מה יהיה?
האיש הזה לא מפסיק, הא? עכשיו הוא טוען שהוא הצליח “להדוף” 80% מהשפעתה של שפעת החזירים.
אני מניח שאלו שמתו בינתיים, זו רק “סטיית תקן”, הא אורן?

[באדיבות ד.ד.]

רציתי בהתחלה לכתוב פוסט מצחיק היום. אפילו אספתי קצת חומרים, שמתאימים לאופי הציניקני שלי. אבל יותר מדי דברים קרו היום, שלא ממש מאפשרים לי לצחוק. אני בעיקר מודאג כרגע.

בשנתיים האחרונות, סבתא שלי הפכה למטופלת סיעודית, ובגלל שהיא לא רצתה עוד בזמנו לעבור לבית אבות, בגלל אהבתה לדירה הנהדרת שהיא חיה בה במרכז ת”א, החלטנו להביא לה מטפלת זרה, שמבינה עברית ו/או רומנית. מטפלות ישראליות מחפשות תנאים של פרינססות בהרבה מקרים, ולכן הלכנו, דרך כל ההליך הבירוקרטי המייגע של ביטוח לאומי, להשיג לסבתי עובדת זרה. לאמי, יש חברת ילדות שגרה בנהריה, שביתה מנהלת סניף של חברת כוח אדם כלשהי, ובגלל הקשרים האלה, אמא שלי קיוותה למצוא מטפלת טובה, ובמהירות יחסית.
בשני הסעיפים - גם של איכות וגם של מהירות - החברה הזו כשלה כישלון חרוץ. וזה עוד בלשון המעטה.

4 מטפלות כבר עברו אצל סבתא שלי בשנתיים האלה. הראשונה גנבה ממנה כסף על בסיס שבועי. לקחה כסף לקניות, ולא החזירה עודף. היא גם החליטה שלא מתאים לה לבשל.
השנייה דווקא היתה בסדר, אבל היא נאלצה לעזוב כדי לטפל באמה שלה. היא היתה אצל סבתי קרוב לשנה.
השלישית החליטה לנסות תרגילי “מצליח”. לפי החוזה היא מחוייבת לעבוד שישה ימים - היא טענה שהיא צריכה רק חמישה. היא החליטה לפתע וביום בהיר אחד, שמגיעה לה גם תוספת תשלום על העובדה שהיא עוזרת לסבתא שלי להתקלח. בשלב מסויים היא גם חסמה לסבתא שלי את הכניסה למטבח בביתה שלה!
הרביעית והאחרונה כבר ממש היתה חוצפנית - היא פשוט באה והלכה מתי שבא לה. מגיעות לה שעתיים חופשיות ביום? היא לקחה פי 3-4. מגיע לה ימי חופש מסודרים בחודש? היא לקחה כפול. לפני כחודש, כשההורים שלי היו בחו”ל, היא לא הודיעה דבר לאף אחד, קמה בבוקר יום ראשון (יום עבודה מלא שלה), עזבה את סבתי בסלון בלי מים ובלי מזגן, ונסעה לחיפה לטפל בעניינים וסידורים שלה. במקרה באותו יום, היה היומולדת של סבתא שלי, וקפצנו לבקר אותה. זה היה פשוט מזעזע. מדי חודש, היא גם טענה שההורים שלי עושקים אותה, או לא נותנים מספיק כסף, וניסתה לקחת עוד ועוד, תוך איומים על סבתא שלי, שהיא תעזוב. סבתא שיל כבר לא רצתה להחליף מטפלת שוב, היא הייתה עייפה מכל זה, והיא ביקשה מאמא שלי שתפסיק לעשוק את המטפלת. לא משנה העובדה שיש לנו את כל הקבלות וההוכחות שהכסף הופקד בחשבון הבנק שלה.

לפני יומיים, כבכל חודש, התחילו המריבות שוב. המטפלת צעקה על סבתא שלי בביתה.
אתמול היא יצאה מהבית, חזרה היום בבוקר, לקחה מזוודה, יצאה - ולא חזרה.
היא השאירה את סבתא שלי, שוב - ללא מים, ללא מזגן, ובלי שהחליפה לה את החיתול. היא פשוט עזבה. בלי לומר מילה. פשוט קמה והלכה, תוך שהיא אומרת לסבתא שלי, שהבת שלה גנבה ממנה כסף (ד”א, היא קיבלה 350 שקל יותר ממה שהגיע לה).

הפעולה הראשונה של אמא שלי, היתה להתקשר לחברה ששלחה אותה, ומייד לאחר מכן - למשטרת ההגירה, שאמרו לה, שאם המטפלת נמצאת פחות מ-63 חודשים(!!) בארץ - אין שום דבר שהם יכולים לעשות. הם הפנו אותה למשרד הפנים. עזבו את העובדה הפשוטה שהרומניה הזו היא פשוט מטורפת - לא מובן לי,

איך לעזאזל אנחנו חיים במדינה, שבה אסור להשאיר ילדים חסרי אונים בבית/ברכב, בגלל היותם חסרי ישע (סעיף שמוגדר בחוק כ”הזנחה פושעת”), ואילו אנשים מבוגרים, שהם לא פחות חסרי ישע בעת שהם סיעודיים, אינם מוגנים בחסות אותו חוק??

הקטע הוא, שכל המטפלות האלה הן נשים מבוגרות. לא ילדות מפגרות. אלה נשים מבוגרות, שבעוד 10-20 שנה או פחות (אני מקווה), הן תהיינה בדיוק באותו מצב כמו סבתי!

בדיוק עכשיו, התקשר אליי חברי הג’ירף וסיפר לי על סבתו, שכל רצונה היה שיהיה לה אינטרנט בבית. אתם יודעים - כדי לתקשר קתצת העולם שמחוץ לקיבוץ שלה. הדהים אותי לשמוע, ש”האחראי” בקיבוץ הודיע לה, שמפאת גילה המתקדם, היא אינה זכאית לקבל אינטרנט בביתה.

תגידו - מה קורה למדינה הזאת??? אנשים מבוגרים, שבנו את המדינה הזו בעשר אצבעותיהם, צריכים להתחנן בשביל יחס הוגן? למה?? הרבה זמן לא הרגשתי רגשי שנראה כל כך עזים למישהי. היום, כל מה שאני יכול לחשוב עליו, זה לתפוס את הבת-ז**ה הזאת, ולשפץ לה את הפרצוף, כך שלא תוכל לטפל יותר באף אחד, מלבד עצמה, וגם זה עם עזרה. אני פשוט שונא את האישה הזו ומה שהיא גרמה לאחת הנשים היקרות ביותר בחיי…

מחר, יום ראשון, ה-2 באוגוסט 2009, אני “חוגג” 3 שנים בדיוק, ליום שבו התחילה הפיברומיאלגיה לקנן בגופי. אני לא מצליח לשכוח את היום הזה. זה כאילו מישהו לחץ על כפתור “סטופ”, ומאז הכל השתנה.

אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו לאדם בריא מן השורה. זה פשוט בלתי אפשרי. המצב בו כל החיים כפי שהכרת אותם, נעצרים בבת אחת. מעכשיו, אתה מודד את הזמנים הטובים בין התקף להתקף. אתה מודע לדברים חיוביים שקורים מסביב, אתה בנאדם אופטימי מטבעך, אבל משהו ממשיך לקנן בך. הספק שהחיים שלך כבר לא יוכלו להיראות כמו שרצית שהם ייראו. אתה אפילו מטיל ספק בזה שאי-פעם יהיו לך לילות רצופי-שינה, בלי הצורך להתעורר 3 פעמים (במקרה שבכלל הצלחת להירדם) בלילה, ולהגיע להחלטה “מה עושים עכשיו?”.

פיברומיאלגיה מביאה איתה המון פחדים, שאדם בריא לא יבין לעולם. אתה מנסה לישון, ולא מצליח. אתה מנסה טיפולים שונים ומשונים, לרוב הם לא עוזרים. אתה מנסה רופאים מכל מיני סוגים - פרטיים ושל קופת חולים - והתוצאה זהה - כלומר אין שום תוצאה. והגרוע מכל: אתה חי על תרופות החל מגיל 32. ואני לא מתכוון לנורופן או לאקמול. אני מתכוון לדברים קשים בהרבה.

בעבר כבר כתבתי מה הקיץ בארץ עושה לי. הקיץ של השנה שעברה לא שונה במאום ממה שקורה לי השנה. כאבים - והרבה מהם. המצב התחרבן והתדרדר שוב לאחרונה. אני מנסה בכל כוחי לא להעלות את מינון משככי הכאבים שלי, עם הצלחה חלקית בלבד. תוסיפו לזה שרופאת המשפחה שלי מנסה לגרום לי לרדת במינון, וזה יוצר תסכול לא פשוט. אני יודע שהיא מעוניינת בטובתי, ושחשוב לה שאני לא אצא ג’אנקי מכל זה. אבל אני - אני רק רוצה לעבור את היום. זה כל מה שאני רוצה. לא רוצה לסבול.

אני עומד להתחתן בקרוב, ליתר דיוק ב-7 לדצמבר - בעוד 4 חודשים וקצת. והפחד הזה, של חוסר יכולת לפרנס כמו שצריך, של חוסר יכולת להביא ילדים לעולם, וגרוע מכך - של חוסר כוחות לגדל אותם (למה אני מדבר ברבים? מה רע באחד בכלל?) - כל אלה מביאים לא מעט פחדים. האם זה כל מה שיהיה מעכשיו?

אני יודע שאחרי 3 שנים, אני אמור “לקבל” את המחלה הזו כחלק מחיי, אבל זה קשה. דווקא בגלל הרגישות הזו שלי - זה קשה מאוד. מפחיד אותי לחשוב שאני תלוי במשככי כאבים נרקוטיים מצד אחד, ולא פחות מזה - מפחיד אותי לחשוב על הנזקים האחרים שאני גורם לגוף שלי, בניסיון לחיות היום (כי לך תדע מה יהיה מחר..).

עירא הציע לי לא מזמן, ללכת לטיפול קוגניטיבי, במרפאה מסויימת, כדי לנסות ולרפא את הסיפור הזה. אני בוש ונכלם לספר כאן שאפילו לא התקשרתי אליהם. יש לי את כל הפרטים, אבל חסרים לי שני דברים: אמונה וכסף. בגלל כל אותם רופאים “מהוללים”, שרק לקחו עוד ועוד כסף, עד שרוששו אותי מחסכונותיי, עד שפשוט לא נשאר יותר. לאותם חברה “רוחניים”, אין בעיה לקחת כסף מאדם שחי עם מגבלה מסויימת, גם אם הם יודעים טוב מאוד שאין מה לעשות. הם לעולם לא יודו בזה. אני לא יודע אם זה בגלל שרלטנות, או בגלל שהם לא מסוגלים לקבל כישלון, אבל בתכל’ס - עד היום לא יצא מהם דבר וחצי דבר (למעט טיפולים שעשיתי אצל ידידה טובה שלי, מטפלת נפלאה ברפלוקסולוגיה, שיודעת גם לדבר על הנפש הפצועה שלי).

במאמר מוסגר, הדבר היחיד שבאמת עוזר לי איכשהו, לעתים קרובות יותר, זה הדבר הבנאלי הזה, ששמו אהבה. אני יודע - זה נשמע דביק. מאוד, אפילו. אבל זה נכון. האהבה גורמת לי להרגיש ברוב הזמן יותר טוב עם הכל. לדעת שהאהבה המדהימה שיש בין זוגתי וביני, היא אהבה שאינה מותנית בדבר - זה מעודד. אני רואה כמה לב טוב יש לה, וזה מחמם.

אחרי 3 שנים, אני מתחיל לחשוב: האם ככה אמורים להיראות כל חיי? האם אני אצטרך להתפתל מכאבים עוד שנים רבות? איך “אוכלים” תחושה כזו? איך מפסיקים את תחושת האבדון הזאת, שבה אין מה לעשות, אלא לבלוע את הסירופ, לקחת את הכדורים, ולעבור עוד כמה שעות עם כאבים נסבלים, עד ההתקף הבא? האם לא יהיו לי לילות רצופי שינה יותר?

זיגמונד התחיל לכתוב סדרה נהדרת על “כתיבה יוצרת” בבלוגים, והדרך להעלות את רמת התוכן בבלוג, בין אם לצורך אישי ובין אם אתה רוצה להעלות את הבלוג שלך לרמת פלטפורמה מסחרית בעתיד.
בפוסט האחרון שלו בנושא, כתבתי לו תגובה, שכבר התחילה להתארך קמעה, ולכן החלטתי להעלות אותה כפוסט כאן:
יש פה בהחלט רעיונות לא רעים! הם גם מתאימים למי שיש לו את האפשרות לשלוט בלוח הזמנים שלו, באופן יחסי.
אני עשוי אפילו לאמץ כמה מהשיטת האלה, למרות שהמגבלה הגדולה שלי היא בדיוק זו - שליטה בלוח הזמנים. כשיש לך מגבלה בריאותית מסויימת, כאתה עובד במשמרות ועוד כהנה וכהנה “תירוצים” - זה מקשה מאוד לשמור על רוטינה אחידה. זו גם בעיקר הסיבה לכל השאלות שהעליתי.

ד”א - כשאני נתקל במשהו שבא לי לכתוב עליו, נתקל באיזה לינק מעניין, אני בדר”כ שולח אותו לכתובת המייל של הבלוג שלי, וכך אני מסתכל ויודע על מה אני רוצה לכתוב, מה גם שזה מאפשר לי להעביר את הלינק הזה לתיקייה ב-bookmarks שלי. הבעיה בזה: הלינק הזה יושב שם לעיתים יותר מדי זמן, עד שהוא הופך למשהו לא רלוונטי בעליל -
א. קשה לי לשחזר מה חשבתי על זה אז. כרגע זה יכול להיות הדבר הכי משעמם עלי-אדמות.
ב. מן הסתם - גם לקורא זה לא ממש יאמר משהו.

בקיצור, תמיד תימצא בעיה זו או אחרת לכתיבה, אני מניח. אני לא חושב שזה עניין של מחסום כתיבה, כמו היכולת לשלוט בלוח הזמנים שלי (ואני לא מדבר על חוסר שליטה בגלל איזו יציאה לסרט או לפאב - למרות שגם אלה קורים - אבל הם יוצאים מן הכלל). זה עניין מאוד אישי עבור כל כותב.
אחד הדברים שהפסקתי לעשות, למשל, בגלל העניין הזה של חוסר יכולת לשלוט בזמן, וחשיבות לעשות גם דברים אחרים, הוא להפסיק לרסס כל דבר שאני רואה כמעניין (ותסלח לי אם אתה רואה שלא רוססת על ידי). עד לפני פחות משנה, עבדתי עם ג’ירידר, והוצפתי בהמון מידע. לתקופה של כחצי שנה - הפסקתי כמעט לקרוא בלוגים, כדי להתמקד בלימודים, אבל הבלוגים והקריאה חסרו לי - אז חזרתי לקרוא, והפלא ופלא - פתאום יש עוד יותר בלוגים שאני קורא. אבל את ג’ירידר לא החזרתי. יש בו משהו מלחיץ מבחינתי. אני לא יודע איך להסביר את זה. כשאני רואה 500 אייטמים שעוד לא קראתי (וזה עוד במקרה הטוב), אני מרגיש שאני מחמיץ משהו. כשאני קורא בלוגים בקצב שלי, ולפי הסימונים שלי בבוקמארקס, אני מרגיש נינוח יותר.

אולי אני מפסיד המון דברים אחרים. אולי אני לא מתעדכן בזמן (כי אני לא רואה או מקשיב לחדשות - אני רק שומע את הדברים מהסביבה). וגם יש לזה מחיר, מבחינת הכתיבה שלי. אני פחות “מחובר” און-ליין למה שקורה שם בחוץ. זה סוג של בחירה, אני מניח. בינתיים, איכשהו - אני חי טוב עם הבחירה הזו, למרות שהיא לפעמים מתסכלת. כמות הדברים שאני רוצה לכתוב אף פעם לא מגיעה לכדי כתיבה ממשית. רובה נזרקת לפח הזבל של חוסר-האכפתיות, האפאטיות ושל הרצון להתכרבל במיטה.

אז כן, גבינותיי ורובוטיי..
ככה בלי ששמתי לב, השבוע הבלוג חגג שנתיים להיווסדו, ב-6 ליולי.

אני יודע שיש כאלו, שינצלו את היומולדת לרשימת תובנות עמוקות לגבי החיים. לומר שיש לי הרבה כאלה? לא ממש. אבל הנה כמה דברים, שכן למדתי בתקופה הזו:
1. רופאים לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם. הם עושים רושם שהם יודעים, אבל הם בפאניקה בדיוק כמו כולנו. הם מבטלים כל דבר במין הינף יד של חשיבות עצמית, אבל אין להם מושג ירוק איך גוף האדם באמת עובד. זו אולי אימרה מסוכנת, יגידו חלקיכם, אבל לצערי - ב-3 השנים האחרונות היא התגלתה כנכונה, לפחות מבחינתי (למרות שגם זיהיתי מקרים רבים אצל אנשים אחרים בסביבתי הקרובה).
2. קלישאה, נכון - אבל! - אהבה באמת עושה טוב ללב של כל אחד. בשנה וחצי האחרונות, אני מגלה את זה מדי בוקר. יש לי את האישה המדהימה ביותר בעולם, ואני אומר את זה באופן אובייקטיבי לחלוטין
3. חברים יצילו אותך בכל מקום, שבו המשפחה של משותקת מדי מכדי לעשות משהו. זה הופך ליצורים יקרים מפז.
4. כתיבה היא דבר משחרר. אני לומד את זה בכל פעם, שאני רוצה להוציא איזה הגיג לעולם, ואני עושה את זה אל מול צג מחשב, מקלדת, וקוראים שמבקרים פה מפעם לפעם (ראה גם: סעיף 3, “חברים”).
5. העולם הזה קטן מכדי להכיל את כולנו. אני יודע - זו עובדה מצערת, שאולי לא היתה צריכה להכנס לפוסט משמח כמו זה, אבל זה עוד יותר מצער לשמוע, שמישהי שזוגתי ואני לא מכירים בכלל, שגרה בכלל בגרמניה, מספרת לחברה של אמא שלי (לפני שאמא שלי הספיקה בכלל לספר למישהו מחבריה), שאנחנו מתחתנים. המצחיק בכל העניין (ואולי לא) - גם אמא של זוגתי, עוד לא הספיקה אז לספר לחבורתיה. זה היה מוזר ומפחיד באותו זמן.. האם יש נשים מבוגרות בגרמניה, שקוראות את הבלוג הזה, ויודעות עליי הכל, או שזה סתם עולם קטן..?
6. אני ממש אוהב לכתוב, ולמרות שאין לי מספיק זמן לזה, אני מרגיש שהבלוג הזה הפך להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחיי. זו הרגשה נפלאה.
7. זו התובנה החשובה ביותר שלי בשנתיים האחרונות - יש אנשים שקראו/קוראים אצלי בבלוג על כל מה שעברתי עם המחלה הארורה והמעצבנת הזו ששמה FMS, ואשכרה יצא להם מזה משהו (ואני מתכוון למשהו מלבד אוזן קשבת מצידי). זו ההרגשה הכי נפלאה שאני יכול לחשוב עליה. זה לא גורם לי למחשבות מגלומניות כלשהן להציל את העולם, אבל אם אני יכול לעזור למישהו/י, שחווה דברים דומים - אין מאושר ממני.

בקיצור - עברה עוד שנה. חמקה לה בלי הרבה רעש וצלצולים. העוגה בדרך אליכם.
לחיים!

זה התחיל בתור תגובה לליזי, לפוסט טעון למדי, מאתמול. מצאתי את עצמי מסכים עם לימור בתגובה שלה לפוסט הזה. ואז התחלתי לכתוב. אחרי כמה שורות הרגשתי שאני מתחיל לחפור, ולכתוב פוסט חדש, אז החלטתי להעביר את התגובה הזו לפה:
קשרים מתפוגגים.
זה טבעי, וזה קורה. זה יכול להיות ממגוון סיבות, אבל להחזיק בכוח דברים מסויימים, זה חסר טעם. זו גם הסיבה העיקרית שאין לי פרופיל בפייסבוק, בחבר’ה או בכל אתר שמנסה לאתר אנשים מן העבר הרחוק. מה שהתפוגג - כנראה היה צריך להתפוגג. עם החברים האמיתיים, אני משתדל להיות בקשר קצת יותר הדוק. והאמת - גם זה לא ממש קל. בין כל הלחצים שיש בחיים (ואני לא יודע אם זה חלק מההתבגרות כמו שאייק טוען בתגובה לפוסט ההוא, אבל זה פשוט חלק מהחיים) - מצב בריאותי, לימודים, חתונה שבדרך וכמובן עבודה - עם כל אלה קשה לשמור על קצב אחיד, גם עם כל מה שקשור בשמירת קשר רציף עם החברים.

עד הצבא, למעשה, הייתי ממש זאב בודד. ולרוב לא מבחירה. אנשים פשוט תייגו אותי בתור החננה הלא-מקובל, ואני מצאתי את זה בתור נחמה פורתא, כי לא רציתי ללכת אחרי העדר בכל מקרה, ופיתחתי טעם אחר לחיים. אז התכנסתי בתוך עצמי, ופיתחתי טעם אישי בהרבה דברים. אבל בצבא קרה מיני-מהפך, כשהחלטתי לצאת מן הבועה האישית, ולנסות למצוא לי חברים.
אחרי הצבא, כל המאמצים האלה נשאו פרי, בעיקר בזמן מאבק הסטודנטים של 1998, והיום יש לי חברים מדהימים, שאני מרגיש בר-מזל שאני חולק איתם את חייהם והם חולקים איתי את חיי. יותר מזה - הפכתי לטיפוס חברותי כמעט אובססיבי - כזה שחייב לשמר את החברויות שלו, וכזה ש”אוסף” חברים וחברות חדשים/ות כל שבוע. יש שיכנו את מה שהייתי אפילו People Pleaser (והיו שאכן אמרו לי את זה בפנים).
כל זה קרה עד שהמחלה הזו התפוצצה לי בפרצוף. פתאום גיליתי שחלק מאותם אנשים שהם “חברים” שלי, לא מעוניינים לשמור על קשר או להיפגש עם אדם חולה. פתאום ראיתי שהם מחפשים דרך החוצה. בהתחלה זה ממש כאב. זה ממש פגע בי. כאילו כל ה”השקעה” של כל השנים “ירדה לטימיון”. ואז הבנתי, שאני לא יכול להחזיק שום קשר בכוח.

קאט להיום: את האנשים שאני בקשר איתם היום, אני ממש אוהב. ולא בקטע אובססיבי. אני אוהב אותם, לא רק בגלל שהם בחרו להישאר, ולראות קצת מעבר להתקפי הכאבים שאופפים אותי, ולתקופות שבהן קשה לי להתראות איתם. הם בחרו להישאר (ואני מתנצל קלות על היהירות כאן) בגללי. אפילו הם הבינו, שהמחלה הזו לא מגדירה את מי שאני.

ואני חייב לציין פה, שגם לי יש אשם לא פשוט בהתפוגגות בקשרים מסויימים. אולי כל הלחצים האלה בחיים כבר לא מהווים תירוץ. עובדה היא שיש מספיק אנשים, שכן מצליחים לשמור על קשרים חברתיים הדוקים, יחד עם כל הלחצים שלהם. אבל העניין הוא, שכל מה שאני מצליח, מפעם לפעם - הוא בעיקר להפגש עם חברים לפגישה ביתית שכזו. במועדון כבר מזמן לא הייתי. פאבים כבר לא ממש מעניינים אותי. אין לי מה לחפש שם. זה אולי שוק לאלה שהכירו אותי עד לפני כמה שנים, אבל לא לאלה שנשארו. שתיית אלכוהול שווה לפגיעה עצמית מבחינתי - כי כל כוסית גורמת לי להתפתל מכאבים במשך 48 שעות אחר כך. את האווירה - די מיציתי. אני כבר פחות אוהב את הצפיפות ואת עשן הסיגריות הדחוס. אני מעדיף בישול ביתי, או מסעדה טובה, ותאמינו או לא - לארוסתי יש חלק לא קטן בעניין הזה - התחלתי לאהוב בתי קפה מסויימים - דבר שהיה טאבו מוחלט עבורי עד לפני 3 שנים. התברגנות מוקדמת? אולי. אז כן - כל זה מוביל לאשם שלי - אני כבר לא אותו גיא שהייתי. וכמו שלימור ציינה - אנשים משתנים. צריך פשוט לקבל את זה.

אקסית שלי, בשם א’, אמרה לי פעם משהו שאני לוקח איתי עד היום. ההגדרה שלי לאהבה, עוצבה איפושהו בשנות ה-20 של חיי, והיא היתה מאז: “להיות עם מישהי, בגלל ולמרות מי שהיא”. אותה אקסית, לקחה את זה צעד קדימה, והמשיכה את המשפט כך: “ולרצות להשתנות עם אותה אחת לאורך זמן”. זה משפט שהיה נכון אז ובטח שהוא נכון גם היום. כי אנשים באמת משתנים. אם הם לא ישתנו - אין ולא תהיה להם תקווה בחיים האלה. נקודת המבט של כולם משתנה לאורך השנים. אולי התכונות העיקריות נשארות חקוקות שם, כמו שפרויד טען, אבל מנקודת מבט שונה, גם התכונות מתאימות את עצמן למצב החדש.

אז היום אני נמצא בזוגיות כזו, שגורמת לי לרצות להשתנות איתה כל החיים, ואני נמצא במערכות יחסים חברותיות שבהן אני נהנה לפרגן לאנשים על שינויים חיוביים בחייהם, ומצד שני רוצה לעזור לאלה, שהשינויים בחייהם מתעכבים בגלל מה שהחיים מביאים להם. אני עדיין מרגיש שאני חייב להתנצל מפעם לפעם, על זה שאני לא מתקשר כל הזמן - ואני עושה את זה. אבל ההרגשה היא, שאלה שכן מקבלים את זה בהבנה, יהיו אלה שגם יישארו, וישתנו איתי לאורך חיי. ואלה בהחלט האנשים שאני רוצה בחברתם. אלה האנשים שאני שמח לחלוק איתם את חייהם ואת חיי.

3 שבועות עברו מאז הפוסט האחרון. 3 שבועות בלי כתיבה. וזה חסר לי.
מאז הצעת הנישואין של הפוסט הקודם - החיים נמשכים. אין לי אפילו את התירוץ של הכנות לחתונה כדי שיסביר את חוסר הכתיבה הזה. להיפך - למרות הלחץ המתון מאוד מצד המשפחה, החלטנו לשנות את הרעיון להתחתן באוקטובר העמוס והיקר, וללכת יותר על כיוון של חתונת חורף, באיזור דצמבר. הסיבה היא בעיקר הבריאות, אבל לא רק.
המטרה בדחיית החתונה, היא בראש ובראשונה לא לעשות דברים בלחץ - אנחנו רוצים להגיע לחתונה מאושרים, לא מותשים. ככל הנראה נתחיל את ההכנות רק אחרי תקופת המבחנים הקצרה שמתחילה אצלי ביום ראשון הבא.
גם זוגתי וגם אני - אנחנו לא אנשים בריאים לחלוטין מבחינה פיסית. כל אחד והצרות הקטנות שלו, שגם עוזרות לנו להבין זה את זה.
החום בחודש האחרון גומר אותי, והקיץ אפילו לא ממש התחיל עדיין. התקפי הכאבים של הפיברומיאלגיה עולים לשכיחויות שאפילו לא הכרתי מאז שהסתיימה התקופה הקשה הראשונה (לאחר שנה בערך מהתפרצותה של המחלה). אין יום בלי התקפים. אין יום בלי התקפלויות. אני מחמיץ עוד ימי עבודה בגלל זה (מה שפוגם מאוד במשכורת הכמעט-בלתי-קיימת-שלי), ומנסה מאוד שלא להחמיץ ימי לימודים - בינתיים, לפחות זה נעשה בהצלחה. הלחץ בלימודים עולה - יותר עבודות להגיש, יותר חומר ללמוד, רמת הקושי עולה. אני עדיין מצליח להנות מזה, ספציפית. הדבר היחיד שמחזיק אותי זה הידיעה שאני סוף-סוף בבית. שאני ישן ומתעורר לצד זוגתי האהובה. וזה דבר גדול מאוד מבחינתי.

אז למה אני לא כותב? זמן זו סיבה מתבקשת, או ליתר דיוק המחסור האדיר בו.
אפילו את המחשב שלי, שה-BIOS קרס בו לפני שבועיים, עוד לא הספקתי להביא לתיקון. אני לא מספיק לעשות חצי ממה שאני רוצה. חלק מהעבודות ללימודים נעשות ממש ברגע האחרון, כדי לא להחמיץ מועדי הגשה. לפגוש חברים? הצלחתי להביא את עצמי ליהנות לפחות מיום העצמאות שעשינו אצל מכנס, ועוד איזה סרט חביב יומיים אחר כך (ועל כך יגיע פוסט נפרד.. אני מקווה שאחד מיני רבים). אבל זהו - החיים נמשכים. צריך להמשיך להתמודד.

“זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות”
- מאיר אריאל

מאיר אריאל כתב את השיר הזה בנימה אופטימית מאוד. היום בבוקר, איכשהו נזכרתי במילות השיר הזה, אבל לצערי - לא במונחים שהטרובדור האלמותי הזה התכוון אליהם.
בשבועיים האחרונים, מתגנב לו לעיתו הקיץ, וחוזר אלינו, לעוד עונה חמה במיוחד. ואיך לא - הגוף שלי הוא זה שמגיב הכי מהר לשינויים האלה, ולא לטובה. אם בחודשים האחרונים הצלחתי להוריד מעט את כמות משככי הכאבים (את כדורי ה-Tramal הצלחתי להוריד ב-33%!), הגיע השבוע האחרון, והוכיח לי שהולכת להכנס תקופה לא קלה מבחינה בריאותית. השבוע לא היה יום שלא זחלתי על הרצפה מרוב כאבים. לא היה יום שלא לקחתי משככים בכמויות גדולות מהרגיל. מתברר שמספיק שיש קצת יותר שמש בחוץ, בשביל שאני אתקפל. אתמול, למשל, הייתי אמור לשבת כל היום וללמוד למבחן מועד ב’ שיש לי ביום רביעי הקרוב. מדובר במסה אדירה של חומר שאני חייב לכסות. לצערי, לגוף שלי היו תכניות אחרות. החל מהצהריים הבלאגן חגג: רגליים, אגן, גב תחתון, גב עליון, כתפיים וידיים - כולם התכווצו לכדי מצב של חוסר תזוזה וכאבי תופת.
מתברר שגם עם חצי משרה (בפועל ירדתי ל-50% מה-60% בעבודה שהייתי רשום אליהם) ולימודים, הגוף שלי מתקשה לתפקד כמו שצריך. למזלי, יש לי חברים נפלאים שעוזרים המון, ובעיקר בת זוג נהדרת שלא עוזבת אותי לרגע, ונשארת לצידי. ביום שישי שעבר, למשל, ידידתי דניאל באה לעזור לנו לנקות את הבית אחרי שהחשמלאי עזב. באותו יום, לזוגתי היו את הכאבים שלה, ואין לי מושג איך הייתי מסתדר בלי דניאל. לבחורה הזו מגיעות כל המחמאות שאני רק יכול לחשוב עליהן. אחרי נטל הניקיון הזה, התמוטטתי טוטאלית ליומיים וחצי. היום, למזלי, המנקה הסכימה לבוא קצת מאוחר יותר כדי לעזור בניקיון הבית בשעות שאחרי עזיבת החשמלאי. וואו! כל הבלאגן הזה נראה כאילו אין לו סוף. וכאמור - ימי הקיץ מגיעים בקרוב. הם כבר ממש דופקים על דלתינו, וכמו שכתב מאיר אריאל - “רומזים איזה קיץ הולך להיות”.

אני רק מקווה שמה שחוויתי השבוע, לא יהיה הקדמה להמשך הקיץ, הבא עלינו לרעה…

אז כן - זה מה שיש לנו כרגע.
אתמול התחילו אצלינו שיפוצים. רק עברתי לראשל”צ, וכבר התחיל הבלאגן.
כמובן - הכל למטרת דברים טובים, אבל זה לא מוריד מכאב הראש שזה גורם לנו. ההורים של זוגתי החליטו לעזור לנו ולבנות לנו מחדש את הבית, וזה אומר הרבה דברים, בעצם:
דבר ראשון - הסלון החדש כבר אמור היה להגיע עד אתמול. שירים יד מי שחושב שזה אשכרה קרה. העיקר - את הכסף הם כבר הורידו מכרטיס האשראי של סבתה של זוגתי כבר מזמן. ביום שלישי האחרון, דיברתי עם מחלקת שירות הלקוחות של “ביתילי”, כדי לברר מתי הם אמורים להגיע. מאחר וקנינו את הסלון ב-20 בינואר, ואמרו לנו שהוא אמור להגיע תוך 45 יום קלנדריים (בדקתי שוב ושוב שלא מדובר בימי עסקים), ידענו שהוא אמור להגיע השבוע. ביום שלישי, הרגיעו אותנו בטלפון, ואמרו לנו שהוא יגיע ביום שישי או אולי אפילו בחמישי, ושיתקשרו אלינו יומיים קודם כיד לתאם זמן הגעה. בשלישי ורביעי לא התקשרו, אז בחמישי בצהריים יצרתי איתם קשר שוב. בחורה חביבה בשם מיכל, אמרה שההזמנה בכלל לא הגיעה למרכז ההפצה שלהם, אבל היא תבדוק, והבטיחה לחזור אלינו עוד באותו יום. ב-16:45, כשראיתי שהיא לא מתקשרת, התקשרתי אני למרכז שירות הלקוחות שוב, רק כדי לשמוע בתקליט, ששעות הפעילות הן עד 16:30. נפלא, הא?! הפעם החלטתי לא לוותר. התקשרתי לסניף רעננה, שם קנינו את הסלון אצל מוכרת חביבה בשם לוסי, ודרשתי לדבר עם מנהל הסניף. הוא בדק, הבטיח לחזור אלינו, ואפילו קיים, אלא שעל הדרך, הוא בכלל אמר לי שגם הבחורה שדיברתי איתה יומיים קודם טעתה, כי הפצות של “ביתילי” מתבצעות רק בימים שני עד רביעי, כך שהסלון לא היה יכול להגיע לא בחמישי ולא בשישי! כמה נפלא. נכון לעכשיו, אנחנו מקווים שביום ראשון ידברו איתנו, כמובטח, כדי לתאם זמן הגעה ביום שני…

דבר שני - רשת החשמל. בדירה, רשת החשמל היא מאוד מיושנת וממש לא מתאימה לבית במאה ה-21. לכן צריך לשדרג אותה ברצינות, מה שאומר - הרבה חפירות וחציבות, ובמיוחד - הרבה מאוד לכלוך מדי שבוע. אתמול היתה המכה הראשונה. תעלת תקשורת בין שני חדרים + רב-שקע (אמבטיה של 10 שקעים פלוס שקעי תקשורת), לקחה כ-5 שעות עבודה, ו-3 שעות ניקיון אחריה. בשני חדרים. ובעיקר - לקחה הרבה מאוד כוחות - גם פיסיים וגם נפשיים. לזוגתי, זו הפעם הראשונה שהיא עוברת שיפוצים מאסיביים כאלה בביתה, כך שזה ממש לא פשוט לה להתמודד עם ה”צורה” החדשה של הבית, כלומר: הפוך. כל מה שהיה בחדרים נמצא על עגלות ושולחנות בסלון.. כמי שסדר וניקיון הוא ערך עליון עבורה - זו מכה לא קטנה. בעיקרון, החשמלאי הבטיח לנסות לגמור את העבודה תוך 4 ימי שישי, בחודש הקרוב. אנחנו מאוד סומכים עליו. הוא עובד בצורה נקייה ככל האפשר, אבל עדיין - זה לא פשוט לשנינו, כל הבלאגן.

דבר שלישי - ביום ראשון הקרוב, מגיע אלינו “יועץ מזגנים” כדי לבדוק אופציות למיזוג מרכזי. בינינו - אני מקווה שנוכל לגמור עם זה גם החודש. וכמה שיותר מהר - יותר טוב. אם כבר בלאגן - כדאי להעיף את זה כמה שיותר מהר מסדר היום. חוצמזה, הקיץ שנחת עלינו ביומיים האחרונים עושה לי ממש רע. כבר חשבתי לתומי שבקומה ה-14 יהיה לי קל יותר, שהאוויר יזרום יותר, אבל - יוק.. כלום.. נאדה… חום אימים, שגורם לי לכאבים ולבחילות.

וכמובן - יש גם דברים נהדרים: ביום שלישי הקרוב אמורה להגיע פינת העבודה שהזמנו ב-ACE. לפחות הם התקשרו בכדי לתאם. כולי תקווה שהם יעמדו בזמנים. את הספרייה המדהימה שלנו, סיים יגאל הנגר ביום רביעי שעבר. היא כל מה שחלמתי עליו אי פעם - ספרייה יפהפיה, על קיר שלם, מוכנה לקלוט מאות ספרים. פשוט עבודת אמן.

אז כן - הכותרת, כאמור, מדברת בעד עצמה. אלה צרות של עשירים, ועדיין - כל העזרה של ההורים לא יכולה להכין אותך ליום שבו מתחילים לשבור קירות בבית.

דגדג לי כבר זמן מה לכתוב איזה פוסט על המעבר לראשל”צ. בעקבות פוסט של ליזי, החלטתי לנצל את משמרת הלילה הזאת כדי לכתוב משהו.
ביום שבת שעבר, עזבתי, בפעם המי-יודע-כמה, את בית הוריי, לטובת בית בראשל”צ. ולא סתם בית - אלא בית שזוגתי ואני בונים עכשיו. מדהים לראות איך המעבר הזה מבית ההורים שלי לא רק שלא מעלה בי געגועים, אלא ממש שמחה. הרבה חרא עברתי בבית הזה, ולמרות שבשנתיים וחצי האחרונות זכיתי לעזרתם הרבה של הוריי, מאז שפרצה אצלי ה-FMS, אין בי ולו טיפת סנטימנט לבית הזה. בזמן הזה גרתי בחדר לשעבר של אחי. הוא היה קטן, כמעט קלסטרופובי, והוא כלל בדיוק, אבל בדיוק(!), את מה שהייתי זקוק לו. חלון, שולחן עם מחשב, ארון, מיטה. זהו. הבעיה היא היתה באנרגיות הרעות שהיו בחדר הזה. כל דבר כמעט הזכיר לי את הגועל והכאב שעברתי תחת ידיו של “אחי”.
כשזוגתי ואני החלטנו לעבור לגור ביחד, ידעתי שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לבקש לעצמי, ובעיקר - לזוגיות שלנו. חשוב לי לציין כאן - המעבר הזה לא מגיע בגלל שלזוגתי יש כבר דירה. גם אם לא היתה לה, אני מניח שהיינו מנסים למצוא דרך לעבור לגור ביחד בשכירות. אני יודע שהיא חששה בהתחלה בכלל לספר לי שיש לה דירה, מחשש שאני אנצל את זה. והאמת - אני מבין אותה לגמרי. לא חסרים עלוקות, שכל מה שהם מחפשים זה מישהי שתטפל/תממן אותם. לשמחתי, היא הבינה מהר מאוד, שזה לא מה שאני מחפש. האהבה שיש בינינו זה הדבר הכי אמיתי שיש.
אבל עכשיו - כבר שבוע, אנחנו חיים ביחד תחת קורת גג אחת. וזו חתיכת קורת גג. דירה יפהפיה, שעוד הולכת ומתגבשת בעזרתם הרבה של הורי זוגתי, שגם לא רק שהם מקבלים אותי, אלא ממש רואים אותי כבן משפחה, דבר שמשמח אותי מאוד, בעיקר כי גם ההורים שלי אוהבים אותה באותה מידה.
נכון - היו לנו חששות לפני המעבר הזה, אבל נראה שאנחנו לאט-לאט מצליחים לסדר לנו את הבית שלנו, בדיוק כמו שאנחנו רוצים. ארגנו לעצמינו מעין גיליון אקסל לניהול חשבונות והוצאות/הכנסות של הבית, אנחנו מסתדרים נפלא במרחב המשותף שלנו, ומצד שני, גם נותנים מרחב אחד לשני. לישון איתה כל לילה ולהתעורר לידה כל בוקר, זה כמו חלום נפלא שלא נגמר, ואני מאושר, כפי שלא הייתי מעולם. השיא, בינתיים, היה שלשום, כאשר זוגתי עשתה לי קרם צהוב כזה, עם תותים, כמו זה שסבתי (מצד אבי) היתה עושה לי לפני 30 שנה, כשגרתי אצלם בשנותיי הראשונות כזאטוט. למרות שאמי ניסתה במשך שנים לשחזר את הטעם הזה, ולמרות שלפי זוגתי זה משהו שממש פשוט להכינו, איכשהו אמי לא הצליחה לשחזר את הטעם ההוא. לפני יומיים, זוגתי החזירה אותי לימים המאושרים ההם, שבהם היתה אולי הפעם האחרונה שהרגשתי באמת מוגן. הימים שבהם הרגשתי בית, במלוא מובנו. כשטעמתי את זה, ירדו לי ממש דמעות. דמעות של אושר, כאלה שכאילו אמרו לי: “גיא, אתה יכול לנוח עכשיו. הגעת הביתה. מצאת את הבית שלך”.
אז זה הבית שלי עכשיו. ההבנה הנפלאה שיש בינינו, העזרה ההדדית שאנו נותנים אחד לשני במצבי מצוקה פיסית ונפשית, היא כזו שהיא הרבה מעבר למילים או לתיאורים כלשהם. העזרה הזו באה מהלב, היא אמיתית יותר מכל דבר שהיה לי עד היום.
ועכשיו - עכשיו אנחנו בונים את הבית שלנו. ארון הבגדים המהמם שסבתא של זוגתי קנתה לנו כבר נמצא במקומו, והבגדים כבר הועברו, יחד עם כל כלי הרחצה. אפילו את שמיכת הפוך שלי העברתי וגם את הכריות. בקרוב תגיע הספריה החדשה, וגם כל הספרים יגיעו. אנחנו עושים קניות ביחד, שוטפים כלים ומבשלים ביחד.
היום ביקר אצלינו חשמלאי, יחד עם הוריה של זוגתי, ובקרוב מתחילים לעשות מבצע חציבות אצלינו בבית, כדי להתאים אותו לעולם מודרני יותר - לחלק את עומס החשמל מצד אחד, ולהוסיף שקעים מצד שני.

אפילו הגענו לכל מיני החלטות: בגלל איזה שכן מעצבן, זוגתי הפסיקה לשיר ולנגן. הוא היה פשוט מתלונן, אפילו בשעות עבודה רגילות. זה גרם לה לחסימה מסוימת. לא עוד - מעכשיו, אם הוא יעז לומר לה משהו, הוא יצטרך לעבור דרכי. הקול שלה מדהים. הוא כמו קטיפה שעוטפת אותי, ואני רוצה להחזיר את הנשמה שלה לבית הזה. גם ככה האנרגיות הנהדרות שנבנות בבית הזה, הולכות וגדלות מיום ליום. עכשיו הגיע הזמן לעשות דברים כאלה, שיתנו לבית הזה את הרגשת הבית הכי חמה ואוהבת שאפשר. ודבר אחד אני יודע - עם האהבה שלנו, אף אחד לא יוכל עלינו. האהבה שלנו היא הכח החזק ביותר ביקום. והכח הזה ימשיך וייבנה, יצמח ויתפתח.

כמו כל “פולניה”, גם אצלי יש מנגנון שלא מאפשר לי להתלהב ממצב נפלא מסוים לאורך זמן. אני ישר מחפש את הדברים שעלולים לא לעבוד. אם התחלתי עבודה חדשה, אני אפחד שאני לא אחזיק בה יותר מדי זמן מעמד, אם פצחתי בזוגיות חדשה - כנ”ל. אבל הפעם, איכשהו, יצא לי לפני כמה ימים פוסט אופטימי במיוחד, והופ! - הפולניה קפצה לביקור. אולי זה מניסיון חיים דפוק או בגלל דברים אחרים, אבל אופטימיות יתר פוגעת בי תמיד, בסופו של דבר.
כפי שאתם יודעים, אני עובד עכשיו במשרה חלקית שלא מאתגרת אותי בשיט, בחברה שקיוויתי שלא תהפוך לסניף צה”לי בלתי הגיוני - תקווה שהולכת ונעשית מופרכת מיום ליום - ועל כך עוד יבוא פוסט אחר. המשרה הזו, בגלל שהיא לפי שעה, והיא בעיקר נועדה להתאים עצמה לשעות הלימודים שלי, היא לא מן המכניסות שידעתי, וזאת בלשון המעטה. על פלוס-מינוס 130 שעות חודשיות, אני מרוויח 3,000 שקל נטו פלוס-מינוס. זה לא נותן הרבה מרווח מחיה. ולמה אני מספר לכם על כל זה? כי עם כל המעבר הזה למגורים משותפים עם זוגתי המדהימה (שדווקא לזוגיות שלנו אני לא חושש בכלל - אנחנו עובדים על כל זה בצורה הכי אופטימלית שיש), איכשהו הייתי בטוח שאני אוכל לחיות איתה ברמת חיים מסוימת, שאני הולך ורואה שלא תתאפשר בקלות, כלל ועיקר.
כאמור - אנחנו עוברים לדירה בראשל”צ. זו לא דירה בשכירות, ותודה לאל שלפחות זה, כרגע, נחסך מאיתנו. אבל כדי לחיות (אוכל וחומרי ניקוי בעיקר - לא כולל יציאות) ולשלם חשבונות, לפי החישובים שעשינו בימים האחרונים, אני אזדקק בערך לקצת פחות ממחצית המשכורת שלי. ככל הנראה את הפסיכולוגית שלי אני אאלץ לדחות. היא מתגוררת בכפר סבא, וגם קופת החולים שלי מפסיקה את המימון, מה שאומר 400 ש”ח לפגישה, מותרות שאין לי כרגע, אפילו אם זה ייעשה פעם בשבועיים. רק הרכב (הוצאות דלק - כ-800 ש”ח בחודש, וביטוחים - כ-700 ש”ח בחודש), ישאיר אותי בלי אמצעי מחיה נורמליים לאורך זמן, ועוד לא התחלתי לדבר על כל התרופות שאני צורך - כמה מאות שקלים בחודש. מה שאומר - הגיע הזמן לחסוך. מן הסתם, העניין הזה יוצר אצלי לא מעט חששות. מצד אחד, אני באמת רוצה לתת לאישה שאיתי את רמת החיים שמגיעה לה, מצד שני - אני יודע שבשנתיים וחצי הקרובות, כל עוד אני לומד - הסיכוי שזה יקרה הולך וקטן, מה גם שאין לי מושג כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד בעבודה הנוכחית בלי לרצוח מישהו.
אולי הפתרון הוא בכלל לפנות לביטוח לאומי ולנסות לארגן קצבת נכות מסוימת, דבר שנמנעתי ממנו עד עתה בגלל גאווה אישית - טיפשית ככל שתהיה. אבל גם קצבה כזו - היא לא משהו שיציל את המצב. נכים עם 100% נכות, מקבלים היום קצבה מקסימלית של 2,150 ש”ח בחודש - וזה, כאשר אין להם את היכולת להשתכר כלל. לי היום יש אפשרות להשתכר מעט יחסית, בשל המחלה הארורה הזו, אבל ברור לי שתוספות כלכליות רבות אני לא אקבל - אם בכלל - מביטוח לאומי. מחולי פיברו אחרים, איתם כבר דיברתי, וממאמרים שהתפרסמו בעבר, נראה שקשה מאוד להוציא אחוזי נכות נורמליים מהביטוח הלאומי.

אז מה עושים על כל המידע הזה? איך מתחילים לחיות ביחד עם נתוני התחלה כ”כ גרועים? האמת - כרגע אין לי מושג. אלה חששות לא פשוטים שיש לי. מצד שני - ברור לי שאני רוצה לעבור לגור עם זוגתי. זה נשמע אולי קטנוני, אבל אתה מגיע לגיל מסוים ולבחורה מסוימת, שאתה יודע ש”זכית בלוטו” כשהכרת אותה - שהיא הבחורה שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי. אז נכון - כרגע אין מצב לחתונה מטעמים פרקטיים גרידא - אין לי כסף למברשת שיער, שלא לדבר על חליפה.. אבל מה חוץ מזה? איך מתחילים ככה ברגל שמאל כ”כ ברורה?

מחשבות מייאשות… אוף עם ה”פולניה” הזו…

בעקבות תיוגים שקיבלתי מוואנדר ומליזי, החלטתי לנסות האתגר הזה של פרוייקט השביעיות בגדול (ותסלח לי וואנדר על ה-copy-paste מהאתר שלה). אלה החוקים:
1. אני נדרש לשים לינק לבלוג של מי שתייג אותי ולפרט את החוקים.
2. אני מצווה לשתף את הקוראים ב- 7 עובדות על עצמי.
3. אני מתבקש לתייג 7 בלוגרים אחרים ולצרף לינק לבלוגים שלהם.
4. ולבסוף, אני מתכבד להודיע לבלוגרים האלה על התיוג, ע”י השארת תגובה בבלוג שלהם.

לפני שאני מתחיל, אני מזהיר מראש שחלק מהדברים שאני מתכוון לכתוב כאן לא יהיו קלים לחלקיכם. לפחות בשני הסעיפים הראשונים. אז אם אתם קצת לא מרגישים נוח לקרוא על חשיפות אישיות קשות, תעברו לסעיפים הבאים. חלקיכם כבר מכירים את הדברים ואותי בצורה נהדרת ומלאה, ולכן הרשימה הזו לא תבוא לכם בתור הפתעה, אבל זו הפעם הראשונה שאני מפרסם את הדברים קבל עם ועדה. הרבה מאוד מהקוראים הקבועים כאן לא יודעים עליי כמעט דבר, לפחות את מה שעברתי במהלך ילדותי. אולי בגלל שזו הזדמנות, אולי מפני שכבר הרבה זמן רציתי להעלות חלק מהדברים על הכתב ולא ידעתי איך. יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר, חיי היום טובים בהרבה. הסיבה שאני כותב את הדברים עכשיו, היא פשוט שהיום קל לי יותר להיפתח ולדבר עליהם בצורה גלויה יותר, על אף הכאב הרבה שהם הסבו לי. אני מניח שלדברים האלה יש חלק במחלה שאני חווה היום. אבל כדי לא להכביר יותר מדי מילים על הקדמה, הנה השביעייה הסודית שלי, שמעכשיו כבר לא תהיה כל כך סודית:

1. את 4 השנים הראשונות של חיי העברתי אצל סבי וסבתי מצד אבי בגבעתיים, ולא עם הוריי, שגרו ברמת גן, והיו בתקופה בה הם ניסו להתבסס כלכלית. תאמינו או לא, חלק מהזכורונות הכי מדהימים שלי הם מהתקופה הזו. לרוב האנשים שאני מכיר אין בכלל זכרונות מהתקופה הזו, אבל דווקא משם אני זוכר כמעט הכל: את הספר שסבא שלי היה מקריא לי לפני השינה, את ה”שיעורים” על אסטרונומיה ועל הכוכבים במרפסת תחת שמים בהירים, הערבים שבהם הוא הקריא לי מתוך ספרים של אסימוב. אני זוכר, איך סבא שלי היה שולח אותי בגיל שנתיים וחצי “להיות הגבר בבית” ולעזור לסבתא שלי להעלות את האבטיח במדרגות, אחרי שהיא קנתה אותו מהעגלה של המוכר בפינת הרחוב. אני זוכר את הפודינג הנפלא של סבתא שלי ואת הבישולים הנהדרים. ואני אפילו זוכר איך סבא שלי לקח אותי אחר כך, כשכבר עברנו לגור כולנו ביחד ברעננה, ולימד אותי אנגלית מאינציקלופדיית וובסטר’ס הוצאה ראשונה, וזו הפכה להיות השפה המלאה הראשונה השלי, עוד לפני עברית. הערך הראשון, שאותו לעולם לא אשכח, שהוא לימד אותי מתוך האינציקלופדיה היה “פלטיפוס“. הוא בעצמו ידע לדבר 11 שפות על בוריין.
כשסבא שלי נפטר, כשהייתי בן 6, לא הייתי איתו. ישנתי אצל חבר שגר לידינו. זה היה יום שישי בלילה. בשבת בבוקר, כשחזרתי הביתה, מצאתי את אמא שלי בוכה במטבח. אני זוכר שפשוט רצתי החוצה בצרחות, ולא רציתי לחזור הביתה. הוא היה הדמות שאהבתי הכי הרבה בחיי. 4 שנים מאוחר יותר, סבתא שלי נפטרה. הרגשתי כמו יתום. גם בלילה ההוא לא הייתי בבית, אלא אצל חבר אחר בהמשך הרחוב. במשך שנים, עד אחרי הצבא, האשמתי את עצמי במוות שלהם, כאילו יכולתי לעשות משהו כדי לשנות את המצב. אני חושב ששני האנשים המדהימים האלה, היו שני האנשים שהשפיעו הכי הרבה על חיי כפי שהם. הזוגיות שלהם היתה יפהפיה, יציבה, מודל לחיקוי עבורי. סבא שלי היה ג’נטלמן מושלם. ולמרות שהוא היה שונה לגמרי ממני - אותו בחיים לא הייתם תופסים בוכה או מפגין רגשות רבים - למדתי ממנו המון. חלק מהדברים שהוא לימד אותי בשש שנות היכרותינו הקצרה, הולכים ויילכו איתי עד יומי האחרון.

2. הסעיף הזה הוא קשה במיוחד עבורי, כי אני חושב שבתכל’ס, אין דבר שהשפיע על חיי כל כך הרבה, כמו זה: במשך הרבה מאוד שנים, עברתי תחת ידיו של אחי התעללות פיסית קשה . אם היה מדובר “רק” במריבות של אחים, הייתי מבין את זה. כך גם ראו את זה הוריי. אבל אחי היה ועודנו אדם אלים. היום הוא כבר נשוי, ולמיטב ידיעתי הוא לא משתמש באלימות כלפי אישתו. לפני כמה ימים נולד להם הבן הבכור. אני מאחל לילד הזה הרבה בריאות בעיקר. העניין היה, שאח שלי לא השתמש בידיים מעולם. הוא השתמש בבלוקים, ברצועות ברזל, בסכינים ובכיסאות כדי לפצוע ובעיקר לאיים עליי. בגיל 12, קיבלתי ממנו “במתנה” צלקת במצח, כשהוא החליט להפגיש את המצח שלי עם בלוק אקרשטיין. מאז זה רק נעשה יותר גרוע, וזה לא נעשה רק כלפיי, אלא גם כלפי אנשים שהוא הכריז עליהם כעל “חברים” שלו (ראש של “חבר” כזה שלו הועבר דרך דלת זכוכית בעזרתו האדיבה של אחי) ואפילו נקט די הרבה פעמים באלימות מילולית כלפי הוריי. בהתחלה עוד ניסיתי לדבר על זה עם ההורים. אבל זה לא עזר. הם סברו שאלה רק מריבות לגיטימיות בין שני אחים. מעין קרבות שליטה על טריטוריה. לאט לאט הבנתי שאין עם מי לדבר והסתגרתי יותר ויותר לתוך עצמי, ובתוך החדר שלי. הפחד השתלט עליי, והביטחון העצמי שלי לא היה קיים בכלל. החיים שלי לא היו חיים באותה תקופה. אני חייתי בפחד תמידי. לקחו לי יותר מ-13 שנים נוספות ומעבר לדירה שכורה בכדי להוציא את הכל. בהתחלה ההורים שלי עוד האשימו אותי בזה שלא צעקתי מספיק חזק. עד היום ההורים שלי מנסים להוכיח לי שאני הגזמתי. הם גם מנסים לגרום לי לדבר איתו, ללחוץ לו את היד, כאילו שום דבר לא קרה. אולי אני רגיש מדי, אבל זה לא משנה את העובדה שעברתי התעללות תחת הידיים של האיש הזה. אני כבר לא מדבר איתו כ-10 שנים. אם זה תלוי בי, אני גם לא אדבר איתו לעולם. יש דברים שאי אפשר פשוט לשכוח ולסלוח. זה אחד מהם. אפילו אם אני נמצא איתו באותו חדר, בזמן ארוחות משפחתיות, אני לא מסוגל להסתכל לו בעיניים, כי כל מה שאני רואה שם זו שחור, והרבה רוע. הפעם הראשונה שההורים שלי הודו בזה שאחי הוא אדם אלים, היתה לפני כ-3-4 שנים. לא שזה שינה כבר משהו, כי הוא מעולם לא התנצל, ולהיפך - הוא חושב שהוא לא עשה משהו שהוא לא נורמטיבי. אז יש דברים שלא קרו וגם לא יקרו. כאמור - לא אם זה תלוי בי. היום, החברים הקרובים שלי מהווים לי משפחה יותר מהמשפחה שלי. זה הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי במידת מה, וגם אופטימי. כמובן שהעניין הזה השפיע רבות על איך שאני רואה אלימות. אני סולד מכל דבר שאפילו מתקרב לזה - גם מילולית ובעיקר פיסית. כמי שעבר חינוך עם מוסר כפול בבית - כזה שאומר “אלימות לא מביאה לשום דבר” מצד אחד, אבל מבחינת מעשים - האלימות של אחי הביאה לו את כל מה שביקש - כל זה גרם לי להבין כמה אלימות היא דבר מטורף. זה אחד הדברים שאני בחיים לא אוכל לעשות לאנשים שאני אוהב (בפעם היחידה שבה יזמתי הרמת יד על מישהו, זה היה בצבא, אחרי עוד יום של מכות וסימנים כחולים על הגוף. הייתי כל כך עצבני וכאוב, שנתתי למישהו סטירה. הבחור היה צעיר ממני בשנתיים. שבועיים אחר כך, עוד רעדה לי היד מההלם של מה שעשיתי). מזמן כבר נשבעתי בי שאני לא אהפוך לאחי. טפו, טפו, טפו - עד היום אני עומד בזה יפה מאוד. אולי הפכתי אפילו ליותר מדי מוסרי בעקבות זאת. אנשים מסוימים אפילו חושבים שאני די תמים לפעמים בגלל התכונה הזו שהתפתחה אצלי במהלך השנים.

3. אי אפשר שהכל יהיה כל שך שלילי, אז הנה משהו קצת יותר אופטימי, אפילו מעט אוטיסטי לעיתים - אני אוהב לנגן על Air Guitar. זה הביא כמה מחבריי להבהיר באי אילו דרכים, שזה מביך אותם. אותי זה בעיקר מרגש. זו עוד דרך מבחינתי להוציא רגש ולהביע אותו, מאחר ומוסיקה, ובעיקר כזו שכוללת בתוכה צלילים אלוהיים של גיטרות חשמליות, צובטות לי בלב. זה התחיל אצלי מגיל מאוד צעיר, כפי שכבר כתבתי פה אך לפני חודשיים. חלק מהחברים שלי עדיין מנסים לגרום לי לוותר על התענוג הזה, לחלקם זה כבר פחות מפריע. את הנוהג הזה אני עושה פחות בשנה-שנתיים האחרונות, אבל אני רחוק מלהיפטר ממנו לצמיתות. לנגן על גיטרה חשמלית זה כבר משהו שככל הנראה אני כבר לא אחזור אליו, בגלל סיבות רבות, חלקן פיסיות, חלקן מנטליות. Air Guitar עוזרת לי להתפרק קצת, להיזכר בימים טובים יותר.

4. אני אוהב חריף. מאוד חריף. אני יודע שהמעבר הזה מטראומות ילדות לדבר כל כך קליל נראה לכם מוזר, אבל ככה זה אצלי. עם כל “באמפ” שאני נתקל בו, אני מנסה גם לראות דברים אחרים, חיוביים יותר, כאלה שבאת משפיעים לטובה על חיי: אז כן. אני גיא, אני אשכנזי לבנבן, ואני אוכל חריף בכמויות וברמות שגם תימנים אסלים מתקנאים בי. כשגרתי עם שותף ברמת אביב לפני כ-10 שנים, המנה החריפה של ה”למון גראס” המקומי היתה כל כך לא חריפה, שנאלצתי לשכלל את ההזמנה ולהסביר לאיש שרשם לי את ההשמנה איך וכמה חריף אני רוצה בצורה מאוד מפורשת והדרגתית: “חריף מאוד. תטעמו. חריף לכם? תוסיפו עוד. יוצא לכם עשן מהאזניים? תוסיפו עוד. ואז תוסיפו עוד. ואז תביאו”. שנה וחצי אחרי שעזבתי את רמת אביב, אחרי סיום התואר, עברתי במקרה באותו סניף של ה”למון גראס” כדי לאסוף מנות טייק-אוויי לחברים ולי. השליח עוד זכר אותי בתור “פיכמן 15 ג’” (הכתובת שבה גרתי), ורץ לקרוא לטבח שלהם כדי שיכיר אותי…

5. את שנות הילדות / בגרות שלי, אני יכול לתאר (מעבר לטראמות שתוארו בסעיפים הראשונים), במשפט די קצר: “אני גדלתי כמו ילדה”. לא - זה לא שעשיתי ניתוח לשינוי מין או משהו, אבל אין ספק שאם הייתם מצפים ממישהו שייצא מהארון בשלב כלשהו - זה היה ממני. אפילו זוגתי לא היתה בטוחה לגביי בהתחלה. הסיבה היחידה שזה לא קרה עד עכשיו, היא שפשוט קשה לי לוותר על נשים (וכרגע מדובר באישה אחת מדהימה, שהיא זוגתי). למה אני מתכוון? אוקיי - אני אוהב בובות. יש לי בובות של דובים, של כלב ים, של מוס, של קוף ונכון לשבוע שעבר - חדש דנדש ליום הולדתי - בובת כלב ענקי ומתוק, ששמו בישראל הוא איגור. מבחינת שיער ארוך - יש לי אישיוס עם השיער שלי מאז שאני זוכר את עצמי. אני בוכה בסרטים כמו ילדה בת 16, וכמעט כל דבר יכול להביא אותי לבכי. אם תשאלו את רוב האנשים שאני מכיר מה התכונה הראשונה שהם היו רואים בי, זו ככל הנראה היתה רגישות. אני לוקח לא מעט דברים בצורה קשה. כשרע למישהו שאני אוהב, אני נעשה ממש מודאג, כאילו זה תלוי אך ורק בי לגרום לאותו אדם להרגיש טוב יותר. העניין הוא, שאני באמת אוהב את זה. כשאני מצליח להעלות חיוך על פניהם של האנשים שאני אוהב, זה מחמם אותי בפנים. בקיצור - ילדה. ולמען הסדר הטוב - אני לא מתחרט על רגע בעניין הזה. אמנם איכשהו תמיד מצאתי את עצמי בתפקיד ה”ידיד”, ופחות בתפקיד ה”מאהב”, אבל זה לא שלא חוויתי אהבה אמיתית וזוגיות בעבר. כך שבתכל’ס - אין לי על מה להתלונן. אפילו כשעלה הסרט ההוא של מל גיבסון - “מה נשים רוצות”, היה לי ברור שהכרטיס הוא בזבוז כסף נוראי. ידעתי כבר אז מה נשים רוצות - את מל גיבסון. והיי! מה אתם יודעים?! צדקתי! (זה היה נכון לפחות אז).

6. אני מעריץ מושבע של כמעט כל סרט מצויר וסרטים שעשו על דמויות קומיקס, שיצאו אי פעם. כן - היו כרמה סרטים של דיסני שהביאו לי את הסעיף, כמו “הגיבן מנוטרדאם”, שבו - משום מה - החליטו בדיסני לגרום לאיזה קומקום לשיר, ומה לעשות שהסיפור היפהפה הזה של ויקטור הוגו היה ט-ר-ג-ד-י-ה. בדיסני לא ממש הפנימו את זה. מבחינתם זה סיפור ילדים, והכל לגיטימי, כולל סיום נהדר בו כולם חיים באושר. החופש האמנותי שהם לקחו שבמקרה הזה היה פשוט מוגזם לטעמי. אבל מעבר לזה - אני משתדל לראות כמעט כל סרט מצויר שיוצא בקולנוע. במהלך השבוע אמור לצאת מדגסקר 2, ואני כבר מחכה בקוצר רוח, למרות הביקורות הצוננות. אפילו את “עידן הקרח”, את שניהם - אהבתי מאוד. יש משהו חמוד ולא מחייב בסרטים האלה. מבחינת סרטי “קומיקס”, אני חושב שאין אחד שפספסתי עד היום: “דרדוויל”, “ארבעת המופלאים”, כל סרטי באטמן, סופרמן, האלק וספיידרמן. איירון מן בכלל היה מדהים, וגם הלבוי מצויין. בקיצור - תמשיכו להביא כאלה. אני אוהב.

7. שביעי ואחרון… איך אני סוגר את הרשימה הזו? חשבתי על כמה דברים אפשריים, והחלטתי ללכת על אחת הסטיות המרכזיות שלי: אני מוהל. לא - אני לא חותך חתיכות בשר מאיבריהם של זכרים בני יומם, אלא מוהל במים. נשמע לכם בנאלי? אוקיי. הרשו לי להרחיב: אני מוהל כל משקה קל שאי פעם הכרתם במים: קולה, קולה זירו, מיץ תפוזים, לימונדה, פאנטה, ומה לא. היחס: שליש מיץ ושני שליש מים. אני לוקח את זה איתי בבקבוקים לכל מקום (כמות האנשים שצוחקים עליי בגלל המידנית הזו שאני מסתובב איתה כאילו אני יוצא לטיול או מחנה הולכת וגדלה על בסיס יומי..). היית שמח להסתכל על הפרצוף הנגעל שלכם עכשיו. אבל זה בסדר - אני כבר מכיר אותו טוב מאוד. המשקאות הקלים פשוט מתוקים לי מדי (אמר הבנאדם שחולה על שוקולד ומתוקים בכלל), והמים מרככים לי את זה. המקור של זה התחיל עוד כשהייתי ילד: אבי, שהתקמצן על קניית בקבוקי שתייה כמו קולה, היה מביא בקבוק או שניים בשבוע הביתה. כדי שזה יספיק לכל השבוע, הוא היה מלמד אותנו לחסוך ולשתות את זה עם מים. עם השנים פשוט התרגלתי. היום זו ממש הדרך היחידה בה אני שותה את המשקאות האלה. אה, כן - וחשוב לא פחות - המון קרח. אני מקפיא את הבקבוקים האלה תמיד. לא משנה באיזו עונה - חורף או קיץ - אני מהמוצצים. תנו לי קוביית קרח, ואני בנאדם מאושר.

זהו. קצת מתיש לכתוב את כל זה, ואני מניח שמי שהגיע עד לכאן, מותש לא פחות מהקריאה…
אבל יש לי עוד דבר אחד קטן-גדול שאני מחוייב לעשות כאן “לפי החוקים”: לתייג בלוגים של עוד 7 אנשים. הבעיה היא, שהגעתי קצת באיחור לכל זה, מה שאומר שרוב האנשים שאני קורא את הבלוגים שלהם, כבר כתבו פוסט על הנושא. אז יסלחו לי כולם אם חלק מהקישורים יחזרו על עצמם, אבל הנה השביעייה הכי לא סודית שלי: עירא, וואנדר, sorter, crazyvet, מודי, ליזי ודרינק’לה.

הערה קטנה לגבי שבעת המומלצים המופלאים שלי: לאחרונה, בגלל עומס מטורף, שקוראיי הנאמנים יודעים על מקורותיו וסיבותיו, לא יוצא לי לקרוא כמעט בלוגים. אז אני מתעדכן במשורה, ואני מתנצל מאוד אם לא ממש יוצא לי להגיב על כל פוסט שאתם כותבים. יחד עם זאת, תדעו שאתם תמיד נמצאים אצלי בראש, ואני מקווה שמתישהו אני אוכל קצת לשבת ולהשלים את החסר - זה משפט שיוצא לי לא מעט מהפה לאחרונה, אבל זה המצב. כמו שכבר כתבתי פה לא מזמן, גוגל רידר שלי כבר מפוצץ לחלוטין, ואני מתעלם ממנו בלית ברירה.

השבוע זה קרה.
אני מניח שזה רק היה עניין של זמן. ידעתי שאני עומד להעמיס הרבה על הגוף שלי. אפילו כבר כתבתי על זה לפני איזה פוסט או שניים. לא היה יום אחד בשבועיים הקודמים שקמתי מאוחר מ-5:50 בבוקר וחזרתי הביתה לפני 19:30. ואני כולל גם את ימי שישי בבוקר. דווקא הלימודים, הם אלה שגורמים לי ממש להנות. תחום השיווק ממש מרתק אותי, ולא רק התחום הזה. שתי עבודות שהגשתי למרצה שלי לשיווק עד עתה, קיבלו פידבקים מטורפים! הוא אפילו כתב, ואני מצטט מתוך המייל שהוא שלח אליי:

“הניתוח שלך מרשים ביותר. תענוג לקרוא את הדוח שלך ולראות את מידת רצינותך בקורס.
שמחתי במיוחד לקרוא את הסיכום שלך ולראות כמה ניתן ללמוד מתוצרים של ניתוח מעין זה.
אבקשך להביא לכתה דוח זה כדי שנוכל להראות לשאר הסטודנטים כיצד אמור להיראות דוח זה ומהי משמעותו במונחים עסקיים”.
כל הכבוד!!!

אין ספק שפידבקים כאלה גורמים לי להרגיש נהדר. מי לא היה מרגיש ככה אחרי הסופרלטיבים האלה?

אבל ביום ראשון, הגוף שלי קרס תחת המעמסה הזו. אחרי 2 לילות נטולי שינה בסו”ש, בלילה שבין ראשון לשני, התחלתי לחוות רעידות בכל הגוף, חום, בחילות ועוד כל מיני הפרשות שאני אחסוך מכם את תיאורן. אפילו יומיים של מנוחה (בשני ושלישי) לא הצליחו להחזיר לי את כוחותיי, והיום, כשניסיתי לחזור לעבודה, קרסתי שוב, אחרי 3 שעות בלבד. על שרירי הרגליים שלי, שבקושי סוחבות אותי בימים אלה, אין בכלל מה לדבר. משככי הכאבים בקושי עוזרים. אני מתקפל מכאבים כל הזמן. לעלות במדרגות הופכת למשימה משוגעת לחלוטין, ואפילו הליכה מהמיטה לשירותים מוגדרת כמשהו כמעט בלתי אפשרי.

מחר אני מסיים את הקורס בן שלושת השבועות ב-orange (הם אשכרה מתכוונים לארגן לנו תעודות סיום קורס..). ביום ראשון אני מתחיל את המשמרת ה”רצינית” הראשונה. האמת? המשמרות שנתנו לי לשבוע הבא הן מעולות! מלבד יום ראשון, בו אני אמור להתחיל בשעה-הלא-שפויה-8-לפנות-לפנות-בוקר, באמת שאין לי על מה להתלונן. 3 המשמרות האחרות שלי מתחילות בעיקר ב-12 בצהריים, מה שיאפשר לי לנוח כמו שצריך ברב הזמן. ועדיין - אני מפחד. מפחד ממה שקרה לי השבוע - האם זה סימן מקדים? אני הרי לא יכול שלא לעבוד בשנים הקרובות רק בגלל שאני לומד, לא משנה כמה אני נהנה מהלימודים. בגיל 34, אין לי את הפריבילגיה הזו. האם הבחירה שלי נכונה? האם הגוף שלי יצליח במשימה הזו - לעבוד וללמוד, גם אם אני אעבוד רק ב-60% משרה? המחשבות האלה לא מפסיקות לרוץ לי בראש.

אני מרגיש קצת עייף מכל מה שקורה בחג הזה. אולי זה בגלל שאני יוצא כמעט כל ערב, ובסופו של דבר זה גם קצת משפיע על השרירים שלי.

בחג הזה התחלתי ללמד אמא של חבר איך לגלוש ולהשתמש באינטרנט ובמייל. לשמחתי, מאחר והיא לא הכירה דפדפנים קודמים, יש לי העונג “לעצב” את אישיותה האינטרנטית בצורה שאני רוצה, וכך התחלתי לעבוד איתה עם שוא”ש, אבל תוך הסברים קצרים על יתרונותיו מול IE. לא נכנסתי לעומקם של דברים, אבל המסר הועבר, ואני שמח על כך. מעניין לראות איך אנשים מבוגרים אינטליגנטיים מגיבים לעולם המחשבים. יש פחד מצד אחד, אבל הרבה רצון ללמוד מצד שני, וזה דבר שבהחלט משפיע לטובה על הלימוד. הלוואי שחצי מהתלמידים שלי בטכניון בזמנו, היו מקשיבים ומתרגלים כמוה. יותר מזה - הלוואי וחצי מהם היו מבינים כמוה. זה נפלא לעזור לחבר טוב, אבל זה גם נהדר לשבת וללמד. הרבה זמן לא העברתי “שיעורים” וזה חזר אליי בצורה נורא טבעית.

בחג הזה היה לי סו”ש מלא ילדים: בשישי אחרי הצהריים, הייתי מוקף בזוגות חברים של עירא אצלו בבית, כולם עם ילדות קטנות שהתרוצצו סביב. זה הי משעשע ומרענן לראות ילדות משחקות אחת עם השנייה ורצות בגינה בלי לפחד. אפילו פתחתי שני בקבוקי “ורוד” 2006 של ויתקין לכבוד האירוע. מוזר היה לטעום בקבוק אחד ולהנות ממנו מאוד, ולטעום בקבוק שני, מאותו קרטון, שהיה באותם תנאים בדיוק במרתף שלי, והיה קצת מעבר לשיא שלו (למרות שעדיין בהחלט שתי). נראה לי שבקרוב אני אאלץ לגמור את הבקבוקים האלה. יש קונים?

באותו ערב, החזקתי בידיי תינוקת טרייה של ידידתי ע’, תינוקת שנולדה לפני כחודש במשקל של קצת יותר מ-2 קילו. להחזיק את היצור הרך והמדהים הזה בידיי, היתה הרגשה נפלאה. היא אפילו היתה מאוד רגועה בידיים שלי! הרבה זמן לא הרגשתי כל כך הרבה חום (ולא, היא לא פלטה עליי, לפחות לא לפי מה שראיתי..).

בחג הזה גם חוויתי בפעם הראשונה בחיי טקס של הטבלת תינוק, אצל חבר שהכרתי דרך עירא. בנו הבכור נולד לפני כחודש וחצי, ומאחר והמשפחה היא נוצרייה יוונית, הטקס נערך בכנסייה היוונית בחיפה. אין ספק - זה היה מרגש מאוד מבחינתי. הבעיה היחידה היתה הקטע של העמידה במשך למעלה מחצי שעה, שדי גמרה לי את הגב והרגליים. בסיום הטקס, נשלף הסירופ כדי לעזור לי. לקח לו כמעט שעה לעבוד, אבל כשזה קרה, הצלחתי להירגש ולהנות ממש מהסעודה החגיגית שנערכה אחרי הטקס. המשפחה שכרה מסעדה לאותו ערב, שבה הוגש מכל טוב: סלטים מגוונים וטעימים, בשר מצויין (גם כבש וגם פרגית), פירות ים (קלמארי ושרימפס), שתייה קלה לרוב, ולא פחות חשוב מזה - המון בקבוקי עראק נשפכו שם כמים. בקיצור - הרבה זמן לא היה לי יום שבת חגיגי כזה. אין לי מושג אם החבר הזה קורא את הבלוג הזה, אבל אם כן - אני מאחל לו ולמשפחתו המורחבת החדשה המון בריאות ואהבה.

בחג הזה הספקתי לפגוש חברים, וללכת גם ביום חמישי לפסטיבל ICON, שממנו יצאתי עם.. נכון - עם ספרים. 9 מהם. איזו טעות. אסור לי להכנס למקומות האלה. אבל המחירים היו באמת טובים והמבצעים… טוב, נו. עכשיו באמת אין לי יותר מקום לבגדים. ועוד היום התקשר אליי אלי מ”ינשוף“, ביקש את עזרתי בחנות ביום שישי הקרוב, ונזכר שבפעמים הקודמות שעזרתי לו, הוא שכח “לשלם” לי באמצעות ספרים (זו היתה דרך שחוסכת את כל הניירת הזו ושכר המינימום שהיה מביא לי עוד 60 שקל על חצי יום עבודה). הסברתי לו כרגע שנראה לי שאני אוותר על ה”תשלום” ואדחה אותו למתי שאני באמת אזדקק לו. בינתיים, אני אשתדל להגיע ביום שישי בצהריים, אחרי כנס הסטודנטים של רופין, כדי לתת כתף.

החג הזה עוד לא נגמר.. הערב מצפה לי חוויה קשה ב-NG (שעליה תוכלו לקרוא בימים הקרובים) ומחר יש גם מנגל “שאריות” אצל עירא.

קשה, קשה…

טוב.. האמת היא, שכשקראתי את הפוסט של “תודעה כוזבת” בנושא האנונימיות ברשת, לא ממש חשבתי להגיב, אבל התגובות שם די עוררו בי עניין. אני כותב תחת זהות ידועה כבר יותר משנה (זה לא הרבה במיוחד, אני יודע), ואני מבין את הרצון של אנשים מסויימים לאנונימיות, למרות שאני לא בחרתי בשיטה הזאת.

נכון - זה מסקרן למדי לדעת מי עומד מאחורי דמויות מסויימות, אבל לא מסקרן מספיק כדי שאני אחשוב על זה כל הזמן. אחד הדברים שלא מובנים לי בכל עניין הבלוגוספירה, הוא חוסר הרצון שלך לעמוד מאחורי המילים שאתה מפרסם. אני, למשל - לא מחפש להיות מפורסם או משהו כזה. כיף לי שיש לי קוראים, זה כן - אבל בתכל’ס כשהתחלתי לכתוב, עשיתי את זה בתור תראפיה אישית (כפי שאני כותב ואומר שוב ושוב), והיום - העניין הזה לא השתנה, גם אם יש כמה אנשים בבלוגוספירה שיודעים מי אני (ואין הרבה מאוד, למרות הזהות החשופה מראש).

אבל השאלה שלי, בסופו של יום, היא - האם אתה יכול לעמוד מאחורי המילה שאתה מפרסם? נכון שאני לא אכתוב על דברים מסויימים שעלולים לגרום “להפליל” אותי, וברור שיש דברים מסויימים שאני לא אכתוב בכדי לא לפגוע באנשים מסויימים. יחד עם זאת, את הביקורות שלי אני אכתוב בלי לחשוב פעמיים, גם אם הן לא עומדות בקנה אחד עם דעת הכלל. השאלה היא האם זה הופך את כל העניין לשלילי כל כך? אני לא מוכן להסתתר מאחורי זהות כלשהי בזמן שאני מפנה אצבע מאשימה כלפי משטרת ישראל, למשל, כי זו זכותי, במדינה דמוקרטית, להביע את דעתי. גם בחיי האישיים, אני לא אכתוב על חברים שלי דברים שלא הייתי אומר להם בפניהם. אנשים שעושים זאת מעל גבי הרשת, הם לא יותר ממוגי-לב.

אני אתן לכם דוגמא: בעבר היו לי חברים שטענו שכדאי מאוד שאני לא אכתוב בבלוג שלי בזכות עישון של גראס, כי זה עלול לגרום למעסיקים פוטנציאליים לגגל אותי ולא לרצות להעסיק אותי. אז מצאתי דרך ביניים, אבל לא הסכמתי לוותר על האמת שלי. אני לא ג’אנקי, אבל כן - אחת לכמה חודשים אני מעשן גראס. למה? כי זה עוזר לי להפחתת הכאבים. למה לא לקבל את זה באופן חוקי? כי זה יעלה ברישיון הנהיגה, שאני לא מוכן לוותר עליו. וחוצמזה - אני לא משתמש כבד בסמים, ומעולם גם לא הייתי כזה. זה פשוט לא מעניין אותי מספיק. גראס היה המקסימום שאי פעם ניסיתי, זה עשה לי קצת כיף, וזהו.

ופה חוזרת התהייה הראשונה שלי - במה הייתה משתנה הכתיבה שלי אם הייתי שומר על אנונימיות? אני מאמין שלא בהרבה. ההורים שלי מודעים לכתובת של הבלוג שלי, ובכלל לא קוראים אותו. אם ירצו - שייהנו. אני לא אשנה את זה בגללם. כנ”ל לגבי החברים (למרות שחלקם כן קוראים).

ההסתתרות מאחורי דמות בידיונית היא נחמדה, משעשעת לפעמים, אבל לא יותר. לא מזמן פגשתי במקרה את אחת הדמויות מאחורי אחת מהבלוגריות ש”תודעה” ציין בפוסט. הבטחתי לה שאני לא אגלה מי היא, וכך אמשיך לעשות. אבל זה גם לא שינה כלום מבחינת התגובות שלי בפוסט שלה. הן נשארו בדיוק כפי שהן, אפילו עם אותה נימה. מבחינתי ההיכרות הקצרה שלי איתה היתה נחמדה מאוד, גיליתי בחורה משעשעת ביותר וחריפה מאוד. זה היה מרגש ל-5 דקות הראשונות, ואחרי זה ראיתי את הבנאדם. וזהו. הכל המשיך בדיוק כפי שהיה. אני גם לא צופה שזה ישתנה.