איזה שבוע זה היה…
ביום חמישי שמתי את פעמיי לכיוון גן הפקאן, לאחר תיאום מראש, כדי לדבר עם רב הבית של המקום, שהומלץ לנו רבות עליו (ולא רק ע”י בעלי המקום, אלא גם ע”י מישהי שלומדת איתי, שעשתה את החופה אצלו לפני כ-3 חודשים). בשעה 20:00 בערב הגעתי למקום.
הערה קטנה: אני מדבר הפעם בלשון יחיד, לצערי, בגלל שזוגתי היתה חולה במהלך השבוע, במה שנקרא בפי כל היום “שפעת החזירים”, ונמע ממנה להגיע.

אז כאמור, הגעתי, פגשתי את הרב בכניסה למתחם, כשקופסא גליל מקרטון, של גלן פידיך 12 שנה בידיו (בשלב מאוחר יותר התברר, שהוא מחזיק את הכתובה בפנים - אחלה רב זה!), וחיוך רב על פניו (סליחה על משחק המילים. זה פשוט התבקש). הצגתי את עצמי, והתיישבנו לדבר. מעבר לעובדה שהאיש באמת נחמד מאוד, והסביר לי בצורה מאוד יפה את מה שעליי לעשות בזמן הקרוב - פירוט בהמשך - מאוד התרשמתי לטובה מהרצון שלו לעשות טוב לאחרים. שמו הוא הרב מנשה דב שוורץ, רק אשכנזי, והוא עומד בראש עמותת “אור מנחם”, קבוצה של אנשי משרד הביטחון לשעבר, התורמים מכספם למען ילדים חולים, בעיקר במחלקות הילדים של בי”ח תל השומר. הרב שיחתן אותנו, ככל הנראה, לא לוקח שקל לכיסו מהחתונה, ואנו מוזמנים לתרום כאוות נפשינו לעמותה. זה דבר מאוד אצילי ונעלה בעיניי, וזו עוד סיבה לא “לתרום” את הכסף לממסד הרבנות האורתודוכסי.
להמשך »

אז מה היה לנו השבוע, מלבד כמה אירועים מצערים, היו כמה ידיעות שעבדכם הנאמן ליקט עבורכם, בעיקר כדי לתת לכם עוד נקודת מבט נפלאה על העולם שלנו:
נתחיל עם החרדים, כי באמת שאי-אפשר בלעדיהם. השבוע הם כבשו את תחתית רשימת הזכאים לבגרות של משרד החינוך. וזה מה שיש למזכ”ל איגוד הישיבות החרדיות, שלמה ברילנט לומר להגנתו:

“זו שיטת חינוך שנקבעה מלפני 50 שנה על-ידי גדולי ישראל, שאמרו שלא עושים מבחן בגרות… לכן כשמתחילים לגעת לנו בחינוך, זה מתחיל להסתבך. בציבור החרדי רגישים מאוד להתערבות. מבחינתנו זו שיטת הסלמי - ברגע שנותנים למישהו חיצוני כמו משרד החינוך להתערב - תהליך הנגיסה עולה ועולה. ואז יום אחד אתה מגלה שמשרד החינוך מנהל אותך. זו הסיבה ששמים חסמים. יכולנו לשחרר, אבל כיוון שמרגישים שהחינוך שלנו טוב ויש רמת ידע מצוינת, אז לא רואים צורך שיתערבו לנו. ככה חינכו אותנו גדולי התורה שלנו, ואנו פועלים על פי מה שחינכו אותנו. למה שואלים למה הרב אמר ככה או אחרת, אלא פועלים לפי דבריו”

אני חייב לציין שזה מסביר כמה דברים לגבי אותם “גדולי ישראל”. אה, כן - וגם לגבי החינוך המצויין שלהם, שאני בטוח שהם מיישמים מדי יום, כמו “ואהבת לרעך כמוך”. אני מניח שלזה הם קצת פחות “רגישים”…

נעבור רגע לחדשות מן העולם:
מגיש בטלוויזיה בבראזיל בשם וואלאס סוזה, התקנא השבוע ברייטינג של דודו טופז מאז מעצרו של האחרון. כתוצאה, הוא החליט להזמין 5 מעשי רצח, שישודרו בפריים-טיים, בתוכניתו (הגרסה הברזילאית ל“פגוש את העיתונות”?).

בסוריה - גם הם מתקנאים במה שקורה במדינת ישראל. לראייה - משק החשמל קורס, וחברת החשמל הלאומית יוזמת הפסקות חשמל. כל זאת בשל “הזנחה, חוסר תכנון והיעדר תקציבים”, כמצוטט מטמק”א. נשמע לכם מוכר? לא במקרה! לפחות יש להם “שר חשמל” (אני מת לראות איך זה מופיע על כרטיסי ביקור..). אני מניח שזה במקום ועדי העובדים שלנו. ונחשו מי בא לעזור? הטורקים, כמובן. לסורים הם יספקו חשמל, לישראל הם יספקו מים, וביחד תהיה לנו אחלה מסיבה.

ונסיים בחדשות מקומיות מתחום הכלכלה:
הנגיד סטנלי פישר מסביר איפה משקיע בנק ישראל את יתרות המט”ח העצומות שצבר:

“זה כמו הנוסחה הסודית של קוקה קולה”

(כלכליסט, 12.8.09)

כדי לפרש את המשפט האלמותי הזה, יידרשו שנים של ניסויים בקוקה-קולה ובכלכלה גם יחד. בואו רק נאמר, שבנק ישראל יכול להתחיל לדמות את עצמו למנטוס….

עידוק כבר הקדים אותי אתמול עם הפוסט שלו בנושא, אחרי שאני התעכבתי על דברים קצת פחות משמעותיים, אבל לאחר איסוף כתבות קצרות מטמקא מהשבוע האחרון, הנחתי שיש לי עוד מה להוסיף. עוד קצת אש למדורה לא הזיקה מעולם לאף אחד (אלא אם כן היית מכשפה..).

אז נתחיל במהומה החדשה של התערוכה של מדעטק בחיפה: התערוכה המדוברת, שמציגה גופות משומרות לצורכי מדע/בידור/בריאות/סנסציה (מחקו את המיותר), יצרה כותרות בכל מקום בה היא הופיעה. בדרך כלל, לא היו אלה כותרות מחמיאות במיוחד, בעיקר בגלל שומרי הדת והמצווה אשר “הזדעזעו עד עמקי נשמתם” מחילול הקודש הזה. מצידו השני של המתרס יושבים המצדדים בזכויות האדם, וזועקים על שימוש בגופות של אסירים שהוצאו להורג בידי ממשלת סין. האמת - אותם אני מבין קצת יותר.

הדת, איכשהו תמיד היוותה שק איגרוף נהדר עבורי. אני אפילו לא צריך ממש להתאמץ בשביל זה. הרבנים ההזויים, האפיפיורים שמסתבכים בלשונם, או מי מנציגיהם, עושים את עבודתם נאמנה בשבילי, כך שכל מה שיש לי לעשות זה ללנקק אליהם. הם כבר יידעו לעשות מעצמם מטעמים. עו”ד אביעד הכהן (בין השאר פרשן לעיתון “ישראל היום̶ מצליח, בלי להאריך מדי בדיון, להעלות כמעט מיידית את חוק גודווין. איכשהו, המילה “נאצים” תמיד תעלה בנו משהו שאנו נסלוד ממנו. הבעיה היא, שככל שמשתמשים בביטוי הזה, ככל עושים לו עוול גדול יותר. הנאצים, והיטלר בראשם, היו השטן בכבודו ובעצמו. שימושם בכל דוגמא ודוגמא לעוול אנושי, גורמים לזילות של המושג, ולריכוכו.
הנה ציטוט ישיר מהמכתב של כהן, בנושא התערוכה, הישר מהטמקא הקרוב לביתיכם:

“האם, להבדיל, מישהו היה מעלה על דעתו שהצגת חלקי גופות של יהודים שנמצאו במחנות ההשמדה, באחד ממוזיאוני השואה, שתכליתה לזעזע את המתבונן, הייתה מתקבלת בשלווה במדינת ישראל?”

הבדיחה הגדולה היא, דווקא המשפט המקדים לציטוט זה:

“במדינה יהודית, שכבוד האדם הוא ערך מרכזי בה, אין זה ראוי שייעשה שימוש, לשם הנאה גרידא, מחלקי גופות”

כבוד האדם הוא ערך עליון פה? ממתי? האם יש משהו שהחמצתי לאחרונה? אה! כמובן! כבוד האדם הוא רק כאשר האדם הוא יהודי. אחרת אפשר לקבור אותו מחוץ לגדר, לא?! גם אם הוא תרם את חייו למדינה בצבא ההגנה שלנו. ואם זה אכן כך - מה מפריע לאותם דתיים שחרדים לכבוד המת, שגם פה הם אינם ממש יהודים, לקבל את גופותיהם בתערוכה. תסכימו איתי שיש פה לא מעט צביעות בקטע הזה. אין לחרדים בעיה לזרוק את הגופות של הגויים לזבל “מחוץ לגדר”, אבל יש להם בעיה להציג את זה בפומבי.

ואם כבר דברים חביבים נוספים מעולם הדת - הנה עוד שני מקרים משעשעים יותר או פחות מהשבוע האחרון:
אוי, בנדיקטוס, בנדיקט, בֶּני - מה יהיה? אתה לא מפסיק, הא? הייתי חייב להעלות את עניין הקונדומים הזה, הא? לא יכולת לשבת בשקט, לעשות את עצמך חכם לכמה רגעים? היית חייב להוציא עוד שטות לפני שהחודש נגמר? כה אמר האיש והאגדה:

“לא נוכל לפתור את בעיית האיידס באמצעות חלוקת קונדומים. להפך, השימוש בהם רק מחריף את הבעיה”

ואיפה אומר את זה האיש? באפריקה, אלא מה? ביבשת הנגועה ביותר באיידס בכדור הארץ.
יפה, בֶּני. בפעם הבאה, אני מציע שגם תצא בתור פרזנטור של דובק: “סיגריות לא גורמות לסרטן. להיפך - הן אפילו מרפאות אותו”.
בינתיים בצרפת ובבלגיה כבר התחילו לגנות אותו. אותי דווקא מעניינת דעתו של הרב עובדיה בנושא בינתיים נראה שהוא שותק. אני לא מאמין שזה יהיה לאורך זמן.

אירוע נוסף, מראה שמתברר שיש דברים שלדתיים אין שום בעיה לקחת מהחילונים “האפיקורסים. בטמקא הציגו את “כוכב חזנות נולד”, כולל הצבעות בסמס. לשמחתינו, לפחות אצלם הולכים ישר לתכנית הגמר. היה יכול להיות משעשע לראות את צביקה הדר מנחה דבר כזה, תודו. מעניין מה מרגול היתה אומרת. אה, ומעניין גם מה מקבל הזוכה? חוזה חזנות לשנה בבית הכנסת הגדול בניו יורק?

למי שקורא את הבלוג הזה בקביעות, ועוד יותר למי שמכיר אותי - אתם יודעים כמה אני מנותק פוליטית. מעולם לא היתה לי מפלגה שיכולתי להכריז עליה כעל כזאת שמדברת אליי באופן מוחלט. אצל כל מפלגה תמיד היו לי סייגים, וזה לא משנה אם היא מהצד השמאלי או הימני של המפה הפוליטית. כל בחירות שהיו בישראל מאז 1993, היו בעייתיות עבורי, וברוב המקרים הצבעתי עבור “הרע במיעוטו”. אני מניח שגם מחר, הדבר הזה לא ממש ישתנה. השיח הציבורי מדבר על כך שאין הפעם למי להצביע. אני חושב שזה בעיקר נובע מתוך ייאוש. ההרגשה הזו שמי ומה שהיה הוא מה שיהיה, מוציאה את הרוח מהמפרשים. אז נכון - הפעם איזה פאשיסט מטורף יקבל יותר מנדטים, במקום חבורת סנילים, אבל הקהל הדתי עדיין יצביע כראש אחד עבור מועמדיהן של המפלגות הדתיות. המשותף לכולן - אף אחת לא תעמוד ממש בהבטחות שלה בשנים הקרובות.
כשניסיתי את ה”מצפן” הזה שכולם כבר בטח שמעו עליו, אותו אתר שמאפשר לך, ע”י מענה של 30 שאלות - לקבוע לאיזה מפלגה דעותיך קרובים במיוחד - התוצאה היתה שכדאי לי להצביע או למרצ או לש”ס. בואו רק נאמר שש”ס היא לא בדיוק כוס התה שלי, ולכן המחשבה היתה ללכת יותר לכיוון מרצ. זו גם הרשימה היחידה בערך, שנשארה “נקייה” מעבריינים ופוליטיקאים שמבאישים את הפוליטיקה הישראלית. מה גם שהקטע עם חלוקת ירושלים - ממש לא מובן לי בכל מערכות הבחירות האחרונות - מתי יבינו סוףסוף בעם הזה שירושלים כבר מחולקת מזמן? הרי אין לנו מה לחפש שם. אין יהודי אחד שפוי שמסתובב שם. בדיוק כמו בחברון! כמו שכבר נמרוד כתב בעבר - הגיע הזמן שתפנימו את העובדה הזו. ולגבי ההתנתקות - אני יודע שזה לא פופולרי לומר זאת אחרי מלחמה עם החמאס, אבל תודה לאל שהיא קרתה. הטילים היו מגיעים לאשקלון עם או בלי הצבא בעזה. מה שקרה הוא שפשוט חסכנו חיי אדם. כל יומיים היו נהרגים שם אנשים. היום זה כמעט לא קורה, על אף האזעקות.

אבל אז בכל זאת מגיע ביבי. האיש שהורס את המדינה הזו יותר מכל אחד אחר ב-20 השנים האחרונות. האיש שבונה על זיכרונו הקצר של עם ישראל. האיש שבונה את הקמפיין שלו על הפחדות. והבדיחה הגדולה היא על חשבונינו - כי נראה שזה האיש שהולך להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. מתברר שיש גבול כמה אפשר להישאר מנותק פוליטית, גם במצבי הנינוח. אז מה עושים במקרה כזה?
לברק אני לא יכול להצביע, כי הוא פשוט חתיכת למל”ם חסר עמוד שדרה, וחסר יכולת ניהול, שנהנה בעיקר להקשיב לקולו שלו, ולא של הסובבים אותו. מה שנשאר, זה להצביע ללבני. היא המועמדת היחידה שאשכרה הצליחה בכמה דברים בחייה, והצליחה בעיקר גם לא לדפוק כל מיני דברים על הדרך. היא אפילו היתה אחת היחידות שעמדה מול ישראל כץ, שר החקלאות במיל’, שרצה להשיג רווחים פוליטיים על גבם של גורי כלבים מאוזבקיסטן (דבר שהוסיף לה נקודות זכות בספר שלי). אבל בעיקר - וזה באמת העיקר - היא ככל הנראה היחידה שיכולה להחליש באופן הכי משמעותי את ביבי - דבר שמרצ ככל הנראה לא תוכל לעשות. אז נכון, הרשימה שלבני סוחבת על גבה בדרך לכנסת רחוקה מלהיות אופטימלית, וזאת בלשון המעטה, אבל שוב - אם אני יכול לעזור למנוע את כניסתו של ביבי לעוד קדנציה של טירוף, אני אהיה הראשון שאשמח לעשות את זה.

ולמה אני כותב את כל זה בעצם? הרי כל הניתוק הפוליטי הזה הוא מצב נוח עבורי בשנים האחרונות. אני כבר לא מתרגש מהשטויות שהחבר’ה האלה עושים, כי נראה שהם באמת עושים את זה הכי טוב בתור חברי כנסת ו”נציגי ציבור”, עאלק. הסיבה שאני כותב את כל זה, היא בגלל כמה פליטות פה מבישות שהיו אתמול לעמיתתי לקבוצת הלימוד ברופין, אשר תיקרא כאן ס’. אחרי שעזרתי לה ללמוד למבחן אשר אמור להתקיים היום אחרי הצהריים, יצאתי ללוות את ס’ למכוניתה, כאשר היא העלתה את השאלה: “למי אתה מצביע?”. הסברתי לה שככל הנראה ללבני, דבר שגרם לה להתפרץ עליי בצעקות, וכך בערך התנהלה השיחה (אני נשבע לכם שאלו ציטוטים מדויקים לחלוטין, שנאמרו ע”י אישה “משכילה” בת 39):
ס’: “אתה מטורף??!! אתה רוצה להעביר את כל המדינה הזאת לפלשתינים?”
אני: “לא את כולה, אבל כן את חלקה. אני בהחלט מאמין ב-2 מדינות ל-2 עמים. וחוץ מזה - אני מעדיף את לבני עשרת מונים על ביבי”.
ס’: “אל תהיה כזה אנטי! ביבי הוא היחיד שיכול להציל את המדינה הזאת”.
אני: “ממה בדיוק? הוא הרס אותה כבר כמה פעמים. תזכירי לי מי רצה לתת את רמת הגולן לסורים?”
ס’: “ביבי. אבל זה לא קשור..”
אני: “ומי אשם בטירוף שיש היום בכלכלה פה? מי הביא לנו את ועדת בכר ‘הנפלאה’ שהוא כל כך מנסה להציג אותה כהישג?”
ס’: “הליכוד”.
אני: “לא הליכוד. ביבי וחבורתו”.
ס’: “טוב. בסדר. אבל אתה בדיוק כמו האנשים האלה באירופה. בגלל אנשים כמוך התרחשה השואה. הם התעלמו מכל שקרה באירופה וסמכו על האירופאים, ואתה סומך על לבני?”.
אני: “ס’, דבר ראשון - אני שמח לדעת שיש מישהו שההפחדות של ביבי וליברמן עובדות עליו. מתברר שסיסמאות ריקות מתוכן כן עובדות. דבר שני - תיזהרי, כי את פולטת שטויות”.
ס’: “זה לא שטויות”.
אני: “ס’, אני בכלל חשבתי להצביע למרצ בהתחלה”.
ס’: “מה? להומואים האלה? הרי חצי מהם הומואים והחצי השני נשואים לפלשתינים!”.
אני: “תגידי - את מקשיבה למה שאת אומרת? מי מהם נשוי לפלשתינים?”
ס’: “גדעון לוי. ויש את.. את.. אה, כן! את ניצן הורוביץ’ הזה - הוא הומו!”.
אני: “גדעון לוי לא נמצא בשום מקום ריאלי. ומה לעזאזל מפריע לך שהורוביץ הוא הומו?”
ס’: “אני לא רוצה לבחור בכל הנכלולים והנדכאים האלה!”.
אני: “מה הקשר להומואים? איזה נדכאים? מה לעזאזל הם מפריעים לך?”
ס’: “טוב. אולי אני בכלל אצביע לש”ס”.

בשלב הזה החלטתי לסיים את השיחה. הגעתי למסקנה שאין לי עם מי לדבר. בחורה חילונית לחלוטין, בת 39, רווקה (ואת ההערות שלכם לגבי זה אתם מוזמנים להשאיר לעצמיכם), ומישהי שחלק נכבד בחייה עבדה בתקשורת ובפוליטיקה המוניציפלית והארצית - וזה מה שיש לה לומר להגנתה. מילים כדורבנות.

אין לי בעיה שתצביעו לביבי. אם את/ה מצביע/ה לביבי - מגיע לך. אבל מה אני אשם?? ואם כבר אתה מצביע לאידיוט - לפחות תמצא תירוץ אחד ראוי להצבעה שלך. לאו דווקא אידיאולוגי, אבל כזה שמתיישב עם המציאות. אחרת עדיף שתישאר בבית.

והנה עוד איזו כתבה חביבה, שפורסמה באותו יום בטמקא: אסף וול, האיש וההגחכה, יצא להגנת הדתיים שביקשו לסגור את “טיב טעם” בפאתי שכונת נווה שרת בתל אביב. עזבו את העובדה שבשכונת נווה שרת, בה היה לי ה”עונג” לגור במשך כשנה, היתה מעדנייה רוסית במרכז המסחרי, שבו נמכרו חזירים ועוד כהנה וכהנה דברים שהשיקוץ יפה להם. את הצביעות הזו כבר למדתי לקבל מאנשי הדת. עזבו גם את העובדה ש”טיב טעם” לא התכוונה אפילו להקים את הסניף בתוך השכונה, אלא בפאתיה. הנימוק של אסף וול הוא כזה: “חזיר הוא סמל אנטי-יהודי. הא כמו צלב קרס”. אה, וגם: “מה יספרו אותם אוכלי שינקן לבניהם בחג האורים?”.

אוקיי. בואו נעשה קצת סדר בדברים:
חזיר הוא בשר טעים, כמו כל בשר אחר, אם יודעים איך להכין אותו. לגבי ה”סמל האנטי-יהודי” - על זה אני בכלל יכול להתווכח שעות. עובדה שהרבה מאוד חרדים, במיוחד אלה המתקיימים על חשבון המדינה, דווקא רואים בחזיר דמות מודל ומופת, והם ממש משתדלים להידמות לו. לגבי מה אני אספר לבניי ב”חג האורים” (זה שכולנו, כך נראה, חוץ ממר וול - קוראים לו חג החנוכה)? ובכן, מה שאני אומר לבניי, מר וול, הוא: “קח עוד! בא לך למרוח את זה על סופגניה?”.

אין לי שום בושה בזה שאני אוכל חזיר. בדיוק כמו שאני אוכל שרימפס, קלאמרי ופרות. מבחינתי, מה שחשוב זה מידת העשייה, איכות הבשר ותו לא. לדידו של אסף וול, אני יכול להיות או “אוכל חזירים” או “יהודי”, בגלל ש:

יהודים אינם אוכלים חזיר. למה? תשאלו את מתיתיהו החשמונאי. כי יש דברים שיהודים פשוט לא עושים

ועל זה נתונה כל ה”תורה” על רגל אחת, והסיבה שאני לא מוכן לאמץ אף דת, בכל צורה שהיא: אין שום אפור. יש רק שחור ולבן, עשה ואל תעשה, ציית או תיענש. לצערי, מר וול, אין לי שום דרך, והאמת - גם לך אין - לשאול את מתיתיהו החשמונאי מה הוא חושב על כל זה. אבל אתה החלטת לדבר מפיו, כאילו היה בשר מבשרך, כאילו הוא באמת מדבר מגרונך, ואנשים כמוך, נקראים בשפה שלי, בפשטות, “הזויים”. אם הם הזויים יהודים או אחרת, זה כבר לא ממש משנה. הזוי נשאר הזוי, עם או בלי ניקוד.

מי שקורא את הבלוג הזה לאורך זמן, כבר בטח מבין שאני לא מאמין גדול בדת. יום הכיפורים לא ממש שונה בעניין הזה. אתמול קיבלתי במייל משהו בנוסח הזה:

מבחינה היסטורית, חז”ל מסבירים כי אחרי חטא העגל וניפוץ לוחות הברית, בראש חודש אלול, משה עולה שוב להר סיני. כעבור 40 יום (בתאריך י’ בתשרי – יום הכפורים) הבורא סולח (”סלחתי כדברך” ) ומשה יורד לעם ובידו לוחות הברית השניים. זהו יום שמח משום שהבורא סלח לנו, ולוחות הברית וכוחות התורה ניתנים שוב.
ביום כיפור מתגלה אור עצום שבכוחו לכפר ולמחוק את חטאינו, ובכך מאפשר לנו לפתוח דף חדש ונקי. יום כיפור נתפס כיום רציני ביותר, והנטייה היא לשכוח שמדובר גם ביום שמח, יום שהוא כפורים = כמו פורים.

אז זהו, שלא.
אני לא מאמין שאפשר “למחוק את חטאינו” במחי יד, ובטח לא במחי תפילה. אני לא מאמין שאפשר “לפתוח דף חדש ונקי” אם כל השנה פגעת באנשים אחרים, ורמסת את אישיותם וכבודם. את הסליחות צריך לומר במקום ובזמן שפגעת בשוגג. לא לחכות לאיזה יום סמלי, שכמה “חכמים” החליטו להפכו ליום הסליחות הלאומי.
נשמע מאוד בנאלי? אולי. למרות זאת, לצערי, יש לא מעט אנשים, שלוקחים את יום כיפור כאפשרות “לפתוח דף נקי” כזה, והם אינם מבינים שיום כיפור לא שווה כלום, אם כל השנה התנהגת כמו חזיר. אלה שממתינים הם צבועים בעיניי. יום כיפור הוא בדיוק סיבה מבחינתי לא לאהוב את הדת, אבל כן לאהוב את המסורת.

מה אני כן אוהב ביום כיפור?
זה לא לגמרי “סתם עוד יום”. אני אוהב את השקט של החג הזה, אני אוהב את המנוחה, את ההזדמנות לקרוא, לפעמים לעשות סיבוב ברגל בלי שענן פיח יפגע לי בפרצוף תוך כדי. אני אוהב לראות ילדים משחקים וצוחקים ביום הזה. זה נראה כל כך טריוויאלי, אבל במדינה שלנו זה כבר מזמן לא כך, בעיקר בגלל שאנחנו מפחדים. איכשהו, ביום כיפור אנחנו קצת משחררים את הפחד הזה, כי אנחנו יודעים שלילדים יש ילדים כמותם שהם יכולים לשחק איתם. על הכביש, על המדרכה וכמעט בכל מקום שהם רוצים. זה קצת מזכיר לי את הימים שבהם אני ילד (נשמע נורא זקן וממש מזמן, נכון?!), ושבהם לשחק בחוץ הייתה הדרך היחידה והבריאה לבלות את אחר הצהריים. אני אוהב שוקולד, וגם עוגות גבינה, כפי שכתבו כעוד הרבה לפניי.

זו המשמעות האמיתית של יום כיפור בעיניי.

יחד עם זאת, אם קרה בטעות, שפגעתי במי מקוראיי במהלך השנה האחרונה, ולא שמתי לב, אז אני מניח שזו בהחלט הזדמנות (ככל הזדמנות), לומר סליחה.

צום קל למי שצם, קריאה מהנה למי שקורא, וצפייה מהנה למי שחיכה כל השנה, כדי להעביר מרתון סדרות…

כה אמר האפיפיור בנדיקטוס ה-16, האיש שאחראי לכנסייה העשירה בעולם, האיש שרק כמות הזהב שתפור לו בבגדים יכולה להאכיל מדינה קטנה באפריקה:

“עזבו אתכם, באמא’שכם. משבר כלכלי?? שו משבר כלכלי?? כסף זה לא הכל, אתם יודעים. ‘אשרי הענווים והעניים’ וכאלה.. כסף זה דבר פחות ולא חשוב. אני מציע לכם שלא לבנות את החיים על בסיס העושר הגלוי לעין - כמו כסף, שאפתנות, והצלחה. הגיע הזמן לחזור ולהשקיע בדבר האמיתי: דברי האל!”

אמר - והלך להסתיר את העושר הגלוי לעין.
אולי כדאי שהוא יתחיל להשקיע בדבר האמיתי: מערכת הגנה טובה על אוצרות הכנסייה הקתולית..

(קורע, האפיפיור הזה..)

שנת תשס”ז נגמרה רע. כתבתי על זה לפני שנה בדיוק. באותה נשימה, איחלתי גם למי שקורא את הבלוג הזה שנה טובה. כזו שקיוויתי שבאמת תהיה טובה. כזו שקיוויתי באמת ובתמים - שיהיה בה שינוי. חזרתי השנה הרבה פעמים למסקנה, שאני ככל הנראה תמים. לא רק שלא היה שינוי - אלא שפשוט נעשה יותר רע. כך שגם הפוסט הזה הוא לא אופטימי במיוחד, והתנצלותי הכנה עם הקוראים שמצפים לאחד כזה לקראת החגים.
בסו”ש הזה התחברתי מאוד לטור השבועי של רענן שקד ב-”7 ימים” של ידיעות:

“אני לא זוכר את השנה שלגביה אמרנו: וואלה, דווקא הייתה בסדר, חבל שלא נשארה עוד קצת. לא: אנחנו מסכמים שהשנה היוצאת הייתה מכוערת וצולעת, אבל היי, יש לה אחות ואומרים שהיא בסדר - אז שתבוא החדשה”.

מכל הברכות והאיחולים, לא יכולתי שלא לשים לב, שהשנה האחרונה הייתה מייאשת במיוחד עבור אנשים כמוני, שעוד מאמינים בתמימותם, שאפשר לשפר משהו במדינה הזו. אז מה עברנו השנה? הנה סיכום / תזכורת, כזה שיכלול גם את המישור הכללי וגם את המישור האישי. למי שיצלח את הרשימה הבאה, מחכה בכל זאת איזו פינה אופטימית קלה בסיום…

1. קשישים במדינת ישראל ממשיכים לאכול חרא מהמדינה שמפקירה אותם. וזה ממש לא משנה אם הם היו או לא היו נוכחים בזוועות השואה. אתה זקן, משמע אתה נטל. ככה זה אצלינו. הזיכרון הקולקטיבי קצר. שוכחים אותך מהר מאוד. למען האמת - ברגע שהפסקת להיות חלק מהמשק היצרני, אתה יכול להתחיל חפש את האוכל שלך בפחי הזבל, מבחינתינו. הפנסיה שלנו נמצאת בידיים של חברות שמנסות להגדיל את הרווחים שלהן ע”י עמלות של מסחר במניות - סולידיות יותר או פחות. את כל מה שעבדנו בשבילו כל החיים, שמים על קרן הצבי. אני אתן לכם ניחוש אחד מי משלם במקרה של הפסדים של החברות הללו. על ביטוח לאומי כבר מזמן נמאס לי להתלונן. אני רק לא מבין מי המפגר ששם את הארגון הזה להיות אחראי על רווחת התושבים. לאחרונה דיברו שם על “מהפיכות” למיניהן. שמעתי, הפנמתי, בדקתי - ואין שום שינוי.
2. את כלכלת ישראל מנהלים שקרנים חסרי הבנה בסיסית בכלכלה. דוגמא? הנה לכם: ביבי וועדת בכר, שהחליטו להוציא את הפנסיה שלנו מידי הבנקים הסולידיים לטובת חברות ספקולנטיות - ועכשיו מבקשים מאיתנו שנאמין להם, שהם יידעו לפתור את המשבר הכלכלי. רוני בר-און טוען ש”איזה מזל שאנחנו לא וול סטריט”. הוא רק שכח שהוא וחבריו כמעט הפכו אותנו לוול סטריט, ורק בגלל בירוקרטיה וועדות, איכשהו ניצלנו. איזה כיף שיש וועדות. אז אוקיי, ראינו למה אתם מסוגלים. עכשיו זוזו הצידה, בבקשה. את מה שאתם עשיתם - עשו האמריקאים לפניכם. התוצאה: ליהמן ברדרס, וכל מילה נוספת מיותרת. הייתי מצפה מאנשים כמו ביבי שירכינו את ראשם בהרגשת בושה וכלימה, שישתקו קצת. אבל ביבי הוא פוליטיקאי. ואני כבר יודע למה פוליטיקאים מסוגלים. לצערי - אני די לבד בעניין הזה. בבחירות הבאות האיש הולך להיות ראש ממשלה. הוא הולך לנהל מדינה שלמה, בגלל אותו זיכרון קצר שלנו.
יהודה יערי כתב על זה בשבוע האחרון טור, והנה ציטוט קטן ממנו, שמספר בעצם הכל:

“… למנהלים הדגולים מהפנטהאוזים הגדולים אין מושג מה עושים כשהתורות הכלכליסטיות, שעוטפות תאוות בצע בתיאוריות מפוצצות, מתמוטטות להם על הראש”.

3. מלחמת אחים. זה ביטוי שמשתמשים בו בכל פעם שצמד המילים “פינוי התנחלויות” עולה על בדל שפתיהם של מי מאיתנו. מלחמת אחים. אז זהו, שלא. אני לא רואה באותם עבריינים, שמכים ושוברים את ידיהם של החיילים שאמורים להגן עליהם - כאחים שלי. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. קחו את הפינוי של “יד יאיר” (למרות שגם “יד משה”, “יד אברהם” או כל “יד” אחרת יכולה למלא את החלל הזה) מלפני שבועיים: שום תיאור לא מצליח למצות את המילה “עימותים”, שתיארה קרבות של ממש, שהיו בעת פינוי המאחז הלא חוקי הזה. אני ממליץ לכם לקרוא את התיאורים ולהסתכל על התמונות שפורסמו בסו”ש האחרון ע”י המילואימניקים, שבאו להגן על המתנחלים ויצאו משם חבולים (”מוסף השבת”, ידיעות אחרונות). שני משפטים הרתיחו אותי שם במיוחד, אבל הם מסכמים את מה שקורה שם:

“התנפלו עלינו בערך 15 חבר’ה, הקיפו אותנו, זרקו עלינו אבנים… לא היה שם אפילו קול אחד שפוי שניתן היה לדבר איתו”.

אלה לא היו מחבלים, אלא ה”אחים” שלנו. וזו גם בדיוק הבעיה שמתאר המילואימניק:

“תמיד אימנו אותנו להתמודד עם פעילות חבלנית. כאן פשוט לא ידענו מה לעשות, איך להגיב. היינו בשוק”.

ה”אחים” שלנו, אימנו כלבת רועים לתקוף חיילים של צה”ל לפי פקודה. ה”אחים” האלה חתכו צמיגים של מכוניות. ה”אחים” האלה, שברו את היד לסמג”ד שאמור להגן עליהם, ושבאופן אבסורדי ממשיך להגן עליהם, כשהם רצים לתוך כפר ערבי שכן, תוך כדי שהם זורקים אבנים על החיילים שלו. אלה לא אחים שלי. אלה מתפרעים שלוחי רסן. אנשים, שהשנאה מוליכה אותם. אלה אנשים שהייתי משאיר לפלשתינים להתמודד איתם (והם כבר הציעו לנו לתת להם את השטח הזה, עם המתנח(ב)לים בתוכו). הייתי נותן עוד אתמול את השטח הזה לפלשתינים, ושוכח את ה”אחים” האלה. אני לא מבין מה הצבא שלנו עושה שם. אני גם לא מבין למה הצבא שלנו משתמש באמצעי פיזור הפגנות על פלשתינים, אבל מחליט לא לעשות כן במקרה של מחבלים יהודים.

וכל זה עוד כלום לעומת מה שהיה השבוע: מטען הצינור שהונח ע”י אותם “אחים” בפתח ביתו של פרופסור זאב שטרנהל. דובר על זה לא מעט בימים האחרונים בכלי התקשורת. נמרוד ברנע, איש מר”צ כתב השבוע טור, ואני מרשה לעצמי לצטט גם ממנו:

“כל מי שחושב שמדובר ב”קומץ”, “שוליים”, “עשבים שוטים” – שיתעורר ויריח את תערובת הלאומנות והקנאות הדתית המנשבת בגדה המערבית ובישיבות ההסדר. מאז ההתנתקות, הציבור המתנחלי-אמוני מתרחק ממוסדות המדינה, דוחה את מנהיגיו המתונים, מתנכל לקצינים בכירים חובשי כיפה על כך ששיתפו פעולה עם ‘הגירוש’”.

גם אם אתה לא שמאלני (ומה לעשות, אני לא מגדיר את עצמי ככזה, כי יש לי גם לא מעט בעיות עם התיאוריות השמאלניות) - מה שתיארתי כאן אמור להכעיס אותך אם אתה בנאדם. לא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה שייך. מה שלא ברור לי בכל העניין, הוא שרבנים למיניהם צועקים עכשיו ש”אי אפשר להאשים ציבור שלם”. זה מה שהם אמרו גם לפני ההתנתקות. זה בדיוק מה שהם אמרו אחרי רצח רבין. אז תתפלאו, רבנים יקרים, אבל אני ועוד איך יכול להאשים את הציבור שאותו אתם מייצגים.
מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הביטוי הזה, “מלחמת אחים” מצליח לעורר בנו רגשי אשמה…

4. תרבות - איפה אנחנו ואיפה “תרבות”? תודה לאל שאני לא רואה טלוויזיה. אבל גם ככה אני לא ממש מצליח להימלט מהגועל נפש הזה. ריאליטי, הם קוראים לזה, ואין שום דבר רחוק יותר מהמציאות. אם אתם רוצים לראות איך נראית המדינה שלנו - תראו פרק אחד. לא משנה של מה. פשוט פרק אחד. השמחה לאיד, השפה, חוסר הפרגון - פשוט גועל נפש. את התרבות שלי אני צורך באמצעות הגוגל רידר, ומפעם לפעם בהצגה.

5. ספורט - עזבו את חוסר הפרגון שהיה פה באולימפיאדה. על זה כבר אמרתי את כל מה שיש לומר, אבל האלימות הזו. “כוכבי” הכדורגל שלנו מכים את הנשים שלהם, לא מכבדים שום דבר זולת עצמם (וגם זה בקושי). הכסף שלנו, של משלמי המיסים - הולך על החארות האלה. דווקא לאנשים טובים, לענפים מתורבתים יותר - אין לנו כסף. תהרגו אותי אם אני מבין למה.

6. חינוך - על חינוך תמיד הייתה לי בטן מלאה. אין תקציבים, מורים בישראל מטיפים לשנאת האחר, 40 ילדים יושבים בכיתה אחת, הורים שמכים את המורים בגלל סיבות אלו או אחרות. לא חסרים דברים לכתוב על מצב החינוך בארץ. דבר אחד ברור - כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות, הוא תוצאה ישירה של חינוך לקוי. ובמצב שלנו היום - אני רואה עתיד שחור יותר מההווה שבו אנחנו חיים.

7. שוויון זכויות - חה! הצחקתם אותי. אם איתרע מזלך ואתה שייך לקבוצת מיעוט כלשהי, ואין לך לובי חזק מספיק בכנסת - חייך, אכלת אותה.

8. מערכת הבריאות - מניסיון אישי, במיוחד של השנתיים האחרונות, אפשר לסגור את הבאסטה. לרופאים לא אכפת מהפציינטים, אלא רק מהמשכורות. ניגודי אינטרסים קיימים פה, ואין מי שיצעק. הצטרפתם לאחרונה לבלוג הזה, ואתם רוצים לקרוא על חלק מהם? תלחצו על התגית “פיברומיאלגיה” בענן הנושאים בפינה העליונה משמאלכם. אני בטוח שתוכלו למצוא מספיק דברים לדבר עליהם בשיחות הסלון שלכם.

9. משטרה - גם מניסיון אישי וגם מקריאה על כל מה שהולך בארגון המסואב הזה, אתם יכולים להבין שאין ולא “תחזור הרגשת הביטחון לאזרח”. לפחות לא בקרוב. הטובים הולכים הביתה. משפחת כהן, לעומת זאת, מקבלת קידומים (שימו לב לסגן מפקד מחוז המרכז, מוטי כהן, שקיבל קידום בפעם השלישית תוך פחות משנה ו-4 חודשים, מאז שנכנס אחיו הגדול למשרד המפכ”ל). ומה מפריע למנכ”ל שלנו? המממ.. הפרטות! זו הסכנה האמיתית למדינת ישראל. אולי אני אתן לדודי כהן לדבר (ציטוט מתוך ראיון שנתן המפכ”ל לעיתון “הארץ” בסו”ש האחרון):

“העובדות מדברות בעד עצמן. גם בעלות על עיתון היא בעלות על תשתית מדינה”

עיתון הוא תשתית מדינה..? אני לא בטוח שזה נשמע לי טוב.

ואחרי כל הרשימה המעצבנת הזו, בכל זאת - אני עדיין כאן, ולא שוכב בטן-גב בסקוטלנד לצד איזו פרה שעירה.
תשאלו את עצמכם למה? כי לא ברור לי איך, אבל עוד לא איבדתי את הנאיביות.
כשמתקרב ראש השנה, יש איזו אווירה שקשה לי להסביר אותה. כזו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.

ושוב, אני מעביר את רשות הדיבור לרענן שקד (ציטוט ישיר ממוסף “7 ימים”):

“אפילו מזג האוויר, שלא בא לקראתינו כבר שלושה חודשים, מיישר קו ומוריד הילוך. יש משהו מובהק באוויר, אתם לא יכולים להגדיר אותו בדיוק, אבל ראש השנה בדרך - מרגישים אותו כבר חודש לפני - ובאוויר נוכחת בבירור איזו קדושה חילונית, ישראלית מאוד, איזו הקלה לא מנומקת. אופטימיות לא ברורה… ישראל נראית לשנייה כמו המקום הראוי למאכל ומגורים שהיא אמורה להיות. שוחרת טוב. שלמה עם עצמה בדרכה… החגיגיות הלא מוגדרת… היא אחד מהדברים האלה, חסרי ההסבר והפשר, אבל הברורים מאליהם לישראלים, שגורמים לנו להישאר בסביבה”.

אני חותם על כל מילה בציטוט הזה.

אז מה אני בעצם מאחל לשנה הזאת? שכל מה שהיה ברשימה לעיל ישתנה לטובה.

אני מאחל לכל מי שקורא את הבלוג הזה, ששנת תשס”ח, שהייתה גרועה יותר מקודמתה, לא תחזור על עצמה בכלל.
אני מאחל לכולכם המון בריאות (כי אומרים שזה הכי חשוב, והיום אני מבין למה).
אני מאחל שתמצאו את עצמכם בדיוק במקום שבו אתם רוצים להימצא (ואולי קצת יותר) - במובנים של הצלחה מקצועית, של אהבה, של תובנות חדשות לגבי החיים.
לא פחות חשוב מזה - אני מאחל לכם שהשנה תוכלו להביא את עצמכם, לתרום קצת ממה שיש לכם, לאנשים שמסביבכם. לתת אהבה זה לא פחות חשוב מאשר לקבל אותה.
אני מאחל לכם שנה נטולת אלימות, ועם הרבה חמלה. שנה של חברות אמיתית, כפי שאני לומד לזהות יותר ויותר.

ובעיקר - אני מאחל לכם שלווה. כי במדינה שבה הרעש שולט, שלווה היא המצרך היקר ביותר.

בקיצור - אני מאחל לכולכם שנה טובה. באמת. שיהיה רק טוב.
גיא.

במסגרת החלטותיי לפרסם גם דברים אופטימיים וחדשניים, הנה משהו שעוד אף אחד לא חשב עליו מעולם: IBM משיקה בזמן האחרון את Beehive - רשת חברתית פנים-ארגונית. וואו! עוד בוקפייס - אבל לתוך הארגון! בניסיון לשכנע כל מיני אנשים או לקוחות פוטנציאליים להשתמש ברעיון ה”גאוני” הזה בתוך הארגון שלהם, כמו ש-IBM כבר עושים מתחילת השנה, הגיע לארץ בחור בשם ג’ף שיק, דור שני למנהלים-עם-תספורת-ממש-גרועה ב-IBM, כדי לנסות להסביר לילידים בשביל מה זה טוב. הראיון, נערך עימו במוסף “ממון” של ידיעות, שיצא לאור אתמול בבוקר.

[ג’ף שיק - קצת דומה לחנן גולדבלט בזווית הזו, לא?! מין גירסה אמריקאית ל”חמש אצבעות לי יש..”]

וככה הלכה הכתבה פחות או יותר (כל ההערות בסוגריים נוספו ע”י מחבר הפוסט):

שיק מקליד כתובת בדפדפן שלו ונכנס לביהייב… נכנס לפרופיל של אחת העובדות ומטייל בו… עובדים יכולים להוסיף תמונות, להגיב אחד לשני, להציג קטעי וידיאו…
מראיין: רשת כזו היא מתכון לאסון, לא? (אם תשאלו אותי - אכן כן).
שיק: … במהלך הזמן נקבעו קווים מנחים כדי שתכנים בעייתיים לא יועלו לרשת… (ביהייב באמת נשמע קצת כמו behave). מעבר לזה אנחנו מפעילים טכנולוגיות סינון ואפילו אכיפה. אם תעלה מידע לא ראוי, אנחנו נדאג שהמנהל שלך יידע מזה.
מראיין: מפחיד (boohoo!).
שיק: לא, בסה”כ אנחנו ארגון גמיש למדי. יש מקומות שבהם התמונות של העובדים, אלו שמופיעות בפרופיל שלהם, הן התמונות שצולמו ע”י אנשי האבטחה של הארגון. אצלינו זה לא כך (הקו המנחה אצלינו, הוא שמצלמים אותם בביקיני. כן - גם את הגברים).
מראיין: איך ניתן לדעת שהרשת החברתית משפיעה לחיוב עח העובדים? הרי מדובר במשהו שאינו מדיד מבחינה עסקית.
שיק: דווקא ניתן למדוד… אם אתה רואה צוות שפעם אחר פעם מתגבש ומחליט לעסוק בפרוייקטים שונים, אתה מבין שאחת הסיבות לכך היא שהצוות מרגיש נוח לעבוד ביחד (או לפחות מרגישים נוח לחלוק באיזה ג’וינט).
מראיין: אחת הבעיות הקשורות לרשתות חברתיות היא שאנשים נוטים להעביר את יומם בעדכון הפרופיל שלהם.
שיק: זה אכן היה אחד החששות שלנו, אבל אני לא חושב שהעובדים שלנו מנצלים לרעה את הרשת החברתית. נהפוך הוא… יש לנו 40 אלף עובדים שכותבים בלוגים והם עושים את זה כי זו דרך יותר יעילה לשתף מידע (אני מניח שזו גם דרך להעביר את היום בלי לעבוד).
מראיין: ומה באשר לחשש שמידע פנימי ידלוף החוצה?
שיק: וקודם הוא לא יכול היה לדלוף? (אני חושב שהפעם התשובה מדברת בפני עצמה).

בקיצור - שיק הגיע לדבר עם כמה לקוחות פוטנציאליים, כדוגמת “חברות סלולריות, בנקים וארגונים גדולים נוספים”. המממ… האם אני רוצה להיות בבנק שמאפשר דליפת מידע, כי “היי! זה קרה בעבר!” ?? ככל הנראה שלא. בכלל, כל הגישה של “הירשם לבוקפייס או שלא תוכל לעשות כל מיני דברים” - נשמעת קצת כופה. מה לא עושים בשם חלוקת המידע ו”חופש הדיבור” (המוגבל, כמובן, כן? כל עוד הוא יעמוד ב”קווים המנחים”).

מה עוד היה לנו היום? אה.. כותרת נפלאה: “פיירברג ומשפחת אבוטבול: המהפך”:

במקום הטחת טענות הדדיות על תקיעת סכינים בגב, ניהלו הצדדים שיחה ידידותית מלווה בעוגיות, ואיחלו זה לזה שנה טובה. לדברי גורמים משני הצדדים, “לא היה מתח, אלא רק חיוכים. השיחה זרמה ביניהם וכולם היו מאוד מנומסים”.

אני מניח שהשיחה הלכה כמו משהו כזה:

פרנסואה: “שנה טובה, מרים”.
מרים: “שנה טובה גם לך.. הממ! אחלה עוגיה!”
פרנסואה: “לא. את לא מבינה, מרים - שנה…טובה…”
מרים: “שנה טובה! שנה נפלאה! הרבה הצלחה! המממ… מי אפה את אלה?”
פרנסואה: “לא, לא! את לא מבינה! תקשיבי טוב. אני חוזר: ש-נ-ה… ט-ו-ב-ה…”.
מרים: “תאמינו לי - רק איחולים טובים יש לי אליכם”.
פרנסואה: “תפסיקי עם השטויות שלך! אני רק מוכר לחם, את שומעת?!”

את החיבוקים ונשיקת המוות אני אחסוך מכם. לא חושב שאלה תכנים שעומדים ב”קווים המנחים” של IBM.

ועוד בענייני המשפחה הנתנייתית (אני בטח מסתבך פה בטירוף), שמתי לב - אולי קצת באיחור - שכל מי שנכלא, ישר שם עליו כיפה, טלית וציציות, הולך עם ספר תנ”ך, ובגדול - לא ברור למה הם נזכרים לעשות את זה רק אחרי שהם נתפסים. העניין הוא, שהיום נתקלתי במשהו קצת מגוחך. מילא אביזרי דת (אחלה פטיש, לדעתי) - אבל יש כאלה שלא ראו כאלו מעולם, ולכן משתמשים בהם בדרכים יצירתיות. קחו למשל את המצטרף החדש ל”עסק המשפחתי”, אביב אבוטבול, שנעצר רק השבוע, לאחר שניסה לפני כמה חודשים לרצוח את אחיה של העדה רעות רובין (במשפט של אחיו פרנסואה), בדקירות סכין בצווארו, ולאחר שהוא ברח לחו”ל וחזר בשבוע שעבר (הבריחה בחסות משטרת חדרה. פרסומת אחת, וחזרנו):

[זה מעלה לי מחשבה מ-LOLcats. משהו כמו: Usin’ a Talith - your’ doin it wrong!! ]

פוסט זה נערך באופן מגמתי. אנא קבלו זאת בהבנה. למשפ’ אבוטבול - למרות שאני לא מאמין שתגיעו הנה, במקרה ואתם כן, כל מה שקראתם כאן - התכוונתי למשפחת אברג’יל, ולהיפך.

כמו כן, אני מתנצל על איכות התמונות הגרועה. לפעמים ריטוש בפוטושופ רק מזיק…

הנה עוד הוכחה לזה שאני אוהב מתמתיקה..
אני שוכב לי במיטה, קורא את “ישראל היום” בשעות אלה של הערב, ומתעכב על ידיעה על ישיבת הממשלה אתמול ועל הצעתו של חיים רמון בעניין “פינוי-פיצוי”, או בשמה השני: “בואו נשלם פיצויים לפושעים שהשתלטו על שטחים לא להם, כדי שנוכל לעזור להם לקנות דירה בצפון תלאביב”. רמון הציע הצעה פשוטה: לשלם ל-72,000 מתנחלים המתגוררים בהתנחלויות מבודדות בעומק השטח. התשלום: מתחיל ב-1.1 מליון ש”ח למתנחל, אם אפשרות להעלאה בסכום זה, אם הפושע מחליט לעבור מיוזמתו לנגב (25% תוספת) או לגליל (15% תוספת). עוד אומר רמון, שהתכנית תעלה למדינת ישראל 2.6 מליארד ש”ח.

עזבו את העניין, שבו לדעתי צריך להכניס לכלא את אותם “מתנחלים בעומק השטח” ולא לשלם להם אגורה. לדעתי הם צריכים לשלם לנו על עוגמת נפש. אני רוצה לעשות אתכם כרגע חשבון פשוט:
מתנחל שווה בין 1.1 מליון ש”ח לבין 1.375 מליון ש”ח (אם הוא יחליט לעבור לנגב). אם יש לנו 72,000 אלף מתנחלים, העלות הכוללת היא בין 79.2 מליארד ש”ח לבין 99 מליארד ש”ח. לאלה מכם שמתקשים - אנא השתמשו במחשבון.

אתם יודעים מה? בואו נהיה הוגנים יותר עם רמון. נאמר, שאני לא מבין במה מדובר, והכוונה היא למשפחת מתנחלים. המחיר הוא למשפחה, ולא למתנחל בודד.
כדי להגיע לסכום מינימלי של 7.92 מליארד שקלים (לא כולל תוספות), צריכה להיות בכל אחת מהמשפחות האלה 10 (!) נפשות. כדי להגיע לעלות של 2.6 מליארד איש, צריכות להיות לא פחות מ-30 נפשות (!!) בכל משפחה. וזה עוד לפני שהתחלנו לחשב את התוספות למתפנים לנגב או לגליל!!

אני לא יודע איך רמון עושה את החשבון שלו, אבל זה נראה לי קצת תלוש, איך לומר בעדינות.
יכול להיות שבגלל הזה ההתנתקות נראתה כפי שהיא נראתה?? האמנם יכול להיות, שצריכים להביא למשרד האוצר חשבונייה גדולה יותר, עם יותר אפסים?

נראה שלאחרונה אני לא ממש מצליח לחמוק מפוליטיקה. היא ממש רודפת אחריי. אני יודע, זה נשמע פרנואידי למדי, אבל באמת - איך אפשר לברוח מדיווחים אינסופיים על בחירות בקדימה, בחירות לרשויות, בחירות לנשיאות ארה”ב ובחירות לוועד בית כלשהו? אז אני קצת נכנע. קורא ידיעה פה, ידיעה שם. מנסה להבין למה כל זה מגיע כמו צונאמי חסר אופי, שפולש לי דרך החלון, דרך עמוד התשבצים, הישר אל תודעתי. מכל הבחירות האלה, יש רק מערכת אחת שבאמת מעניינת אותי, ותופסת את תשומת ליבי. ולא, מופז והקרחת שלו הם לא ממש אייטם בעיניי. אני מדבר, כמובן - על מערכת הבחירות לנשיאות ארה”ב.
עברו כמעט שבועיים, מאז שמקיין הפתיע את המעצמה החזקה בעולם, והחליט להריץ לצידו את שרה פיילין (אני לא מאמין שמישהו אשכרה טרח לפתוח לה ערך בוויקי). בשבועיים האלה נאמר כמעט הכל על הבחירה הזו, ואכן - גם בנאום שלה בוועידה הרפובליקנית, היא הצליחה לרשום נוק-אאוט מטורף כבר בסיבוב הראשון. פיילין העיפה באגרסיביות את כל המתנגדים, ונכון לעכשיו - נראה שהיא מביאה, בניגוד לכל הציפיות והפרשנויות, חלק לא קטן של מגזר “הנשים הלבנות”, כפי שהוא נקרא ע”י אותם מפרשנים, היישר אל זרועותיו וחיבוקו של מקיין. אחד הדברים שאני מנסה להבין, זה למה לעזאזל זה קורה? מה, כולם עיוורים? נכון, אף פעם לא האשמתי את האמריקאים באינטלגינציית יתר, וסהדי במרומים שג’יי לנו הוכיח את זה, פעם אחר פעם. אבל עדיין - ניצבת פה אישה, שהתחביב שלה זה לירות בבעלי חיים ולצבור כוח תוך דריסת אנשים, לא משנה במי מדובר. הפמיניסטיות שבין הקוראות (אם יש כאלה בכלל), בטח תאמרנה לעצמן שאני עוד גבר טיפוסי שפשוט מפחד מנשים חזקות. בסו”ש האחרון קיבלתי מידידה שלי אפילו מבט כזה, שאומר שאני, דווקא אני, שתומך בשוויון זכויות, חייב (!!) לתמוך באישה לסגנית נשיא ארה”ב.
אבל זהו, שלא.
ולמה לא? בגלל שלא מדובר במקרה רגיל:
מקיין בן 72, דוחף לכיוון 73. עם כל רעשי הפגזים שעוד יש לו בראש, לך תדע כמה שנים יש עוד לפניו (אני מניח שלא הרבה). התסריט לפיו האישה המטורפת הזו תהיה הנשיאה של ארה”ב בזמן הקרוב, הוא לא רק סיוט חולף. שרה פיילין היא מטורפת דתית קיצונית, שמאמינה שלכל אדם יש את הזכות לשאת נשק, ואף להשתמש בו כראות עיניו. אלה לא סאב-טקסטים שאני חופר בכדי למצוא - אלה דברים שהיא צועקת בשבועיים האחרונים כאחוזת אמוק. פיילין, ככל הנראה מתוך שעמום, החליטה שקריירה של מעודדת כנראה לא תארך זמן רב, ומכאן - היא עברה לפוליטיקה מקומית. היא התחילה כראש וועד הבית, ככל הנראה - ראתה את הכוח הגלום במשרה, ומשם התחילה לרוץ קדימה, תוך שימוש בכוח שהיא צוברת ממשרה למשרה - מראשות עיר ועד משרת מושלת אלסקה. ואיך היא משתמשת בכוח הזה? היא מפטרת נציב ביטחון הציבור המקומי, וולטר מונגן, ש”במקרה” הוא היה מפקדו של הגיס שלה, שוטר שהיה בעיצומו של תהליך גירושים מכוער מאחותה באותו זמן. מונגן טען שהיא משתמשת בכוחה על מנת להתעלל בשוטר, והוא הודח ממשרתו. רק במקרה, כמובן. הכל מקצועי (בערך כמו במקרה של ניצב אורי בר-לב, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). אחד הנושאים שהיא רצה הכי חזק איתם בשבועיים האחרונים, הוא נגד בזבוז של כספי ציבור. אלא מה? מתברר שהיא השאירה אחריה שביל חרוך של בזבוזים כאלה, עם עקבות של ביגפוט עליהם. אמינות? בשביל מה זה טוב? השקריםן שעליה היא “רוכבת” היישר אל הבית הלבן לא מעניינים איש.
האישה הלא שפויה הזו, שבשם הפוליטיקה והאמונה שלה, כפתה על בתה בת ה-17 להמשיך בהיריון לא רצוי - עלולה לנסות להחיל את ה”מדיניות” הזו, בכל מדינות ארה”ב. אותה ארה”ב שחופש בחירה חרוט על מצחה. פרשניות רבות דיברו בשבועיים האחרונים על כך, שאם מקיין חושב שפיילין תקרב אליו את תומכות הילארי - הוא בטח השתגע. אין שום דבר משותף בין הילארי קלינטון לשרה פיילין. קלינטון היא אישה מאופקת, קרירה, ופיילין היא כדור אש מהלך. קלינטון רצה על נושא של מערכת הבריאות, בעיקר, מול פיילין שרצה על נושא הדת ובזבוז כספי ציבור. ומה בנוגע לאיכות הסביבה - נושא שעומד עכשיו על הפרק באופן מאוד מרכזי? פיילין מציעה לציידים תגמולים כספיים על ציד של זאבים, על מנת “לדלל” את אוכלוסייתם. גם דובי הקוטב, מתברר, הם אויביה המושבעים, ובעבר היא כבר התנגדה להכרזה עליהם כעל זן הנמצא בסכנת הכחדה. וזה עוד לפני שדיברנו עידודים מסויימים לקידוחי נפט. נראה שמלבד איברים מסוימים בין השתיים, אין ביניהן שום דבר משותף. אה, סליחה - חוץ מעוד דבר אחד, כמובן: שתיהן נשים לבנות.
מסתבר שבארה”ב בניגוד לכל התחזיות - זה מספיק. והאמת - שמתי לב שגם בארץ יש לה לא מעט תומכות (אם כי קשה לי להאמין שזה יעבוד לטובתה). השאלה שעולה לי בראש היא: האם העולם כולו השתגע? האם העובדה שהיא אישה מספיקה בכדי לעזור לה להפוך לנשיאה הבאה של ארה”ב?? הרי כל הקמפיין של מקיין היה מין סיסמא מתמשכת כנגד אובאמה: Is he ready to lead? ואז בא אותו מקיין, ושם את האישה הכי חסרת נסיון שאפשר, והכי קיצונית - להיות לעזר כנגדו. איך זה מתיישב? בערך כמו עונה של סדרה בטלוויזיה שנגמרת עם cliffhanger, ובעונה הבאה פשוט משאירה את הצופים למלא את החורים בעצמם. אם זה עובד בטלוויזיה - זה יעבוד גם כאן, מתברר.

יחד עם כל זאת, אין הרבה דברים שאנחנו, בישראל, יכולים לעשות. כל מה שנותר הוא לשבת ולצפות מהצד באישה הזו, צוברת כוח בכמויות כאלו, שפשוט לא צריכות להיות בידי אדם אחד, במיוחד עם אופי כמו שלה.

והנה עדכון קצר, באדיבות הכור בפתח תקווה.

בימים האחרונים, אי אפשר שלא לשמוע על כל מה שקורה בבייג’ינג. אם התקשורת והעולם בימים כתיקונם מתעלמים מהמעצמה הבעייתית הזו, אז עכשיו הכל פורח וזורח שם. האולימפיאדה בסין גורמת לי לתהות, אם אפשר להציע ענפים אולימפיים חדשים. בפרט, אני מדבר על רעיון של ענף היריקה. הענף יכול להתחלק לתחרויות שונות: יריקה למרחק, יריקה לצדדים, יריקה בצרורות, וכו’. כל התחרויות האלה הן חלק מענף פופלארי מאוד בעולם, ואפילו מתאים לתחרויות בינלאומיות. הרשו לי להדגים: הסינים יורקים על האזרחים שלהם, ומפעם לפעם גם על העולם. הרוסים - גם הם יורקים על האזרחים, אבל בעיקר על העולם - ובפרט - על האמריקאים. מעולים ביריקה למרחק. האמריקאים מהווים תחרות לא פשוטה לרוסים. הם יורקים גם על הרוסים, גם על העיראקים וגם על צרפת. הפלשתינים, אלופים ביריקה לצדדים. מה לעשות - פלשתינים (וצריך תחרות שתתאים גם להם). הם מתחלקים לשניים ולא ממש מצליחים להחליט על מי לירוק יותר - עלינו או על האמריקאים או על עצמם.
ואז מגיעים הישראלים. אם יש מדליות זהב שמובטחות לנו - זה בענף הזה. ולא משנה באיזו תחרות. מדליות זהב מרובות כל שנה כל השנה, גם כשאין אולימפיאדה. ביריקה למרחק - אנחנו יורקים על הפלשתינים, על האמריקאים ועל מי בעצם לא. אבל הענף המנצח באמת שלנו, הוא היריקה בצרורות. בלי אבחנה.

רוצים דוגמאות?
אוקיי. נתחיל בפוליטיקה של הימים האחרונים: אולמרט יורק עלינו כל הזמן: הוא משחרר עכשיו 220 אסירים פלשתינים עם או בלי “דם על הידיים”, ואומר לנו שזה נועד לחיזוק אבו מאזן בשטחים. ואני שואל: אבו מאזן בשטחים? הוא עוד שם? כי למיטב זכרוני הוא לא מצליח להשתלט על הילדים שלו, שלא לדבר על מה שקורה בשטחים, או פלשתין או איך שתרצו לקרוא לזה. אבו מאזן לא יכול להתחזק, כי אבו מאזן לא באמת קיים. הוא כמו פתח תקווה, אבל בקנה מידה בינלאומי. בינתיים, אולמרט מצליח, אלוהים יודע איך - לירוק גם על גלעד שליט.

כלכלה: המפקח על הבנקים יורק עלינו בעזרתם של הבנקים - הוא טען אתמול שהלמ”ס טעתה, ושבעצם ה”רפורמה” שלו בעמלות הבנקים היתה מוצלחת! אז מה אם כמה זקנים לא מצליחים לקנות עוד אוכל או תרופות בגללה זה? הצלחה מסחרית! אין ספק. עוד רגע יספרו לנו שהיריקות האלה זה גם גשם, ושלא באמת חם עכשיו. שגם דני רופ טועה.

חינוך: יולי תמיר יורקת על הסטודנטים והממשלה יורקת על החינוך בכל הזדמנות אפשרית. ההמצאה החדשה (או שאולי כבר לא כל כך): תכנית לימוד הקריאה תחת סטופר. ילדים בני 6 נדרשים לקרוא כשהמורה מודד זמן וסופר טעויות. המורים מתנגדים - ומשרד החינוך יורק. פלא שהתלמידים לא אוהבים ורוצים להמשיך לקרוא אחרי זה? עאלק עם הספר.

מערכת הבריאות: ביטוח לאומי יורק על הקשישים. בתי חולים יורקים על החולים (אם אני שומע את המילה “בקהילה” עוד פעם אחת אני מבטיח להעלות לעולה איזו אחות). הרופאים מטפלים במשפחות שלהם, מקבלים קצת עטים וכל מיני צ’ופרים מחברות התרופות, ויורקים על כל השאר (כלומר על מי שבאמת צריכים אותם).

המשטרה: טוב. אני מניח שלא צריך להרחיב על כמות היריקות שיוצאת מהמשטרה. תפתחו עיתונים, או את הבלוג הזה, ותבינו לבד.

האוצר: המלכים של ענף היריקות. בלתי מובסים בעליל. הם מצליחים לירוק לכיוון אחד, תוך כדי שהם מגישים את הכסף שלהם לאלה שיורקים עליהם. כל שנה הם מצליחים לעשות את זה בלי להניד עפעף.

משרד התחבורה: מופז, האיש הכל כך נחמד הזה, מצליח לירוק על כל התושבים שרוצים להכנס לתל אביב לעבודה. הוא מתכנן לסגור את תל אביב לרכבים פרטיים (ע”י אגרת גודש, כאילו שזה באמת יעבוד), בלי לתת פתרונות חלופיים. אני חושב שאם היה אפשר להוריד את מופז בדרגה שוב - הייתי שמח לעשות את זה. הממ.. המילה טר”ש עולה לי בראש.

תיירות: מצליחים לירוק בעיקר עלינו. נכי צה”ל לא מצליחים לצאת לחופשה בימי החופש הרגילים (כי המלונות מפסידים כסף עליהם, ומין הסתם זה לא יקרה בעונת השיא לעולם), שאר אזרחי המדינה מנסים להבין איך בדיוק לילה במלון 4 כוכבים באילת בקיץ קפץ ל-4 ספרות ללילה. העיקר שעוד מנסים לספר לנו איך חשוב שנצא לחופשה בישראל. אפילו ב”חורף הישראלי” (עוד אוקסימורון), ביום אחד בחרמון יעלה לי יותר לקחת משפחה של 4 נפשות, מאשר לשים אותם על מטוס ולטוס לגרמניה. יריקה מקפיאה, משהו.

מערכת בתי המשפט: שר המשפטים יורק עליהם, והם מתכופפים כדי שהיריקה שלהם תעבור לאזרחים שתלויים בהם לקצת צדק. “המהפיכה הממוחשבת” שלהם כל כך טובה, עד שהם שכחו פרט קטן ולא חשוב: לחבר אותה למערכת של המשטרה. עירא יכול להעיד על זה. העיקר שהם מדברים על זה ששר המשפטים “הורס את מערכת הצדק”. שמענו. קודם תתקנו את עצמיכם - אחרי זה נדבר שוב. תחזרו אליי כשה”מהפיכה” הפשוטה הזו תהיה מוכנה.

אני מזמן הפסקתי לדבר על זה שמס הכנסה יורק על כולנו, ולא נותן דבר בתמורה. המחשבים שלו לא מעודכנים אפילו עם אלה של משרד הפנים. משרד הרשיון כנ”ל ובעצם כל אחרת. מתברר שרק ל-D&B ישראל אפשר לגשת כדי לבדוק מה באמת קורה בכל אחת מהפונקציות הנ”ל. גם על זה עירא כבר סיפר.

בקיצור - אין עלינו. יריקה בצרורות זה הענף שלנו, למרות שאני בטוח שנצליח לא רע גם באחרים. נראה את הסינים האלה עכשיו…

הרגשת קבס עולה בי כשאני כותב את השורות האלה. בניגוד לשבוע שעבר, בו שלחתי אתכם להנות מהשבת עם מחשבות חיוביות למדי, הפעם אני מרגיש את הצורך לזעוק את זעקתם של אלה הזקוקים לכך. והמדיה הטובה ביותר לעשות זאת, היא כאן, ברשת.
את העיתון של “ידיעות” מיום רביעי, יצא לי לראות רק הלילה, וכרגיל, באמצע החלק הראשי, איפושהו אחרי העמוד האמצעי, התנוססה לי ידיעה, תחת הכותרת: “השכנים אינם נאים בעיניו”.
נתחיל בזה שאני יודע שגם החילונים רחוקים מלהיות חפים בקטע הזה, אבל איזשהו גבול נחצה פה הפעם, שקשה לי לעבור עליו בשתיקה: סגן ראש עיריית ירושלים, יהושע פולק (אותו אחד שבגללו ילדות בנות 12 נאלצו לרקוד בתוך שקים, “מטעמי צניעות”, באותו טקס של גשר המיתרים), מתנגד להקמת מעון לפגועי נפש בקריית יובל.
כבר שמעתי, כאמור, גם לא מעט חילונים מתלוננים על כך בכל מיני אמתלות מגעילות של “ירידת ערך הקרקע” וכאלה דברים. אלה היו דיברי בלע של אנשים שהם מנותקים מהעם בו הם חיים, וזה העלה בי רגשי בושה וחרפה. כישראלי, ובעיקר כבן אדם. אבל מה שאמר פולק, הדברים האלה שצוטטו ב”ידיעות” גם אם חלקם הוצאו מהקשרם, ורק חלק מהם נכונים, הם בעייתיים (בלשון המעטה) מבחינתי. אני מצטט פה מילה במילה את מה שפולק אמר כדי להצדיק את התנגדותו:

“לא מדובר בנכים שאפשר לראות את הנכות שלהם, אלא באנשים עם בעיות נפשיות. הם אנשים לא צפויים שיכולים לעשות כל מיני דברים. יש בשכונה הרבה ילדים, וזה יכול לפגוע בהם. פתאום יכול לעמוד אחד מהם בבניין ולהתפשט, והם גם יכולים להתפרץ על אחרים בהפתעה. אין לי בעיה לעזור להם עם תעסוקה או דברים אחרים, אבל הם צריכים לגור במקום מבודד ולא באיזור מגורים ליד אנשים אחרים. אף אחד לא רוצה אנשים מסוכנים לידו. לא הייתי רוצה לקנות דירה ואחרי זה לגלות שפתחו לידי מעון לנפגעי נפש”.

הנה בכמה פרטים לגבי אותם אנשים “מסוכנים”: מדובר בעמותת “אחוזת רעים”, שנוסדה ב-2001, ושמטפלת בנפגעי נפש בקהילה. ספציפית, המעון אמור להכיל קבוצה של כ-20 פגועי נפש, בני 18 עד 25, שאינם מסוכנים לסביבתם.

ומה יש לי לומר למר פולק?
ובכן, מר פולק, נראה לי שאתה הרבה יותר מסוכן לסביבה, מאשר אותם חוסים, שמנסים בכל כוחם להתערות בקהילה ובחברה הישראלית. הבעיות הנפשיות שלך הן חמורות בהרבה, ואני חושב שאם מישהו צריך לגור במקום מבודד זה אתה, ולא כמה אנשים מוגבלים, שהחלטת לסלק מעליך במחי יד. בכל פעם מחדש, אני רואה איך דווקא אנשים “שומרי מצוות”, לא יודעים מה משמעות המשפט “ואהבת לרעך כמוך”. ומאחר ואתה לא קיבלת טיפול מסור לפיגור שלך בזמן, אני מאחל לך, בשיא הכנות והרצינות, שיום אחד, אחד מילדיך, נכדיך או ניניך יהיה מאושפז ומטופל ע”י אחת העמותות האלה.

ד”א, סתם כדי שיהיה ברור, המסר הזה מבחינתי, מופנה גם כלפי כל מי שמפגין מול העירייה שלו נגד הקמה של מוסד כזה באיזורו, בגלל סיבות כמו של פולק, או כמו של אותה “ירידת ערך הקרקע”. הרשו לי לומר לכולכם: אתם מגעילים אותי.

שיהיה לכם סוף שבוע נהדר.

ובמעבר חד מהפוסט הקודם: למה אתם מקשרים את המשפטים הבאים?
“את השבתות שלי ביליתי בתפילות אקסטטיות ארוכות, ואת יתר ימות השבוע הקדשתי לפעילויות מסיונריות אגרסיביות ואירועים פנימיים של הקהילה…”
“נחשף לפניי עולם משיחי-רוחני שבסיסו קהילה סגורה ומחבקת, לעתים ממגנטת, המהווה בית חם ומגונן, ללא מעט אנשים שהתקשו למצוא את מקומם בחברה הישראלית…”
“את חמלת הקהילה לא ניתן להפריד ממטרתה: הפצת אמונתה, בכל תנאי, בקרב כמה שיותר אנשים.”
“… כולם שרים בריכוז, באקסטזה דתית, באמונה יוקדת…”
“אם אתה חבר… יומך מלא. תפילות ארוכות, מפגשים אל תוך הלילה, שירי ‘הלל’ משותפים… אפילו את השידוכים נוהגים החברים לעשות בינם לבין עצמם…”
“מאמין נוסף… לא מגיע באופן קבוע לקהילה בגלל ‘המלחמות עם השטן’… “אני נלחם בשטן שאומר לי לא לבוא”…”

אני מקשר אותם בדרך כלל למחזירים בתשובה בחברה החרדית.

אלא מה? כל המשפטים הנ”ל הופיעו אתמול בכתבת ענק במוסף “7 ימים” של ידיעות אחרונות, תחת הכותרת: “תחקיר: הצופן המשיחי”. ה”תחקיר” הזה, שלח עיתונאית צעירה למשימת התחזות, על מנת להצטרף לקבוצת “היהודים המשיחיים”, המשלבת את התנ”ך עם אמונה בישו. למי שלא זוכר, במאי האחרון החבר’ה האלה עלו לכותרות בעיקר בזכות סגן ראש המועצה המקומית אור יהודה, איש חרדי מטומטם שהחליט לאסוף את כל ספרי הברית החדשה שחולקו אצלו ביישוב, ולשרוף אותם בכיכר העיר. כבר חשבתי לתומי, שאחרי מעשה הזוועה הזה, מישהו יקום ויתנצל על העוול שנעשה לקבוצה הלא מזיקה הזאת, אבל במקום זה, רק מוקיעים אותם יותר ויותר, ומבדלים אותם תחת המושג “כת” (ד”א, מיותר לציין שסגן ראש המועצה עוד מכהן בתפקידו, וממש לא ברור לי איך במדינה שלנו, דווקא במדינה שלנו, דבר כזה יכול לקרות). ממש קל להתמודד עם קבוצת היהודים המשיחיים בתור “כת”, כי ככה אפשר להתנהג אליהם כאל קבוצה שונה, כאל “עוף מוזר”, כאל משהו שניתן להוקיע אותו ולהוציא אותו אל מחוץ לחוק.

מה שמדהים זה, שבאף מקום לאורך ה”תחקיר” הזה, ה”כת” הזו לא הושוותה ל”כת” החרדית. כאילו כל מה שמספרים לנו במשפטים שציינתי למעלה, לא מתאפשרים בחסות החוק המגוחך, שבו עושים איפה ואיפה בין יהודים חרדים ליהודים שמאמינים בישו (שגם הוא, כמובן, היה יהודי). בשום מקום, לא צוין, ד”א, אם הכתבת המסתערת, תחיה ברק, היא דתיה שחרדה לעולמה, ומהי אמונתה הדתית. האם יש אינטרס מובהק יותר לכתיבת התחקיר הזה, מאשר “הרחקת ילדינו מהאיום” הזה?

הגדילה לעשות דנית קרן, מנכ”לית “המרכז הישראלי לנפגעי כתות”, כשאמרה: “אנשי הקהילה מעידים על עצמם שהם ‘היהודים האמיתיים’… אלמנט נחמדות היתר ושימוש במניפולציות שונות נועדו להביא אנשים לאמונה… חל איסור בקרב חברי הקהילה ללמוד חומר הכופר באמונה… בשעה שהומוסקסואליות נחשבת מחלה חמורה שיש להירפא ממנה”.
ושוב, אני שואל - במה כל זה שונה ממה שעושים המחזירים בתשובה?? מה ההבדל בין רב ל”רועה העדה”? למה השנאה לכל מה ששונה כל כך מפתיעה את הכותבת?

ההבדל הוא אחד ויחיד - לחרדים מותר לעשות את זה בגלל לובי חזק, ובחסות החוק. ליהודים המשיחיים יש חוק מיוחד. מדינה מטומטמת. בקרוב האינקוויזיציה.

אני עדיין לא יודע אם זו תחילתה של מסורת, אבל עיתונים כמו זה שהגיעו אליי הבוקר (”ישראל היום” ) עם כותרות כאלה, העלו בי את רמת הציניות לגבהים חדשים. חשבתי לחלוק איתכם כמה מחשבות בעניינים החשובים של היום. נתחיל מהארץ ומהאיזור:

לבני: “לא נשלים עם הברחות הנשק מסוריה ללבנון”. תת כותרת של פרשן: “הכדור בידיים של החיזבאללה”. אין לי שום דבר ממשי להוסיף לזה.

בסוריה, מתברר, פתחו בחקירת הרצח של מקורבו של בשאר אסד, כך דיווחה השרה בוטומניה משהו-משהו. אחרי הבוטומ-מניה לא הפסקתי להתגלגל מצחוק. המציאות עולה על כל דמיון.

נועם שליט ל”אל קודס”, המגזין: “גלעד שליט מחזיק בשבי אלפי פלשתינים”. אוקיי. לא. לא נראה לי. יכול להיות שמישהו שכח לספר לי משהו על החדשות בזמן האחרון? באותו עניין כמעט, ראש הממשלה אולמרט הסכים לשחרר אסירים פלשתינים כמחווה של רצון טוב. הוא הבטיח לאבו-מאזן, שהדבר ייעשה לא יאוחר מה-25 באוגוסט. אני מקווה שגלעד שליט לא יעשה בעיות.

לבני ומופז עושים הכל כדי לזכות בתמיכת יו”ר הכנסת דליה איציק. הכל?? האמנם?? בקרוב הריאליטי בערוץ 10. צפו פרומואים.

אלפים הפגינו בעצרת לציון 3 שנים לפינוי גוש קטיף. במהלכה נחתה רקטת קסאם אחת בשטח הנגב המערבי. החמאס מתנצל: כל התקציב של זיקוקי הדינור הלך על מהפיכות ברצועה. בשנה הבאה נשתדל יותר.

חבלנים של משטרת ישראל פרצו לרכב נטוש וגילו שהוא שייך למשטרה. לאחר שהתגלה שהרכב אינו נושא מטעני נפץ, הם השאירו אותו שם. הקצין שלו שייך הרכב: חארות! ניפצו לי את החלונות! למה לא השאירו פתק?

גננת שהואשמה בהעלמת מסים, הובילה לרשת מבריחי יהלומים, ביניהם אנשים בכירים בעולם ההיי טק. היהלומים הוסלקו באיברים מוצנעים בגוף. אני לא בטוח שאני רוצה את התמונה הזו בראש שלי.

חשד: גבר בן 60 גנב מאות יצירות של הפילהרמונית. ואני שואל: אח שלו, לא חבל? לא עדיף פשוט להוריד באינטרנט?!

מנכ”ל ניו פארם העניק אתמול במשרדו את כרטיסי ה-VIP להופעה של מדונה באמסטרדם. אני הייתי לוקח את כרטיסי הטיסה ועושה פילטרים מהכרטיסים להופעה. ככה ההנאה באמת מובטחת.

מהפך בשכר: השכר הממוצע של השכירים בבנקים עולה על זה של עובדי חברת החשמל. כמובן, הממוצע בבנקים נעשה בין 10 מנהלים בכירים שמרוויחים עשרות מליונים בשנה (לא כולל בונוסים) ובין כמה אלפים שמרוויחים שכר מינימום, אבל מי סופר? בחברת החשמל כולם מרוויחים כמו המנהלים בבנק..

אינטל, גוגל ויבמ ניצבות השנה בראש חברות ההיי טק בישראל, שהכי כדאי לעבוד בהן, כך עולה מדירוג עובדי ההיי טק לשנת 2008. אני מניח שכרגיל, שכחו לתשאל גם את עשרת מנהלי הבנקים מהסעיף הקודם..

וקצת למה שקורה בעולם:
הצבא השתלט על מאוריטניה. הנשיא סידי-אולד שייח’ עבדאלאהי פיטר מתנגדים פוליטיים, והם בתמורה, כלאו אותו בארמון. בתו של הנשיא אמאל-מינט (אני נשבע שאני לא ממציא את השם הזה): “אנו מוחזקים בבית ונאסר עלינו לעזוב. יש חיילים במטבח, בחדרי השינה ואפילו במקלחות”. על זה יש לי שני דברים לומר:
1. אני בטוח, אנאל-מינט היקרה, שתצליחי להוציא את הטוב ביותר מהמצב. לא כל יום יש לך “קחי אותי, אמאל” בגרסה המאוריטנית (לא לזלזל - היה לנו שם שגריר עד לפני שבוע).
2. כל הקטע הזה של כליאת הנשיא אחרי פיטורים: אתם חושבים שהמודל הזה יכול לעבוד גם בעולם ההיי טק בארץ..?

מוכרת בהולנד העידה ב-2007: “ראיתי את מדלן”. מדובר, כמובן באותה ילדה מסכנה שנחטפה ומאז נעלמו עקבותיה. אותה מוכרת, טוענת עכשיו בתוקף שהיא גם ראתה את אלביס מוביל את הילדה למקום מבטחים, ואת הנדריקס מנגן רק בשבילה. אין כמו אמסטרדם, אנשים. בפעם הבאה אני נרשם להגרלה של ניו פארם.

פאריס הילטון בעקבות הקמפיין הלא ממש מחמיא של מקיין: “גבר מקומט עם שיער לבן ניצל אותי לקמפיין שלו”. הזמרת-שחקנית-מליארדרית מבכה על כך שזה לא נעשה בחדרה במלון לעיני המצלמות בלבד, כמו שהיא רגילה.

בריטניה: הובאו שוורי קובו מיפן. בעל העדר מציין שהוא הולך להשמיע שוורים שלו קונצרטים על מנת להשביח את הבשר. אני רק מקווה שאלה לא יהיו “קונצרטים” של המטומטמת מהסעיף הקודם.