זיגמונד התחיל לכתוב סדרה נהדרת על “כתיבה יוצרת” בבלוגים, והדרך להעלות את רמת התוכן בבלוג, בין אם לצורך אישי ובין אם אתה רוצה להעלות את הבלוג שלך לרמת פלטפורמה מסחרית בעתיד.
בפוסט האחרון שלו בנושא, כתבתי לו תגובה, שכבר התחילה להתארך קמעה, ולכן החלטתי להעלות אותה כפוסט כאן:
יש פה בהחלט רעיונות לא רעים! הם גם מתאימים למי שיש לו את האפשרות לשלוט בלוח הזמנים שלו, באופן יחסי.
אני עשוי אפילו לאמץ כמה מהשיטת האלה, למרות שהמגבלה הגדולה שלי היא בדיוק זו - שליטה בלוח הזמנים. כשיש לך מגבלה בריאותית מסויימת, כאתה עובד במשמרות ועוד כהנה וכהנה “תירוצים” - זה מקשה מאוד לשמור על רוטינה אחידה. זו גם בעיקר הסיבה לכל השאלות שהעליתי.

ד”א - כשאני נתקל במשהו שבא לי לכתוב עליו, נתקל באיזה לינק מעניין, אני בדר”כ שולח אותו לכתובת המייל של הבלוג שלי, וכך אני מסתכל ויודע על מה אני רוצה לכתוב, מה גם שזה מאפשר לי להעביר את הלינק הזה לתיקייה ב-bookmarks שלי. הבעיה בזה: הלינק הזה יושב שם לעיתים יותר מדי זמן, עד שהוא הופך למשהו לא רלוונטי בעליל -
א. קשה לי לשחזר מה חשבתי על זה אז. כרגע זה יכול להיות הדבר הכי משעמם עלי-אדמות.
ב. מן הסתם - גם לקורא זה לא ממש יאמר משהו.

בקיצור, תמיד תימצא בעיה זו או אחרת לכתיבה, אני מניח. אני לא חושב שזה עניין של מחסום כתיבה, כמו היכולת לשלוט בלוח הזמנים שלי (ואני לא מדבר על חוסר שליטה בגלל איזו יציאה לסרט או לפאב - למרות שגם אלה קורים - אבל הם יוצאים מן הכלל). זה עניין מאוד אישי עבור כל כותב.
אחד הדברים שהפסקתי לעשות, למשל, בגלל העניין הזה של חוסר יכולת לשלוט בזמן, וחשיבות לעשות גם דברים אחרים, הוא להפסיק לרסס כל דבר שאני רואה כמעניין (ותסלח לי אם אתה רואה שלא רוססת על ידי). עד לפני פחות משנה, עבדתי עם ג’ירידר, והוצפתי בהמון מידע. לתקופה של כחצי שנה - הפסקתי כמעט לקרוא בלוגים, כדי להתמקד בלימודים, אבל הבלוגים והקריאה חסרו לי - אז חזרתי לקרוא, והפלא ופלא - פתאום יש עוד יותר בלוגים שאני קורא. אבל את ג’ירידר לא החזרתי. יש בו משהו מלחיץ מבחינתי. אני לא יודע איך להסביר את זה. כשאני רואה 500 אייטמים שעוד לא קראתי (וזה עוד במקרה הטוב), אני מרגיש שאני מחמיץ משהו. כשאני קורא בלוגים בקצב שלי, ולפי הסימונים שלי בבוקמארקס, אני מרגיש נינוח יותר.

אולי אני מפסיד המון דברים אחרים. אולי אני לא מתעדכן בזמן (כי אני לא רואה או מקשיב לחדשות - אני רק שומע את הדברים מהסביבה). וגם יש לזה מחיר, מבחינת הכתיבה שלי. אני פחות “מחובר” און-ליין למה שקורה שם בחוץ. זה סוג של בחירה, אני מניח. בינתיים, איכשהו - אני חי טוב עם הבחירה הזו, למרות שהיא לפעמים מתסכלת. כמות הדברים שאני רוצה לכתוב אף פעם לא מגיעה לכדי כתיבה ממשית. רובה נזרקת לפח הזבל של חוסר-האכפתיות, האפאטיות ושל הרצון להתכרבל במיטה.

לפעמים יש דברים בחיים האלה, שפשוט מסתדרים בעצמם. זה לא אומר שלא צריך להשקיע (אני האחרון שיחכה שהכל ייפול מהשמים, למרות שזה לא היה מזיק מפעם לפעם).
כשהגעתי לרופין, אחד הקורסים שהכי “הדליק” אותי, היה קורס בשם “ניהול עסקי בסין”. כמי שלמד מנדרינית במשך כמעט 3 שנים, תמיד סיקרנה אותי גם התרבות העסקית במזרח הרחוק. אין לי מושג אם אני אעשה עם זה משהו, אבל ברור שלהזיק זה לא יכול. הבעיה היתה, שברופין קובעים לך כסטודנט בתכנית למנהלים, את קורסי הבחירה ואת מערכת השעות בשנה הראשונה.
התמזל מזלי, ובימי שישי בסימסטר קיץ, אותו התחלתי לפני כשבועיים, יש לי פטורים משני הקורסים (סטטיסטיקה ואנגלית, אם אתם מוכרחים לדעת) בגלל שעשיתי אותם בתארים הקודמים. זה פינה לי את כל היום. אנשים רבים, אני מניח, היו לוקחים את היום הזה בשתי ידיים. אני החלטתי שאני רוצה ללמוד.
לפני חצי שנה בערך, לקראת אמצע סימסטר א’, חיפשתי קורס להירשם אליו בקיץ, ביום שישי. באופן צפוי. התעניינתי בקורס בניהול עסקי בסין. לצערי, לא היה קורס פנוי כזה בקיץ, ובטח שלא ביום שישי. באסה.
במקום זה, הציעו לי להירשם ל“סוגיות משפטיות נבחרות” (ואני ממש לא רוצה להיות עו”ד - קורס ב”מבוא למשפט עסקי” הספיק לי בינתיים, תודה רבה) או ל“מבוא לפסיכולוגיה” (נאי מקווה שאני לא צריך להסביר למה זה לא מעניין אותי). מה שנשאר היה קורס בשם “תכנית עסקית”. נשמע מאוד מעוד מעניין, קראתי את התקציר, מה שבהחלט הרשים אותי (סילבוס מפורט עוד לא היה באתר הסטודנטים). אז נרשמתי. יום שישי, 10 בבוקר - לא מוקדם מדי, לא צריך להתעורר לפני 6 בבוקר, ומצד שני - משהו שאפשר לעשות.

אז לאט לאט מתקרב לו סיסמטר קיץ. יום לפני שמגיע הקורס, עולה לאתר הסילבוס. אני יושב וקרא אותו בבית, ולפתע מבין שהקורס הזה בנוי על לא מעט קורסים במימון ובמאקרו, שעוד לא עברתי. מאחר ומי שרשמה אותי לקורס ידעה שאני בשנה א’, לא הבנתי איך היא רשמה אותי לזה.
למחרת הגעתי מוקדם יותר לרופין, כדי לברר מה אפשר לעשות. הגעתי למנהלת הסטודנטים, ישבתי עם אותה אחת שרשמה אותי לקורס (שגם כמובן לא הודתה בטעות שלה - למה שתודה?), ושאלתי לאן אנחנו הולכים מכאן. היא שוב הציעה לי את שני הקורסים “ההם”, ואז שאלה אם אני מתעניין בסין! היי - מה אתם יודעים! באותו יום, באותה שעה, מתנהל קורס ב“ניהול עסקי בסין”!

אז כן - דברים אכן נופלים למקומם.
בשיעור הראשון, המרצה שאלה כמה שאלות, שידעתי את תשובתן בגלל שהתשובה היתה קשורה לשפה המנדרינית והחשיבות לניואנסים הקטנים בה. היא ממש התלהבה, שאלה מאיפה אני יודע מנדרינית, הסברתי לה, ובשלב כלשהו במהלך ההרצאה, היא הודיעה לכיתה - בלי להתייעץ איתי, כמובן - שבאחת ההרצאות הבאות, אני אספר לכיתה על השפה המנדרינית ועל ההשפעות מהתרבות הסינית על השפה. הממ… מגניב! אני ממש נהנה מכל זה!

רק לחשוב שלפני קצת יותר משנה התחלתי לספור את הזמן, עד שאחד החברים הכי טובים שלי ייסע לפוסט דוקטורט שלו ל-3 שנים. שי הוא אדם שאני מכיר עוד מ-99′, ומאז חברותינו נשמרה והעמיקה, מעבר לרבדים של שיחות חולין. שי הוא אדם שתמיד סמכתי עליו, שיידע לשמור סוד, שיידע להבין אותי מתי שרק אזדקק לו. זה אולי נשמע כאילו משהו רע קרה לשי (חס וחלילה, טפו טפו טפו), אבל בסה”כ החיים שלו עוברים מהפך שרובו חיובי להפליא:
מתוך 40 מוחות בינלאומיים (מתוכם 20 מארה”ב בלבד), מתחומים שונים (מה שנקרא מולטי-דיספלינרי), נפגשים במתקן NASA אחד בארה”ב, ל-9 שבועות, ב-Singularity University, או בקיצור SU, כדי לראות איך הופכים את העולם הקטן שלנו למקום טוב יותר לחיות בו, מבחינות שונות. שי הוא אחד מתוך אותם 40 אנשים, במחזור הראשון של ה-SU. אני מניח שהוא יידע טוב יותר להסביר לכם על כל זה, בבלוג החדש והראשון שלו, שהוא פתח לכבוד האירוע. אין ספק שאני מנפח את החזה שלי מגאווה, כשאני מזכיר אותו בתור חבר טוב שלי.
ויחד עם זה, מיד עם חזרתו הקצרה לארץ, שי ייסע לפוסט דוקטורט שלו בפיסיקה, לגרמניה. אמנם לא רחוק מדי, אבל עדיין - לא פה.
התחושות האלה מאוד מבלבלות מבחינתי. מעטים הם החברים שלי, ברמת החברות הזו, שנסעו למספר שנים למדינה אחרת. מצד אחד, אין ספק שכאמור - אני גאה בו. הוא השיג את זה בכפות ידיו, בעבודה קשה ובהתלהבות רבה. מגיע לו כל קרדיט שיתנו לו, ואפילו יותר מזה. אבל מצד שני, יש את הגעגוע הזה, שאפילו שעבר רק שבוע מאז שהוא המריא, כבר עולה בליבי. שי הוא אדם שעזר לי בזמנים הכי קשים שלי, לצידם של עירא ורונן ועוד מספר חברים. לדעת שאני אראה אותו רק בביקורים קצרים ומדי פעם (למרות שיש אימיילים, Skype וכו’ ) - לא גורם לי אושר רב, וזאת בלשון המעטה.

אני רואה רק כמה קשה היה לנו לקבוע זמן להיפגש לפני הנסיעה הזו שלו. כמעט היינו צריכים לשכור מזכירות שתסייענה לנו למצוא תאריך. אפשר לחשוב שזה כזה מסובך, אבל כן - כך זה היה. במשך חודש (!!) חיפשנו דרך להתראות). לשי היו המון סידורים לארגן לפני הנסיעה, לי היו העבודה, הבית, תקופת מבחנים שבסיומה התחלתי ישר את סימסטר קיץ, וכמובן הגברת FMS, שלא ממש מקלה על העניינים כאן. הקיץ הזה ה-FMS מצליחה לשגע אותי יותר מתמיד. בסוף, איכשהו, הצלחנו לארגן פגישת צהריים עם עוד חברים באיזו מסעדונת ביפו, וגם זה באופן די דחוק. לפחות זה.

You’re already missed, dude.

היום חיכתה לי הפתעה נהדרת, מרגשת כמעט עד דמעות (והאמינו לי - הן ממש הגיעו לסף פריצה..).
למי מכם שעדיין לא קרא פה בעבר, נחת בזה הרגע בבלוג מעולם אחר, או סתם לא מודע לעובדה הזו, אני חזרתי להיות סטודנט בשנה האחרונה, ללימודי BA למנהלים במנהל עסקים ברופין.
במהלך שני הסימסטרים האחרונים, מתברר, כישורי הסיכומים שלי הועברו בין כל הסטודנטים, והסיכומים שלי הפכו למבוקשים מאוד, ואני באמת משתדל לשמור פה על חוסר יהירות. זה פשוט המצב. ואני באמת נהנה מזה - לא בגלל הגאווה, כמו בגלל העובדה שיש לי את הזכות לעזור לאנשים טובים, שעובדים קשה, חלקם בעלי משפחות, והם מנסים בכל כוחם להתמיד ולהצליח בלימודים.

לכן, מה שהיה הבוקר היה כל כך מרגש וכל כך מפתיע.
היום היה היום האחרון של הסימסטר הזה. במהלך הרצאה בקורס “התנהגות ארגונית”, המרצה הודיעה על הפסקה, אלא שחברת ועד הכיתה, לימור שני (שכבר כתבה פה איזו תגובה או שתיים - ואני מחכה לפוסט-אורח שהיא הבטיחה לי לפני איזה חודש.. “רמז, רמז”..), ביקשה מהסטודנטים לחכות רגע. היא הביאה עוגת שוקולד, עמדה בפני הכיתה וביקשה להודות למי ש”בזכותו אנחנו עוברים את כל הקורסים. בזכות עזרתו וסיכומיו”. אני לא הייתי מודע לזה שהעניין הזה מתארגן בכלל. הם הביאו לי 4 בקבוקי יין של יקב TURA (לא מצאתי שום קישור רלוונטי לגביו, מלבד העובדה שהם זכו במדליית זהב ב-Terravino 2008, וזכו גם לציון גבוה ע”י דניאל רוגוב - מעל 93. אין ליקב אתר, אבל נכתב עליו שהוא מרֶכָלִים) - שני קברנה סוביניון, מרלו אחד ובלנד אחד - כולם מבציר 2005.

אין לכם מושג כמה כל זה ריגש אותי.
עזבו את הקטע שבו יש הערכה לכל מה שאני עושה במהלך השנה כדי לעזור לאחרים. אני לא עושה את זה בשביל שום תמורה, ולא ציפיתי לקבל שום תמורה. את הסיכומים האלה אני מסכם בשבילי, ולשלוח אותם לרשימת סטודנטים בג’אמיל דורש קליק וחצי, ואני עושה את זה בשמחה. אני מאוד אוהב לחלוק מידע, ואני חושב שזה דבר שאין גבול לחשיבותו.
אבל עצם העובדה שכל כך הרבה אנשים תרמו מכספם, ובשקט גמור, בלי הו-הא - זה פשוט מרגש. כמות התודות שעפו מהכיוון שלי, היתה עצומה - ומכל הלב.
אז חבר’ה - אם אתם עדיין קוראים פה מעבר לאותו פוסט אירוסין ששלחתי לכולכם - אני רוצה לנצל את הבמה הזו להודות לכם שוב. ולימור - אין כמוך. תדעי את זה. יש לנו מזל שיש לנו מארגנת מצוינת כמוך בוועד הכיתתי.

מוי כיף!

3 שבועות עברו מאז הפוסט האחרון. 3 שבועות בלי כתיבה. וזה חסר לי.
מאז הצעת הנישואין של הפוסט הקודם - החיים נמשכים. אין לי אפילו את התירוץ של הכנות לחתונה כדי שיסביר את חוסר הכתיבה הזה. להיפך - למרות הלחץ המתון מאוד מצד המשפחה, החלטנו לשנות את הרעיון להתחתן באוקטובר העמוס והיקר, וללכת יותר על כיוון של חתונת חורף, באיזור דצמבר. הסיבה היא בעיקר הבריאות, אבל לא רק.
המטרה בדחיית החתונה, היא בראש ובראשונה לא לעשות דברים בלחץ - אנחנו רוצים להגיע לחתונה מאושרים, לא מותשים. ככל הנראה נתחיל את ההכנות רק אחרי תקופת המבחנים הקצרה שמתחילה אצלי ביום ראשון הבא.
גם זוגתי וגם אני - אנחנו לא אנשים בריאים לחלוטין מבחינה פיסית. כל אחד והצרות הקטנות שלו, שגם עוזרות לנו להבין זה את זה.
החום בחודש האחרון גומר אותי, והקיץ אפילו לא ממש התחיל עדיין. התקפי הכאבים של הפיברומיאלגיה עולים לשכיחויות שאפילו לא הכרתי מאז שהסתיימה התקופה הקשה הראשונה (לאחר שנה בערך מהתפרצותה של המחלה). אין יום בלי התקפים. אין יום בלי התקפלויות. אני מחמיץ עוד ימי עבודה בגלל זה (מה שפוגם מאוד במשכורת הכמעט-בלתי-קיימת-שלי), ומנסה מאוד שלא להחמיץ ימי לימודים - בינתיים, לפחות זה נעשה בהצלחה. הלחץ בלימודים עולה - יותר עבודות להגיש, יותר חומר ללמוד, רמת הקושי עולה. אני עדיין מצליח להנות מזה, ספציפית. הדבר היחיד שמחזיק אותי זה הידיעה שאני סוף-סוף בבית. שאני ישן ומתעורר לצד זוגתי האהובה. וזה דבר גדול מאוד מבחינתי.

אז למה אני לא כותב? זמן זו סיבה מתבקשת, או ליתר דיוק המחסור האדיר בו.
אפילו את המחשב שלי, שה-BIOS קרס בו לפני שבועיים, עוד לא הספקתי להביא לתיקון. אני לא מספיק לעשות חצי ממה שאני רוצה. חלק מהעבודות ללימודים נעשות ממש ברגע האחרון, כדי לא להחמיץ מועדי הגשה. לפגוש חברים? הצלחתי להביא את עצמי ליהנות לפחות מיום העצמאות שעשינו אצל מכנס, ועוד איזה סרט חביב יומיים אחר כך (ועל כך יגיע פוסט נפרד.. אני מקווה שאחד מיני רבים). אבל זהו - החיים נמשכים. צריך להמשיך להתמודד.

אלמה כותבת על הבבונים שהיא פוגשת, ולי עולות מחשבות נוגות לגבי תרבות הדייטינג היום. לשמחתי, אני כבר לא חלק ממנה - ויחד עם זאת, תמיד מעניין לראות מה קורה ב”סצינה” שהייתי חלק ממנה עד לא מזמן (ואני מקווה לא לשוב אליה לעולם).
בתגובה לדייט המחורבן שהיה לה, כתבתי לה כך:

אין לי מילה טובה לומר על רוב הגברים היום. רבים מהם בבונים מלאים מעצמם, שלא מבינים למה נשים לא נופלות לרגליהם השעירות. לצערי - הבבוניות הזו היא לא נחלתם של הגברים בלבד. הטמטום הוא נחלתם של שני המינים, כל אחד בתחומו הוא. את חייבת להבין, שאם לא היתה דרישה לבבונים, הם לא היו קיימים. הכל עניין של ביקוש והיצע.

אלמה בתגובה, כתבה שהיא מסרבת להאמין שיש באמת ביקוש לבבונים האלה. התחלתי לכתוב לה תגובה, אבל זה פשוט נעשה ארוך מהרגיל, כפי שקורה לי לא מעט לפעמים, אז החלטתי לעשות מזה עוד פוסט קצר:

דבר ראשון ולפני הכל, צריך להבין - לא כל בבון הוא קופיף עם לב זהב, וצריך לדעת גם לברור את אלה. אני לא הייתי מרים ידיים כל כך מהר, למרות הפיתוי העז להכניס את כל המין הגברי תחת מטריה של הגדרה אחת.

מצד שני, צריך לקחת את כל הקטע הזה בצורה רגועה למדי. אני זוכר שהיתה תקופה שיצאתי עם כמה בחורות בשבוע מכמה אתרים, כדי למצוא את “האחת” וכל מה שמצאתי היה מפח נפש. הייתי אידיוט. לקחתי תקופת חופש ארוכה מכל זה אחר כך, אבל כשכבר חזרתי לזה, חזרתי בנאדם אחר. רגוע יותר. סובלני יותר (ואני לא מתכוון לזה במובן הרוחניקי).

כדי למצוא משהו טוב, צריך לתת לדברים צ’אנס אמיתי, והדרך היחידה לעשות את זה, בלי לבזבז אנרגיות מטורפות על עשרות “מועמדים”(/ות), היא לקחת את הדברים באיזי. למשל: לנסות לחזור מדייט בלי להכנס ישר לאתר ולראות אם יש משהו יותר טוב. תאמינו - רוב האנשים היום לא מצליחים לעשות את הדבר הקטן והפשוט הזה. ולמה? כי הם חושבים שתמיד הם ימצאו משהו יותר טוב! הם כבר מחפשים את הדבר הטוב הבא, עוד לפני שמצאו את הדבר הטוב הנוכחי.

לגבי עניין הביקוש - ‘צטערת, אלמה - הגיע הזמן שתאמיני. לא כולן כמוך. יש הרבה פריחות שמחפשות את ה”אייל גולן” שלהן, כפי שהגדירה זאת זוגתי מוקדם יותר היום. יש הרבה שמחפשות את הבבון. אני מבטיח לך, שאם נשים היו יותר עקשניות לגבי איכות הגברים שהן מחפשות, גברים היו נעמדים על הרגליים האחוריות עם לשון בחוץ, ורק מחכים לליטוף.
אם יש משהו שלמדתי בקורס האחרון בשיווק, הוא האמת הפשוטה הזו: אם אתה רואה מוצר מסוים בכל מקום שאתה נמצא בו, ככל הנראה שיש לו ביקוש בסביבה שלך. אולי לא על ידך - אבל זה המצב.
הדוגמא שלי לזה, למשל, היא כל מה שקורה עם ה-TV: אני לא מבין איך אנשים צורכים את ה”תרבות” הזו בישראל. קשה לי להאמין שיש כל כך הרבה אנשים מטומטמים - אבל עובדה - יש ויש כאלה שמתמכרים ל”אח הגדול” ולדומיו. אני מרגיש שמרמים אותי עם התוכן הזה ב-TV, וזו הסיבה שאני הפסקתי לצרוך אותו ממזמן, אבל זו בחירה שלי, בראש ובראשונה.

העניין הוא, אלמה, בשורה התחתונה - שאין לי הרבה מה לחדש לך בנושא: כל עוד לבבונים יהיה ביקוש, הם ימשיכו להסתובב בינינו.

אז זהו.. נגמר סימסטר א’.
ועכשיו - למבחנים. לשמחתי, בשל פטורים במתמתיקה, אין לי יותר מדי מהם (רק 5, אחד מתוכם כבר עברתי בשבוע שעבר, בזמן הסימסטר עצמו). בינתיים, אני חייב לסכם שהלימודים האלה הם בדיוק מה שציפיתי מהם - כיף לא נורמלי. אני ממש נהנה מזה. המרצים ברמה גבוהה, רוב הסטודנטים שבכיתה שלי הם בסדר,והדגש הוא על רוב - כי יש כאלה שאני בחיים לא אבין מה הם עושים בתואר הזה. אבל על כך בהמשך.
בינתיים, הפכתי לחצי גורו בכיתה, גורו של סיכומים. זה ממש משעשע אותי, כי אפילו לא ידעתי שאני כזה. הסיכומים שלי הפכו למצרך המבוקש ביותר בכיתה. אלה שנכתבו בתחילת הסימסטר בכתב יד, נסרקו והועלו לפורום של הכיתה, והיו יחידי סגולה שגם ביקשו וקיבלו אותם ישירות למייל שלהם. אחרי 6-7 שבועות, הבנתי שקל לי יותר לעבוד ישירות על הלפ טופ, והתחלתי לחבר אותו בכיתה, להקליד ישירות עליו, ולפני שהחבר’ה בכיתה הספיקו לומר “ג’ק רובינסון” - כבר היו להם את הסיכומים בתיבת המייל שלהם.
בתור מאמין גדול של חופש מידע, אני תמיד שמח לחלוק את המידע שלי עם אחרים, במיוחד אם הוא יכול לעזור.
כרגע, בכל מקרה, אני מקבל כל מיני בקשות לקבל קבצי סיכומים נוספים. אני חייב לומר, שמעבר לשעשוע שבדבר, אני ממש מרגיש מוחמא מזה. אני רחוק מלהיות גאון הדור (גם רחוק מטיפשות, אבל על זה יעידו ויהללו אחרים - לא אני), אבל אנשים ממש “תופסים ממני” שם, בגלל התארים הקודמים והניסיון שלי (לרובם זה התואר הראשון שלהם, גם אם תכל’ס הם אנשי שיווק או בעלי תפקיד ניהולי כבר במשך כמה שנים).
לפני שבועיים-שלושה, “הקמתי” איזו קבוצת לימוד. אספתי 3 חבר’ה שנראו לי רציניים מספיק, ולא פחות חשוב מזה - עם ראש טוב, כאלה שבאמת רוצים להשקיע בלימודים מצד אחד, וגם יחסית מהירי תפיסה מצד שני. נשמע אולי קצת מתנשא, אבל בתכל’ס, הגעתי לרופין כדי ללמוד ולהצליח. אני זקוק לאנשים שיאתגרו אותי, לא ש”יסחבו” אותי למצולות איתם. אז כשהיו כאלה שביקשו ללמוד איתי למבחנים, הסברתי לחלקם שאני פשוט כבר לומד עם קבוצה אחרת. ושוב - אני ממש משתדל לא להתנשא, אבל הלימודים יקרים מדי וחשובים מדי מכדי שאני אזלזל בהם.
מה שיפה זה, כאמור - שרוב הסטודנטים בכיתה שלי הם באמת בסדר ואין להם בעיה לחלוק מידע ולעזור. לצערי, לפני 3 ימים, בהרצאה האחרונה בשיווק, נתקלתי גם בכאלה שלא ברור לי מה הם עושים כאן - הם התחילו להתלונן על כמות החומר שעליהם ללמוד למבחן, אחרי שהמרצה כמעט האכיל אותנו בכפית עם מבחן דוגמא, שבו הוא הסביר איך המבחן ייראה בדיוק (!), וכמעט הסביר איזה שאלות יהיו במבחן (והאמת שהוא אפילו נתן 2-3 שאלות מתנה מראש, שאנחנו נצפה להן). ראיתי שלמרצה היה ממש קשה לעשות את זה, כי הוא באמת מרצה ברמה גבוהה מאוד, וזה גם מה שגורם לי לאתגר ולרצון להמשיך ללמוד אצלו (כבר ביקשתי ממנו להיות מנחה שלי בסמינר בשנה הבאה). אני ממש לא מבין את הסטודנטים האלה - לאן הם חושבים בדיוק שהם הגיעו? הם חושבים שהם חוזרים על כיתה ג’ שוב? מה הם רוצים? זהו תואר ראשון למנהלים, אנשים! קחו ת’עצמכם בידיים ותתחילו להשקיע. בתור הסטודנט היחיד(!) שממש השקיע כל הסימסטר (הגשתי את תשובותיי ל”תרגילים מחשבתיים” שהמרצה נתן לנו מדי שבוע, למרות שהם לא היו תחת חובת הגשה - רק בגלל שכל הקורס הזה באמת עניין אותי, ולאו דווקא בגלל החננה שאני), אני מסתכל מהצד ותוהה על מה כל המהומה. נכון - הקורס הוא לא קל, יש הרבה חומר לכסות, ויש עכשיו עבודה לא קלה להגשה, שלוקחת די הרבה מזמני. אבל אין לי איזה יכולות על-טבעיים - אני רק משקיע כמו שחשבתי שאחרים ישקיעו. המרצה עצמו, שלשמחתי מאוד מאושר ממני, כבר ציין בפניי ש”הלוואי שהיו לו עוד סטודנטים כמוני”. אחלה מחמאה ממרצה שהוא מרצה בכיר ברופין. כיף לדעת שמעריכים השקעה כזו. בקיצור - אני מניח שאני אמשיך לעזור למי שאוכל עד רמה סבירה, אבל אני לא מתכוון לסחוב על הגב שלי סטודנטים שחושבים שהתואר הזה הולך להיות “קלי-קלות”.

הזמן ממש טס, כשנהנים..
[טוב, לא היה ממש ציני, כמו שחשבתי שיהיה. תתבעו אותי ]

בימים אלה, לא ניתן להפריד בין המשבר הכלכלי לבין חוסר היציבות השלטונית, וההכנה לבחירות שיגיעו בעוד כחודשיים. לא רק בגלל שאנחנו נרדפים ע”י כותרות רבות מכל ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו או מאמרים ברשת, אלא בגלל שאנחנו חיים מציאות הזויה למדי, שבה מצב הכלכלה בישראל נתון בידי אנשים בלתי מקצועיים בעליל, שכל מה שמעניין אותם זה הכסא שעליו הם יישבו בעוד חודשיים, ובטח לא האזרחים, שאיבדו כל כך הרבה מכספם בחודשים האחרונים.
כמי שמכריז על עצמו כא-פוליטי בעליל, אין ספק שכל הדברים האלה שנאמרים ע”י אותם פוליטיקאים, בעיקר עושים לי כאב ראש. הבעיה היא, ששוב ושוב אני מקבל הוכחות לזה שזיכרון העם שלנו קצר מאוד. אם שום דבר לא ישתנה באופן קיצוני, בעוד כחודשיים ביבי נתניהו הולך להיות ראש הממשלה שלנו. אותו אדם שהביא אותנו עד הלום, שהרבה בגללו אותו כסף “הלך לאיבוד”. מי שמאמין לנתניהו כי הוא לא אחראי לבלאגן ששורר פה, הוא בטח מאלה שגם מאמינים שאותו “קומץ” של אוהדי בית”ר הוא באמת קומץ. ועדיין - יש לי הרגשה שיש לא מעט כאלה.
אתמול התפרסם מעין “עימות כלכלי” בעיתון כלכליסט, בין שלושת המועמדים לראשות הממשלה: אהוד ברק, ציפי לבני ובנימין נתניהו. דבר ראשון - אין לי מושג למה עדיין מציגים את ברק כמועמד לראשות הממשלה. חשבתי שכבר התגברנו על זה, ועברנו הלאה. כנראה שלא. ציפי לבני היא גמגום אחד גדול בכל מה שקשור לעתיד מדינת ישראל. אבל בימים אלה, אני מעדיף בדיקה ואולי מעט גמגום, על ביטחון עצמי מופרז, כפי שצוטט מר נתניהו אתמול במילים אלו:

“הצעדים הקשים שנקטנו בעבר נכפו עלינו כדי להציל את המשק ואת הכלכלה בישראל מקריסה.
הודות לצעדים אלה, המשק צמח ויצא ממצבו הקשה. מה שדרוש לכולנו היום הוא יוזמה ויצירתיות, שהוכחנו בעבר שאנחנו מסוגלים להן.
אם נזכה לאמון הבחור, נעשה זאת שוב בהתאמה למשבר הכלכלי החריף ששורר בעולם כיום, הדורש דווקא בשעה זו פתרונות יצירתיים”.

והנה כמה שאלות שלא נשאלו מתוך הציטוט הזה:
- מר נתניהו, אתה רציני??? “המשק צמח ויצא ממצבו הקשה”???
- “נעשה זאת שוב בהתאמה למשבר הכלכלי”?? - תשמע, אני לא יודע איך לספר לך, אבל לתת פתרונות לשנתיים, ואז להפוך את הכל על פיו, זה לא ממש פתרון. גם אני יכול לתת הצעה, לבדוק על חשבון כל האזרחים אם היא עובדת, ואז לומר שזה לא בדיוק מה שהתכוונתי אליו, ולעשות בדיוק ההיפך.

בימים אלה, כפי שידוע לחלקיכם, חזרתי לספסל הלימודים, ואני לומד ב”רופין” תואר במנהל עסקים (בתכנית BA למנהלים). אחד הדברים המדהימים שאני רואה לאחרונה, הוא השינוי הנפלא שעובר על האקדמיה. אם לפני 6 חודשים ופחות, הייתי קורא מאמרים כלכליים ושיווקיים רבים, אשר היו בטוחים בעצמם באופן מופרז, היום אני לא רק קורא מאמרים שהם מסוייגים בהרבה מקודמיהם, אלא גם רואה מרצים שהם מסוייגים בדבריהם. על אף שהם נראים עדיין בטוחים באופן העברת החומר הנלמד, אני שם לב לניואנסים קטנים ומעניינים: כמעט כל משפט שלהם, כל נושא שנלמד, מקבל הערה קטנה בסיום שמתחילה במילה “למעט”. כמי שכבר למד קורסים בכלכלה ושיווק בתואר הנדסת תעשייה וניהול בעבר, אני רואה שינוי חד מאוד בעניין זה.

שלא תבינו לא נכון - אין לי תלונות על כך. להיפך. להיות חלק ממה שעובר על האקדמיה בימים אלו זה משהו מרתק מאוד. גם אם לא מדובר בשינוי אמיתי, אלא זמני בלבד (כפי שהעיר על כך חבר, אתמול בערב), על מנת להתאים את הקורסים להלך הרוח הציבורי, וגם אם בעוד שנה-שנתיים הם יחזרו לדבר באופן מופרז לגמרי, ויוכיחו בצדקת דרכם את אלה שניסו לשנות את משנתם, אני אסתכל אחורה בחיוך ואקח איתי את הספקות שלי.

בכל מקרה, כרגע, אני מוציא מכל זה את המקסימום.

השבוע זה קרה.
אני מניח שזה רק היה עניין של זמן. ידעתי שאני עומד להעמיס הרבה על הגוף שלי. אפילו כבר כתבתי על זה לפני איזה פוסט או שניים. לא היה יום אחד בשבועיים הקודמים שקמתי מאוחר מ-5:50 בבוקר וחזרתי הביתה לפני 19:30. ואני כולל גם את ימי שישי בבוקר. דווקא הלימודים, הם אלה שגורמים לי ממש להנות. תחום השיווק ממש מרתק אותי, ולא רק התחום הזה. שתי עבודות שהגשתי למרצה שלי לשיווק עד עתה, קיבלו פידבקים מטורפים! הוא אפילו כתב, ואני מצטט מתוך המייל שהוא שלח אליי:

“הניתוח שלך מרשים ביותר. תענוג לקרוא את הדוח שלך ולראות את מידת רצינותך בקורס.
שמחתי במיוחד לקרוא את הסיכום שלך ולראות כמה ניתן ללמוד מתוצרים של ניתוח מעין זה.
אבקשך להביא לכתה דוח זה כדי שנוכל להראות לשאר הסטודנטים כיצד אמור להיראות דוח זה ומהי משמעותו במונחים עסקיים”.
כל הכבוד!!!

אין ספק שפידבקים כאלה גורמים לי להרגיש נהדר. מי לא היה מרגיש ככה אחרי הסופרלטיבים האלה?

אבל ביום ראשון, הגוף שלי קרס תחת המעמסה הזו. אחרי 2 לילות נטולי שינה בסו”ש, בלילה שבין ראשון לשני, התחלתי לחוות רעידות בכל הגוף, חום, בחילות ועוד כל מיני הפרשות שאני אחסוך מכם את תיאורן. אפילו יומיים של מנוחה (בשני ושלישי) לא הצליחו להחזיר לי את כוחותיי, והיום, כשניסיתי לחזור לעבודה, קרסתי שוב, אחרי 3 שעות בלבד. על שרירי הרגליים שלי, שבקושי סוחבות אותי בימים אלה, אין בכלל מה לדבר. משככי הכאבים בקושי עוזרים. אני מתקפל מכאבים כל הזמן. לעלות במדרגות הופכת למשימה משוגעת לחלוטין, ואפילו הליכה מהמיטה לשירותים מוגדרת כמשהו כמעט בלתי אפשרי.

מחר אני מסיים את הקורס בן שלושת השבועות ב-orange (הם אשכרה מתכוונים לארגן לנו תעודות סיום קורס..). ביום ראשון אני מתחיל את המשמרת ה”רצינית” הראשונה. האמת? המשמרות שנתנו לי לשבוע הבא הן מעולות! מלבד יום ראשון, בו אני אמור להתחיל בשעה-הלא-שפויה-8-לפנות-לפנות-בוקר, באמת שאין לי על מה להתלונן. 3 המשמרות האחרות שלי מתחילות בעיקר ב-12 בצהריים, מה שיאפשר לי לנוח כמו שצריך ברב הזמן. ועדיין - אני מפחד. מפחד ממה שקרה לי השבוע - האם זה סימן מקדים? אני הרי לא יכול שלא לעבוד בשנים הקרובות רק בגלל שאני לומד, לא משנה כמה אני נהנה מהלימודים. בגיל 34, אין לי את הפריבילגיה הזו. האם הבחירה שלי נכונה? האם הגוף שלי יצליח במשימה הזו - לעבוד וללמוד, גם אם אני אעבוד רק ב-60% משרה? המחשבות האלה לא מפסיקות לרוץ לי בראש.

כן - הספירה לאחור הסתיימה, והיום זה מתחיל.
היום, יום ראשון, ה-26.10.08, אני מתחיל קורס בעבודה החדשה שלי. נשמע נורא בומבסטי, נכון? אז זהו - שלא. אחרי יותר מ-8 חודשים ללא עבודה, אני מתחיל היום לעבוד באורנג’, אחרי שחתמתי איתם על חוזה עם התחייבות לשנה (כל דבר הם דורשים התחייבות, הסלולריים האלה) בחודש שעבר. העבודה היא לא בדיוק הלהיט החדש בשוק, אבל יש בה גם יתרונות, שאותם אני אפרט בהמשך.
כפי שכבר אולי שמעתם, אורנג’ הודיעה לא מזמן, שהיא מתחילה להכנס לתחום ה-ISP ומעין “חנויות” תוכן. החברה מגייסת כבר קצת יותר מחודשיים אנשי שירות לקוחות, כאלה ש”ירימו” את כל העסק הזה של מוקד ISP. לשמחתי (או לצערי, עוד לא ממש היתה לי ההזדמנות לבדוק את ההחלטה הזו לעומק), נבחרתי להיות חלק מהמערך הזה, אחרי יום ראיונות משעשע למדי, שבו לקחו חלק לא מעט צעירים חסרי ניסיון כלשהו בעולם הרשתות. לומר שהרגשתי באותו יום כמו “המבוגר האחראי” יהיה אנדר-סטייטמנט מובהק. שלא לדבר על השכר של 23 ש”ח לשעה שהם מציעים בשנה הראשונה.
רגע… שנייה.. אמרתי יתרונות, לא?
כן.. ובכן, מתברר שאני רואה קצת אחרת את העובדה שאני עומד לעבוד בחברה גדולה, באחד ממוקדי שירות הלקוחות שלהם - עבודה שנראית לאנשים מסויימים בזויה יותר מזנות.
למשל, יש הסעות. זה חוסך לא מעט כסף על דלק, חניונים וכאלה. ההסעה הקרובה היא אפילו קרובה יחסית אליי הביתה, מה שאומר שאני אקבל עוד 300 שקל לחופשי-חודשי בלי להשתמש בהם בפועל. חיסכון בדלק פלוס 300 שקל זה כבר התחלה. בנוסף, אורנג’ דווקא ידועה בחברה שמאפשרת קידומים בצורה די יפה, ואם אני לוקח את העובדה שאני נכנס למוקד חדש לגמרי, שבו אני מקווה שאני אוכל להתבלט די בקלות (כי בכל זאת יש לי לא מעט ניסיון בתחום ה-ISP, כפי שמנהל התחום הזה באורנג’ כבר טרח לציין בפניי, תודה רבה), אולי זה יעזור גם בעתיד.

אבל היתרון המשמעותי הגדול ביותר, וכאן אני נכנס למשהו אחר שלא דיברתי עליו עד עכשיו - זו משרת סטודנט. חתמתי על 60% משרה. ולמה אני רוצה משרת סטודנט? כי מחרתיים אני מתחיל את שנת הלימודים החדשה שלי, במנהל עסקים במכללת רופין, בתכנית למנהלים (ולא, תודה לאל - אני לא מתכוון להפוך למהנדל, למרות שכבר יש לי שני תארי הנדסה). בגדול, מדובר בתכנית של 8 סימסטרים, שנתיים וחצי, פעמיים בשבוע, וברור לי שאני אזדקק לזמן כדי ללמוד כמו שצריך. במקרה שלי, לפחות כרגע, אני חייב לקחת את הבריאות שלי בחשבון, ולכן אין מצב שאני יכול לעבוד גם במשרה מלאה. פשוט אין מצב.
מי שאי פעם עבד בעולם ההיי טק, יודע שהמושג “חצי משרה” פשוט לא קיים, בטח כשמדובר בזמנים בהם אנו חיים (אתם יודעים - משבר כלכלי וכו’?), ובטח כשאין לך ותק בחברה שאתה רוצה להכנס אליה. באותה מידה בדיוק אתה יכול לבקש מניות בחברה (שימו לב: לא אופציות, אלא מניות). יצחקו עליך בדיוק באותו אופן. אז הנה עוד יתרון לעבודה החדשה - 60% משרה! 4 משמרות בשבוע, בנות 6.5 שעות כל אחת (ותמיד יש אפשרות לרדת ל-50% אפילו). כבר נשמע שפוי יותר. לא משכורת שאפשר לקנות בה מרצדס, ועדיין - סבירה בהחלט יחסית לתמורה. אני מקווה…

הבעיה תהיה בעיקר בחודש הקרוב, לאורך נובמבר.
בגדול, הקורס היה אמור להתחיל כבר לפני חודש, אבל באורנג’ החליטו בדקה האחרונה לדחות אותו בעוד חודש. זה קצת מסבך את כל העסק. הסיבה היא, שהקורס הוא במשרה מלאה, והוא אורך בערך חודש. כאשר משרה מלאה היא בין 9 ל-11 שעות מדי יום. השכר הוא אותו שכר. הבעיה היא ההתמודדות של הגוף שלי עם ההתרוצצות בין העבודה ללימודים, הגשת העבודות וכל זה (למרות שלזכותם של אורנג’ ייאמר, שהם הסכימו להיות גמישים מבחינת שעות הקורס שלי אצלם, ולצאת ללימודים מתי שאני אצטרך). נכון, יש לי 5 פטורים מקורסים, אבל אלה מפוזרים על 5 סימסטרים (כלומר פטור אחד בכל סימסטר), רובם ככולם במתמתיקה וסטטיסטיקה. זה קצת עוזר, אבל לא בהרבה. סהדי במרומים אם אני יודע איך לעזאזל אני הולך לעבור את החודש הזה. מבחינתי זה לעבור בערך מ-0 ל-100 קמ”ש תוך 10 שניות, בסוסיתא. ברור לי שהגוף שלי לא יאהב את זה. ברור לי שאני אזדקק לעזרתם האדיבה של משככי הכאבים לעתים קרובות יותר, במהלך נובמבר. אני כבר רואה את הפרצוף של רופאת המשפחה שלי, כשאני חוזר אליה אחרי שבוע ומבקש: Please mam, can I have some more?

אז זהו. אין הרבה ברירות. יותר מדי זמן ללא עבודה, ומצד שני חוסר האופטימיות שלי לגבי מציאת עבודה נורמלית בעתיד הקרוב, גרמו לי להגיע להחלטה שכנראה אורנג’, בשילוב הלימודים הם הסל שבו אני אשים את הביצים שלי. לפחות לזמן הקרוב. אם הכל יעבור חלק, כל התקופה הקרובה תהיה בסך הכל “ירידה לצורך עלייה”. חשוב לי לציין, שמבחינת הלימודים אני רואה את עצמי בר מזל. זו תקופה מדהימה מאין כמותה ללמוד בה כלכלה ומנהל עסקים. אני יודע שזה לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל המשבר הכלכלי הזה עושה עימי חסד, במובן הזה. אני מקווה להוריד את הראש בתקופה הקרובה, רק כדי להוציא אותו עוד שנתיים וחצי עם ניסיון נוסף, שיעזור לי לקדם את עצמי צעד נוסף, בשאיפה שלי להשתלט על העול.. אהמ.. סליחה - להתחיל להתעסק בתחום של פיתוח עסקי (שתוק, פינקי!).

נשימה אחת רעה:
אני לא רואה או שומע חדשות (חוץ מאיזו כתבה או שתיים בעיתוני סוף השבוע). אני מקבל אותן בדרך כלל דרך גורם שלישי כלשהו, שמגיע למסקנה שאני צריך לתת את תשומת לבי לעניין מסוים.

כך זה היה גם עם אירוע הדריסה של מיטל אהרונסון בשבוע שעבר. כשאתה יוצא מבית ההורים, אתה יודע שלא משנה באיזה גיל תהיה, תמיד יעשו לך “תדריך יציאה”: “לאן אתה נוסע?”, “עם מי?”, “מתי אתה חוזר?”, “תיסע בזהירות”, ולפעמים משתרבב לו גם סיפור קטן שממחיש למה אתה צריך לנסוע בזהירות. כך זה היה ביום שני האחרון. אלא שהפעם פשוט עצרתי לרגע, והזדעזעתי. לא האמנתי כמה רוע טהור צריך כדי לעשות מעשה כזה.

למי שלא שמע, לא ראה או חי בעולם אחר, כמוני: טמבל אחד נעצר ע”י המשטרה עם שני חבריו, ביציאה מנמל תל אביב, ברכב, כשהוא מאחורי ההגה, שתוי כהוגן. המשטרה הוציאה אותו מהרכב, וביצעה לו בדיקת “ינשוף” שבה הוא נכשל. בזמן הזה, שני חבריו השיכורים החליטו “לחטוף” את הרכב. אחד מהם קפץ אל מושב הנהג, התניע את הרכב, ופרץ לכביש. הוא החל לנהוג בצורה מסוכנת, הגיע למעבר חצייה בו עברו להן באותה עת בזהירות שתי בחורות תמימות (אחת מהן הייתה אהרונסון בת ה-27). הוא פגע בשתיהן. אהרונסון נהרגה במקום. חברתה אושפזה במצב קשה. שני המטורפים ברחו ממקום האירוע, ורק ב”עזרת” החבר הראשון שנעצר, הם נמצאו ונעצרו, וכרגע ממתינים למשפטם. חבר נוטף, שככל הנראה עזר לשניים להימלט ולהסתתר, עדיין לא נמצא, והמשטרה מחפשת אחריו.

הטענה שלהם בבית המשפט כרגע היא, שהם היו שיכורים, ולא זוכרים דבר מהאירוע.
שני אנשים. שיכורים. רוצחים. “מבזבזים” חיים של אדם אחר. ועוד יש להם חוצפה לטעון ל”אי שפיות זמנית”.

עזבו את תפקוד המשטרה לרגע (או ליתר דיוק: חוסר התפקוד), למרות שיש לי הרבה מה לומר על זה. עזבו גם את כל העיתונאים האלה, ש”רכבו” על הסיפור, והציעו להקים אנדרטה באמצע רחוב אבן גבירול (”500 מטר מאיפה שרבין נרצח!”, ההשוואה הזו הרי הייתה חייבת להגיע) לזכר “כל” קורבנות תאונות הדרכים, ועזבו את כל הפוליטיקאים לרגע. כל אלה יחכו אולי לפוסט אחר.

יצא לי לחשוב על כל הסיפור הזה די הרבה בימים האחרונים, וכל פעם נעתקת נשימתי מחדש.
מה שאני לא מבין, זה איך לא עצרו את המפלצות האלה בגיל צעיר יותר? איך ההורים לא רואים דבר כזה? איך מתעלמים? הרי ברור שבחור שגדל על ערכים בסיסיים ונורמטיביים, היה מרכין את ראשו, חוטף את העונש המגיע לו (אולי צועק קצת, אולי מנסה לצאת מזה בבית משפט בצורה “לגיטימית” כלשהי), ובזה היה נגמר הסיפור. איך קרה, ששני אנשים (ואולי אף שלושה, בהנחה שהיה חבר נוסף שעזר להם להימלט), מחליטים בשנייה לברוח מהמשטרה באמצע תל אביב הסואנת? איך שני אנשים קוטפים את חייה של בחורה אחת, ועוד טוענים שהם לא זוכרים את האירוע הזה? האם חיי אדם הפכו עד כדי כך זולים בעיניהם? ושוב – איך כל זה קרה?

ברור לי שכל זה מגיע מהבית. אין לי ספק בזה. לא אכפת לי מה אומרים, כתובת כזו הייתה חייבת להיות על הקיר כבר מזמן. ואני לא מדבר על כמה עבירות תנועה קודמות. אני מדבר על דבר בסיסי בהרבה: חינוך. ערכים. זילות של חיי אדם. אלימות.
ברור לי שהילדים האלה כבר היו אלימים בעבר, וקיבלו “פרסים” על זה (לצערי כבר חוויתי מקרה כזה בעבר, לאורך שנים, ואולי יהיה לי אומץ לכתוב עליו יום אחד). ברור לי שבמקום כלשהו במוחם הקודח, הם באמת חשבו שהם ייצאו מזה ללא פגע. אבל ברור לי בהחלט, שהם אחראים למוות אלים במיוחד של נערה תמימה.

כל הסיפור הזה מצליח לזעזע אותי, ולהרעיד אותי.

נשימה שנייה טובה:
לפני שבועיים בערך, וואנדר פרסמה פוסט עגום במיוחד. לא משהו מצחיק וקליל, כפי שאני רגיל לקרוא אצלה. בין שאר הדברים, עלתה העובדה שיש לה יומולדת, ושאין לה ממש עם מי לחגוג אותו כמו שצריך. במהלך השבועיים האחרונים, מפגש בלוגרים קרם עור וגידים, על מנת לחגוג לוואנדר יומולדת. ביום חמישי האחרון בערב, גיליתי 10 אנשים טובים. אנשים באמת טובים. חלקם ויתרו על האנונימיות שלהם בחשש לא קל, והגיעו כדי להשתתף בערב הזה. אלה אנשים שקוראים את הבלוג של וואנדר נאמנה (ובצדק גמור!), והחליטו החלטה אמיצה מאוד, ומרגשת מאוד מבחינתי. 10 בלוגרים (כולל את עבדכם הנאמן), הגיעו לערב הזה.

מעבר לעובדה שאני רוצה להודות לכל מי שהיה שם (וואנדר, אלמה, שרון, נמרוד, יניב, Lizibee, מורין, עופר ואפרת), אני רוצה לומר שהיופי הזה של אנשים שמוכנים להקריב חלק מעצמם, על מנת לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר, הוא משהו שהרעיד אותי לא פחות מהסיפור הקודם, אבל מסיבות אחרות לחלוטין, כמובן.

הנה כל ההבדל, in a nutshell – חינוך. אנשים שהחליטו לעשות טוב למישהו שהם אינם מכירים כלל (לפחות רובינו לא הכרנו זה את זה ולא נפגשנו מעולם), ללא תמורה. פשוט בגלל שהם אנשים טובים.
אז מזל טוב, וואנדר! שתהיה לך אחלה שנה. אני לא יודע אם דבר כזה יוכל לקרות שוב בזמן הקרוב, אבל דבר אחד אני יודע: ביום חמישי פגשתי אנשים אינטיליגנטיים, יפים וטובים.

זו הייתה אחת ה”נשימות” הטובות שעברתי כבר הרבה זמן. דבר כזה מחזיר לך, ולו במעט, את האמון בטוב ליבם של אנשים. יש אנשים טובים ברשת.

נשימה שלישית מפחידה:
אחרי שראינו את “הלבוי 2″ ביס פלאנט אתמול בערב, התחלנו, עירא, ידידתינו נ’ ואני, ללכת לכיוון היציאה מקניון איילון. לאחר הירידה מהמדרגות הנעות, נתקלנו בעדר קטן של פרחות-ילדות (בנות 10-12 לכל היותר, לדעתי). אחת מהן זרקה זבל עשוי פלסטיק על רצפת הקניון, והמשיכה ללכת, כאילו כלום. עירא ואני הסתובבנו, אמרנו לה ש”נפל לה משהו”, והתשובה שלה השאירה אותי נטוע במקום בהלם. היא אמרה לי: “אז תרים את זה”. בכמה השניות שעברו עד שקלטתי מה הפרחה הקטנה אמרה, החלטתי ללמד את הילדה הקטנה לקח. הרמתי את הזבל שלה, הלכתי לכיוונה, ופשוט הכנסתי לה אותו, דרך הצווארון, אל גב חולצתה. כמובן, שהחברות שלה התחילו לקלל ושאלו אותי אם אני מפגר. ילדות בנות 10-12. לבושות במיטב הבגדים. אלה לא ילדות מסכנות. כפי שציינה נ’, שעובדת כבר שנים כמורה, קודם במערכת החינוך הממלכתית, והיום כמורה פרטית לאנגלית – אלה ילדות ממה שמכנים “בית טוב”. משפחות מבוססות.
ד”א – הסיפור של הפריחונת לא נגמר כאן. הדבר הבא שהיא עשתה, המטומטמת, היה לירוק ליד עירא על הרצפה בבוז. מפתיע למדי, וגם לי מי-יודע-מה חכם, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה יחפה. ושוב – כל זה, היריקה, וההתגודדות הזו, הייתה על רצפת הקניון. לא באיזו סמטת זונות באזור הבורסה.

אני מניח שאתם כבר יודעים מה מגיע עכשיו: כן, כן – המכנה המשותף. זה שאני מנסה להאכיל אתכם בכפית כל כמה פוסטים – החינוך. הרי ברור לכם מאיפה מגיעה ההתנהגות הזו. היא כולה בת 10, השרמוטונת הקטנה הזו. וברור לכם לאיזו דמות של דוגמא ומופת היא תהיה בעוד כמה שנים. חבר’ה, אלה האמהות של עוד 15 שנה. אלה הבחורות שתגדלנה ילדים. אלה הן שתבאנה את ההרס על המדינה הזו. ומה בינתיים? אנחנו יושבים שלובי ידיים, מנידים את הראש, ואומרים ש”אין מה לעשות”.

זה החינוך שהן מקבלות בבית. זה מה שהיא רואה אחרים עושים. זה מה שההורים שלה עושים. אלה הדמויות לחיקוי שלה. אלה האנשים, שבעוד כמה שנים תשמעו עליהם, שהם לא ידעו על זה שהילדה טרקה דלת על בטנה ההריונית של מורה (גם זה סיפור חדש ששמעתי רק אתמול מ-נ’), ו”איך יכול להיות?”. “זה לא החינוך שהיא קיבלה בבית”. חה! הצחקתם אותי! הכתובת רשומה על הקיר כבר עכשיו בצבעים זוהרים! והקיר נמצא מולכם! כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להסתכל (ואולי ללמוד לקרוא). אם הייתי מכיר את ההורים של הילדה הזו, הייתי מלשין עליהם לשירותי הרווחה בלי לחשוב פעמיים. לאנשים האלה אסור לגדל ילדים. פשוט כך.

ואתם יודעים מה הדבר שהכי הכעיס אותי בכל הסיפור הזה? הבעיה שלי היתה, שאנחנו עוד המשכנו ללכת, ו-נ’ ממשיכה לספר לנו כמה כל מה שהתרחש עכשיו זה דבר נורמלי לגמרי. “ככה הם מתנהגים היום”, היא אמרה בלי להבין איך עירא ואני נשארנו פשוט המומים מהסצינה הזו, דקות רבות לאחר שהסתיימה. עירא ואני פשוט לא הבנו. זו הנורמה היום?? לא פלא שאני מרגיש את עצמי בתור אאוטסיידר. אולי גם אתם לא מבינים את מה שאני מתאר פה, אבל המחשבה על זה לבד הפחידה אותי עד מוות אתמול. וכן – שוב ה”רעידות” האלה, הצמרמורות האלה בגוף.

אם זה המצב היום, אז באמת אין לי שום סיכוי למצוא בת זוג. אבל זה רחוק מלהיגמר בזוגיות. הרבה ממה שאני מאמין בו, התערער אתמול תוך כמה דקות, בגלל ילדה קטנה בת 10-12 וכמה חברות שלה, והתגובה של נ’. האם לזה אני אגדל את ילדיי?? האם אני צריך לצפות שילדה כמו זו שראיתי אתמול תחליט, בהחלטה של שנייה, להתנהג כמו ה”גיבור” שלה, לקפוץ אל מאחורי ההגה כשהיא שיכורה, ולדרוס למוות עוד הולך רגל תמים?

זהו אולי נשמע לכם מוגזם, אבל זו ההרגשה שמלווה אותי מאז החוויה הזו.

החינוך שהחבר’ה האלה קיבלו בבית הוא לא סתם לקוי. הוא דפוק מהיסוד. ההורים שלהם יוצרים מפלצות, והם מתעלמים מזה לגמרי. הם לא לוקחים שום אחריות. כי הרי ה”כתובת לא הייתה על הקיר”, ו”לא ידענו”.

_____________________________________________________

והנה לכם, בשלוש נשימות לא קצרות, התורה כולה על רגל אחת: הכל מתחיל ונגמר בחינוך. הכל. אין ולא יהיה, מי שיצליח לשכנע אותי אחרת. כל העניינים האלה גרמו לי להיות די מבולבל, אני חייב לציין.

הנה דוגמא קטנה נוספת, ד”א, שראיתי אתמול בבוקר בכנס הסטודנטים של תחילת השנה, של מסלול ה-BA למנהל עסקים למנהלים ב”רופין”:
במהלך הרצאה קצרה על אתר האינטרנט של המכללה, התחילה “טיילת” פנימה והחוצה מהאולם, תוך סגירת הדלתות ופתיחתן ברעש, שוב ושוב. אלה דברים שנעשו ע”י סטודנטים שכבר למדו במוסד הזה, ולכן מכירים את כל מה שיש להכיר על האתר הזה. ובכל זאת, מאנשים שמציגים את עצמם כ”מנהלים”, הייתי מצפה לקצת יותר. קצת יותר נימוס, למשל. אם לא כלפי שאר הסטודנטים שלא מכירים את האתר (כמוני), אז לפחות כלפי המרצה. זה היה פשוט מגעיל.
אני מאוד מקווה שהלימודים שלי בקרוב לא יתאפיינו בדבר דומה, ושהמרצים יהיו קשוחים מספיק על מנת לא לאפשר לסטודנטים לצאת ולהיכנס לכתה/אולם כאוות נפשם, בזמן הרצאה.

קל לנו להאשים את מערכת החינוך, ולמרות שיש בה המון פגמים, הבעיה היא עמוקה בהרבה. פתאום בימים האחרונים התחלתי להבין מה זו אלימות בבתי הספר שכולם מדברים עליה.

אני עדיין טוען שצריך לפטר מאות מורים בלתי ראויים, ושצריך להתחיל “לחנך” את התלמידים לערכים ואהבת האדם (ותעזבו אותי מאהבת המולדת או הדגל – למולדת אין זכות קיום, אם אנשים בה רוצחים אחד את השני ללא אבחנה) – דבר שמערכת החינוך נועדה לו מלכתחילה. ההרגשה הזו אפילו התחזקה אצלי בשבוע האחרון.

אבל יש גם עובדה חד משמעית וכואבת, והיא: אנחנו דופקים את החינוך של הילדים שלנו. אנחנו. לפני הכל. אם אכן זו הנורמה של שתי הנשימות – הרעה והמפחידה – ואם אכן דווקא אותם אנשים טובים, הם אלה שמהווים “זן נדיר”, אז מבחינתי באמת אפשר להתחיל לארגן טופס טיולים והחזרה מסודרת של המפתחות.

תעצרו את העולם. אני רוצה לרדת.

אני מרגיש קצת עייף מכל מה שקורה בחג הזה. אולי זה בגלל שאני יוצא כמעט כל ערב, ובסופו של דבר זה גם קצת משפיע על השרירים שלי.

בחג הזה התחלתי ללמד אמא של חבר איך לגלוש ולהשתמש באינטרנט ובמייל. לשמחתי, מאחר והיא לא הכירה דפדפנים קודמים, יש לי העונג “לעצב” את אישיותה האינטרנטית בצורה שאני רוצה, וכך התחלתי לעבוד איתה עם שוא”ש, אבל תוך הסברים קצרים על יתרונותיו מול IE. לא נכנסתי לעומקם של דברים, אבל המסר הועבר, ואני שמח על כך. מעניין לראות איך אנשים מבוגרים אינטליגנטיים מגיבים לעולם המחשבים. יש פחד מצד אחד, אבל הרבה רצון ללמוד מצד שני, וזה דבר שבהחלט משפיע לטובה על הלימוד. הלוואי שחצי מהתלמידים שלי בטכניון בזמנו, היו מקשיבים ומתרגלים כמוה. יותר מזה - הלוואי וחצי מהם היו מבינים כמוה. זה נפלא לעזור לחבר טוב, אבל זה גם נהדר לשבת וללמד. הרבה זמן לא העברתי “שיעורים” וזה חזר אליי בצורה נורא טבעית.

בחג הזה היה לי סו”ש מלא ילדים: בשישי אחרי הצהריים, הייתי מוקף בזוגות חברים של עירא אצלו בבית, כולם עם ילדות קטנות שהתרוצצו סביב. זה הי משעשע ומרענן לראות ילדות משחקות אחת עם השנייה ורצות בגינה בלי לפחד. אפילו פתחתי שני בקבוקי “ורוד” 2006 של ויתקין לכבוד האירוע. מוזר היה לטעום בקבוק אחד ולהנות ממנו מאוד, ולטעום בקבוק שני, מאותו קרטון, שהיה באותם תנאים בדיוק במרתף שלי, והיה קצת מעבר לשיא שלו (למרות שעדיין בהחלט שתי). נראה לי שבקרוב אני אאלץ לגמור את הבקבוקים האלה. יש קונים?

באותו ערב, החזקתי בידיי תינוקת טרייה של ידידתי ע’, תינוקת שנולדה לפני כחודש במשקל של קצת יותר מ-2 קילו. להחזיק את היצור הרך והמדהים הזה בידיי, היתה הרגשה נפלאה. היא אפילו היתה מאוד רגועה בידיים שלי! הרבה זמן לא הרגשתי כל כך הרבה חום (ולא, היא לא פלטה עליי, לפחות לא לפי מה שראיתי..).

בחג הזה גם חוויתי בפעם הראשונה בחיי טקס של הטבלת תינוק, אצל חבר שהכרתי דרך עירא. בנו הבכור נולד לפני כחודש וחצי, ומאחר והמשפחה היא נוצרייה יוונית, הטקס נערך בכנסייה היוונית בחיפה. אין ספק - זה היה מרגש מאוד מבחינתי. הבעיה היחידה היתה הקטע של העמידה במשך למעלה מחצי שעה, שדי גמרה לי את הגב והרגליים. בסיום הטקס, נשלף הסירופ כדי לעזור לי. לקח לו כמעט שעה לעבוד, אבל כשזה קרה, הצלחתי להירגש ולהנות ממש מהסעודה החגיגית שנערכה אחרי הטקס. המשפחה שכרה מסעדה לאותו ערב, שבה הוגש מכל טוב: סלטים מגוונים וטעימים, בשר מצויין (גם כבש וגם פרגית), פירות ים (קלמארי ושרימפס), שתייה קלה לרוב, ולא פחות חשוב מזה - המון בקבוקי עראק נשפכו שם כמים. בקיצור - הרבה זמן לא היה לי יום שבת חגיגי כזה. אין לי מושג אם החבר הזה קורא את הבלוג הזה, אבל אם כן - אני מאחל לו ולמשפחתו המורחבת החדשה המון בריאות ואהבה.

בחג הזה הספקתי לפגוש חברים, וללכת גם ביום חמישי לפסטיבל ICON, שממנו יצאתי עם.. נכון - עם ספרים. 9 מהם. איזו טעות. אסור לי להכנס למקומות האלה. אבל המחירים היו באמת טובים והמבצעים… טוב, נו. עכשיו באמת אין לי יותר מקום לבגדים. ועוד היום התקשר אליי אלי מ”ינשוף“, ביקש את עזרתי בחנות ביום שישי הקרוב, ונזכר שבפעמים הקודמות שעזרתי לו, הוא שכח “לשלם” לי באמצעות ספרים (זו היתה דרך שחוסכת את כל הניירת הזו ושכר המינימום שהיה מביא לי עוד 60 שקל על חצי יום עבודה). הסברתי לו כרגע שנראה לי שאני אוותר על ה”תשלום” ואדחה אותו למתי שאני באמת אזדקק לו. בינתיים, אני אשתדל להגיע ביום שישי בצהריים, אחרי כנס הסטודנטים של רופין, כדי לתת כתף.

החג הזה עוד לא נגמר.. הערב מצפה לי חוויה קשה ב-NG (שעליה תוכלו לקרוא בימים הקרובים) ומחר יש גם מנגל “שאריות” אצל עירא.

קשה, קשה…