שלהם יוצרים מפלצות, והם מתעלמים מזה לגמרי. הם לא לוקחים שום אחריות. כי הרי ה”כתובת לא הייתה על הקיר”, ו”לא ידענו”.
_____________________________________________________
והנה לכם, בשלוש נשימות לא קצרות, התורה כולה על רגל אחת: הכל מתחיל ונגמר בחינוך. הכל. אין ולא יהיה, מי שיצליח לשכנע אותי אחרת. כל העניינים האלה גרמו לי להיות די מבולבל, אני חייב לציין.
הנה דוגמא קטנה נוספת, ד”א, שראיתי אתמול בבוקר בכנס הסטודנטים של תחילת השנה, של מסלול ה-BA למנהל עסקים למנהלים ב”רופין”:
במהלך הרצאה קצרה על אתר האינטרנט של המכללה, התחילה “טיילת” פנימה והחוצה מהאולם, תוך סגירת הדלתות ופתיחתן ברעש, שוב ושוב. אלה דברים שנעשו ע”י סטודנטים שכבר למדו במוסד הזה, ולכן מכירים את כל מה שיש להכיר על האתר הזה. ובכל זאת, מאנשים שמציגים את עצמם כ”מנהלים”, הייתי מצפה לקצת יותר. קצת יותר נימוס, למשל. אם לא כלפי שאר הסטודנטים שלא מכירים את האתר (כמוני), אז לפחות כלפי המרצה. זה היה פשוט מגעיל.
אני מאוד מקווה שהלימודים שלי בקרוב לא יתאפיינו בדבר דומה, ושהמרצים יהיו קשוחים מספיק על מנת לא לאפשר לסטודנטים לצאת ולהיכנס לכתה/אולם כאוות נפשם, בזמן הרצאה.
קל לנו להאשים את מערכת החינוך, ולמרות שיש בה המון פגמים, הבעיה היא עמוקה בהרבה. פתאום בימים האחרונים התחלתי להבין מה זו אלימות בבתי הספר שכולם מדברים עליה.
אני עדיין טוען שצריך לפטר מאות מורים בלתי ראויים, ושצריך להתחיל “לחנך” את התלמידים לערכים ואהבת האדם (ותעזבו אותי מאהבת המולדת או הדגל – למולדת אין זכות קיום, אם אנשים בה רוצחים אחד את השני ללא אבחנה) – דבר שמערכת החינוך נועדה לו מלכתחילה. ההרגשה הזו אפילו התחזקה אצלי בשבוע האחרון.
אבל יש גם עובדה חד משמעית וכואבת, והיא: אנחנו דופקים את החינוך של הילדים שלנו. אנחנו. לפני הכל. אם אכן זו הנורמה של שתי הנשימות – הרעה והמפחידה – ואם אכן דווקא אותם אנשים טובים, הם אלה שמהווים “זן נדיר”, אז מבחינתי באמת אפשר להתחיל לארגן טופס טיולים והחזרה מסודרת של המפתחות.
תעצרו את העולם. אני רוצה לרדת.
תגובות(0) 
