בשנותיו הראשונות של הסלולר הישראלי, אני הייתי מסרבני השימוש במכשירי הסלולר. איכשהו, לפני כ-10 שנים, נכנעתי גם אני, ונרשמתי לחברת “כתום”. מאז אני איתם. לרוב - זה היה בסדר. לא היו תלונות. הם דפקו אותי, ואני חייכתי. פשוט לא היה לי כוח להתחיל לראות עד כמה דופקים אותי באמת.

ואז הגיעו הפיטורים מ”כתום”, כפי שכבר כתבתי, וביום שלישי האחרון - בדיוק “לפי הזמנה” כמו שאומרים, התקשרו אליי מ”כחול”, והציעו לי תנאי מעבר נהדרים, שאפרט בהמשך. החבילה המוצעת היתה עבור תושבי רעננה-כ”ס (מקום מושבי הקודם, והכתובת העדכנית שלי במשרד הפנים), אבל ב”בדיקה מהירה”, ענתה לי אשת המכירות שאין בעיה”, ו- “אפשר להיפגש בבית קפה ברעננה, אם תוכל להגיע מראשל”צ”. קבענו ליום חמישי, שעה 14:30, בקניון רננים. נדבר בטלפון לפני הפגישה ונקבע על בית קפה בקניון. ציינתי גם שאני מעוניין במכשיר נוקיה 5800, שיש לי כבר כמותו מ”כתום”, ואני נהנה ממנו מאוד, והיא אמרה שאין שום בעיה עם זה, ושיש לה את המכשיר במלאי. עד כאן - נשמע נהדר.

ביום חמישי, הגעתי במיוחד מראשל”צ לקניון רננים ברעננה, כ-10 דקות לפני השעה הייעודה.
הרמתי טלפון לבחורה שדיברה איתי יומיים קודם לכן, דניאל (אלה לא שמות בדויים - כל השמות בפוסט אמיתיים לחלוטין). היא שאלה איפה אני, אני הסברתי, והיא אמרה לי שהיא בדיוק בודקת עם הנציג וחוזרת אליי. היא חזרה אליי אחרי דקה וחצי והסבירה לי שאין להם באמת נוקיה 5800, אבל יש להם מכשירים נהדרים אחרים, ואם זה בסדר מצידי. זה לא היה, אבל כבר הגעתי עד כאן, לא? מה אכפת לי לשמוע? אז אמרתי סבבה. היא ניתקה, חזרה שוב אחרי 2 דקות והודיעה לי ש“אין אפשרות להיפגש בקניון”. תודה, באמת. למזלי, יד שמאל של דניאל לא יודעת מה יד ימין של איש המכירות עושה (ואולי טוב שכך), כי דקה אחרי זה התקשר נציג המכירות, ואמר שהוא מגיע לקניון תוך רבע שעה נוספת.

עברו להן 25 דקות, והאיש מתקשר, להודיע שהוא נמצא ליד האופיס דיפו. יופי. אני עולה קומה, מחפש אותו, מוצא אותו יחד עם עוד עמית, ואנחנו יושבים בבית קפה. לאיש המכירות קוראים ניסן, לחברו קוראים יוסי - נעים מאוד.
ולהלן ההצעה של הכחולים למתניידים לחברת “כתום”, סתם לידיעתכם, אנשי השיווק (אני, לשמחתי - לא מחוייב לסודיות..):
1. 200 דקות ראשונות לכל היעדים.
2. 500 דקות נוספות ליעדי פלאפון, בזק והוט.
3. טלפון GPS נוסף ברכב, ללא עלות (כולל התקנה חינם תוך שבוע מיום חתימת החוזה - אני דרשתי גם התקנה שניה חינם במקרה ואחליף רכב השנה, וקיבלתי). חבילת GPS עולה 16.90 ש”ח לחודש.
4. במקרה שלי: טלפןו LG רנואר (מגיע עם כרטיס 2 ג’יגה, אני התעקשתי על 8 ג’יגה - וקיבלתי, וגם איזה נרתיק מגן נוסף) - כל הפרטים עליו בלינק.
5. חבילת 50 SMS-ים ב-10 ש”ח (עם אפשרות הרחבה ל-200 SMS-ים ב-20 ש”ח בהמשך).
6. חבילת גלישה.
7. החזר על הטלפון של אורנג’.
8. ניוד מיידי עם המספר הקיים.
סך כל החבילה, כולל הכל - 170 ש”ח, כולל מע”מ.

נשמע סבבה, כן?
אז זהו, שהייתי צריך לצפות את הגועל נפש שייצא לי מהם. מיד אחרי שחתמתי, התברר שנגמר להם בדיוק הטלפון הזה במלאי במרכז השירות הזה ברעננה, והובטח לי שהוא יגיע אליי באותו ערב הביתה. הניוד יתבצע עד למחרת בבוקר (אני מזכיר לכם שמדובר ביום חמישי). בפועל - הטלפון אמנם הגיע, אבל רק אחרי 22:00 בערב, ורק אחרי שהתעקשתי שאני לא אהיה למחרת בבית, אחרי שניסו לשכנע אותי לוותר להם.
למחרת בבוקר, הניוד עוד לא עבר. וזאת למרות שראיתי את הנציגה שהביאה לי את הנייד, מדברת עם נציג צוות הניוד, וביקשה ממנו להפעיל את התהליך. כל הסו”ש המספר שחוייג היה של “כתום”, וכך גם צלצל הטלפון שלהם, ולא של “כחול”.
הלאה - בערב חמישי, כשהגיע הנייד המיוחל, הוא לא הגיע עם כרטיס מורחב ולא עם האביזרים הנוספים שהובטחו. נאמר לי ש”לא היה בדיוק במלאי”, ושביום ראשון יביאו לי את זה אישית. ביום שישי בבוקר אף וידאתי את זה עם ניסן (דרשתי גם את מספר הנייד שלו, בדיוק למקרים כאלה).

בואו אני אסביר לכם עכשיו את הסיטואציה ביום ראשון, אחרי השעה 22:30:
1. הקו נוייד אחרי הצהריים, אחרי שהתקשרתי במיוחד לשריות לקוחות של “כחול”, ושם אמרו שהתהליך אפילו לא החל. אבל למה שזה ינוייד כמו שצריך? “כתום אשמים”, הם אמרו - בפועל - אין לי כרגע קו בכלל. הקו נותק ב”כתום” בעת תהליך הניוד, בשעה 17:00 אחה”צ, ו”כחול” לא יכולים לעשות שום דבר, לטענתם. איזה כיף.
2. איש המכירות של “כחול” לא ענה לי לטלפון היום, למרות שהשארתי לו 3 הודעות שונות - האחרונה לפני שעתיים, המאיימת לבטל את כל העיסקה. כנראה וזה לא עובד עליהם. נראה מה הם יגידו מחר, כשאני אבטל את זה באמת.
3. מיותר לציין, שאת כרטיס הזיכרון המורחב ואת שאר האביזרים - לא קיבלתי. ספק אם אני אקבל אותם. אבל ממש לא אכפת לי כבר מהם.

נחזור לרגע לשעות אחר הצהריים החמים:
איך שהתחיל תהליך הניוד ל”כחול”, בשעה 13:50 פלוס-מינוס, קיבלתי SMS מאיים מ”כתום” שניתוק הקו שלי יגרור תשלום מיידי של 1,269 ש”ח. למה? ככה. העיקר שהם נותנים לי מספר להתקשר אליהם. כמה אדיב מצידם, החארות. אני מתקשר לשירות, אבל ה”מערכת לא עובדת”. חוזרים אליי אחרי שעה, ב-15:30, ואומרים לי שאין להם מושג על מה אני אחוייב. החשבונית עוד לא יצאה. למה 1,269 ש”ח? אף אחד לא יודע. הידד למערכת הממוחשבת של “כתום”. מתי נדע? רק אחרי שתצא החשבונית, בעוד 8-9 ימים. חשבתי שאני אוכל להתנתק מהם בקלות, הא? אין מצב.

בשעה 16:12, מתקשר אליי נציג שימור של “כתום”, מעוניין לדעת: “אבל למה??? היית עובד חברה! אתה צריך קצת לשמור על נאמנות!”. לך תסביר לו של”כתום” לא היתה ולא תהיה יותר נאמנות מצידי. מה שכן, הוא בודק את ההצעה שאני מפרט לו, אותה קיבלתי מ”כחול”, וראו זה פלא, קיבלתי הצעה נגדית (כל עוד זה לא N97 או אייפון). להלן פרטי ההצעה:
1. 400 דקות לכל היעדים - מצויין, מאחר ואני משתמש בכ-300 דק’ בחודש (”רק” כ-40-60 מהן ליעדי פלאפון).
2. טלפון נוקיה 5800 + 8 ג’יגה זכרון.
3. טלפון נוסף לרכב עם GPS - התקנה בחינם. תוכנת GPS בשנה הראשונה ללא תשלום. אחרי השנה הראשונה - 18 ש”ח לחודש.
4. 60 SMS-ים בחודש ללא עלות. לא רע, בהתחשב בכך שאני משתמש בכ-40 SMS-ים בחודש.
עלות החבילה כולה - 131 ש”ח כולל מע”מ. כנראה, שזה הצד הטוב היחיד בלהיות לקוח, שמשלם בזמן כל השנים.

טוב.. עכשיו הם באמת לא עזרו לי עם ההתלבטות הזו.
מה נעשה?
אני חושב שאני חוזר ל”כתומים”, בלי קשר לשום רגש סנטימנטלי לחברות אלה או אחרות. ה”כחולים” יכולים לקפוץ לי עם השירות שלהם. לא שה”כתומים” טובים יותר, אבל הזול מנצח. נמאס לי המרדף המטומטם הזה.

סתם עוד איזו אנקדטוה קטנה לסיום:
חברת “כחול” היקרה,
כשאת שואלת בתקליט שלך איזה מוסיקה אני מעוניין לשמוע בזמן ההמתנה,
ואת נותנת לי אפשרות לבחור ב-”1. קלאסית. 2. ג’אז…” ואני בוחר בספרה 2,
משום מה, אני מצפה לשמוע ג’אז, ולא את כרמינה בוראנה, שזו אחלה יצירה, אבל לא ממש נכללת תחת הקטגוריה..

רציתי בהתחלה לכתוב פוסט מצחיק היום. אפילו אספתי קצת חומרים, שמתאימים לאופי הציניקני שלי. אבל יותר מדי דברים קרו היום, שלא ממש מאפשרים לי לצחוק. אני בעיקר מודאג כרגע.

בשנתיים האחרונות, סבתא שלי הפכה למטופלת סיעודית, ובגלל שהיא לא רצתה עוד בזמנו לעבור לבית אבות, בגלל אהבתה לדירה הנהדרת שהיא חיה בה במרכז ת”א, החלטנו להביא לה מטפלת זרה, שמבינה עברית ו/או רומנית. מטפלות ישראליות מחפשות תנאים של פרינססות בהרבה מקרים, ולכן הלכנו, דרך כל ההליך הבירוקרטי המייגע של ביטוח לאומי, להשיג לסבתי עובדת זרה. לאמי, יש חברת ילדות שגרה בנהריה, שביתה מנהלת סניף של חברת כוח אדם כלשהי, ובגלל הקשרים האלה, אמא שלי קיוותה למצוא מטפלת טובה, ובמהירות יחסית.
בשני הסעיפים - גם של איכות וגם של מהירות - החברה הזו כשלה כישלון חרוץ. וזה עוד בלשון המעטה.

4 מטפלות כבר עברו אצל סבתא שלי בשנתיים האלה. הראשונה גנבה ממנה כסף על בסיס שבועי. לקחה כסף לקניות, ולא החזירה עודף. היא גם החליטה שלא מתאים לה לבשל.
השנייה דווקא היתה בסדר, אבל היא נאלצה לעזוב כדי לטפל באמה שלה. היא היתה אצל סבתי קרוב לשנה.
השלישית החליטה לנסות תרגילי “מצליח”. לפי החוזה היא מחוייבת לעבוד שישה ימים - היא טענה שהיא צריכה רק חמישה. היא החליטה לפתע וביום בהיר אחד, שמגיעה לה גם תוספת תשלום על העובדה שהיא עוזרת לסבתא שלי להתקלח. בשלב מסויים היא גם חסמה לסבתא שלי את הכניסה למטבח בביתה שלה!
הרביעית והאחרונה כבר ממש היתה חוצפנית - היא פשוט באה והלכה מתי שבא לה. מגיעות לה שעתיים חופשיות ביום? היא לקחה פי 3-4. מגיע לה ימי חופש מסודרים בחודש? היא לקחה כפול. לפני כחודש, כשההורים שלי היו בחו”ל, היא לא הודיעה דבר לאף אחד, קמה בבוקר יום ראשון (יום עבודה מלא שלה), עזבה את סבתי בסלון בלי מים ובלי מזגן, ונסעה לחיפה לטפל בעניינים וסידורים שלה. במקרה באותו יום, היה היומולדת של סבתא שלי, וקפצנו לבקר אותה. זה היה פשוט מזעזע. מדי חודש, היא גם טענה שההורים שלי עושקים אותה, או לא נותנים מספיק כסף, וניסתה לקחת עוד ועוד, תוך איומים על סבתא שלי, שהיא תעזוב. סבתא שיל כבר לא רצתה להחליף מטפלת שוב, היא הייתה עייפה מכל זה, והיא ביקשה מאמא שלי שתפסיק לעשוק את המטפלת. לא משנה העובדה שיש לנו את כל הקבלות וההוכחות שהכסף הופקד בחשבון הבנק שלה.

לפני יומיים, כבכל חודש, התחילו המריבות שוב. המטפלת צעקה על סבתא שלי בביתה.
אתמול היא יצאה מהבית, חזרה היום בבוקר, לקחה מזוודה, יצאה - ולא חזרה.
היא השאירה את סבתא שלי, שוב - ללא מים, ללא מזגן, ובלי שהחליפה לה את החיתול. היא פשוט עזבה. בלי לומר מילה. פשוט קמה והלכה, תוך שהיא אומרת לסבתא שלי, שהבת שלה גנבה ממנה כסף (ד”א, היא קיבלה 350 שקל יותר ממה שהגיע לה).

הפעולה הראשונה של אמא שלי, היתה להתקשר לחברה ששלחה אותה, ומייד לאחר מכן - למשטרת ההגירה, שאמרו לה, שאם המטפלת נמצאת פחות מ-63 חודשים(!!) בארץ - אין שום דבר שהם יכולים לעשות. הם הפנו אותה למשרד הפנים. עזבו את העובדה הפשוטה שהרומניה הזו היא פשוט מטורפת - לא מובן לי,

איך לעזאזל אנחנו חיים במדינה, שבה אסור להשאיר ילדים חסרי אונים בבית/ברכב, בגלל היותם חסרי ישע (סעיף שמוגדר בחוק כ”הזנחה פושעת”), ואילו אנשים מבוגרים, שהם לא פחות חסרי ישע בעת שהם סיעודיים, אינם מוגנים בחסות אותו חוק??

הקטע הוא, שכל המטפלות האלה הן נשים מבוגרות. לא ילדות מפגרות. אלה נשים מבוגרות, שבעוד 10-20 שנה או פחות (אני מקווה), הן תהיינה בדיוק באותו מצב כמו סבתי!

בדיוק עכשיו, התקשר אליי חברי הג’ירף וסיפר לי על סבתו, שכל רצונה היה שיהיה לה אינטרנט בבית. אתם יודעים - כדי לתקשר קתצת העולם שמחוץ לקיבוץ שלה. הדהים אותי לשמוע, ש”האחראי” בקיבוץ הודיע לה, שמפאת גילה המתקדם, היא אינה זכאית לקבל אינטרנט בביתה.

תגידו - מה קורה למדינה הזאת??? אנשים מבוגרים, שבנו את המדינה הזו בעשר אצבעותיהם, צריכים להתחנן בשביל יחס הוגן? למה?? הרבה זמן לא הרגשתי רגשי שנראה כל כך עזים למישהי. היום, כל מה שאני יכול לחשוב עליו, זה לתפוס את הבת-ז**ה הזאת, ולשפץ לה את הפרצוף, כך שלא תוכל לטפל יותר באף אחד, מלבד עצמה, וגם זה עם עזרה. אני פשוט שונא את האישה הזו ומה שהיא גרמה לאחת הנשים היקרות ביותר בחיי…

זיגמונד התחיל לכתוב סדרה נהדרת על “כתיבה יוצרת” בבלוגים, והדרך להעלות את רמת התוכן בבלוג, בין אם לצורך אישי ובין אם אתה רוצה להעלות את הבלוג שלך לרמת פלטפורמה מסחרית בעתיד.
בפוסט האחרון שלו בנושא, כתבתי לו תגובה, שכבר התחילה להתארך קמעה, ולכן החלטתי להעלות אותה כפוסט כאן:
יש פה בהחלט רעיונות לא רעים! הם גם מתאימים למי שיש לו את האפשרות לשלוט בלוח הזמנים שלו, באופן יחסי.
אני עשוי אפילו לאמץ כמה מהשיטת האלה, למרות שהמגבלה הגדולה שלי היא בדיוק זו - שליטה בלוח הזמנים. כשיש לך מגבלה בריאותית מסויימת, כאתה עובד במשמרות ועוד כהנה וכהנה “תירוצים” - זה מקשה מאוד לשמור על רוטינה אחידה. זו גם בעיקר הסיבה לכל השאלות שהעליתי.

ד”א - כשאני נתקל במשהו שבא לי לכתוב עליו, נתקל באיזה לינק מעניין, אני בדר”כ שולח אותו לכתובת המייל של הבלוג שלי, וכך אני מסתכל ויודע על מה אני רוצה לכתוב, מה גם שזה מאפשר לי להעביר את הלינק הזה לתיקייה ב-bookmarks שלי. הבעיה בזה: הלינק הזה יושב שם לעיתים יותר מדי זמן, עד שהוא הופך למשהו לא רלוונטי בעליל -
א. קשה לי לשחזר מה חשבתי על זה אז. כרגע זה יכול להיות הדבר הכי משעמם עלי-אדמות.
ב. מן הסתם - גם לקורא זה לא ממש יאמר משהו.

בקיצור, תמיד תימצא בעיה זו או אחרת לכתיבה, אני מניח. אני לא חושב שזה עניין של מחסום כתיבה, כמו היכולת לשלוט בלוח הזמנים שלי (ואני לא מדבר על חוסר שליטה בגלל איזו יציאה לסרט או לפאב - למרות שגם אלה קורים - אבל הם יוצאים מן הכלל). זה עניין מאוד אישי עבור כל כותב.
אחד הדברים שהפסקתי לעשות, למשל, בגלל העניין הזה של חוסר יכולת לשלוט בזמן, וחשיבות לעשות גם דברים אחרים, הוא להפסיק לרסס כל דבר שאני רואה כמעניין (ותסלח לי אם אתה רואה שלא רוססת על ידי). עד לפני פחות משנה, עבדתי עם ג’ירידר, והוצפתי בהמון מידע. לתקופה של כחצי שנה - הפסקתי כמעט לקרוא בלוגים, כדי להתמקד בלימודים, אבל הבלוגים והקריאה חסרו לי - אז חזרתי לקרוא, והפלא ופלא - פתאום יש עוד יותר בלוגים שאני קורא. אבל את ג’ירידר לא החזרתי. יש בו משהו מלחיץ מבחינתי. אני לא יודע איך להסביר את זה. כשאני רואה 500 אייטמים שעוד לא קראתי (וזה עוד במקרה הטוב), אני מרגיש שאני מחמיץ משהו. כשאני קורא בלוגים בקצב שלי, ולפי הסימונים שלי בבוקמארקס, אני מרגיש נינוח יותר.

אולי אני מפסיד המון דברים אחרים. אולי אני לא מתעדכן בזמן (כי אני לא רואה או מקשיב לחדשות - אני רק שומע את הדברים מהסביבה). וגם יש לזה מחיר, מבחינת הכתיבה שלי. אני פחות “מחובר” און-ליין למה שקורה שם בחוץ. זה סוג של בחירה, אני מניח. בינתיים, איכשהו - אני חי טוב עם הבחירה הזו, למרות שהיא לפעמים מתסכלת. כמות הדברים שאני רוצה לכתוב אף פעם לא מגיעה לכדי כתיבה ממשית. רובה נזרקת לפח הזבל של חוסר-האכפתיות, האפאטיות ושל הרצון להתכרבל במיטה.

באמת שהוא טס, הזמן הזה.
אמש ראינו, ארוסתי ואני, את האולם/גן האירועים הראשון שלנו, מאז אותה הצעת נישואין. האולם הזה נקרא גני אלה (כדאי לראות רק ב-IE, לצערי), ולמרות שהוא המקום הראשון שאנחנו רואים - הוא מאוד הרשים אותנו לטובה.
אני תמיד מפעיל את רדאר “אנשי המכירות”, כשאני מגיע למקומות כאלה. לא אוהב שעובדים עליי, או שמנסים למרוח אותי. לכן הגעתי מאורגן, עם משהו כמו 50-60 שאלות בכתב, מודפסות, ודרשתי אפילו להכנס למטבח ולשירותים לוודא את ניקיונם, דבר שאיש המכירות דווקא נענה לו בשמחה.
אפילו המחיר נשמע סביר לחתונת החורף שאנחנו מתכננים (כן - החלטנו ללכת על משהו חורפי שבין דצמבר לפברואר, בגלל סיבות רבות).
קשה לומר שאני קפצתי בשמחה, אבל המקום מאוד הרשים לטובה. איכשהו, רדאר “אנשי המכירות” שלי, מונע ממני להראות לאיש מכירות שאני מתלהב ממנו. אני נוהג בנימוס, מעלה רעיונות ושאלות, דורש תשובות מניחות את הדעת (ואם אני לא מקבל אותן, אני רושם לי הערות על כך), אבל הכל ברוח טובה של כבדהו וחשדהו.
אבל ארוסתי “התאהבה” במקום, כהגדרתה, גם כי שמה הוא כשם אותו גן אירועים, ואני עוד מחכה לראות עוד כמה וכמה מקומות, כדי שנוכל להחליט לאט ובזהירות על הדבר הטוב ביותר מבחינתינו.
מה שכן, ברור לי שאף אחד לא מחכה לנו. אנחנו צריכים לעבוד על זה עכשיו, ובשיא הרצינות. יצאתי מגן האירועים מתרגש כולי. זה אמנם הצעד הראשון, אבל בהחלט בכיוון הנכון. כל עניין החתונה הזו מרגש אותי מאוד. כשאתה יודע שמצאת את הנפש התאומה שלך (ואני נשבע לכם שאצלינו זו לא עוד קלישאה - אולי קיטשי מאוד, אבל לא קלישאתי), אתה פשוט יודע. מי שחווה את זה בעבר, או חווה את זה היום, פשוט יודע שכל מילה מיותרת.

אני מקווה לתת לכם טעימה מהחוויות שלנו בהכנות לחתונה הזאת, במהלך החודשים הקרובים.
כל ההפקה הזו היא בהחלט סיפור שאני חושב ששווה יהיה לספר. לפחות אני מקווה כך.

Wish us luck.

[ושוב זה קורה לי: אני מתחיל לכתוב תגובה בפוסט של מישהו אחר, וזו הופכת להיות כזו “חפירה” ארוכה, שאני כבר מחליט לעשות מזה פוסט בפני עצמו. והפעם - פוסט “השנאה מזיזה את העולם” של עירא. אני מציע לכם בהתחלה באמת לשבת ולקרוא את הפוסט הזה].

לצערי - אנשים הם באמת עיוורים לסביבה שלהם, ברגע שהם מתחילים לשנוא באמת.
אני מכיר את זה באופן מאוד אישי מילדותי, וממה שעברתי בביתי (ראו סעיף 2, כאן).
כשאני שומע את מה שעירא מספר לאחרונה, ואת השנאה המטורפת שהוא מדבר עליה, אני נשאר פעור פה. איכשהו, זה עדיין (אולי מתוך איזושהי תמימות נצחית שיש בי, אולי מתוך רגישות לנושא) מצליח לצמרר אותי. זה מצליח לגרום לי לתהות על קנקנו של העולם התחרותי, של המירוץ חסר הפשרה שאנחנו חלק ממנו.

אולי זה לא הוגן להאשים את הקפיטליזם בכל דבר, אבל אין ספק שהמירוץ אחר כסף ודברים חומריים, כסמלים להצלחה, היה אחד הגורמים לעיוורון הזה. אנחנו דורסים אנשים אחרים, כי על הערכים האלה גדלנו. לפחות חלקינו. אני הייתי, ועודני, ממה שאני מכנה ה”מורדים” בשיטה הזו. לטוב ולרע - זה שואב אותי לתוך המערבולת הרגשית הזו, ולא נותן לי מנוח עד שאבין למה אנשים עושים את מה שהם עושים מתוך כזו שנאה בלתי מובנת.

אצלי ה”מרד” הזה מתבטא בכך, שאני לא צופה בטלוויזיה או שומע רדיו כבר למעלה מ-14 שנה. בכלל (עיתונים - רק בסופי שבוע, וגם זה בעיקר בשביל התשבצים). אני לא רואה טעם בכל האלימות הזו, ובכך שאנשים גדלים לתוך חדשות שמתחילות ומסתיימות בהרוגים ופצועים, ברודפי בצע ובקבצנים. אבל זה הרבה מעבר לכך. הטלוויזיה היא רק עניין סמלי: עם כל ההכנות לחתונה המתקרבת, החלטנו, זוגתי ואני, לקחת את הכל ממש לאט. ולא רק זה - פשוט נמאס לי לרוץ. זה פוגע לי בבריאות. לא בעוד 20 שנה - זה פוגע לי בבריאות עכשיו!
ברגע שעצרתי רגע להבין את זה (לצערי, 3 שנים מאוחר מדי..), החלטתי לשים לזה STOP. לא יכול יותר להיות חלק ממה שמצפים ממני להיות. אני כנראה לא ארוויח מליונים, וכנראה לא אציל כבר את העולם משואה גרעינית. אבל אולי אני אצליח קצת לחיות בצורה רגועה יותר (עם כל מה שזה אומר מבחינה תקציבית בעולם קפיטליסטי), כדי פשוט לחיות. זו אופציה שאני חושב בכנות לאמץ. למען ההגינות - אני לא רואה כרגע הרבה ברירות, אלא לאמץ אותה.

הייתי רוצה להעביר מקצת האידיאולוגיה הזו למה שמכונה “ההמונים”.
הייתי רוצה לחיות בעולם שיכבד את ההחלטה הזו שלי, ושלא יכביד עליי.
הייתי רוצה שיותר אנשים ישימו לב לשנאה הזו לכל מה ששונה מהם, שמעוורת אותם כל כך.
הייתי רוצה לשמוע יותר כותרות משמחות בעיתונים (ואין שום דבר מקורי בזה - אמרו את זה כבר הרבה לפניי).
הייתי רוצה לדעת שאני יכול לחיות בעולם כזה, בלי שישפטו אותי. לדעת שיש מקום גם לאנשים “כמוני”.
אולי זו סתם גחמה - אבל באמת הייתי רוצה לראות יותר אופטימיות אמיתית בעולם. לא כזו, שבאה על חשבון מי שאין לו את חשבון הבנק לאפשר אופטימיות כזו.

אז הייתי רוצה.
בינתיים אני הולך הצידה, הרחק ככל האפשר מהמירוץ הזה.
אני רק מקווה לסחוף אחריי מספיק אנשים, שיעשו דברים דומים - לא מתוך הכרח (עוני, נפגעי שנאה) - אלא מתוך רצון תמים לשנות. ואולי, כאמור - אני סתם נאיבי, שלא מבין למה אנחנו עושים את זה אחד לשני.

אז מה..? יש סיכוי שבאמת זה נגמר?
כנראה שכן. היום קיבלנו את הבשורה. האיש אכן סיים את העבודה. לא בדיוק מה שרצינו, עם מחסור רציני בביצוע הדרישות שלנו - אבל יש מזגן. אפילו הצלחנו לארגן את המנקה שלנו בהתראה מאוד קצרה כבר למחר בצהריים, מה שאומר שמחר בלילה, ככל הנראה - אנחנו ישנים בבית. בבית שלנו. לא ייאמן, הא? אחרי גירוש מאולץ של שבוע, אנחנו אשכרה נישן במיטה שלנו.

ועכשיו לחוב קטן, שאני חייב לקוראיי.
המזגניש הזה ראוי לכל גינוי אפשרי, ולכך שכל ה”המלצות” עליו, לא שוות את האוויר שבוזבז כדי לתת אותן..
השם של האיש “הנפלא” הזה, הוא פֶלִיקְס צָ’אק (אייתתי כדי שלא תהיינה לכם טעויות). החברה הפרטית שלו, “צ’יק צ’אק” הוא אוקסימורון לכל מה שהלך אצלינו בשבוע האחרון. אתם מוזמנים להפיץ את העניין לכל מי שאתם רוצים. אני כבר נכוויתי ממנו - אתם לא חייבים לעבור את אותה חוויה…

אביה של ארוסתי כבר הבטיח לשלוח מי מחבריו העוסקים בתחום, כדי לעשות ביקורת על העבודה שלו - סתם ליתר ביטחון. אני מניח שזה צעד חשוב וחיובי. אני רק מקווה שהם לא ימצאו בעיות נוספות. כי באמת אין לי כח לכל הטררם הזה…

עלילות מזגניש בדירתינו הקטנטונת - המשך הסאגה:
אתמול ביקרתי בדירה אחה”צ. החלטתי לראות במו עיניי מה קורה שם, ולמה לעזאזל כל זה לוקח כל כך הרבה זמן, בניגוד לכל הערכות הזמן הראשוניות.
נקודות לזכותו של המזגניש:
1. הדירה כבר יחסית נקייה מכל הבלוקים, ואפילו את פחיות הבירה ואת השירותים המטונפים הם ניקו חלקית.
2. אין 2.

מתברר שחצי ממה שביקשנו והסברנו למזגניש את חשיבותם לגבינו - לא נעשו. למשל:
1. ביקשנו שיהיו דאמפרים בכל חדר, כך שנוכל לשלוט על טמפרטורה שונה בכל חדר. בצורה כזו, אני אוכל להנות מחברתם של הפינגווינים בחדר העבודה שלי, בזמן שארוסתי תוכל להנות מקירור שפוי באולפן שלה. המצב בפועל, לדברי המזגניש: “בלתי אפשרי. צפוף מדי”. וזה אחרי שסוכם איתו שזה יתבצע, והוא טען שלא תהיה בעיה עם זה. מי אשם? חברת הבנייה. כמובן שחברת הבנייה. הסטנדרטים דפוקים. או במילים שלו: “במקומכם הייתי בכלל שובר את הקיר הזה”. נפלא. האיש מחפש עוד עבודה.
2. ביקשנו שלא תהיינה חפירות בחדרי אמבטיה/שירותים. בפועל: “חייבים. אין מקום ליצנור שמוביל לחדר העבודה שלך”. אתמול התחילו בעבודה הזו בחדר האמבטיה שלי. כאילו שהיתה לי ברירה. יש לכם ספק מי אשם בזה? כמובן שחברת הבנייה.
3. מרפסת כביסה - אי אפשר לתלות שם כביסה יותר. כשהגיע המזגניש לפני כמה שבועות, הוא אמר שיהיה מצב שבו לא נוכל לתלות סדינים ומצעים גדולים בצד אחד, שבו נמצאות הקופסאות של המזגנים. לא היתה לי בעיה עם זה, כי המרפסת מספיק גדולה, והצד השני הספיק לזה. בפועל: “לא צפיתי שהקופסא הזו תהיה גדולה כל כך. הם שינו את כל זה והביאו לי ממש מקרר”. תכל’ס - אין אפשרות לתלות מצעים בכלל, אלא רק תחתונים ולבנים אחרים בצד אחד, ו-2-5 חולצות/מכנסיים בצד השני, שבו יש את הקופסא הקטנה יותר, של המזגן העילי הנוסף. מי אשם? אלקטרה. היא לא יידעה את מזגניש שהקופסא החיצונית של המזגן גדלה.

אתם מבינים?
האיש פשוט לא עשה שיעורי בית, וזה חתיכת אנדר-סטייטמנט.
הוא הזמין מזגן בלי לבדוק אם הגודל בכלל מתאים לדירה שלנו, וזה אחרי שהוא מדד את הדירה ואת הפרוזדור והכל. מי לעזאזל מזמין מזגן בלי לבדוק שהוא מתאים לבית, שבו הוא מותקן? איזה מין איש מקצוע עושה דבר כזה?? וזה עוד אחרי שהוא מודד את הבית! בשביל מה הוא בא למדוד בכלל, אם הוא מלכתחילה לא התכוון לבדוק איזה מזגן הוא מביא לנו? זה ש”צפוף” זה לא בגלל הפרוזדור - זה בגלל חוסר מקצועיות של המזגניש. וגם אם נראה לו שזה לא מתאים - למה לעזאזל הוא התעקש להתקין אותו, ולא ביקש מזגן אחר, או לפחות יידע אותנו שחצי מהדברים שביקשנו לא יהיו שם. WTF??

עכשיו, כשהכל כמעט גמור (טפו-טפו - העיקר שיעוף לי כבר מהבית) - לך תתלונן שמשהו לא בסדר.

במהלך יום הלימודים של יום ראשון, סיפר לי סטודנט-חבר, שהוא ביקר באיקיאה במוצ”ש האחרון.
הוא התלונן על המתנה של מעל 40 דקות בקופה, יחד עם כל עם ישראל ואישתו. הוא קנה “ציוד” בכ-1,600 ש”ח. עתה, אחרי שהוא שילם בכרטיס אשראי את כל הסכום, כל מה שהוא רצה זה לקבל שקית, כדי לסחוב את הסחורה לרכב. הקופאית הסתכלה עליו במין מבט לא ברור, כהגדרתו, ואמרה לו שבעיקרון, אין להם שקיות ללקוחות, אבל שיש לו 2 אפשרויות: האחת, לשלם 1 שקל לתוך מנוף שכזה שנמצא מעל הקופה, ואז הוא מקבל שקית ניילון, או לשלם 3 שקלים - ולקבל שקית רב פעמית מבד.
אני מניח שאת השקיות מבד כבר ראיתם בכל חור נידח. אתם יודעים - שמירה על איכות הסביבה וכאלה. מנסים להיות ירוקים. תכל’ס - אני בעד. יותר מדי שקיות ניילון שמזהמות את הסביבה יוצאות מסופרמרקטים ומוצאות את עצמן זרוקות באוקיינוסים שלנו, בסופו של דבר. את הנזק שהן עושות, עדיין לא מצליחים אפילו לאמוד - רק ברור שכדור הארץ יורה לעצמו כדור בראש עם כל שקית כזו. לכן אני חושב שהשקיות מבד הן חיוניות, וזוגתי ואני אף משתדלים להשתמש בהן בקניות שלנו. אבל מה שאיקיאה עושים זה במקרה הטוב “ישראבלוף”, ובמקרה הפחות טוב עושקים את הציבור.
מילא אם הם היו מוציאים את הניילונים מהסניף שלהם לחלוטין. מילא אם הם היו עוברים לעבוד עם חומרים ממוחזרים. מילא אם הם היו באמת שמים על הסביבה. אבל עצם העובדה שהם מאפשרים ללקוחות לקנות שקיות ניילון בשקל, נראה לי כמו ניסיון להשקיט את המצפון שלהם (אם בכלל הוא קיים - ואני ממש לא בטוח בכך) בתמורה לשקל בודד.
בשורה התחתונה - איקיאה מוכרים את איכות הסביבה שלנו בתמורה לשקל.

ובכן - הנה פרק נוסף בעלילות “ביתילי” בעיר הגדולה:
זוכרים שביום חמישי מנהל סניף רעננה הבטיח שיחזרו אלינו היום כדי לתאם זמן הגעה ביום שני? ובכן נחשו מה - הפתעה! לא שני ולא נעליים. לאחר שראינו שהם לא מתקשרים עד 15:00 בערך, הרמנו אליהם טלפון, שוב - למחלקת שרל”ק. הפעם ענתה לנו בחורה בשם רעות. רעות ציינה בפנינו, שהסלון בכלל עוד לא יוצר, וייצורו אמור להסתיים רק בימים הקרובים.

הממ… עכשיו שימו לב לחשבון פשוט:
אם ביום שלישי, 20.1.09 נמכר סלון בסניף “ביתילי” ברעננה, ונאמר לנו מפורשות שהסלון יגיע אלינו עד 45 יום קלנדריים, יצפה הלקוח ההדיוט (אני, ככל הנראה), כי הסלון ייוצר לפני המועד הנ”ל, ולא לאחריו, כלומר עד ה-6 למרץ. שהרי אם לא כך, לא היתה המוכרת החביבה אומרת את המילה “עד“. היא גם לא היתה מציינת את המשפט: “45 יום קלנדריים או פחות”. מה לעשות שהיא ציינה את זה בעת ביצוע ההזמנה?

ומה טוענת לה רעות חביבתינו? אהה! שהתאריך הוא תאריך מ-ש-ו-ע-ר. ובכן, רעות, יקירתי - הרשי לי בבקשה להאיר את עינייך: התאריך הזה אינו משוער. הוא תאריך תפוגה של חוזה משפטי. חוזה שאתם לא עמדתם בו. בינתיים, הבטיחה נערת השרל”ק לבדוק את העניין שנית ולחזור אלינו מחר,על מנת לוודא אם נוכל לקבל את הסלון השבוע… לא מתי, אלא אם.
והיתה לה עוד את החוצפה לומר לי לא להתעצבן. העיקר שאת הכסף הם כבר לקחו. יפה מצידם, ככה להקל עלינו עם המשקל של הכסף בארנק, לא? איזו התחשבות…

אבל אל תדאגו - סחבק לא פראייר. סחבק כבר הודיעה לבחורה החביבה שאת ההובלה הם ישלמו בעצמם. היא טענה שהמוביל הוא עצמאי ואין לו קשר ל”ביתילי”, אבל אני חושש שהם ייאלצו לפצות אותו איכשהו. כי את 270 השקלים שהוא היה אמור לקבל ממני - הוא לא יראה מכאן. מישהו צריך להתחיל לפגוע לאנשים האלה בכיס, כדי שילמדו לעמוד בזמנים שהם בעצמם קובעים, לא?

מתי שיווק דרך אינטרנט או טלפונים ניידים הופך למשהו לא לגיטימי?
נכון - ספאם היא דוגמא ידועה שכולם מדברים עליה, ואפילו הוציאו חוק נגדה. ומה בינתיים? חברות רבות מחפשות ערוצים חדשים כדי לשווק לנו את כל אותם דברים שאנחנו בכלל לא צריכים. לרוב - זה באופן בלתי חוקי בעליל. כך למשל, אין כמעט יום שלא מתקשרים למספר הטלפון בביתינו עם תקליט-פרסומת. תמיד ממספר חסוי, כמובן. לנייד, שולחים לרוב SMS-ים. לפחות מסתפקים בזה.
אתמול נתקלתי בסוג חדש של זוועתון. סוג חדש של שיווק, שעבר את גבול הטעם הטוב בצורה גסה:
במהלך הערב (בשעה 21:17, אם אתם מתעקשים לדעת), קיבלתי טלפון מהמספר 073-2553371. הטלפון צלצל פעמיים-שלוש, וכשניסיתי לענות, הוא התנתק. מאחר והמספר הזה אינו מוכר לי, חשבתי שאולי אחד הסטודנטים שלומד/ת איתי מנסה להשיג אותי. אתם יודעים - בכל זאת תקופת מבחנים, ואנו מחליפים טלפונים רבים בימים אלה. אני מניח שמתוך סקרנות גרידא, החזרתי טלפון, רק כדי לקבל תקליט עם ההודעה הבאה:

“שלום. ניסינו להשיג אתכם, אך מסיבה כלשהי, השיחה נותקה. רצינו לספר לכם על הדיאטה החדשה מבית…”

- וכאן ניתקתי את השיחה בעצבים. WTF?! חברה שמפתה אותי להתקשר אליהם, כי אין להם אפילו את הכסף להשקיע בשיחת טלפון עלובה??? עכשיו יש לי התלבטות לא פשוטה - האם להתקשר למספר הזה כדי לדעת מי החברה שעומדת מאחורי החרא הזה, או להתעלם מדבר כזה עד הפעם הבאה?

אני לא יודע מה אתכם, אבל יש לי קצת תחושת מחנק ברשת בזמן האחרון.
גרביל פרסם אתמול פוסט קצר מאוד וזו לשונו:

אני לא מסוג האנשים ששוחים נגד הזרם. אני אוהב את הזרם. כל זרם. לפעמים אני הולך ברחוב, רואה זרם ומייד מחליף לבגד ים וכובע אמבטיה ומתחיל לשחות. אבל כשרואים את ההתגייסות הגדולה והעצומה הזאת למען דב חנין, אי אפשר שלא לשים לב שמדובר באותם אימבצילים שוחרי טוב שבחרו בשינוי ב-2003 ובגמלאים ב-2006.

צחוק בצד, אני רואה את ההתגייסות למען דב חנין ברשת, ואני מרגיש שמישהו עוקב אחריי. לכל מקום בו אני משוטט, מגיעה הודעת תמיכה בדב חנין בצורה זו אחרת. שלא תבינו לא נכון - אני בעדו. אני נגד כל מה שחולדאי מייצג ויותר מכך - אני מתעב את מה שהוא עושה לעיר היפה ששמה תל אביב. האיש הזה הורס את העיר עבור בצע כסף, ומרחיק את כל מי שהעיר הזו הפכה לו לבית, עבור כמה תיירים ובעלי ממון.
כשזה נאמר - ההתגייסות למען דב חנין, היא מה שאני בהחלט יכול לכנות כ”יותר מדי”. אתם יכולים לומר לי אלף פעם שאם אני לא רוצה אני לא חייב לשוטט בעולם הבלוגוספירה, אבל זו כבר סתימת פיות מבחינתי. אני חושב שההתארגנות למען בחירתו של חנין היא חיובית למדי, אבל די. יש לי גוש בגרון וקוראים לו חנין. אני לא מסוגל לבלוע גושים בסדר הגודל הזה, ומצד שני, לא מנומס לירוק ברחוב, אז מה עושים..?

חבר’ה, דב חנין הוא אחלה, בסדר?! זהו. לא יכולתם להסתפק באמרה הזו פעם אחת ולעבור הלאה? הייתם חייבים לסחוב את כל הבלוגוספירה איתכם?
הגיע הזמן שמישהו ילמד אתכם כמה תרגילים בשיווק. מי שמנסה לדחוף לי לתוך הגרון את חנין, יגרום לזה שבסוף אני אקיא אותו. בסופו של דבר, גם אם הייתי כרגע תושב תל אביב ואפילו רשום ככזה, הייתי מעדיף לא ללכת להצביע בכלל. זה מה שאתם משיגים. אם עוד לא הבנתם את זה - הגיע הזמן שתבינו. ובזה אתם יודעים טוב מאוד מה אתם משיגים - את בחירתו של הטמבל מחדש.

מזל טוב. זכיתם.

בפוסט הקודם, שנכתב לפני כמה ימים, העליתי את הסיפור ההזוי שקרה לי בימים האחרונים, לגבי תופעת לוואי הידועה ביותר של תרופת הליפיטור, ושל כל משפחת התרופות הזו (הסימבסטאטין), שהיא כאבי שרירים:
במשך השנתיים האחרונות, ועד לפני שבוע בדיוק, אף רופא לא הזכיר את תופעת הלוואי הזו באוזניי, וגם אני לא בדקתי את העלון לרופא. בעקבות הפוסט הזה, עלו כמה תגובות, והערב עלה אף דיון עם ידידתי נ’, על הצורך של רופאים להכיר את כל התרופות באשר הן. בעקבות הדיון הזה, אני רוצה להעלות את המסקנות שלי וגם עוד כמה סימני שאלה בפוסט הזה:

בשיחה הערב עלה רעיון, שלא ברור לי איך לא חשבו עליו קודם, כל אלה שהגיבו בפוסט הקודם: אם כולם מצפים ממני לקרוא על התרופות האלה, איך לא מצפים את אותו הדבר מהרופאים? למה, למשל, לא מחברים את הרופאים לאתר PubMed או דוקטורס או לכל מאגר מידע רלוונטי אחר, ומכריחים אותם לבצע בדיקה על התרופה שאותם הם רושמים? הרי אם לי זה לוקח 2 דקות לקרוא עלון לרופא או לצרכן, אני בטוח שלרופא זה ייקח את אותו הזמן, לא?

נתחיל בזה, שהרי לא נדרש פה ידע יוצא דופן בשימוש במחשב, נכון? וגם אם כן - אפשר להעביר קורסים. כאשר אתה לומד להיות עו”ד, למשל, אתה לומד להשתמש ביישומי מחשב למיניהם, על מנת לבצע חיפושים של פסקי דין ולכתוב עבודות. במה שונים לימודי הרפואה? למה אי אפשר ללמד רופאים איך משתמשים בגוגל, אם הם עדיין לא יודעים? וזו כמובן הערה קיצונית ועוקצנית, כי אני לא מאמין שיש רופאים רבים בימינו שלא יודעים לחפש מידע על תרופה.

אז מה כן? אני פשוט מאמין שהם עצלנים. אני מאמין, שאם תכריחו את הרופא שמטפל בכם לבדוק, לפני שהוא נותן לכם את התרופה הספציפית, מה תופעות הלוואי שלה - הוא יכול להעלות את זה על צג המחשב שלו. אבל בשביל זה צריך שלרופא יהיה קצת אכפתיות, וגם חיבור אינטרנט בקליניקה, מה שנראה שלא לרבים יש. ובמאה ה-21 זה פשוט מגוחך.

שנית, הדיון עם ידידתי נ’, העלה את השאלה הבאה: האם הרופאים, לא משנה מה התמחותם, צריכים לדעת את המידע על כל התרופות? האם לא מספיק, שפסיכיאטר, למשל, ידע את כל מה שיש לדעת על תרופות פסיכיאטריות בלבד?

התשובה שלי, היא רחוקה מלהיות חד משמעית:
מצד אחד, באופן מובן והגיוני, אין שום סיבה שהרופאים יידעו את כל תופעות הלוואי על כל התרופות בעל פה. להתעדכן על כל אחת מהתרופות שיוצאות לאוויר העולם, ושלא קשורות למחלות בהן הם מתמחים - זה חסר טעם, וכבר נאמר, ש“תפסת מרובה - לא תפסת”.
מצד שני, כל מה שהם כן צריכים, זה את הסבלנות לבדוק. לא לזכור, אבל כן לבדוק! כן חשוב מאוד, שהרופאים יקשיבו, ויריצו חיפוש במשך 2 דקות על התרופות שהפציינט מקבל, וכיצד הן עלולות להתנגש עם התרופות החדשות שהם הולכים לרשום. כן חשוב מאוד, שאם אני בא אל רופא/ת המשפחה שלי, ואומר לו/לה שיש לי כאבי שרירים, הוא/היא יבדקו את התרופות שאני מקבל, ושהנורה האדומה אכן תידלק. בהחלט חשוב, שתרופה אחת תעזור אך בד בבד תיגרום לנזק בלתי הפיך באיבר אחר בגוף! אני בהחלט לא חושב שמדובר בדרישה מוגזמת. בטח שלא בעולם שבו יש אינטרנט לכל דורש ומידע כמעט בלתי מוגבל.

אז כן - אם פסיכיאטר מסוים, ירשום לי לדוגמא, תרופה שעלולה להתנגש עם משככי הכאבים שאני לוקח, ולגרום לי לאבד את ההכרה כל חצי שעה, והוא לא יתריע על כך - אני מצפה שהוא יישא באחריות המלאה על כך, למרות שהיתה לי האפשרות לבדוק את זה בעצמי ברשת. אי אפשר להפיל את האחריות הרפואית על הפציינט, במקרה הזה! אחרת בשביל מה אותו רופא מקבל משכורת או תשלום בכלל?

ברפואה הפרטית העניין הזה חמור בהרבה, בגלל שהרופאים הפרטיים לוקחים מאות ואלפי שקלים לפגישה, והם לא עושים את הבדיקה הבסיסית ביותר, מטעמי עצלנות לשמה!
ברפואה הציבורית, יש כאלו שיגידו, שבגלל שהמשכורת נמוכה יותר, אי אפשר להאשים אותם.
מי שאומר את זה - שיחזיר לי עכשיו את הכסף שאני משלם מדי חודש כמס בריאות ואת כל תשלומי ה”ביטוח עדיף” או “ביטוח שיא” או איך שלא תקראו לזה. זה כסף שאני משלם בדיוק בשביל שמקרים כאלה לא יקרו!

השאלה שכמעט תמיד נשאלת ע”י רופאים, בעת פגישה ראשונה, אבל לא רק, היא: “איזה תרופות אתה מקבל, נכון להיום?” ו-“האם אתה רגיש לתרופה מסוימת?”. בשביל מה לעזאזל נשאלות השאלות האלה, אם לא בכדי לבדוק את הנזק מול התועלת, שתרופות נוספות או החלפת הקיימות תגרומנה?

אז כאמור, אני לא מצפה מכל הרופאים לזכור את כל התרופות, רק לוודא, אם הם לא בטוחים, אחרי שהם שמעו איזה תרופות אני מקבל - לבדוק אם ההחלטה שלהם עלולה לעלות לי בנזק גדול בהרבה. זו לא בקשה מוגזמת, אלא רק בקשה לבצע את מה שמשלמים להם ואת מה שהם למדו לעשות מלכתחילה.

מדהים איך סיפורים כאלה נשארים חבויים במקומונים הקטנים שלנו, ולא יוצאים החוצה בקול תרועה. בשישי האחרון, התפרסמו במקומון “ידיעות השרון” כמה כתבות על משטרת ארצינו. סתם כדי להראות לכם מה החמצתם, הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון:

1. תחנת כפר סבא - מפקד התחנה (רמי רז, שהתנדבתי איתו פעם במשמר האזרחי, והוא אחת הסיבות שאני מזלזל במשטרה) טוען שתושבי היישוב גן ירק טועים ומטעים, כשהם מפריחים שמועות באוויר על כך שבאחרונה יש פריצות רבות לבתים שלהם. החבר’ה בשכונה הקימו מעין משמר אזרחי עצמאי של יוצאי יחידות מובחרות, כי נמאס להם. כל סיבה אחרת, אפילו מחסור בכוח אדם, היה נשמע טוב יותר, מאשר הטענה שהתושבים מזיינים את המוח. הנתונים היבשים של המשטרה מראה שהתושבים פשוט טועים. לצערינו, הנתונים היבשים של המשטרה לא תמיד, איך לומר בעדינות, “פוגעים במטרה”.

2. תחנת גלילות (שמככבת בפוסט הזה): האלימות שוברת שיאים חדשים בקרב השוטרים בתחנה. לא, זו לא טעות כתיב. שוטר “גיבור” אחד שבר לילדה בת 15 את האף, בעת חקירתה, לא לפני שהוא היכה אותה נמרצות. האיש, קצין משטרה בשם (פקד) רונן סורוקה, הורשע השבוע בעניין. הקטע הוא, שלא רק שהוא לא לבד, אלא שכל מפקדי ושוטרי התחנה מעודדים אותו ואת התנהגותו. מפקד התחנה, סנ”צ שמעון לביא סירב להגיב לידיה. המפקד הקודם, לעומת זאת, סנ”צ יצחק גטניו, מצוטט בראיון כך: “מי שמכיר את הסיטואציה של מעצר אדם, יודע שזה קשה מאוד. כל הגוף שלך מלא באדרנלין ולפעמים שוטרים מאבדים את עצמם. גם הפושעים עושים פרובוקציות. הם מקללים את השוטרים ומתגרים בהם כדי שאלו יתלהמו ויתקיפו אותם בחזרה… היו לי מספר מקרים של שוטרים שתפסתי ואמרתי להם ‘תירגע’. אני תמיד גם אומר להם ‘אל תדאג, אנחנו נשמור לך אמונים, נגן עליך ונלווה אותך’…. גם את סורוקה אנחנו נלווה עד הסוף. הוא היה קצין מצוין. פשוט איבדנו אותו בנקודות מסוימות”. יש לציין, ש”נקודות מסוימות” הן 15 תלונות שכבר הוגשו נגד הקצין סורוקה בגין אלימות בעבר. רס”ר מוטי אברמוביץ’ מהתחנה ועוד 4 שוטרי תחנת גלילות נשלחו כבר למאסר בזמן האחרון בגין אלימות מיותרת. כמובן, כולם היו “שוטרים מצוינים שנעשה להם עוול”, לדברי חבריהם.

אנקדוטה קטנה מהתחנה הזו: לפני כמה שנים, יצא לי להגיע לשם עם ידידתי ר’, שהתגוררה בהרצליה בזמנו. בעלה לשעבר, בחור פרסי עם אינטליגנציה של שטיח, הפר צווי הרחקה של בתי משפט, והיה דופק לה על הדלת בלילות, עוקב אחריה ואחרי ילדיה, ומפיץ עליה שקרים בכל מקום, גם בפני ילדיה (דבר שהוא עדיין עושה). בזמנו הוא גם לא הסכים בכלל לתת לה גט. אחרי שהייתי עד לכך ולפחד שלה לאורך זמן, הגענו, היא ואני, עם צו בית המשפט לתחנת גלילות. עזבו את היחס המחפיר שקיבלנו. לזה ציפיתי. לא ציפיתי לזה שהשוטרת שקיבלה את התלונה, כבר קיבלה תלונות מר’ בעבר, לא עשתה עם זה כלום, אלא הפעם הגדילה לעשות, צעקה על ר’ ואיימה להכניס את ר’ למעצר אם היא לא תפסיק להתלונן. אני נאלץ להזכיר לכם: ר’ היתה הצד המוכה בסיפור הזה. מאז, המונח “הכתובת היתה על הקיר” מהדהד לי בראש. “לא ידענו, לא היו סימנים”, הוא לא תירוץ שאני מקבל מהמשטרה. זה בולשיט אחד גדול.

3. שוב משטרת גלילות: מתברר שמפקד התחנה, סנ”צ שלמה לביא בהחלט כן יודע לדבר כשהוא רוצה. לראיה: הישיבה עם ראשי הערים בשרון (איציק רוכברגר ויעל גרמן, ראשי הרשויות של רמת השרון והרצליה בהתאמה) בשבוע האחרון. האיש טוען, בלי למצמץ, ששכונת מורשה ברמת השרון הפכה ל”סדום ועמורה”, שיש משפחות בדואיות שהשתלטו על אתרי בנייה ומנהלות עסק של פרוטקשן, ע”י הצבת שומרים באתרים אחרי שעות הפעילות. אם בעלי האתר מתנגדים, האתר נבזז ונגרמים נזקים למבנים. מה עושה המשטרה? פונה לעזרה מראשי הרשויות… לא רק זה - מתברר שסנ”צ לביא מבקש לוודא שלא יינתנו היתרי בנייה לחברות שלהן יש שומרים בעלי עבר פלילי, באתרי הבניה. ושוב - את זה הוא מבקש מראשי הרשויות ליישם, בניגוד לחוק!

שימו לב לציטוט מפי המפקד הנערץ באיזורינו: “אני יכול להבטיח לכם, שאני, ביחד עם האנשים שלי, עושים הכל על מנת לחזק את תחושת הביטחון של הציבור”. החיזוק הזה כנראה מתבטא בלהכניס מכות לנערות בנות 15, ולהכניס נשים מוכות למעצר. אני מרגיש מוגן יותר מרגע לרגע.

ככה אני מרגיש בימים האחרונים. נכון - כתבתי כמה פוסטים אופטימיים, אבל זה רק כדי לנסות להסיח את דעתי.
ביום שישי האחרון, הגיעו מים עד נפש. זוגתי, שתוסכלה ע”י הכאבים שלי, החליטה לקום וללכת. אני לא יכול שלא להבין אותה. אני נמצא בדיכאון לא פשוט בזמן האחרון. אני בן 34 כמעט, חי עם ההורים, ללא עבודה בחצי השנה האחרונה, מתחיל עוד תואר ראשון בקרוב, כדי לתת לעתיד שלי סיכוי טוב יותר, אבל לא יודע מה לעשות עם עצמי בינתיים. בנוסף לכל זה, אתמול נאלצתי להפקיד את הרשיון שלי בידי בית המשפט בפתח תקווה, למשך החודשיים הקרובים. אם הייתי בתל אביב, אולי, הייתי יכול לפגוש את חבריי לעתים קרובות יותר, אבל אני חי ברעננה. ואני לא מרגיש שאני יכול כרגע לתת שום דבר מעצמי. לא לחברים, לא למשפחה ולא לבחורה פוטנציאלית. אני לא יודע על מה חשבתי, כשחשבתי שאני יכול. כרגע אני בעיקר מרגיש כמו נטל על העולם.
כמה שאני לא אדם מאמין, אני מתפלל בבכי לאלוהיי, שיחזיר לי את החיים כפי שהיו לפני שנתיים, או שלפחות ייקח את אלה הנוכחיים.
אתם יכולים להירגע. אני לא מאלה שמסוגלים לפגוע בעצמם. לא מאמין שזה עניין של אומץ או משהו כזה - אני פשוט לא מסוגל. אבל אני מרגיש כמו נטל. עכשיו אני אצטרך לשנות את לוח הזמנים של ההורים שלי כד שיסיעו אותי ממקום למקום, כנ”ל לגבי חברים. אני לא יכול לצפות שייקחו אותי. אני גם לא מסוגל לנסוע במוניות בגלל הכסף שאין, ונסיעה באוטובוס גורמת לי לבחילה וכאבים עזים (נראה שנהגי אוטובוס ממש אוהבים ומחפשים להכנס לכל בור אפשרי בכביש). אז מה עושים? כן - אני מקטר. לא מתאים לכם? תעבור לפוסט הבא. אולי שם יהיה חיוך.

כרגע אני חלש. במובן מסוים זה מבחירה. אין לי כוח לקום ולסדר דמי אבטלה. אין לי כוח לקום ולסדר החזרי מס שמגיעים לי. אני יודע שאני יכול לקבל אחוזי נכות מביטוח לאומי. לא עשיתי שום דבר אמיתי בעניין הזה בחצי השנה האחרונה. פשוט אין לי כוח ואין לי רצון. אני מתכנס בתוך עצמי, בוכה מכל דבר כמעט, ולאורך היום אני נמצא במיטה, בוהה בספר או בתקרה. הזוגיות היתה איזושהי נקודת אור בשגרה של שלושת החודשים האחרונים. נקודת האור הזו נמחקה לבלי שוב. עכשיו אני מרגיש שאני מרחף באיזה ריק. בא לי להקיא כל הזמן, אבל במקום זה אני רק יורק. בא לי למצוא פתרונות לחרא הזה, אבל במקום זה אני רק בוכה. בעיקר נמאס לי. מסביבי, ההורים שלי מנסים לעודד אותי עם קלישאות, שגורמות לי לרצות להטיח את הראשון בקיר (את שלי או את שלהם, זה לא ממש משנה). הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה, היא בגלל שאני לא טיפוס אלים. בגלל השנאה הזו לאלימות מכל סוג. מה שכן - זה שואב ממני אנרגיות בצורה שלא תיאמן.

אני רוצה להיות חלש כרגע. ונמאס לי להתנצל על זה בפני כולם. שנתיים שאני מתנצל. לא רוצה יותר. תמיד פחדתי להיות לבד, להתמודד לבד, והנה - אין לי ברירה. כולם יכולים לומר כמה הם נמצאים שם בשבילי, אבל מי שלא עובר את הכאבים האלה, ביחד עם הבדידות הזו וחוסר המעש, לא יכול להבין. בגיל 34 כבר ציפיתי להקים משפחה. ציפיתי שיהיה לי עתיד מוגדר בצורה טובה יותר. שתהיה איזושהי תכנית. אבל אין כלום. אני מרגיש לבד, ובעיקר מרגיש נטל על כולם. הלוואי והיה לי אכפת מספיק מכדי להפסיק לבכות ולהתחיל לעשות משהו לגבי חלק מהדברים. אז הפסקתי לקחת חלק מהתרופות, ואני מנסה להתחיל עם אחרות, לראות אולי אלה תעזורנה לי. לא שאני מקווה לניסים, אבל תקווה זה כל מה שנותר לי כרגע.

אני לא יודע למה אני כותב על כל זה. בטח חלק מהחברים שלי יגידו לי שזה לא טוב. שזה יעלה בחיפוש של מעסיקים פוטנציאליים בגוגל. אולי לפני כמה חודשים זה היה אכפת לי.

היום נאלצתי להודות במשהו שלא עשיתי, רק כדי להיות חכם יותר מאשר צודק.
סיפור שהיה כך היה:
לפני שנה, נסעתי במהירות גבוהה מהמותרת בחוק, בשעה 7:30 בבוקר. בכביש 531, לפני הירידה ימינה בצומת חורשים, לכיוון ראש העין (כביש 444), עמד שוטר וסימן בידיו לעצור. השוטר עמד בצד ימין של הכביש, התנועה זרמה, ועבדכם הנאמן נסע בנתיב השמאלי. בכל מקרה - לא הבנתי שהשוטר מסמן דווקא לי. לאחר שפניתי ימינה לכביש 444, היה רמזור, בו עמדתי בנתיב הימני וחיכיתי לאור האדום שיתחלף. לפתע הופיעה ניידת משמאלי וביקשה שאני אעצור בצד, אחרי הרמזור, וכך עשיתי. בשניה הראשונה, קפץ מהניידת שוטר והתחיל לצרוח עליי שאני עבריין וברחן, ואיך אני בכלל מעז לברוח ממנו. כמובן שלא ברחתי. אני לא ממש מתאים לסדרה “נמלטים”. בגלל שסירבתי להודות, השוטר, וניידת נוספת שהצטרפה אליו עם שוטר נוסף, החליטו “לייבש” אותי ברכב 25 דקות תמימות, שלאחריהן חזר השוטר, וברוח מבודחת אמר לי: “עכשיו שאנחנו רגועים, אתה יכול להודות שברחת ממני”. כמובן שסירבתי להודות במשהו שלא עשיתי. הוא נתן לי זימון לבית המשפט, והוסיף סעיף לדו”ח, לפיו נסעתי בסלאלומים, עברתי כמה וכמה נתיבים וגרמתי לכמה מכוניות לבצע בלימות פטע (כך במקור - זה היה השוטר היודע לקרוא, ככל הנראה). הסעיף הזה, האחרון, לא היה ולא נברא. המסלול הימני אחרי הפניה, מאלץ כל נהג לעבור לנתיב אחד שמאלה, מהסיבה הפשוטה שהוא נגמר והופך לכביש 444. אבל כאן התחילה ונגמרה הנהיגה ה”לא זהירה” שלי. הודיתי מיד במהירות, אך לא בשני הסעיפים האחרים.
באותו יום, רשיוני נשלל ל-30 יום מנהלתית. לאחר כחודשיים פניתי לעו”ד אורון, המתמחה בענייני תעבורה, ונחשב לאחד הטובים בארץ. העו”ד צחק, אמר שאין לי מה לדאוג, וש”הכל יהיה בסדר”. הוא טען שאין למשטרה שום קייס, במיוחד אחרי שהראיתי לו ולשותפו למשרד את תצלומי הפניה והכביש.
הבעיה מתחילה, כששני שוטרים כותבים בדיוק את אותו הדו”ח. כלומר: מתאמים גרסאות. מתברר שגם אצל השוטרים יש דבר כזה. לא ממש חוקי? לא משנה. הם שוטרים. מותר להם. לא היה לי שום סיכוי במשפט היום. הברירות שהיו לי היו:
1. לנהל משפט, ולשמוע שני שוטרים מקריאים מדף עדות זהה לחלוטין (כמעט מילה במילה) שמתארת נהיגה של מטורף, דבר שהיה עולה לי בהרבה חודשי שלילה, כי לך תאמין למישהו שטוען ששני השוטרים משקרים. היו הרבה סתירות בין מה שאני עברתי באותו יום לבין מה שנכתב בדו”ח של השוטרים.
2. להודות במשהו שלא עשיתי. שני סעיפים שלא היו ולא נבראו.

אז יצאתי יחסית בזול. החל מעוד שבועיים, רשיוני ייפסל ל-60 יום נוספים. שילמתי קנס של 750 שקל וגם יש לי “על תנאי” - 3 חודשים למשך שנתיים.
אבל אני עצבני בטירוף. אני שונא שקרים. השוטרים האלה שיקרו במצח נחושה. בלי להניד עפעף. הכל בגלל שלא הסכמתי להודות במשהו שלא עשיתי (עניין הבריחה). אם הייתי זקוק להוכחות נוספות שכל החארות האלה מושחתים, ושהמדינה שלנו מתנהלת כמו מערב פרוע, קיבלתי אותן היום בבית המשפט. במקרה של מילה שלך מול מילה של שוטר תמיד תפסיד.

באותה הזדמנות, יצא לי לראות עוד שני קייסים בפני אותו שופט:
1. בחור כבן 40, נשוי עם ילדה בת 4 חודשים. האיש נהג במהירות מופרזת. זו היתה אחת העבירות הראשונות שלו תוך 20 שנה. האיש יצא בשן ועין מהמשפט: שלילה ל-3 חודשים, תנאי וקנס גבוה. העניין הוא, שהאיש לא יכול להתפרנס ללא הרכב, ובחברה שלו כבר הודיעו לו, שהוא יפוטר אם לא יוכל לנהוג. הנאשם ניסה לדבר על ליבו של השופט, אבל השופט נפנף אותו כלאחר יד. הציעו לשופט פשרה לפיו הבחור יוכל לנהוג רק על הקטנוע שלו, כדי שלא ייסכן עוברים ושבים, ואפילו הסכימו מטעם ההגנה להחמיר עם אורך שלילת רשיון הנהיגה ברכב פרטי בתמורה. השופט ביטל את הרעיון, ושלח את האיש למצוא פרנסה חלופית.

2. בחור שיכור שבדמו נמצאה רמת אלכוהול של מעל 400 מיקרו-ליטר, הרבה מעל המותר בחוק. ה”ינשוף”, המכשיר בו בודקת המשטרה את רמת האלכוהול הוכח כלא אמין, הנאשם סירב לתת דם לבדיקה, כי “הוא פוחד ממחטים” (האיש נראה כמו ערס רציני שלא נראה כמי שפוחד מסכינים, שלא לדבר על מחטים). אתם יודעים איך הוא יצא מהמשפט הזה? נכון! זכאי. אי אפשר היה להוכיח כי האיש אכן נהג בשכרות.

מדהים! ככה עובדת מערכת המשפט במדינת ישראל הנאורה!
קחו לתשומת ליבכם!