בשנותיו הראשונות של הסלולר הישראלי, אני הייתי מסרבני השימוש במכשירי הסלולר. איכשהו, לפני כ-10 שנים, נכנעתי גם אני, ונרשמתי לחברת “כתום”. מאז אני איתם. לרוב - זה היה בסדר. לא היו תלונות. הם דפקו אותי, ואני חייכתי. פשוט לא היה לי כוח להתחיל לראות עד כמה דופקים אותי באמת.

ואז הגיעו הפיטורים מ”כתום”, כפי שכבר כתבתי, וביום שלישי האחרון - בדיוק “לפי הזמנה” כמו שאומרים, התקשרו אליי מ”כחול”, והציעו לי תנאי מעבר נהדרים, שאפרט בהמשך. החבילה המוצעת היתה עבור תושבי רעננה-כ”ס (מקום מושבי הקודם, והכתובת העדכנית שלי במשרד הפנים), אבל ב”בדיקה מהירה”, ענתה לי אשת המכירות שאין בעיה”, ו- “אפשר להיפגש בבית קפה ברעננה, אם תוכל להגיע מראשל”צ”. קבענו ליום חמישי, שעה 14:30, בקניון רננים. נדבר בטלפון לפני הפגישה ונקבע על בית קפה בקניון. ציינתי גם שאני מעוניין במכשיר נוקיה 5800, שיש לי כבר כמותו מ”כתום”, ואני נהנה ממנו מאוד, והיא אמרה שאין שום בעיה עם זה, ושיש לה את המכשיר במלאי. עד כאן - נשמע נהדר.

ביום חמישי, הגעתי במיוחד מראשל”צ לקניון רננים ברעננה, כ-10 דקות לפני השעה הייעודה.
הרמתי טלפון לבחורה שדיברה איתי יומיים קודם לכן, דניאל (אלה לא שמות בדויים - כל השמות בפוסט אמיתיים לחלוטין). היא שאלה איפה אני, אני הסברתי, והיא אמרה לי שהיא בדיוק בודקת עם הנציג וחוזרת אליי. היא חזרה אליי אחרי דקה וחצי והסבירה לי שאין להם באמת נוקיה 5800, אבל יש להם מכשירים נהדרים אחרים, ואם זה בסדר מצידי. זה לא היה, אבל כבר הגעתי עד כאן, לא? מה אכפת לי לשמוע? אז אמרתי סבבה. היא ניתקה, חזרה שוב אחרי 2 דקות והודיעה לי ש“אין אפשרות להיפגש בקניון”. תודה, באמת. למזלי, יד שמאל של דניאל לא יודעת מה יד ימין של איש המכירות עושה (ואולי טוב שכך), כי דקה אחרי זה התקשר נציג המכירות, ואמר שהוא מגיע לקניון תוך רבע שעה נוספת.

עברו להן 25 דקות, והאיש מתקשר, להודיע שהוא נמצא ליד האופיס דיפו. יופי. אני עולה קומה, מחפש אותו, מוצא אותו יחד עם עוד עמית, ואנחנו יושבים בבית קפה. לאיש המכירות קוראים ניסן, לחברו קוראים יוסי - נעים מאוד.
ולהלן ההצעה של הכחולים למתניידים לחברת “כתום”, סתם לידיעתכם, אנשי השיווק (אני, לשמחתי - לא מחוייב לסודיות..):
1. 200 דקות ראשונות לכל היעדים.
2. 500 דקות נוספות ליעדי פלאפון, בזק והוט.
3. טלפון GPS נוסף ברכב, ללא עלות (כולל התקנה חינם תוך שבוע מיום חתימת החוזה - אני דרשתי גם התקנה שניה חינם במקרה ואחליף רכב השנה, וקיבלתי). חבילת GPS עולה 16.90 ש”ח לחודש.
4. במקרה שלי: טלפןו LG רנואר (מגיע עם כרטיס 2 ג’יגה, אני התעקשתי על 8 ג’יגה - וקיבלתי, וגם איזה נרתיק מגן נוסף) - כל הפרטים עליו בלינק.
5. חבילת 50 SMS-ים ב-10 ש”ח (עם אפשרות הרחבה ל-200 SMS-ים ב-20 ש”ח בהמשך).
6. חבילת גלישה.
7. החזר על הטלפון של אורנג’.
8. ניוד מיידי עם המספר הקיים.
סך כל החבילה, כולל הכל - 170 ש”ח, כולל מע”מ.

נשמע סבבה, כן?
אז זהו, שהייתי צריך לצפות את הגועל נפש שייצא לי מהם. מיד אחרי שחתמתי, התברר שנגמר להם בדיוק הטלפון הזה במלאי במרכז השירות הזה ברעננה, והובטח לי שהוא יגיע אליי באותו ערב הביתה. הניוד יתבצע עד למחרת בבוקר (אני מזכיר לכם שמדובר ביום חמישי). בפועל - הטלפון אמנם הגיע, אבל רק אחרי 22:00 בערב, ורק אחרי שהתעקשתי שאני לא אהיה למחרת בבית, אחרי שניסו לשכנע אותי לוותר להם.
למחרת בבוקר, הניוד עוד לא עבר. וזאת למרות שראיתי את הנציגה שהביאה לי את הנייד, מדברת עם נציג צוות הניוד, וביקשה ממנו להפעיל את התהליך. כל הסו”ש המספר שחוייג היה של “כתום”, וכך גם צלצל הטלפון שלהם, ולא של “כחול”.
הלאה - בערב חמישי, כשהגיע הנייד המיוחל, הוא לא הגיע עם כרטיס מורחב ולא עם האביזרים הנוספים שהובטחו. נאמר לי ש”לא היה בדיוק במלאי”, ושביום ראשון יביאו לי את זה אישית. ביום שישי בבוקר אף וידאתי את זה עם ניסן (דרשתי גם את מספר הנייד שלו, בדיוק למקרים כאלה).

בואו אני אסביר לכם עכשיו את הסיטואציה ביום ראשון, אחרי השעה 22:30:
1. הקו נוייד אחרי הצהריים, אחרי שהתקשרתי במיוחד לשריות לקוחות של “כחול”, ושם אמרו שהתהליך אפילו לא החל. אבל למה שזה ינוייד כמו שצריך? “כתום אשמים”, הם אמרו - בפועל - אין לי כרגע קו בכלל. הקו נותק ב”כתום” בעת תהליך הניוד, בשעה 17:00 אחה”צ, ו”כחול” לא יכולים לעשות שום דבר, לטענתם. איזה כיף.
2. איש המכירות של “כחול” לא ענה לי לטלפון היום, למרות שהשארתי לו 3 הודעות שונות - האחרונה לפני שעתיים, המאיימת לבטל את כל העיסקה. כנראה וזה לא עובד עליהם. נראה מה הם יגידו מחר, כשאני אבטל את זה באמת.
3. מיותר לציין, שאת כרטיס הזיכרון המורחב ואת שאר האביזרים - לא קיבלתי. ספק אם אני אקבל אותם. אבל ממש לא אכפת לי כבר מהם.

נחזור לרגע לשעות אחר הצהריים החמים:
איך שהתחיל תהליך הניוד ל”כחול”, בשעה 13:50 פלוס-מינוס, קיבלתי SMS מאיים מ”כתום” שניתוק הקו שלי יגרור תשלום מיידי של 1,269 ש”ח. למה? ככה. העיקר שהם נותנים לי מספר להתקשר אליהם. כמה אדיב מצידם, החארות. אני מתקשר לשירות, אבל ה”מערכת לא עובדת”. חוזרים אליי אחרי שעה, ב-15:30, ואומרים לי שאין להם מושג על מה אני אחוייב. החשבונית עוד לא יצאה. למה 1,269 ש”ח? אף אחד לא יודע. הידד למערכת הממוחשבת של “כתום”. מתי נדע? רק אחרי שתצא החשבונית, בעוד 8-9 ימים. חשבתי שאני אוכל להתנתק מהם בקלות, הא? אין מצב.

בשעה 16:12, מתקשר אליי נציג שימור של “כתום”, מעוניין לדעת: “אבל למה??? היית עובד חברה! אתה צריך קצת לשמור על נאמנות!”. לך תסביר לו של”כתום” לא היתה ולא תהיה יותר נאמנות מצידי. מה שכן, הוא בודק את ההצעה שאני מפרט לו, אותה קיבלתי מ”כחול”, וראו זה פלא, קיבלתי הצעה נגדית (כל עוד זה לא N97 או אייפון). להלן פרטי ההצעה:
1. 400 דקות לכל היעדים - מצויין, מאחר ואני משתמש בכ-300 דק’ בחודש (”רק” כ-40-60 מהן ליעדי פלאפון).
2. טלפון נוקיה 5800 + 8 ג’יגה זכרון.
3. טלפון נוסף לרכב עם GPS - התקנה בחינם. תוכנת GPS בשנה הראשונה ללא תשלום. אחרי השנה הראשונה - 18 ש”ח לחודש.
4. 60 SMS-ים בחודש ללא עלות. לא רע, בהתחשב בכך שאני משתמש בכ-40 SMS-ים בחודש.
עלות החבילה כולה - 131 ש”ח כולל מע”מ. כנראה, שזה הצד הטוב היחיד בלהיות לקוח, שמשלם בזמן כל השנים.

טוב.. עכשיו הם באמת לא עזרו לי עם ההתלבטות הזו.
מה נעשה?
אני חושב שאני חוזר ל”כתומים”, בלי קשר לשום רגש סנטימנטלי לחברות אלה או אחרות. ה”כחולים” יכולים לקפוץ לי עם השירות שלהם. לא שה”כתומים” טובים יותר, אבל הזול מנצח. נמאס לי המרדף המטומטם הזה.

סתם עוד איזו אנקדטוה קטנה לסיום:
חברת “כחול” היקרה,
כשאת שואלת בתקליט שלך איזה מוסיקה אני מעוניין לשמוע בזמן ההמתנה,
ואת נותנת לי אפשרות לבחור ב-”1. קלאסית. 2. ג’אז…” ואני בוחר בספרה 2,
משום מה, אני מצפה לשמוע ג’אז, ולא את כרמינה בוראנה, שזו אחלה יצירה, אבל לא ממש נכללת תחת הקטגוריה..

אז זהו.
החל מאתמול, חזרתי לשוק הפנויים-פנויות. ואני לא מדבר על מערכות זוגיות רומנטיות, אלא על משהו בסיסי יותר - עבודה.
אתמול פוטרתי מחברת אורנג’/פרטנר. זה אמנם “כפוף לשימוע”, אבל איכשהו נראה לי שהכל כבר סגור, ושדעתי לא ממש תשנה להם.
לאחרונה הרגשתי שזה עומד להגיע (חבל, דווקא ממש ציפיתי לראות את החיוך של שלומי שבת על הגג של אורנג’, בעוד שבוע וקצת… NOT). הקיץ הזה, לא השאיר לי הרבה מקום לשפיות. הלימודים הלחוצים, והמצב הבריאותי שהפך לגרוע יותר ויותר באחרונה, הביא אותי למצב שבו אני התקשיתי להגיע לחלק מהמשמרות שקבעו לי.
גם ה”פריון”, אותם נתונים שמראים כמה שיחות “קטפת” (כך הם מכנים זאת) בשעה, לא היו מזהירים, למרות שלפחות אצלי - כל סקרי השירות היו פרפקט. לתומי חשבתי שזה שהלקוחות מרוצים ומביאים חברים שלהם, זה דבר לא רע בפני עצמו. מתברר שעדיף לפעמים להעיף לקוחות לקיבינימט, כי זו הדרך שאורנג’ עובדת בה כמדיניות. עברת 7-9 דקות שיחה? תעיף. פלא שכל כך הרבה אנשים מתנתקים מהחברה הזו?
בכל מקרה, כבר אמרו לי בזמן האחרון, שלא יוכלו להשאיר אותי כך להרבה זמן. אז גם לא ציפיתי. מה שכן ציפיתי, זה להגינות מינימלית. לא רוצים אותי? תגידו. הנתונים לא בסדר? אין בעיה. אבל הדרך שעשו את כל העניין הזה היתה פשוט מגעילה. היו לי מספר משמרות לילה, שבהן היו לי התקפי כאבים קשים. במקרים בהם זה קרה, ורק כאשר לא היה היו שיחות בכלל, הלכתי לחצי שעה לנוח בצד, אחרי שלקחתי כמה משככי כאבים. זה המקום לציין, ש”בצד”, מציין ספה שנמצא במרחק של 5-6 מטר מהעמדות של שאר התומכים, שבמקרה של שיחות, אני מוקפץ מיידית לעזור. אבל מה לעשות - אני לא רובוט. עזבו את העובדה שאין תומך אחד באורנג’ שלא עושה את זה מדי לילה. תמיד יש מי שהולך הביתה לפני הזמן במשמרות לילה, יש כאלה שנרדמים לשעתיים-שלוש, ויש כאלה שאפילו עושים סמים קלים בשירותים של המוקד (לשמחתי עבדכם הנאמן לא היה אחד מהם). עזבו את כל אלה. זה לא ממש רלוונטי. מה שרלוונטי הוא, שהם לא באו ודיברו איתי על זה לפני כן.
מנהל המוקד, מר ח’, קרא לי היום למה שהוא הגדיר כ“שיחת אזהרה מתועדת”.
מתברר ש”שיחת אזהרה”, היא מינוח מדוייק יותר ל“אנחנו מפטרים אותך, אבל עוד לא גמרנו להשפיל אותך לפני זה”.
הוא הודיע לי שהוא יבקש את הפסקת העסקתי בחברה, ושעליי להגיע בחמישי בבוקר ל“שימוע” אצל מנהל האגף, שבעקבותיו יוחלט, ביחד עם מחלקת משאבי אנוש, כיצד לפטר אותי - בתלייה, בירייה או בעריפת ראש באמצעות אוזנייה. שאלתי את אותו מנהל (שהתחיל להישמע באופן חשוד כמו רס”ר בטירונות), אם יש טעם בכלל להגיע ל”שימוע” הזה. כי הרי התוצאה כבר ידועה מראש, לא? החלטתם לפטר - תפטרו. אבל בחייאת - תעזבו אותי בשקט. תשובתו היתה: “אתה חייב(!!) להגיע לשימוע, כי זה חלק מהתהליך! אתה עדיין עובד החברה, אתה יודע!”. אז זהו שלא, מר ח’. אם פיטרת אותי, או הודעת על כוונתך לעשות זאת, בלי שבתכל’ס יש לי מה לומר מעבר למה שהסברתי לכם לגבי מצבי הבריאותי - אין לי שום “מחוייבות”, למה שאתה מכנה “תהליך”, ואני מכנה “מצעד איוולת”.

אה, כן - האו גם הישווה אותי לתא”ל עימאד פארס (כבוד!!), שנפל על סעיף של אמון, ולכן התפטר לפני יומיים. מי אמר צבא ולא קיבל?

אז זהו. בכך מסתיימת תקופתי בצבא הכתום.
המלצות? אם אתם אוהבים לשבת במקום עבודה, שבו עדיין לא מגובשים על הדרך שבה הם רוצים לצעוד - לכו על זה. בואו נאמר, שאם נשווה את זה לצבא, כפי שמר ח’ אוהב לעשות, יש לא מעט “חיילים בכירים”, שעדיין לא בדיוק יודעים איך לצעוד עם רגל ימין לפני רגל שמאל. אין להם את הידע המקצועי שנדרש ואין להם את היכולת לנהל. הם ילדים שנתנו להם איזה שרביט ניהול, הרבה לפני שהכינו אותם כראוי לתפקידם. אני יכול לומר לכם, שמאז הפיכתם למעין “תומכים בכירים”, הם לא שמעו איך נשמע לקוח אפילו פעם אחת. הם אפילו לא מעוניינים לעזור באמת לתומכים ה”פשוטים” באמת. מבחינתם, האף הורם. אין צורך להתנצל על זה. הם ה-”ביג בוס” עכשיו. ומעכשיו - הפרגול בידיהם. אבל בשביל זה יש הרי סקרי תומכים, שאמורים להוות הסברים לאופן שבו תופס התומך ה”פשוט”, את התומכים ה”בכירים”. כבר היו שני סקרים כאלה. שניהם העלו את אותם כשלים חמורים בידע מקצועי וביכולת ניהול. ניחוש אחד וכאפה למי שחושב שמשהו באמת השתנה כתוצאה מהסקרים האלה.

אה, ועוד משהו. סתם לסיכום, באמת בלי רוע. עד עתה נמנעתי, כעובד חברה, להביע את דעתי על המוצרים שתמכתי בהם. אבל עכשיו אין לזה סיבה מיוחדת, אז ככה:
אם אתם מתלבטים אם להשתמש בשירותים של אורנג’, הראוטר שלהם הוא נהדר. באמת. זה, כמובן - אם אתם מעוניינים בשירותי האינטרנט בלבד. אני הייתי הראשון שהתחבר במוקד לאורנג’, בגלל המחיר לעובדים, וגם בגלל הראוטר הזה.
אבל מה - אם אתם גם רוצים טלפוניה נייחת - אני מציע לכם בינתיים להירגע, לנשום עמוק, ולהישאר ב’נזק’ או ‘חם’, כפי שוואנדר קוראת להם. הטלפוניה הנייחת של אורנג’ רחוקה מלהיות טובה. היא קורסת, הטלפונים עצמם הם מתחת לכל ביקורת (כן, גם אם אתם מקבלים אותם בחינם), ויש המון תקלות, מה גם שאורנג’ לא לוקחת עליהם אחריות, אלא תפנה אתם ליצרן. כיף חיים.

ומה עכשיו?
עכשיו מתחילים לחפש עבודה. בינתיים, יש לי הצעה ראשונית, שאני לא ארחיב עליה כרגע את הכתיבה. אני מקווה מאוד שהיא תצא לפועל. אני יכול רק לומר, שמדובר במשרה של ניהול תוכן של אתר מסויים, ושל המנויים שלו. אני פשוט מניח שחלק מהקוראים מכיר את האתר. אני אפרסם את שמו כשיגיע הזמן. מעבר לזה, אני אמשיך לחפש חצאי-משרות בתחומים שונים. אני יודע שהמצב במשק הוא בעייתי, בלשון המעטה. במיוחד בכל מה שקשור למשרות חלקיות. אבל אני חייב להישאר אופטימי. אולי אני אצליח למצוא עוד איזו אפשרות לנהל תוכן במקום אחר.

בקיצור - רמז, רמז - אם אתה שומעים על משהו בכיוון של ניהול תוכן או אפילו כל משרה משרדית בהיקף של חצי-משרה (אני באמת מוכן להתפשר הרבה, כי כל מה שאני צריך זו הכנסה עד סיום התואר), אני אשמח מאוד להציע את עצמי למשרה מסוג זה.

עדכון קצר: מפאת הסיפור של סבתי מאתמול, החלטתי ללכת היום אליה, ולוותר על פגישה נפלאה של “שימוע” בבית הדין של הצבא הכתום. בינתיים, הדיון נדחה מחדש ליום ראשון בבוקר.

רציתי בהתחלה לכתוב פוסט מצחיק היום. אפילו אספתי קצת חומרים, שמתאימים לאופי הציניקני שלי. אבל יותר מדי דברים קרו היום, שלא ממש מאפשרים לי לצחוק. אני בעיקר מודאג כרגע.

בשנתיים האחרונות, סבתא שלי הפכה למטופלת סיעודית, ובגלל שהיא לא רצתה עוד בזמנו לעבור לבית אבות, בגלל אהבתה לדירה הנהדרת שהיא חיה בה במרכז ת”א, החלטנו להביא לה מטפלת זרה, שמבינה עברית ו/או רומנית. מטפלות ישראליות מחפשות תנאים של פרינססות בהרבה מקרים, ולכן הלכנו, דרך כל ההליך הבירוקרטי המייגע של ביטוח לאומי, להשיג לסבתי עובדת זרה. לאמי, יש חברת ילדות שגרה בנהריה, שביתה מנהלת סניף של חברת כוח אדם כלשהי, ובגלל הקשרים האלה, אמא שלי קיוותה למצוא מטפלת טובה, ובמהירות יחסית.
בשני הסעיפים - גם של איכות וגם של מהירות - החברה הזו כשלה כישלון חרוץ. וזה עוד בלשון המעטה.

4 מטפלות כבר עברו אצל סבתא שלי בשנתיים האלה. הראשונה גנבה ממנה כסף על בסיס שבועי. לקחה כסף לקניות, ולא החזירה עודף. היא גם החליטה שלא מתאים לה לבשל.
השנייה דווקא היתה בסדר, אבל היא נאלצה לעזוב כדי לטפל באמה שלה. היא היתה אצל סבתי קרוב לשנה.
השלישית החליטה לנסות תרגילי “מצליח”. לפי החוזה היא מחוייבת לעבוד שישה ימים - היא טענה שהיא צריכה רק חמישה. היא החליטה לפתע וביום בהיר אחד, שמגיעה לה גם תוספת תשלום על העובדה שהיא עוזרת לסבתא שלי להתקלח. בשלב מסויים היא גם חסמה לסבתא שלי את הכניסה למטבח בביתה שלה!
הרביעית והאחרונה כבר ממש היתה חוצפנית - היא פשוט באה והלכה מתי שבא לה. מגיעות לה שעתיים חופשיות ביום? היא לקחה פי 3-4. מגיע לה ימי חופש מסודרים בחודש? היא לקחה כפול. לפני כחודש, כשההורים שלי היו בחו”ל, היא לא הודיעה דבר לאף אחד, קמה בבוקר יום ראשון (יום עבודה מלא שלה), עזבה את סבתי בסלון בלי מים ובלי מזגן, ונסעה לחיפה לטפל בעניינים וסידורים שלה. במקרה באותו יום, היה היומולדת של סבתא שלי, וקפצנו לבקר אותה. זה היה פשוט מזעזע. מדי חודש, היא גם טענה שההורים שלי עושקים אותה, או לא נותנים מספיק כסף, וניסתה לקחת עוד ועוד, תוך איומים על סבתא שלי, שהיא תעזוב. סבתא שיל כבר לא רצתה להחליף מטפלת שוב, היא הייתה עייפה מכל זה, והיא ביקשה מאמא שלי שתפסיק לעשוק את המטפלת. לא משנה העובדה שיש לנו את כל הקבלות וההוכחות שהכסף הופקד בחשבון הבנק שלה.

לפני יומיים, כבכל חודש, התחילו המריבות שוב. המטפלת צעקה על סבתא שלי בביתה.
אתמול היא יצאה מהבית, חזרה היום בבוקר, לקחה מזוודה, יצאה - ולא חזרה.
היא השאירה את סבתא שלי, שוב - ללא מים, ללא מזגן, ובלי שהחליפה לה את החיתול. היא פשוט עזבה. בלי לומר מילה. פשוט קמה והלכה, תוך שהיא אומרת לסבתא שלי, שהבת שלה גנבה ממנה כסף (ד”א, היא קיבלה 350 שקל יותר ממה שהגיע לה).

הפעולה הראשונה של אמא שלי, היתה להתקשר לחברה ששלחה אותה, ומייד לאחר מכן - למשטרת ההגירה, שאמרו לה, שאם המטפלת נמצאת פחות מ-63 חודשים(!!) בארץ - אין שום דבר שהם יכולים לעשות. הם הפנו אותה למשרד הפנים. עזבו את העובדה הפשוטה שהרומניה הזו היא פשוט מטורפת - לא מובן לי,

איך לעזאזל אנחנו חיים במדינה, שבה אסור להשאיר ילדים חסרי אונים בבית/ברכב, בגלל היותם חסרי ישע (סעיף שמוגדר בחוק כ”הזנחה פושעת”), ואילו אנשים מבוגרים, שהם לא פחות חסרי ישע בעת שהם סיעודיים, אינם מוגנים בחסות אותו חוק??

הקטע הוא, שכל המטפלות האלה הן נשים מבוגרות. לא ילדות מפגרות. אלה נשים מבוגרות, שבעוד 10-20 שנה או פחות (אני מקווה), הן תהיינה בדיוק באותו מצב כמו סבתי!

בדיוק עכשיו, התקשר אליי חברי הג’ירף וסיפר לי על סבתו, שכל רצונה היה שיהיה לה אינטרנט בבית. אתם יודעים - כדי לתקשר קתצת העולם שמחוץ לקיבוץ שלה. הדהים אותי לשמוע, ש”האחראי” בקיבוץ הודיע לה, שמפאת גילה המתקדם, היא אינה זכאית לקבל אינטרנט בביתה.

תגידו - מה קורה למדינה הזאת??? אנשים מבוגרים, שבנו את המדינה הזו בעשר אצבעותיהם, צריכים להתחנן בשביל יחס הוגן? למה?? הרבה זמן לא הרגשתי רגשי שנראה כל כך עזים למישהי. היום, כל מה שאני יכול לחשוב עליו, זה לתפוס את הבת-ז**ה הזאת, ולשפץ לה את הפרצוף, כך שלא תוכל לטפל יותר באף אחד, מלבד עצמה, וגם זה עם עזרה. אני פשוט שונא את האישה הזו ומה שהיא גרמה לאחת הנשים היקרות ביותר בחיי…

אז מה..? יש סיכוי שבאמת זה נגמר?
כנראה שכן. היום קיבלנו את הבשורה. האיש אכן סיים את העבודה. לא בדיוק מה שרצינו, עם מחסור רציני בביצוע הדרישות שלנו - אבל יש מזגן. אפילו הצלחנו לארגן את המנקה שלנו בהתראה מאוד קצרה כבר למחר בצהריים, מה שאומר שמחר בלילה, ככל הנראה - אנחנו ישנים בבית. בבית שלנו. לא ייאמן, הא? אחרי גירוש מאולץ של שבוע, אנחנו אשכרה נישן במיטה שלנו.

ועכשיו לחוב קטן, שאני חייב לקוראיי.
המזגניש הזה ראוי לכל גינוי אפשרי, ולכך שכל ה”המלצות” עליו, לא שוות את האוויר שבוזבז כדי לתת אותן..
השם של האיש “הנפלא” הזה, הוא פֶלִיקְס צָ’אק (אייתתי כדי שלא תהיינה לכם טעויות). החברה הפרטית שלו, “צ’יק צ’אק” הוא אוקסימורון לכל מה שהלך אצלינו בשבוע האחרון. אתם מוזמנים להפיץ את העניין לכל מי שאתם רוצים. אני כבר נכוויתי ממנו - אתם לא חייבים לעבור את אותה חוויה…

אביה של ארוסתי כבר הבטיח לשלוח מי מחבריו העוסקים בתחום, כדי לעשות ביקורת על העבודה שלו - סתם ליתר ביטחון. אני מניח שזה צעד חשוב וחיובי. אני רק מקווה שהם לא ימצאו בעיות נוספות. כי באמת אין לי כח לכל הטררם הזה…

עלילות מזגניש בדירתינו הקטנטונת - המשך הסאגה:
אתמול ביקרתי בדירה אחה”צ. החלטתי לראות במו עיניי מה קורה שם, ולמה לעזאזל כל זה לוקח כל כך הרבה זמן, בניגוד לכל הערכות הזמן הראשוניות.
נקודות לזכותו של המזגניש:
1. הדירה כבר יחסית נקייה מכל הבלוקים, ואפילו את פחיות הבירה ואת השירותים המטונפים הם ניקו חלקית.
2. אין 2.

מתברר שחצי ממה שביקשנו והסברנו למזגניש את חשיבותם לגבינו - לא נעשו. למשל:
1. ביקשנו שיהיו דאמפרים בכל חדר, כך שנוכל לשלוט על טמפרטורה שונה בכל חדר. בצורה כזו, אני אוכל להנות מחברתם של הפינגווינים בחדר העבודה שלי, בזמן שארוסתי תוכל להנות מקירור שפוי באולפן שלה. המצב בפועל, לדברי המזגניש: “בלתי אפשרי. צפוף מדי”. וזה אחרי שסוכם איתו שזה יתבצע, והוא טען שלא תהיה בעיה עם זה. מי אשם? חברת הבנייה. כמובן שחברת הבנייה. הסטנדרטים דפוקים. או במילים שלו: “במקומכם הייתי בכלל שובר את הקיר הזה”. נפלא. האיש מחפש עוד עבודה.
2. ביקשנו שלא תהיינה חפירות בחדרי אמבטיה/שירותים. בפועל: “חייבים. אין מקום ליצנור שמוביל לחדר העבודה שלך”. אתמול התחילו בעבודה הזו בחדר האמבטיה שלי. כאילו שהיתה לי ברירה. יש לכם ספק מי אשם בזה? כמובן שחברת הבנייה.
3. מרפסת כביסה - אי אפשר לתלות שם כביסה יותר. כשהגיע המזגניש לפני כמה שבועות, הוא אמר שיהיה מצב שבו לא נוכל לתלות סדינים ומצעים גדולים בצד אחד, שבו נמצאות הקופסאות של המזגנים. לא היתה לי בעיה עם זה, כי המרפסת מספיק גדולה, והצד השני הספיק לזה. בפועל: “לא צפיתי שהקופסא הזו תהיה גדולה כל כך. הם שינו את כל זה והביאו לי ממש מקרר”. תכל’ס - אין אפשרות לתלות מצעים בכלל, אלא רק תחתונים ולבנים אחרים בצד אחד, ו-2-5 חולצות/מכנסיים בצד השני, שבו יש את הקופסא הקטנה יותר, של המזגן העילי הנוסף. מי אשם? אלקטרה. היא לא יידעה את מזגניש שהקופסא החיצונית של המזגן גדלה.

אתם מבינים?
האיש פשוט לא עשה שיעורי בית, וזה חתיכת אנדר-סטייטמנט.
הוא הזמין מזגן בלי לבדוק אם הגודל בכלל מתאים לדירה שלנו, וזה אחרי שהוא מדד את הדירה ואת הפרוזדור והכל. מי לעזאזל מזמין מזגן בלי לבדוק שהוא מתאים לבית, שבו הוא מותקן? איזה מין איש מקצוע עושה דבר כזה?? וזה עוד אחרי שהוא מודד את הבית! בשביל מה הוא בא למדוד בכלל, אם הוא מלכתחילה לא התכוון לבדוק איזה מזגן הוא מביא לנו? זה ש”צפוף” זה לא בגלל הפרוזדור - זה בגלל חוסר מקצועיות של המזגניש. וגם אם נראה לו שזה לא מתאים - למה לעזאזל הוא התעקש להתקין אותו, ולא ביקש מזגן אחר, או לפחות יידע אותנו שחצי מהדברים שביקשנו לא יהיו שם. WTF??

עכשיו, כשהכל כמעט גמור (טפו-טפו - העיקר שיעוף לי כבר מהבית) - לך תתלונן שמשהו לא בסדר.

כמו כל “פולניה”, גם אצלי יש מנגנון שלא מאפשר לי להתלהב ממצב נפלא מסוים לאורך זמן. אני ישר מחפש את הדברים שעלולים לא לעבוד. אם התחלתי עבודה חדשה, אני אפחד שאני לא אחזיק בה יותר מדי זמן מעמד, אם פצחתי בזוגיות חדשה - כנ”ל. אבל הפעם, איכשהו, יצא לי לפני כמה ימים פוסט אופטימי במיוחד, והופ! - הפולניה קפצה לביקור. אולי זה מניסיון חיים דפוק או בגלל דברים אחרים, אבל אופטימיות יתר פוגעת בי תמיד, בסופו של דבר.
כפי שאתם יודעים, אני עובד עכשיו במשרה חלקית שלא מאתגרת אותי בשיט, בחברה שקיוויתי שלא תהפוך לסניף צה”לי בלתי הגיוני - תקווה שהולכת ונעשית מופרכת מיום ליום - ועל כך עוד יבוא פוסט אחר. המשרה הזו, בגלל שהיא לפי שעה, והיא בעיקר נועדה להתאים עצמה לשעות הלימודים שלי, היא לא מן המכניסות שידעתי, וזאת בלשון המעטה. על פלוס-מינוס 130 שעות חודשיות, אני מרוויח 3,000 שקל נטו פלוס-מינוס. זה לא נותן הרבה מרווח מחיה. ולמה אני מספר לכם על כל זה? כי עם כל המעבר הזה למגורים משותפים עם זוגתי המדהימה (שדווקא לזוגיות שלנו אני לא חושש בכלל - אנחנו עובדים על כל זה בצורה הכי אופטימלית שיש), איכשהו הייתי בטוח שאני אוכל לחיות איתה ברמת חיים מסוימת, שאני הולך ורואה שלא תתאפשר בקלות, כלל ועיקר.
כאמור - אנחנו עוברים לדירה בראשל”צ. זו לא דירה בשכירות, ותודה לאל שלפחות זה, כרגע, נחסך מאיתנו. אבל כדי לחיות (אוכל וחומרי ניקוי בעיקר - לא כולל יציאות) ולשלם חשבונות, לפי החישובים שעשינו בימים האחרונים, אני אזדקק בערך לקצת פחות ממחצית המשכורת שלי. ככל הנראה את הפסיכולוגית שלי אני אאלץ לדחות. היא מתגוררת בכפר סבא, וגם קופת החולים שלי מפסיקה את המימון, מה שאומר 400 ש”ח לפגישה, מותרות שאין לי כרגע, אפילו אם זה ייעשה פעם בשבועיים. רק הרכב (הוצאות דלק - כ-800 ש”ח בחודש, וביטוחים - כ-700 ש”ח בחודש), ישאיר אותי בלי אמצעי מחיה נורמליים לאורך זמן, ועוד לא התחלתי לדבר על כל התרופות שאני צורך - כמה מאות שקלים בחודש. מה שאומר - הגיע הזמן לחסוך. מן הסתם, העניין הזה יוצר אצלי לא מעט חששות. מצד אחד, אני באמת רוצה לתת לאישה שאיתי את רמת החיים שמגיעה לה, מצד שני - אני יודע שבשנתיים וחצי הקרובות, כל עוד אני לומד - הסיכוי שזה יקרה הולך וקטן, מה גם שאין לי מושג כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד בעבודה הנוכחית בלי לרצוח מישהו.
אולי הפתרון הוא בכלל לפנות לביטוח לאומי ולנסות לארגן קצבת נכות מסוימת, דבר שנמנעתי ממנו עד עתה בגלל גאווה אישית - טיפשית ככל שתהיה. אבל גם קצבה כזו - היא לא משהו שיציל את המצב. נכים עם 100% נכות, מקבלים היום קצבה מקסימלית של 2,150 ש”ח בחודש - וזה, כאשר אין להם את היכולת להשתכר כלל. לי היום יש אפשרות להשתכר מעט יחסית, בשל המחלה הארורה הזו, אבל ברור לי שתוספות כלכליות רבות אני לא אקבל - אם בכלל - מביטוח לאומי. מחולי פיברו אחרים, איתם כבר דיברתי, וממאמרים שהתפרסמו בעבר, נראה שקשה מאוד להוציא אחוזי נכות נורמליים מהביטוח הלאומי.

אז מה עושים על כל המידע הזה? איך מתחילים לחיות ביחד עם נתוני התחלה כ”כ גרועים? האמת - כרגע אין לי מושג. אלה חששות לא פשוטים שיש לי. מצד שני - ברור לי שאני רוצה לעבור לגור עם זוגתי. זה נשמע אולי קטנוני, אבל אתה מגיע לגיל מסוים ולבחורה מסוימת, שאתה יודע ש”זכית בלוטו” כשהכרת אותה - שהיא הבחורה שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי. אז נכון - כרגע אין מצב לחתונה מטעמים פרקטיים גרידא - אין לי כסף למברשת שיער, שלא לדבר על חליפה.. אבל מה חוץ מזה? איך מתחילים ככה ברגל שמאל כ”כ ברורה?

מחשבות מייאשות… אוף עם ה”פולניה” הזו…

Untraceable - ללא עקבות - סרט מתח/אימה על רוצח שמקים אתר אינטרנט, ובו הוא מתעלל באנשים בדרכים מקוריות ביותר, עד למותם האכזרי. העניין הוא, שככל שיש יותר צופים באתר, כך חייו של אותו קורבן “נגמרים” מהר יותר. סוכנת של ה-FBI בתחום פשעי המחשב (דיאן ליין), מנסה לעצור אותו מלרצוח קורבנות נוספים. הסרט הזה מצליח להשאיר אותך במתח כמעט מהדקה הראשונה שלו, ועד לסופו. הוא בנוי בצורה נפלאה, ואני חייב לציין שהוא אפילו מצליח לשמור על מקוריות מטורפת, כזו שגורמת לי לתהות על מוחו הקודח של התסריטאי שחשב על אותן דרכי התעללות מטורפות, מסוג It takes on to know one, אני מניח. בקיצור - סרט מומלץ בחום!
ציון של קופי השבת: 9.5.

The Mummy: Tomb of the Dragon Emperor - המומיה - קבר קיסר הדרקון3 - סרט אקשן חביב, שחותם את טרילוגיית “המומיה” עם ברנדון פרייז’ר בתפקיד הארכיאולוג מחייה המומיות (מי אמר אינדיאנה ג’ונס ולא קיבל?). הפעם, באופן מפתיע (ולטובה, אני חייב לציין), ג’ט לי תופס את תפקיד הרע - קיסר תאב דם ורצח, שקם לתחייה בעזרת עדת מעריצים סינית מטורפת, שאיך לא - רוצה להשתלט על העולם מחדש (מי אמר Pinky and the Brain ולא קיבל..?). בדרך, יש כמה יצרוים, חמודים יותר או פחות, והרפתקאות רבות. אחלה סרט אקשן ללילה, אבל אל תצפו להרבה יותר מזה. איכשהו, לסרט הזה יש איזושהי עלילה שניתן לעקוב אחריה, וגם כמה בדיחות חביבות, אבל זהו. לא משהו שתזכרו חצי שעה אחרי שתראו אותו, לא משהו שתכניסו לרשימת סרטי המופת שלכם, אבל משהו שאפשר להעביר איתו משמרת בלילה, מתברר.
ציון של קופי השבת: 8.

Twilight - דמדומים - סרט הערפדים היחסית חדש, שיצא לפני כחודשיים. הסרט קיבל ביקורות מעולות בארה”ב, ואני מניח שזה כבר היה צריך להעלות את חשדי, כי הרי המיינסטרים האמריקאי רחוק מלדבר אליי בדרך כלל. בניגוד לסרטי ערפדים אחרים, השחקנים הפעם הם אלמונים למדי, צעירים למדי וחסרי יכולת למשחק למדי. הדגש בסרט זה היה על אופיים של ערפדים “צמחוניים”, כאלה שניזונים רק מבעלי חיים שאינם בני אדם, מתוך בחירה, והתערותם בחברה האנושית, כשבמרכז עומדים ערפד ובחורה אנושית שמתאהבים זה בזו (אני חייב לומר שבשלבים מסוימים של הסרט, בגלל פניה החיוורות למדי של הבחורה, קשה היה להחליט אם גם היא ערפדה או לא). מה שכן, הסרט הזה זרם לאט ברמות שקשה לתאר, והוא די משעמם. הוא אולי מתאים לילדות בנות 16 שחולמות על גבר שאולי יש לו דמיון קלוש ביותר לג’יימס דין, רק עם פנים חיוורות וליפסטיק (!!), אבל לא ממש למשמרת לילה. שעתיים ארך הסרט הזה, ויש לו משהו כמו סצינה אחת בלבד של אקשן ערפדי, וגם הוא היה לא ארוך במיוחד. בקיצור - לדעתי, אפשר לוותר.
ציון של קופי השבת: 4.

Max Payne - מקס פיין - אני לא ממש נמנה עם הגיימרים, ועבר די הרבה זמן מאז ששיחקתי באמולטור של אטארי.. כל משחקי ההרג/ירי/כיבוש לא ממש מדברים אליי, ואני מעדיף לרוב להעביר את הזמן שלי בדרכים אחרות. יחד עם זאת, כבר כתבתי בתיאור של “המומיה 3″, שאקשן טוב בלילה זה תמיד דבר חביב. לצערי - לא במקרה הזה. מקס פיין הוא משחק מחשב, שעלילתו מספרת על שוטר, שאישתו ובנו נרצחו, ומאז הוא מחפש נקמה באיזורים האפלים של ניו-יורק. הסרט לא שונה בהרבה בעניין הזה. פיין (בגילומו של מארק וולברג), משתף פעולה עם מונה, בחורה שמנהלת את המאפיה הרוסית המקומית (מילה קוניס), בניסיון למצוא את רוצחי אישתו ובנו ואת רוצחי אחותה של מונה, ש- הפלא ופלא!! - הם אותם רוצחים! נכון שלא ראיתם את זה מגיע? ובכן - ככה כל הסרט מתנהל. הוא צפוי. כן - יש אחלה אקשן. אבל זהו. העלילה היא דבר שאולי חשבו עליו בשלב כלשהו במהלך עשיית הסרט, אבל איכשהו הצליחו להעלים אותה, בדרך כשרונית כלשהי. אפילו את מעט העניין שהיה באותם יצורים אפלים, עליהם דיברו כמעט כל הסרט - אפילו את זה הצליחו “להסביר” בדרך מטומטמת לגמרי. אני מניח שיש מקרים בהם עדיף להישאר עם המשחק…
ציון של קופי השבת: 6.5 (ורק בגלל כמות היריות, שהשאירה אותי ער במשמרת).

שלשום התנתקתי, אחרי 9 שנים תמימות, מה-ISP שלי, 012-סמייל-אינטרנט-קווי-זהב או איך-שלא-יקראו-להם. אחרי כל מהלכי האיחוד של החברות הגדולות (קווי זהב עם אינטרנט זהב וברק עם נטוויז’ן), היו כותרות בעיתונים שדיברו על מהפיכה בתחום ה-ISP בישראל. אבל איזו מהפיכה ואיזה נעליים. השירות נשאר בדיוק אותו זבל שהתרגלנו אליו בשנות ה-90 המאוחרות. הספקים השונים בטוחים עדיין, שהם עובדים עלינו בעיניים. שהם יכולים להתחייב לדבר אחד, ו”לדפוק אותנו מהצד” עם דבר אחר. הם שכחו דבר אחד קטן: העולם הזה עוד פתוח לתחרות, והלקוחות הולכים ולומדים יותר ויותר מי דופק אותם וכמה.

לפני 3 שנים, כשחזרתי לבית הוריי אחרי שנים בדירות שכורות, חשבתי לבחון כמה אני משלם באמת, ואם כדאי להתנתק מאינטרנט זהב. אז עוד קראו להם סתם כך. עשיתי סקר שוק, ראיתי שלנטוויז’ן יש את ההצעה הטובה ביותר, וביקשתי להתנתק מאינטרנט זהב. הבטיחו ליצור איתי קשר “תוך 24 שעות” מנציגות של שימור הלקוחות שלהם, אבל אני הסברתי להם שיש להם בדיוק שעתיים להתקשר בחזרה, ואם לא - אני מתנתק. מעולם לא נקטתי בלשון תקיפה וחסרת סבלנות כזו, אבל המחירים שלהם היו לא הגיוניים בעליל. נחשו מה? לא 24 שעות ולא נעל בית. אחרי שעה וחצי התקשרו. הציעו הצעה טובה מזו של נטוויז’ן כ”לקוח ותיק”. 49 ש”ח, כולל מע”מ, ללא הגבלת זמן (”גם בעוד כמה שנים”, אמר לי הנציג - “עד מתי שאתה תחליט”). בנטוויז’ן לא יכלו להצעה הזו, ולכן נשארתי עם החבר’ה מאינטרנט זהב. לפני שנה בערך, התחלתי לראות שינויים בחשבונית שלי. פתאום התחלתי להיות מחוייב ב-65-70 ש”ח בחודש. האמת - אמרתי לעצמי שוב ושוב, שאני צריך ליתור איתם קשר, אבל פשוט התעצלתי (אני גם לא נוטה להחליף ספקים לעיתים קרובות. הרבה מדי טרחה עבורי. בלי קשר לעבודה הנוכחית שלי, אני מנוי של orange מ-1998, ומעולם לא ניסיתי ספקים אחרים, כי פשוט לא היה לי כוח להתעסק עם זה. כמעט תמיד קיבלתי את כל מה שהייתי צריך, וזה היה מספיק).

ואז הגיעו orange. לאלה מכם שלא יודעים, התחלתי לעבוד ב-orange לפני כחודשיים, כנציג תמיכה טכנית בחטיבת ה-ISP. ככזה, יוצא לי לבחון לעומק את ה-Smart Box - קופסא חכמה שמשמשת בתור Gateway לרשת אלחוטית ביתי, וגם מאפשרת חיבור של טלפוניית VOIP נייחת, אשר תשווק דרך orange (כרגע, עניין הטלפונייה לא תומך בסקייפ, ולכן גם פחות רלוונטי עבורי). לפני כשבוע, יצאה החברה, עוד לפני השקת המוצר לשוק הפרטי, במבצע ספציפי לעובדי החברה. אני לא רוצה להכנס פה למחירים, אבל מספיק שאני אומר ששדרגתי את החבילה שלי ל-2.5 מגה, ואני משלם פחות ממה שהייתי משלם ל-012-סמייל. עם הכבלים, חברת התשתית שלי, הגעתי להסכם לחוד, וגם הוא הוגן למדי.

מה ששיגע אותי, היתה השיחה שלי, מיד לאחר החיבור ל-orange, בוקר יום חמישי, עם שירות הלקוחות של 012-סמייל. הסיבה להתקשרות מן הסתם: רצוני להתנתק מהם, סופית. דיברתי בצורה רגועה מאוד. לא הרמתי את קולי באף שניה. נציגת שירות הלקוחות הראשונה שאלה לסיבת ההתנתקות שלי, והסברתי לה בנימוס שאני עובד חברת orange וקיבלתי הצעה טובה יותר, כעובד חברה.
היא הסבירה לי שאני טועה, ולא יכול להיות, כי orange עוד לא השיקו את המוצר. בפעם השלישית, שהסברתי לה שזה רק לעובדי חברה כרגע, היא החליטה לתקוף מכיוון אחר, והתעניינה כמה אני עומד לשלם להם. הסברתי לה שוב בנימוס שעם כל הכבוד - זה לא עניינה. מתברר שכשאתה מדבר בצורה רגועה, מבינים אותך מספיק טוב, בסופו של דבר.

היא העבירה לנציגה ה”הכרחית” של שימור לקוחות, בחורה חביבה בשם חגית, וזו ניסתה לתקוף באותה צורה בדיוק: “לא יכול להיות”, “אתה טועה”, “כמה אתה משלם?”, “לא כדאי לך!”.

אוה! עכשיו את מדברת! מה ז”א אומרת לא כדאי לי? “אתה לקוח ותיק! 9 שנים איתנו! מגיעה לך הטבה!”. הטבה?! ואיפה הייתם עד עכשיו, אם אני לקוח כזה ותיק? איפה התחבאה לה ה”הטבה” הזו? כי לא ראיתי אותה בחשבונית שלי בשנה האחרונה. אפילו במייל לא ראיתי אותה. וזו בדיוק הבעיה שלי עם כל החברות האלה. ה”הטבות” האלה צצות להן פתאום, רק כשאתה רוצה להתנתק. רק כשהפרה החולבת מחליטה להפסיק לספק חלב.

אני ספקן לגבי האפשרות שמשהו אשכרה ישתנה, אבל נתתי לה הסבר קצר לגבי סיבת ההתנתקות שלי, ואי עמידה שלהם בחוזה. הסברתי לה, שאם הם היו רוצים אותי בתור לקוח, הם היו משמרים אותי כבר לפני שנה, לא עכשיו. אחרי שכבר התחברתי לספק אחר, הם כבר לא מעניינים אותי. אני התחייבתי לשנה לספק חדש, כי ההצעה שלו היתה טובה בהרבה, ובתור מי שקצת מבין בעולם המחשבים, נתתי לספק החדש לסיים את תהליך ההתחברות שלי, לפני שהתנתקתי מ-012-סמייל, כדי שלא יהיה מצב שאני אהיה מחוסר חיבור לרשת במשך מספר ימים. אני חושב שהחבר’ה האלה מפספסים פה משהו חשוב: הם תמיד נזכרים בשנייה האחרונה. כמה שהם מדברים על שירות והשקעה בו, אני - כלקוח - לא רואה כלום. אם אני רוצה להצטרף, עונים לי תוך 10-15 שניות. אם אני זקוק לשירות לקוחות - 5-10 דקות. כלקוח קיים, כזה שחתם, אני לא נהנה ממבצעים חדשים, אלא רק מ”שדרוגים”, שלנצח יהיו יותר יקרים.

אולי מישהו צריך להעיר את האנשים האלה. אולי מישהו צריך להבהיר להם, שלא מספיק שמדברים איתך רק כשאתה רוצה להתנתק.

ועוד אנקדוטה קטנה ונחמדה: במבצע הזה לעובדי חברה, החליטו בחברה לצ’פר את העובדים בעוד משהו קטן: הגרלה יומית בין אלה שמתחברים לשירות, שמי שזוכה בה (זוכה אחד ביום) - מקבל “ארוחת בוקר זוגית מפנקת ועשירה, שמגיעה עד הבית”. עבדכם הנאמן זכה בהגרלה היומית הזו, וביום רביעי הקרוב, אור ליום הולדתי ה-34, אני אקבל את הארוחה הזו לי ולזוגתי. אחלה דרך להתחיל את היום, לא?

השבוע זה קרה.
אני מניח שזה רק היה עניין של זמן. ידעתי שאני עומד להעמיס הרבה על הגוף שלי. אפילו כבר כתבתי על זה לפני איזה פוסט או שניים. לא היה יום אחד בשבועיים הקודמים שקמתי מאוחר מ-5:50 בבוקר וחזרתי הביתה לפני 19:30. ואני כולל גם את ימי שישי בבוקר. דווקא הלימודים, הם אלה שגורמים לי ממש להנות. תחום השיווק ממש מרתק אותי, ולא רק התחום הזה. שתי עבודות שהגשתי למרצה שלי לשיווק עד עתה, קיבלו פידבקים מטורפים! הוא אפילו כתב, ואני מצטט מתוך המייל שהוא שלח אליי:

“הניתוח שלך מרשים ביותר. תענוג לקרוא את הדוח שלך ולראות את מידת רצינותך בקורס.
שמחתי במיוחד לקרוא את הסיכום שלך ולראות כמה ניתן ללמוד מתוצרים של ניתוח מעין זה.
אבקשך להביא לכתה דוח זה כדי שנוכל להראות לשאר הסטודנטים כיצד אמור להיראות דוח זה ומהי משמעותו במונחים עסקיים”.
כל הכבוד!!!

אין ספק שפידבקים כאלה גורמים לי להרגיש נהדר. מי לא היה מרגיש ככה אחרי הסופרלטיבים האלה?

אבל ביום ראשון, הגוף שלי קרס תחת המעמסה הזו. אחרי 2 לילות נטולי שינה בסו”ש, בלילה שבין ראשון לשני, התחלתי לחוות רעידות בכל הגוף, חום, בחילות ועוד כל מיני הפרשות שאני אחסוך מכם את תיאורן. אפילו יומיים של מנוחה (בשני ושלישי) לא הצליחו להחזיר לי את כוחותיי, והיום, כשניסיתי לחזור לעבודה, קרסתי שוב, אחרי 3 שעות בלבד. על שרירי הרגליים שלי, שבקושי סוחבות אותי בימים אלה, אין בכלל מה לדבר. משככי הכאבים בקושי עוזרים. אני מתקפל מכאבים כל הזמן. לעלות במדרגות הופכת למשימה משוגעת לחלוטין, ואפילו הליכה מהמיטה לשירותים מוגדרת כמשהו כמעט בלתי אפשרי.

מחר אני מסיים את הקורס בן שלושת השבועות ב-orange (הם אשכרה מתכוונים לארגן לנו תעודות סיום קורס..). ביום ראשון אני מתחיל את המשמרת ה”רצינית” הראשונה. האמת? המשמרות שנתנו לי לשבוע הבא הן מעולות! מלבד יום ראשון, בו אני אמור להתחיל בשעה-הלא-שפויה-8-לפנות-לפנות-בוקר, באמת שאין לי על מה להתלונן. 3 המשמרות האחרות שלי מתחילות בעיקר ב-12 בצהריים, מה שיאפשר לי לנוח כמו שצריך ברב הזמן. ועדיין - אני מפחד. מפחד ממה שקרה לי השבוע - האם זה סימן מקדים? אני הרי לא יכול שלא לעבוד בשנים הקרובות רק בגלל שאני לומד, לא משנה כמה אני נהנה מהלימודים. בגיל 34, אין לי את הפריבילגיה הזו. האם הבחירה שלי נכונה? האם הגוף שלי יצליח במשימה הזו - לעבוד וללמוד, גם אם אני אעבוד רק ב-60% משרה? המחשבות האלה לא מפסיקות לרוץ לי בראש.

כן - הספירה לאחור הסתיימה, והיום זה מתחיל.
היום, יום ראשון, ה-26.10.08, אני מתחיל קורס בעבודה החדשה שלי. נשמע נורא בומבסטי, נכון? אז זהו - שלא. אחרי יותר מ-8 חודשים ללא עבודה, אני מתחיל היום לעבוד באורנג’, אחרי שחתמתי איתם על חוזה עם התחייבות לשנה (כל דבר הם דורשים התחייבות, הסלולריים האלה) בחודש שעבר. העבודה היא לא בדיוק הלהיט החדש בשוק, אבל יש בה גם יתרונות, שאותם אני אפרט בהמשך.
כפי שכבר אולי שמעתם, אורנג’ הודיעה לא מזמן, שהיא מתחילה להכנס לתחום ה-ISP ומעין “חנויות” תוכן. החברה מגייסת כבר קצת יותר מחודשיים אנשי שירות לקוחות, כאלה ש”ירימו” את כל העסק הזה של מוקד ISP. לשמחתי (או לצערי, עוד לא ממש היתה לי ההזדמנות לבדוק את ההחלטה הזו לעומק), נבחרתי להיות חלק מהמערך הזה, אחרי יום ראיונות משעשע למדי, שבו לקחו חלק לא מעט צעירים חסרי ניסיון כלשהו בעולם הרשתות. לומר שהרגשתי באותו יום כמו “המבוגר האחראי” יהיה אנדר-סטייטמנט מובהק. שלא לדבר על השכר של 23 ש”ח לשעה שהם מציעים בשנה הראשונה.
רגע… שנייה.. אמרתי יתרונות, לא?
כן.. ובכן, מתברר שאני רואה קצת אחרת את העובדה שאני עומד לעבוד בחברה גדולה, באחד ממוקדי שירות הלקוחות שלהם - עבודה שנראית לאנשים מסויימים בזויה יותר מזנות.
למשל, יש הסעות. זה חוסך לא מעט כסף על דלק, חניונים וכאלה. ההסעה הקרובה היא אפילו קרובה יחסית אליי הביתה, מה שאומר שאני אקבל עוד 300 שקל לחופשי-חודשי בלי להשתמש בהם בפועל. חיסכון בדלק פלוס 300 שקל זה כבר התחלה. בנוסף, אורנג’ דווקא ידועה בחברה שמאפשרת קידומים בצורה די יפה, ואם אני לוקח את העובדה שאני נכנס למוקד חדש לגמרי, שבו אני מקווה שאני אוכל להתבלט די בקלות (כי בכל זאת יש לי לא מעט ניסיון בתחום ה-ISP, כפי שמנהל התחום הזה באורנג’ כבר טרח לציין בפניי, תודה רבה), אולי זה יעזור גם בעתיד.

אבל היתרון המשמעותי הגדול ביותר, וכאן אני נכנס למשהו אחר שלא דיברתי עליו עד עכשיו - זו משרת סטודנט. חתמתי על 60% משרה. ולמה אני רוצה משרת סטודנט? כי מחרתיים אני מתחיל את שנת הלימודים החדשה שלי, במנהל עסקים במכללת רופין, בתכנית למנהלים (ולא, תודה לאל - אני לא מתכוון להפוך למהנדל, למרות שכבר יש לי שני תארי הנדסה). בגדול, מדובר בתכנית של 8 סימסטרים, שנתיים וחצי, פעמיים בשבוע, וברור לי שאני אזדקק לזמן כדי ללמוד כמו שצריך. במקרה שלי, לפחות כרגע, אני חייב לקחת את הבריאות שלי בחשבון, ולכן אין מצב שאני יכול לעבוד גם במשרה מלאה. פשוט אין מצב.
מי שאי פעם עבד בעולם ההיי טק, יודע שהמושג “חצי משרה” פשוט לא קיים, בטח כשמדובר בזמנים בהם אנו חיים (אתם יודעים - משבר כלכלי וכו’?), ובטח כשאין לך ותק בחברה שאתה רוצה להכנס אליה. באותה מידה בדיוק אתה יכול לבקש מניות בחברה (שימו לב: לא אופציות, אלא מניות). יצחקו עליך בדיוק באותו אופן. אז הנה עוד יתרון לעבודה החדשה - 60% משרה! 4 משמרות בשבוע, בנות 6.5 שעות כל אחת (ותמיד יש אפשרות לרדת ל-50% אפילו). כבר נשמע שפוי יותר. לא משכורת שאפשר לקנות בה מרצדס, ועדיין - סבירה בהחלט יחסית לתמורה. אני מקווה…

הבעיה תהיה בעיקר בחודש הקרוב, לאורך נובמבר.
בגדול, הקורס היה אמור להתחיל כבר לפני חודש, אבל באורנג’ החליטו בדקה האחרונה לדחות אותו בעוד חודש. זה קצת מסבך את כל העסק. הסיבה היא, שהקורס הוא במשרה מלאה, והוא אורך בערך חודש. כאשר משרה מלאה היא בין 9 ל-11 שעות מדי יום. השכר הוא אותו שכר. הבעיה היא ההתמודדות של הגוף שלי עם ההתרוצצות בין העבודה ללימודים, הגשת העבודות וכל זה (למרות שלזכותם של אורנג’ ייאמר, שהם הסכימו להיות גמישים מבחינת שעות הקורס שלי אצלם, ולצאת ללימודים מתי שאני אצטרך). נכון, יש לי 5 פטורים מקורסים, אבל אלה מפוזרים על 5 סימסטרים (כלומר פטור אחד בכל סימסטר), רובם ככולם במתמתיקה וסטטיסטיקה. זה קצת עוזר, אבל לא בהרבה. סהדי במרומים אם אני יודע איך לעזאזל אני הולך לעבור את החודש הזה. מבחינתי זה לעבור בערך מ-0 ל-100 קמ”ש תוך 10 שניות, בסוסיתא. ברור לי שהגוף שלי לא יאהב את זה. ברור לי שאני אזדקק לעזרתם האדיבה של משככי הכאבים לעתים קרובות יותר, במהלך נובמבר. אני כבר רואה את הפרצוף של רופאת המשפחה שלי, כשאני חוזר אליה אחרי שבוע ומבקש: Please mam, can I have some more?

אז זהו. אין הרבה ברירות. יותר מדי זמן ללא עבודה, ומצד שני חוסר האופטימיות שלי לגבי מציאת עבודה נורמלית בעתיד הקרוב, גרמו לי להגיע להחלטה שכנראה אורנג’, בשילוב הלימודים הם הסל שבו אני אשים את הביצים שלי. לפחות לזמן הקרוב. אם הכל יעבור חלק, כל התקופה הקרובה תהיה בסך הכל “ירידה לצורך עלייה”. חשוב לי לציין, שמבחינת הלימודים אני רואה את עצמי בר מזל. זו תקופה מדהימה מאין כמותה ללמוד בה כלכלה ומנהל עסקים. אני יודע שזה לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל המשבר הכלכלי הזה עושה עימי חסד, במובן הזה. אני מקווה להוריד את הראש בתקופה הקרובה, רק כדי להוציא אותו עוד שנתיים וחצי עם ניסיון נוסף, שיעזור לי לקדם את עצמי צעד נוסף, בשאיפה שלי להשתלט על העול.. אהמ.. סליחה - להתחיל להתעסק בתחום של פיתוח עסקי (שתוק, פינקי!).