רציתי בהתחלה לכתוב פוסט מצחיק היום. אפילו אספתי קצת חומרים, שמתאימים לאופי הציניקני שלי. אבל יותר מדי דברים קרו היום, שלא ממש מאפשרים לי לצחוק. אני בעיקר מודאג כרגע.

בשנתיים האחרונות, סבתא שלי הפכה למטופלת סיעודית, ובגלל שהיא לא רצתה עוד בזמנו לעבור לבית אבות, בגלל אהבתה לדירה הנהדרת שהיא חיה בה במרכז ת”א, החלטנו להביא לה מטפלת זרה, שמבינה עברית ו/או רומנית. מטפלות ישראליות מחפשות תנאים של פרינססות בהרבה מקרים, ולכן הלכנו, דרך כל ההליך הבירוקרטי המייגע של ביטוח לאומי, להשיג לסבתי עובדת זרה. לאמי, יש חברת ילדות שגרה בנהריה, שביתה מנהלת סניף של חברת כוח אדם כלשהי, ובגלל הקשרים האלה, אמא שלי קיוותה למצוא מטפלת טובה, ובמהירות יחסית.
בשני הסעיפים - גם של איכות וגם של מהירות - החברה הזו כשלה כישלון חרוץ. וזה עוד בלשון המעטה.

4 מטפלות כבר עברו אצל סבתא שלי בשנתיים האלה. הראשונה גנבה ממנה כסף על בסיס שבועי. לקחה כסף לקניות, ולא החזירה עודף. היא גם החליטה שלא מתאים לה לבשל.
השנייה דווקא היתה בסדר, אבל היא נאלצה לעזוב כדי לטפל באמה שלה. היא היתה אצל סבתי קרוב לשנה.
השלישית החליטה לנסות תרגילי “מצליח”. לפי החוזה היא מחוייבת לעבוד שישה ימים - היא טענה שהיא צריכה רק חמישה. היא החליטה לפתע וביום בהיר אחד, שמגיעה לה גם תוספת תשלום על העובדה שהיא עוזרת לסבתא שלי להתקלח. בשלב מסויים היא גם חסמה לסבתא שלי את הכניסה למטבח בביתה שלה!
הרביעית והאחרונה כבר ממש היתה חוצפנית - היא פשוט באה והלכה מתי שבא לה. מגיעות לה שעתיים חופשיות ביום? היא לקחה פי 3-4. מגיע לה ימי חופש מסודרים בחודש? היא לקחה כפול. לפני כחודש, כשההורים שלי היו בחו”ל, היא לא הודיעה דבר לאף אחד, קמה בבוקר יום ראשון (יום עבודה מלא שלה), עזבה את סבתי בסלון בלי מים ובלי מזגן, ונסעה לחיפה לטפל בעניינים וסידורים שלה. במקרה באותו יום, היה היומולדת של סבתא שלי, וקפצנו לבקר אותה. זה היה פשוט מזעזע. מדי חודש, היא גם טענה שההורים שלי עושקים אותה, או לא נותנים מספיק כסף, וניסתה לקחת עוד ועוד, תוך איומים על סבתא שלי, שהיא תעזוב. סבתא שיל כבר לא רצתה להחליף מטפלת שוב, היא הייתה עייפה מכל זה, והיא ביקשה מאמא שלי שתפסיק לעשוק את המטפלת. לא משנה העובדה שיש לנו את כל הקבלות וההוכחות שהכסף הופקד בחשבון הבנק שלה.

לפני יומיים, כבכל חודש, התחילו המריבות שוב. המטפלת צעקה על סבתא שלי בביתה.
אתמול היא יצאה מהבית, חזרה היום בבוקר, לקחה מזוודה, יצאה - ולא חזרה.
היא השאירה את סבתא שלי, שוב - ללא מים, ללא מזגן, ובלי שהחליפה לה את החיתול. היא פשוט עזבה. בלי לומר מילה. פשוט קמה והלכה, תוך שהיא אומרת לסבתא שלי, שהבת שלה גנבה ממנה כסף (ד”א, היא קיבלה 350 שקל יותר ממה שהגיע לה).

הפעולה הראשונה של אמא שלי, היתה להתקשר לחברה ששלחה אותה, ומייד לאחר מכן - למשטרת ההגירה, שאמרו לה, שאם המטפלת נמצאת פחות מ-63 חודשים(!!) בארץ - אין שום דבר שהם יכולים לעשות. הם הפנו אותה למשרד הפנים. עזבו את העובדה הפשוטה שהרומניה הזו היא פשוט מטורפת - לא מובן לי,

איך לעזאזל אנחנו חיים במדינה, שבה אסור להשאיר ילדים חסרי אונים בבית/ברכב, בגלל היותם חסרי ישע (סעיף שמוגדר בחוק כ”הזנחה פושעת”), ואילו אנשים מבוגרים, שהם לא פחות חסרי ישע בעת שהם סיעודיים, אינם מוגנים בחסות אותו חוק??

הקטע הוא, שכל המטפלות האלה הן נשים מבוגרות. לא ילדות מפגרות. אלה נשים מבוגרות, שבעוד 10-20 שנה או פחות (אני מקווה), הן תהיינה בדיוק באותו מצב כמו סבתי!

בדיוק עכשיו, התקשר אליי חברי הג’ירף וסיפר לי על סבתו, שכל רצונה היה שיהיה לה אינטרנט בבית. אתם יודעים - כדי לתקשר קתצת העולם שמחוץ לקיבוץ שלה. הדהים אותי לשמוע, ש”האחראי” בקיבוץ הודיע לה, שמפאת גילה המתקדם, היא אינה זכאית לקבל אינטרנט בביתה.

תגידו - מה קורה למדינה הזאת??? אנשים מבוגרים, שבנו את המדינה הזו בעשר אצבעותיהם, צריכים להתחנן בשביל יחס הוגן? למה?? הרבה זמן לא הרגשתי רגשי שנראה כל כך עזים למישהי. היום, כל מה שאני יכול לחשוב עליו, זה לתפוס את הבת-ז**ה הזאת, ולשפץ לה את הפרצוף, כך שלא תוכל לטפל יותר באף אחד, מלבד עצמה, וגם זה עם עזרה. אני פשוט שונא את האישה הזו ומה שהיא גרמה לאחת הנשים היקרות ביותר בחיי…

עירא כתב אתמול על “קונספירציה”, המתארת את כלוב הזהב בו אנו חיים, כמעמד ביניים:

במדינת ישראל מעמד הביניים משלמים כ”כ הרבה מיסים, דווקא בגלל ששם האקדמאים והאנשים שיכולים לשנות משהו. המערכת מכוונת להחזיק אותם בדיוק עבדים לג’וב במידה שלא ישאר להם פנאי להלחם על זכויות אזרח, להיות בקשר עם החברים, או לפתח תחביב. זו פשוט מעבדה שכזו לחיות בכלוב, לגרום להם להיות עסוקים כל היום כדי שלא יוכלו לעצור אפילו להתעניין בנושאי חברה ורווחה, תחנות חשמל פחמיות, או אילו לסדר כמו שצריך את ענין ההשקעה בקרן הפנסיה הנכונה ולהציל בזמן את הכסף כשהשוק מתמוטט. פשוט להיות עבדים קטנים ממושמעים של השיטה ולא לצייץ כשלוקחים לנו את טביעות האצבע, קרקעות ציבוריות ולא משאירים לנו פנאי להתארגן ולהזיז משהו.

אני חושב ששעירא שוכח פה עוד פרט אחד קטן, שאני מכנה אותו אפקט “ספת הפסיכולוג”.

מעמד הביניים מוסט היום לכיוונים של אותה “ספת פיסכולוג”, כדי להבין את ה”אני” בחברה.
הבעיה היא, שכולנו מנסים להבין איפה ה”אני” לא בסדר, במקום לנסות להבין מה לא בסדר בחברה, שבה אנו חיים. אותה “ספת פסיכולוג”, גוזלת עוד זמן יקר מאוד, על חשבון הניסיון שלנו להבין איפה אנחנו חיים, ומה ניתן לעשות כדי לשנות ולשפר.
החפירה העצמית היום היא לרוב בלתי נמנעת, כמעט ע”י כל שכבת מעמד הביניים.

שימו לב לאנשים מסביבכם - כמה מהם כבר היו בטיפול? כמה עדיין נמצאים בטיפול? והכי חשוב - כמה משקיעים בכך? אני לא אומר שזה לא דבר חשוב. טיפול עצמי הוא תחזוקה חשובה לגוף ולנפש. אבל כמי שחווה טיפול ארוך עד לא מזמן, שמתי לב שתמיד חזרתי לאותו “מעגל” פנימי, שבו אני מנסה להבין - איפה אני לא בסדר.

הלוואי שלכולנו היו עבודות, שהיו מאפשרות לנו להשפיע במעשים, או לפחות לכתוב תוכן משמעותי, שישפיע על הקוראים שלנו, ועל המנהיגים במדינת ישראל.

קצב החיים כאן האו ממש בלתי אפשרי. וזה לא רק כאן, בישראל, אלא בכלל בעולם המערבי. הרדיפה אחרי הכסף, אחרי ההצלחה, אחרי היכולת לרכוש את המותג הבא, מעוורת אותנו ובכלל - מביאה אותנו לאובדן חושים ממש. שימו לב ל“חופשות” הבורגניות שלנו - אנחנו מתרוצצים כמו עכברים מבולבלים כדי “להספיק” כמה שיותר. זה לא סותר את המושג של “חופש” בעצמו??
כשאני מדבר עם אנשים על הרצון בחיים שקטים, הדבר הראשון שעולה במוחם זה: “איך אתה הולך להתפרנס??”. הבעיה היא, שזו גם השאלה הראשונה שעולה במוחי. וכשזה הדבר שמוביל אותך, אין לך זמן לעשות.

אין לי מושג איך עירא מצליח לעשות את כל מה שהוא עושה. אם היו עוד כמה שעות ביממה, אני מניח שכל מה שהייתי רוצה לעשות זה לישון אותן. אבל עירא מנסה לשנות באמת, ועל כך אני באמת מעריך אותו. הלוואי והיו לי הכוחות (וזה לא רק תירוץ..). אין לי ספק, שהוא גם באמת יצליח להשפיע על מה שקורה כאן. אולי בעתיד הקרוב, אולי ברחוק - אבל הוא יצליח, כי הוא מתמיד בזה. הוא מהאנשים הטובים והנדירים בעולמינו, שרוצים להציל את הסביבה שבה אנו חיים. אני רק מקווה שהוא לא ישלם על כך במחיר כבד מדי.

סטריאוטיפ מוגדר בוויקי כדעה קדומה ופשטנית, בעלת נימוקים בלתי מספקים, שקשה מאוד לשנות. בוויקי מרחיבים את המושג ומוסיפים שישנה סברה, על פיה יש לאדם צורך בסטריאוטיפים, כאשר עליו לקבל החלטות על פי מידע חלקי.

והאמת? נמאס לי לקבל את ההסברים הקרים האלה.
אנחנו נתקלים מדי יום באנשים ששונים מהדרך בה אנו מגדירים את ה”נורמלי”, או את תדמית ה”מושלם”. מאחר ומערכת החינוך לא ממש עוזרת, ילדים מגיל צעיר מתרגלים שאנשים אלו הם מושא לצחוק וללעג, ואין מי שיתקן אותם. בצירוף מקרים לא נדיר במיוחד, עלו בפניי 3 דוגמאות, כל אחת יותר מכעיסה מהשנייה, במהלך יממה אחת. הצביעות האדיבה, או האדיבות הצבועה, לא נותנת מנוח להרגשה, שמשהו ממש-ממש דפוק:
נתחיל בשישי בבוקר, בהרצאה בקורס “התנהגות ארגונית”, שבה המרצה דיברה על היחס הסטריאוטיפי לאנשים שמנים. מיד קמה לה מהומה זוטא בכיתה, שבה כל יפי הנפש למיניהם צעקו: “אצלי??!! מה פתאום!!”. מעניין איפה היו כל יפי הנפש האלה, כשאני הייתי במשקל של מעל 130 קילו לפני אי אילו שנים (לקח לי קרוב ל-5 שנים להוריד כמעט 50 קילו - בלי ניתוחים ובלי עזרה “קוסמטית”)? איפה היו כולם? לשמוע אותם אומרים שהם לא מכירים תופעה כזו, הוא ביזיון לכל מי שאי פעם היה שמן והרגיש על בשרו את האפליה (ולא - היא ממש לא מתקנת) והלעג של אנשים “מושלמים”.

אחרי זה הגיעה הנסיעה לעבודה בשישי בלילה, עם נהג נפלא שהתחברתי איתו, ושמו נ’ (שמו המלא יישאר חסוי). זה הזמן לציין, שרוב הנהגים בפרטנר הם ערבים-ישראלים, וכך גם נ’. נהגים אלה הם לרוב אנשים טובים פי כמה מהנהגים הישראלים שיש אצלינו. נ’ גר בעיר שבה מתקיים דו-קיום אמיתי, עם משפחה ענפה, והוא בנאדם עם לב זהב. כבר ראיתי פעם שהוא חיכה מהרגע שבחורה שהוא הסיע ירדה מהרכב, ועד שנכנסה לביתה, כדי לוודא שלא קורה לה כלום - וזה לא היה מקרה חד פעמי (הוא פשוט מאמין שהוא לא היה נותן לבת שלו להסתובב בלילה סתם כך, וכך הוא דואג גם לאנשים שעוברים אצלו לרגע וחצי בטרנזיט). ל-נ’ יש כמה בנים וכמה בנות ולאחרונה גם בנו בן ה-25 וגם ביתו בת ה-21 התארסו (ולא - אתם יכולים להפסיק לגחך - לא זה לזו). אני יכול להעיד כאן ועכשיו, שהאיש הוא אב למופת, וזה בלי לראות את ילדיו, אלא רק לשמוע את האהבה מפיו ולראותה בעיניו כשהוא מדבר עליהם. אתמול בלילה, הוא חשף בפניי שנה קשה שהוא עובר עם בן אחד שלו, בן 26, בחור מחונך, אקדמאי, יועץ מס במקצועו. אותו בן, נכלא לפני שנה ע”י השב”כ, על לא עוול בכפו, יחד עם עוד שני חברים, גם הם ערבים-ישראלים החיים באותה עיר כמו נ’, על קשירת קשר לחטיפת חייל והשתייכות לחוליה חבלנית. אחד החברים הסכים לחתום על הצהרה לחוקריו, כי הבטיחו לו שחרור מהיר. מיותר לציין שהוא לא השתחרר כלל, אך הצליח להפליל את חבריו. שלושת החברים קיבלו 6, 4 ושנתיים בכלא. הבן של נ’, הואשם בסופו של דבר, ללא ראיות, בחיפוי על חבר, שהיתה לו מחשבה שהיתה בחיתוליה, לחטיפת חייל. ולמה כל זה התחיל? בגלל חבר שהגיע לאתר של התנועה האיסלאמית, ראה איזה באנר מהבהב שצועק בצבעים זוהרים שאפשר לקבל שם פרטים נוספים, ושהיה בעצם כיסוי למשיכת מחבלים ע”י השב”כ. בהחלט מחוכם - אלא שהפעם הם לא תפסו דג גדול. גם לא דג רקק. אבל בגלל העניין הקטן הזה, ילד טוב הולך להכתים את חייו, תוך שהייה של 4 שנים בכלא בטחוני ישראלי, מלא במרצחי חמאס וחבריהם.
אפשר אולי להטיל ספק בכל הסיפור הזה. סהדי במרומים שזו הדרך הקלה שלנו - להסתכל לצד השני. אבל אחרי מה שעברתי עם משטרת ישראל בקיץ שעבר, אני כבר לא מאמין למילה שלהם. אולי זה נאיבי - אבל טוב הלב של האדם הזה, שלוקח אותי כל יום שישי בלילה מהבית לפרטנר, אינו מוטל בספק. וגם לא דרך חינוכו את ילדיו. מה שעוד לא מוטל בספק, הוא הדרך של העיתונאים הפחדנים לגשת לסיפור הזה, שלפני שנה, כשהבן נעצר - הם עטו על כל בני המשפחה ועל המסגד השכונתי, בכדי למצוא “מה גורם לצעיר ערבי-ישראלי, בן-טובים, להפוך לחוטף ורוצח”. עכשיו, כשהתברר שבעסקת הטיעון הוא האושם רק בחיפוי על אדם אחר (בשביל זה מגיעות 4 שנים כאסיר בטחוני??), כל העיתונאים שותקים. הם מפחדים מהשב”כ, ומפחדים בעיקר שיסמנו אותם ככאלה שלא מדליפים להם. וזו, גבינותיי ורובוטיי - זוהי מערכת הצדק במדינת ישראל. למען יראו וייראו.
לא פלא שבשבוע שעבר, הורדה רמת חופש הביטוי בישראל, לזו שיש במצרים. נפלא. מתברר שעוד יש לאן לרדת.

ומה הסיפור השלישי? כתבה במוסף “7 ימים” בידיעות שהתפרסמה ביום שישי. בדר”כ, וברוב הכתבות, אני לא מתייחס ברצינות לכלום. זה סתם מוסף צהוב, שאני משתמש בו לפתרון תשבצים. אלא שהפעם באמת רותקתי לכתבה של ליאת קיסלוביץ, שבה התחפשה לבחורה צעירה, בעלת מוגבלות נפשית, והיא מתארת את ניסיונה להתערות בחברה ה”נורמלית” הישראלית. אותה חברה שבזה לכל מה ששונה ממנה. ואין לי מושג אפילו מה זה אומר, בגלל שהחברה הזו כל כך הטרוגנית, עד שברור שלעג לשונה הוא ממש בעייתי להגדרה. קיסלוביץ היא שחקנית בת 23, ותחפושתה רחוקה מאוד מלשדר שהיא מסוכנת באופן כלשהו. ועם זאת, חצי מהאנשים שפגשו אותה התרחקו ממנה כמו ממצורעת. חלקם גירשו אותה מהקיוסק שלהם, חלקם לא רצו אותה בדירתם, ורובם פשוט לעגו לה. אמנם היו כמה צדיקים בודדים בסדום, ואלה אף הודגשו בכתבה ביתר שאת, אבל בסופו של דבר - רוב האנשים לא רצו להסתכל בכלל לכיוון שלה, והעדיפו לצחוק על המוגבלות שלה, מאשר לעזור לה להתאקלם.

אמנם אין לי את הכוחות היום ללחום את עוולתם של אחרים, אבל הסטריאוטיפים, שהיו אמורים אולי להקל עלינו להכניס סוגים שונים של אנשים ל”קוביות” ולתבניות מסויימות, גורמים להם עוול ומכתימים את חייהם לבלי היכר. מילא אותם מבוגרים שכבר לא ישנו את הדרך שבה הם חושבים - אבל הילדים שלהם, שגדלים בצל אותם סטריאוטיפים, גדלים להיות מיזנטרופים, במקרה הטוב, ואלימים כלפי כל מה שזר להם, במקרה הפחות טוב.
ולנו? לנו לא ממש אכפת.

זו המחשבה שרצה לי בראש הבוקר, כשעשיתי את הסיבוב שלי עם צ’יפי (למי שלא עקב עד כה - זה הכלב שלנו). זה גם נשמע לי כמו כותרת לא רעה לפוסט..
בכל מקום סביב שכונת המגורים שלנו בראשון, יש שלטים שמזהירים מפני קנסות לבעלי כלבים, שיאפשרו לכלביהם להטיל את צרכיהם במרחב הציבורי. 660 שקלים, רוצים הפקחים בעירייה על הפשע המתועב הזה. האמת היא, שבאמת רוב השכונה הזו שבה אנו גרים, היא די פסטורלית, עם לא מעט ריאות ירוקות, הרבה מקום לכלבים ולבני אדם להסתובב בהם, ולהנות מכל רגע. פה ושם אתם תפגשו בפריחה או בערס המקומיים, אבל אלה מסוג הדברים שפשוט צריכים לחיות איתם כאן.
מה שאני לא מוכן לחיות איתו, אלה השלטים האלה עם הקנסות. במיוחד כאשר אותם אנשים שדואגים להם, מתנהגים כמו חיות (במובן הרע של המילה. אני אוהב חיות בכל ליבי, בדר”כ). בסיבוב הבוקר שלי עם צ’יפי, אני מקיף את מתחם בתי הספר בשכונה, סביב פארק גדול, וחוזר הביתה. זה סיבוב של חצי שעה בערך. במהלך הסיבוב הזה, אני נתקל ב-2-3 שלטים כאלה מטעם העירייה. כמה לא מפתיע אותי לראות הרבה יותר מקומות, בהם יש שקיות של טרופיות ענבים (כן, המשקה הזה חי ובועט בשכונה שלנו בראשון), צלחות ח”פ מפלסטיק, ניירות, סתם ממתקים ובעיקר עטיפות שלהם, זרוקים על אותן מדשאות שעל הכלבים אסור לחרבן עליהן, ובאופן אירוני למדי - גם מתחת לאותם שלטים ממש. כל אלה הם סוגי זבל שאינם מתכלים, לעומת אותם צרכים של כלבים, שהופכים לדשן ו/או מתכלים תוך זמן קצר מאוד.

הבוקר בסיבוב עם צ’יפי, ראיתי גם כלבה חמודה שהיתה קשורה לעמוד, בכניסה לבית הכנסת הספרדי (גם ממש מתחת הבית), במשך יותר מחצי שעה (כשיצאתי מהבית ראיתי אותה וכך גם היה כשחזרתי). אני בטוח שבתוך בית הכנסת הזה עמד לו איש ירא שמים מגעיל, שהתפלל סליחות ותודות לאלוהיו, רק לא יבקש סליחה פשוטה מהכלבה שלו, שלא הפסיקה לבכות ולנבוח.

אין לילה או שעות צהריים (שעות מנוחה די מוסכמות), שבו אנו לא שומעים נפצים מתפוצצים (וכן - אני יודע שפורים עבר מזמן), וצרחות של בני נוער שמשתוללים מתחת לבניינים שלנו. זה כולל גם שעות כמו 2 ו-3 בלילה. את הכלבים, לעומת זאת, אנחנו לא שומעים בשעות האלה.

אז בואו נחשוב רגע, אנשים יקרים - את מי באמת צריך לקנוס כאן?

זה לא שאני זר למה שקורה בדרום, וליבי-ליבי עם כל האנשים שאני מכיר שגרים שם (ואשדוד, למשל, זה אפילו לא עד כדי כך דרום, וגם היא כבר חוטפת). יחד עם זאת, הכתבים והכתבות למיניהם עושים עבודה מצוינת, ואני לא חושב שיש לי הרבה מה להוסיף בעניין. כרגיל, אני אסקפיסט מושלם, לא מקשיב לחדשות, ממלא רק תשבצים בעיתונים, ובכלל חי בעולם קצת אחר, שהאזעקה היחידה שיש בו היא זו שנשמעת מאחראית המשמרת בעבודה…

בכל מקרה, הנה משהו שקרה היום. משהו אחר לגמרי:
לקח להם זמן עד שהם הצליחו להרגיז אותי שוב, אבל הבוקר זה קרה. סיפור שהיה כך היה: מדי יום ביומו, יש לי הסעה של חברת orange שבאה לקחת אותי מתחנת אוטובוס במרכז רעננה. העניין הוא, שיש שם כמה חנויות ואיזו פיצוצייה, שאיכשהו תמיד יש איזו משאית אחת לפחות, שחוסמת את תחנת האוטובוס לנוסעים, שרוצים לעלות או לרדת מהרכב הציבורי, כדי לפרוק / להעמיס סחורה. לצערי, עיריית רעננה לא ממש חשבה על עניין החנויות והסחורה עד הסוף, והיא לא ארגנה להם מפרצי חניה, או חניונים מסודרים לאורך הרחוב המסחרי היחיד שלה.
אבל היום זה כבר עלה לי על כל העצבים. שתי משאיות נעמדו במפרץ של התחנה (באורך 20 מטר, כולו), וחסמו כליל את הגישה לאוטובוסים. כ-50 מטר מאחוריהן, ליד המאפייה, נעמדה ניידת משטרה, משם קפץ שוטר גבוה חובש-כיפה, וישר עט קדימה!
לכיוון המאפייה, כמובן…
בינתיים, עוברות להן כ-15 דקות, המשאיות עוד שם, וחבורת קשישים שמנסה לעלות על האוטובוסים שמגיעים, לא יכולה לעבור בין המשאיות, ובעיקר אלה מסכנים את חייהם כשהם עולים ויורדים מהאוטובוס. אין שום דרך לראות מה קורה על הכביש, המשאיות מסתירות את כל שדה הראייה. בשלב הזה, כבר התחלתי להתעצבן. וכשאני מתעצבן, יקיריי - אני משתדל לעשות מעשה (לא תמיד יש לי את הכוחות, אבל יש מקרים יוצאי דופן). הרי יש ניידת משטרה, לא? בטח הם יוכלו לעשות משהו בנידון.

אז זהו - שלא…
הלכתי לניידת, שאליה התקרב השוטר שיצא מהמאפייה, ושלל גדול בידיו וחיוך מרוח על שפתיו (ד”א - אם תהיתם, גם הניידת עמדה בתחנת אוטובוס, אחרת, אך גם היא חסמה מפרץ חניה של אוטובוס, בשביל כמה בורקסים). בכל מקרה, ניגשתי לשוטר, וביקשתי לשאול קושיה: “למה?”, שאלתי אותו, “למה אתם מאפשרים לשתי המשאיות האלה לחסום כך את דרכם של הולכי הרגל והנוסעים בתחנת ההסעה הציבורית? למה אתם לא עושים כלום? הרי אתם עומדים פה כבר 10 דקות, רואים שהמשאיות לא ממש זזות, ועדיין - אתם לא עושים דבר. למה? אתם לא רואים שיש שם אנשים קשישים, שבקושי הולכים, שמנסים לרדוף אחרי אוטובוסים?”. אולי אני תמים, אבל ציפיתי לאיזו תשובה הגיונית.

מה שקיבלתי בפועל היה זה: “אתה צודק. אתה תושב רעננה? טוב - תכתוב מכתב לעירייה. זה הם אשמים. אנחנו כבר דיברנו איתם, אבל הם לא עושים כלום. למשאיות אין ברירה. הן עומדות רק חמש דקות ולא מפריעות באמת. בכל מקרה - לנו אין מה לעשות”.

בשלב הזה הוא נכנס לרכב, אכל איזה בורקס, ונסע. ואני נשארתי עם מבט של “WTF” על הפנים. מה ז”א “אין מה לעשות“??!! אתם פאקינג המשטרה! אתם אמורים לשמור על החוק! עזבו את העובדה שלא היה מדובר ב-5 דקות, אלא לפחות ב-20 דקות, כי גם אחרי זה, כשאני כבר עליתי על ההסעה לעבודה, הן עוד היו שם. והמשאיות בהחלט כן מפריעות! אנשים מסכנים את חייהם כדי שאיזה נהג משאית לא יחנה 100 מטר משם ויפרוק את הסחורה שלו לתוך עגלה!! למה אנשים קשישים צריכים לסכן את חייהם, לעזאזל?! בגלל שהשוטרים לא עושים את העבודה שלהם? אני יודע שאני צודק, מר שוטר, אבל אתה אמור לאכוף את החוק - לא אני. ניוז פלאש - בשביל זה משלמים לך משלמי המיסים. אלה אותם קשישים שאותם לא שירתת בנאמנות היום, אלא העדפת לדחוף עוד איזה בורקס לתוך הפרצוף שלך. מה נהיה?? עאלק, “אין מה לעשות”.

נשימה אחת רעה:
אני לא רואה או שומע חדשות (חוץ מאיזו כתבה או שתיים בעיתוני סוף השבוע). אני מקבל אותן בדרך כלל דרך גורם שלישי כלשהו, שמגיע למסקנה שאני צריך לתת את תשומת לבי לעניין מסוים.

כך זה היה גם עם אירוע הדריסה של מיטל אהרונסון בשבוע שעבר. כשאתה יוצא מבית ההורים, אתה יודע שלא משנה באיזה גיל תהיה, תמיד יעשו לך “תדריך יציאה”: “לאן אתה נוסע?”, “עם מי?”, “מתי אתה חוזר?”, “תיסע בזהירות”, ולפעמים משתרבב לו גם סיפור קטן שממחיש למה אתה צריך לנסוע בזהירות. כך זה היה ביום שני האחרון. אלא שהפעם פשוט עצרתי לרגע, והזדעזעתי. לא האמנתי כמה רוע טהור צריך כדי לעשות מעשה כזה.

למי שלא שמע, לא ראה או חי בעולם אחר, כמוני: טמבל אחד נעצר ע”י המשטרה עם שני חבריו, ביציאה מנמל תל אביב, ברכב, כשהוא מאחורי ההגה, שתוי כהוגן. המשטרה הוציאה אותו מהרכב, וביצעה לו בדיקת “ינשוף” שבה הוא נכשל. בזמן הזה, שני חבריו השיכורים החליטו “לחטוף” את הרכב. אחד מהם קפץ אל מושב הנהג, התניע את הרכב, ופרץ לכביש. הוא החל לנהוג בצורה מסוכנת, הגיע למעבר חצייה בו עברו להן באותה עת בזהירות שתי בחורות תמימות (אחת מהן הייתה אהרונסון בת ה-27). הוא פגע בשתיהן. אהרונסון נהרגה במקום. חברתה אושפזה במצב קשה. שני המטורפים ברחו ממקום האירוע, ורק ב”עזרת” החבר הראשון שנעצר, הם נמצאו ונעצרו, וכרגע ממתינים למשפטם. חבר נוטף, שככל הנראה עזר לשניים להימלט ולהסתתר, עדיין לא נמצא, והמשטרה מחפשת אחריו.

הטענה שלהם בבית המשפט כרגע היא, שהם היו שיכורים, ולא זוכרים דבר מהאירוע.
שני אנשים. שיכורים. רוצחים. “מבזבזים” חיים של אדם אחר. ועוד יש להם חוצפה לטעון ל”אי שפיות זמנית”.

עזבו את תפקוד המשטרה לרגע (או ליתר דיוק: חוסר התפקוד), למרות שיש לי הרבה מה לומר על זה. עזבו גם את כל העיתונאים האלה, ש”רכבו” על הסיפור, והציעו להקים אנדרטה באמצע רחוב אבן גבירול (”500 מטר מאיפה שרבין נרצח!”, ההשוואה הזו הרי הייתה חייבת להגיע) לזכר “כל” קורבנות תאונות הדרכים, ועזבו את כל הפוליטיקאים לרגע. כל אלה יחכו אולי לפוסט אחר.

יצא לי לחשוב על כל הסיפור הזה די הרבה בימים האחרונים, וכל פעם נעתקת נשימתי מחדש.
מה שאני לא מבין, זה איך לא עצרו את המפלצות האלה בגיל צעיר יותר? איך ההורים לא רואים דבר כזה? איך מתעלמים? הרי ברור שבחור שגדל על ערכים בסיסיים ונורמטיביים, היה מרכין את ראשו, חוטף את העונש המגיע לו (אולי צועק קצת, אולי מנסה לצאת מזה בבית משפט בצורה “לגיטימית” כלשהי), ובזה היה נגמר הסיפור. איך קרה, ששני אנשים (ואולי אף שלושה, בהנחה שהיה חבר נוסף שעזר להם להימלט), מחליטים בשנייה לברוח מהמשטרה באמצע תל אביב הסואנת? איך שני אנשים קוטפים את חייה של בחורה אחת, ועוד טוענים שהם לא זוכרים את האירוע הזה? האם חיי אדם הפכו עד כדי כך זולים בעיניהם? ושוב – איך כל זה קרה?

ברור לי שכל זה מגיע מהבית. אין לי ספק בזה. לא אכפת לי מה אומרים, כתובת כזו הייתה חייבת להיות על הקיר כבר מזמן. ואני לא מדבר על כמה עבירות תנועה קודמות. אני מדבר על דבר בסיסי בהרבה: חינוך. ערכים. זילות של חיי אדם. אלימות.
ברור לי שהילדים האלה כבר היו אלימים בעבר, וקיבלו “פרסים” על זה (לצערי כבר חוויתי מקרה כזה בעבר, לאורך שנים, ואולי יהיה לי אומץ לכתוב עליו יום אחד). ברור לי שבמקום כלשהו במוחם הקודח, הם באמת חשבו שהם ייצאו מזה ללא פגע. אבל ברור לי בהחלט, שהם אחראים למוות אלים במיוחד של נערה תמימה.

כל הסיפור הזה מצליח לזעזע אותי, ולהרעיד אותי.

נשימה שנייה טובה:
לפני שבועיים בערך, וואנדר פרסמה פוסט עגום במיוחד. לא משהו מצחיק וקליל, כפי שאני רגיל לקרוא אצלה. בין שאר הדברים, עלתה העובדה שיש לה יומולדת, ושאין לה ממש עם מי לחגוג אותו כמו שצריך. במהלך השבועיים האחרונים, מפגש בלוגרים קרם עור וגידים, על מנת לחגוג לוואנדר יומולדת. ביום חמישי האחרון בערב, גיליתי 10 אנשים טובים. אנשים באמת טובים. חלקם ויתרו על האנונימיות שלהם בחשש לא קל, והגיעו כדי להשתתף בערב הזה. אלה אנשים שקוראים את הבלוג של וואנדר נאמנה (ובצדק גמור!), והחליטו החלטה אמיצה מאוד, ומרגשת מאוד מבחינתי. 10 בלוגרים (כולל את עבדכם הנאמן), הגיעו לערב הזה.

מעבר לעובדה שאני רוצה להודות לכל מי שהיה שם (וואנדר, אלמה, שרון, נמרוד, יניב, Lizibee, מורין, עופר ואפרת), אני רוצה לומר שהיופי הזה של אנשים שמוכנים להקריב חלק מעצמם, על מנת לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר, הוא משהו שהרעיד אותי לא פחות מהסיפור הקודם, אבל מסיבות אחרות לחלוטין, כמובן.

הנה כל ההבדל, in a nutshell – חינוך. אנשים שהחליטו לעשות טוב למישהו שהם אינם מכירים כלל (לפחות רובינו לא הכרנו זה את זה ולא נפגשנו מעולם), ללא תמורה. פשוט בגלל שהם אנשים טובים.
אז מזל טוב, וואנדר! שתהיה לך אחלה שנה. אני לא יודע אם דבר כזה יוכל לקרות שוב בזמן הקרוב, אבל דבר אחד אני יודע: ביום חמישי פגשתי אנשים אינטיליגנטיים, יפים וטובים.

זו הייתה אחת ה”נשימות” הטובות שעברתי כבר הרבה זמן. דבר כזה מחזיר לך, ולו במעט, את האמון בטוב ליבם של אנשים. יש אנשים טובים ברשת.

נשימה שלישית מפחידה:
אחרי שראינו את “הלבוי 2″ ביס פלאנט אתמול בערב, התחלנו, עירא, ידידתינו נ’ ואני, ללכת לכיוון היציאה מקניון איילון. לאחר הירידה מהמדרגות הנעות, נתקלנו בעדר קטן של פרחות-ילדות (בנות 10-12 לכל היותר, לדעתי). אחת מהן זרקה זבל עשוי פלסטיק על רצפת הקניון, והמשיכה ללכת, כאילו כלום. עירא ואני הסתובבנו, אמרנו לה ש”נפל לה משהו”, והתשובה שלה השאירה אותי נטוע במקום בהלם. היא אמרה לי: “אז תרים את זה”. בכמה השניות שעברו עד שקלטתי מה הפרחה הקטנה אמרה, החלטתי ללמד את הילדה הקטנה לקח. הרמתי את הזבל שלה, הלכתי לכיוונה, ופשוט הכנסתי לה אותו, דרך הצווארון, אל גב חולצתה. כמובן, שהחברות שלה התחילו לקלל ושאלו אותי אם אני מפגר. ילדות בנות 10-12. לבושות במיטב הבגדים. אלה לא ילדות מסכנות. כפי שציינה נ’, שעובדת כבר שנים כמורה, קודם במערכת החינוך הממלכתית, והיום כמורה פרטית לאנגלית – אלה ילדות ממה שמכנים “בית טוב”. משפחות מבוססות.
ד”א – הסיפור של הפריחונת לא נגמר כאן. הדבר הבא שהיא עשתה, המטומטמת, היה לירוק ליד עירא על הרצפה בבוז. מפתיע למדי, וגם לי מי-יודע-מה חכם, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה יחפה. ושוב – כל זה, היריקה, וההתגודדות הזו, הייתה על רצפת הקניון. לא באיזו סמטת זונות באזור הבורסה.

אני מניח שאתם כבר יודעים מה מגיע עכשיו: כן, כן – המכנה המשותף. זה שאני מנסה להאכיל אתכם בכפית כל כמה פוסטים – החינוך. הרי ברור לכם מאיפה מגיעה ההתנהגות הזו. היא כולה בת 10, השרמוטונת הקטנה הזו. וברור לכם לאיזו דמות של דוגמא ומופת היא תהיה בעוד כמה שנים. חבר’ה, אלה האמהות של עוד 15 שנה. אלה הבחורות שתגדלנה ילדים. אלה הן שתבאנה את ההרס על המדינה הזו. ומה בינתיים? אנחנו יושבים שלובי ידיים, מנידים את הראש, ואומרים ש”אין מה לעשות”.

זה החינוך שהן מקבלות בבית. זה מה שהיא רואה אחרים עושים. זה מה שההורים שלה עושים. אלה הדמויות לחיקוי שלה. אלה האנשים, שבעוד כמה שנים תשמעו עליהם, שהם לא ידעו על זה שהילדה טרקה דלת על בטנה ההריונית של מורה (גם זה סיפור חדש ששמעתי רק אתמול מ-נ’), ו”איך יכול להיות?”. “זה לא החינוך שהיא קיבלה בבית”. חה! הצחקתם אותי! הכתובת רשומה על הקיר כבר עכשיו בצבעים זוהרים! והקיר נמצא מולכם! כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להסתכל (ואולי ללמוד לקרוא). אם הייתי מכיר את ההורים של הילדה הזו, הייתי מלשין עליהם לשירותי הרווחה בלי לחשוב פעמיים. לאנשים האלה אסור לגדל ילדים. פשוט כך.

ואתם יודעים מה הדבר שהכי הכעיס אותי בכל הסיפור הזה? הבעיה שלי היתה, שאנחנו עוד המשכנו ללכת, ו-נ’ ממשיכה לספר לנו כמה כל מה שהתרחש עכשיו זה דבר נורמלי לגמרי. “ככה הם מתנהגים היום”, היא אמרה בלי להבין איך עירא ואני נשארנו פשוט המומים מהסצינה הזו, דקות רבות לאחר שהסתיימה. עירא ואני פשוט לא הבנו. זו הנורמה היום?? לא פלא שאני מרגיש את עצמי בתור אאוטסיידר. אולי גם אתם לא מבינים את מה שאני מתאר פה, אבל המחשבה על זה לבד הפחידה אותי עד מוות אתמול. וכן – שוב ה”רעידות” האלה, הצמרמורות האלה בגוף.

אם זה המצב היום, אז באמת אין לי שום סיכוי למצוא בת זוג. אבל זה רחוק מלהיגמר בזוגיות. הרבה ממה שאני מאמין בו, התערער אתמול תוך כמה דקות, בגלל ילדה קטנה בת 10-12 וכמה חברות שלה, והתגובה של נ’. האם לזה אני אגדל את ילדיי?? האם אני צריך לצפות שילדה כמו זו שראיתי אתמול תחליט, בהחלטה של שנייה, להתנהג כמו ה”גיבור” שלה, לקפוץ אל מאחורי ההגה כשהיא שיכורה, ולדרוס למוות עוד הולך רגל תמים?

זהו אולי נשמע לכם מוגזם, אבל זו ההרגשה שמלווה אותי מאז החוויה הזו.

החינוך שהחבר’ה האלה קיבלו בבית הוא לא סתם לקוי. הוא דפוק מהיסוד. ההורים שלהם יוצרים מפלצות, והם מתעלמים מזה לגמרי. הם לא לוקחים שום אחריות. כי הרי ה”כתובת לא הייתה על הקיר”, ו”לא ידענו”.

_____________________________________________________

והנה לכם, בשלוש נשימות לא קצרות, התורה כולה על רגל אחת: הכל מתחיל ונגמר בחינוך. הכל. אין ולא יהיה, מי שיצליח לשכנע אותי אחרת. כל העניינים האלה גרמו לי להיות די מבולבל, אני חייב לציין.

הנה דוגמא קטנה נוספת, ד”א, שראיתי אתמול בבוקר בכנס הסטודנטים של תחילת השנה, של מסלול ה-BA למנהל עסקים למנהלים ב”רופין”:
במהלך הרצאה קצרה על אתר האינטרנט של המכללה, התחילה “טיילת” פנימה והחוצה מהאולם, תוך סגירת הדלתות ופתיחתן ברעש, שוב ושוב. אלה דברים שנעשו ע”י סטודנטים שכבר למדו במוסד הזה, ולכן מכירים את כל מה שיש להכיר על האתר הזה. ובכל זאת, מאנשים שמציגים את עצמם כ”מנהלים”, הייתי מצפה לקצת יותר. קצת יותר נימוס, למשל. אם לא כלפי שאר הסטודנטים שלא מכירים את האתר (כמוני), אז לפחות כלפי המרצה. זה היה פשוט מגעיל.
אני מאוד מקווה שהלימודים שלי בקרוב לא יתאפיינו בדבר דומה, ושהמרצים יהיו קשוחים מספיק על מנת לא לאפשר לסטודנטים לצאת ולהיכנס לכתה/אולם כאוות נפשם, בזמן הרצאה.

קל לנו להאשים את מערכת החינוך, ולמרות שיש בה המון פגמים, הבעיה היא עמוקה בהרבה. פתאום בימים האחרונים התחלתי להבין מה זו אלימות בבתי הספר שכולם מדברים עליה.

אני עדיין טוען שצריך לפטר מאות מורים בלתי ראויים, ושצריך להתחיל “לחנך” את התלמידים לערכים ואהבת האדם (ותעזבו אותי מאהבת המולדת או הדגל – למולדת אין זכות קיום, אם אנשים בה רוצחים אחד את השני ללא אבחנה) – דבר שמערכת החינוך נועדה לו מלכתחילה. ההרגשה הזו אפילו התחזקה אצלי בשבוע האחרון.

אבל יש גם עובדה חד משמעית וכואבת, והיא: אנחנו דופקים את החינוך של הילדים שלנו. אנחנו. לפני הכל. אם אכן זו הנורמה של שתי הנשימות – הרעה והמפחידה – ואם אכן דווקא אותם אנשים טובים, הם אלה שמהווים “זן נדיר”, אז מבחינתי באמת אפשר להתחיל לארגן טופס טיולים והחזרה מסודרת של המפתחות.

תעצרו את העולם. אני רוצה לרדת.

טוב.. האמת היא, שכשקראתי את הפוסט של “תודעה כוזבת” בנושא האנונימיות ברשת, לא ממש חשבתי להגיב, אבל התגובות שם די עוררו בי עניין. אני כותב תחת זהות ידועה כבר יותר משנה (זה לא הרבה במיוחד, אני יודע), ואני מבין את הרצון של אנשים מסויימים לאנונימיות, למרות שאני לא בחרתי בשיטה הזאת.

נכון - זה מסקרן למדי לדעת מי עומד מאחורי דמויות מסויימות, אבל לא מסקרן מספיק כדי שאני אחשוב על זה כל הזמן. אחד הדברים שלא מובנים לי בכל עניין הבלוגוספירה, הוא חוסר הרצון שלך לעמוד מאחורי המילים שאתה מפרסם. אני, למשל - לא מחפש להיות מפורסם או משהו כזה. כיף לי שיש לי קוראים, זה כן - אבל בתכל’ס כשהתחלתי לכתוב, עשיתי את זה בתור תראפיה אישית (כפי שאני כותב ואומר שוב ושוב), והיום - העניין הזה לא השתנה, גם אם יש כמה אנשים בבלוגוספירה שיודעים מי אני (ואין הרבה מאוד, למרות הזהות החשופה מראש).

אבל השאלה שלי, בסופו של יום, היא - האם אתה יכול לעמוד מאחורי המילה שאתה מפרסם? נכון שאני לא אכתוב על דברים מסויימים שעלולים לגרום “להפליל” אותי, וברור שיש דברים מסויימים שאני לא אכתוב בכדי לא לפגוע באנשים מסויימים. יחד עם זאת, את הביקורות שלי אני אכתוב בלי לחשוב פעמיים, גם אם הן לא עומדות בקנה אחד עם דעת הכלל. השאלה היא האם זה הופך את כל העניין לשלילי כל כך? אני לא מוכן להסתתר מאחורי זהות כלשהי בזמן שאני מפנה אצבע מאשימה כלפי משטרת ישראל, למשל, כי זו זכותי, במדינה דמוקרטית, להביע את דעתי. גם בחיי האישיים, אני לא אכתוב על חברים שלי דברים שלא הייתי אומר להם בפניהם. אנשים שעושים זאת מעל גבי הרשת, הם לא יותר ממוגי-לב.

אני אתן לכם דוגמא: בעבר היו לי חברים שטענו שכדאי מאוד שאני לא אכתוב בבלוג שלי בזכות עישון של גראס, כי זה עלול לגרום למעסיקים פוטנציאליים לגגל אותי ולא לרצות להעסיק אותי. אז מצאתי דרך ביניים, אבל לא הסכמתי לוותר על האמת שלי. אני לא ג’אנקי, אבל כן - אחת לכמה חודשים אני מעשן גראס. למה? כי זה עוזר לי להפחתת הכאבים. למה לא לקבל את זה באופן חוקי? כי זה יעלה ברישיון הנהיגה, שאני לא מוכן לוותר עליו. וחוצמזה - אני לא משתמש כבד בסמים, ומעולם גם לא הייתי כזה. זה פשוט לא מעניין אותי מספיק. גראס היה המקסימום שאי פעם ניסיתי, זה עשה לי קצת כיף, וזהו.

ופה חוזרת התהייה הראשונה שלי - במה הייתה משתנה הכתיבה שלי אם הייתי שומר על אנונימיות? אני מאמין שלא בהרבה. ההורים שלי מודעים לכתובת של הבלוג שלי, ובכלל לא קוראים אותו. אם ירצו - שייהנו. אני לא אשנה את זה בגללם. כנ”ל לגבי החברים (למרות שחלקם כן קוראים).

ההסתתרות מאחורי דמות בידיונית היא נחמדה, משעשעת לפעמים, אבל לא יותר. לא מזמן פגשתי במקרה את אחת הדמויות מאחורי אחת מהבלוגריות ש”תודעה” ציין בפוסט. הבטחתי לה שאני לא אגלה מי היא, וכך אמשיך לעשות. אבל זה גם לא שינה כלום מבחינת התגובות שלי בפוסט שלה. הן נשארו בדיוק כפי שהן, אפילו עם אותה נימה. מבחינתי ההיכרות הקצרה שלי איתה היתה נחמדה מאוד, גיליתי בחורה משעשעת ביותר וחריפה מאוד. זה היה מרגש ל-5 דקות הראשונות, ואחרי זה ראיתי את הבנאדם. וזהו. הכל המשיך בדיוק כפי שהיה. אני גם לא צופה שזה ישתנה.

שנת תשס”ז נגמרה רע. כתבתי על זה לפני שנה בדיוק. באותה נשימה, איחלתי גם למי שקורא את הבלוג הזה שנה טובה. כזו שקיוויתי שבאמת תהיה טובה. כזו שקיוויתי באמת ובתמים - שיהיה בה שינוי. חזרתי השנה הרבה פעמים למסקנה, שאני ככל הנראה תמים. לא רק שלא היה שינוי - אלא שפשוט נעשה יותר רע. כך שגם הפוסט הזה הוא לא אופטימי במיוחד, והתנצלותי הכנה עם הקוראים שמצפים לאחד כזה לקראת החגים.
בסו”ש הזה התחברתי מאוד לטור השבועי של רענן שקד ב-”7 ימים” של ידיעות:

“אני לא זוכר את השנה שלגביה אמרנו: וואלה, דווקא הייתה בסדר, חבל שלא נשארה עוד קצת. לא: אנחנו מסכמים שהשנה היוצאת הייתה מכוערת וצולעת, אבל היי, יש לה אחות ואומרים שהיא בסדר - אז שתבוא החדשה”.

מכל הברכות והאיחולים, לא יכולתי שלא לשים לב, שהשנה האחרונה הייתה מייאשת במיוחד עבור אנשים כמוני, שעוד מאמינים בתמימותם, שאפשר לשפר משהו במדינה הזו. אז מה עברנו השנה? הנה סיכום / תזכורת, כזה שיכלול גם את המישור הכללי וגם את המישור האישי. למי שיצלח את הרשימה הבאה, מחכה בכל זאת איזו פינה אופטימית קלה בסיום…

1. קשישים במדינת ישראל ממשיכים לאכול חרא מהמדינה שמפקירה אותם. וזה ממש לא משנה אם הם היו או לא היו נוכחים בזוועות השואה. אתה זקן, משמע אתה נטל. ככה זה אצלינו. הזיכרון הקולקטיבי קצר. שוכחים אותך מהר מאוד. למען האמת - ברגע שהפסקת להיות חלק מהמשק היצרני, אתה יכול להתחיל חפש את האוכל שלך בפחי הזבל, מבחינתינו. הפנסיה שלנו נמצאת בידיים של חברות שמנסות להגדיל את הרווחים שלהן ע”י עמלות של מסחר במניות - סולידיות יותר או פחות. את כל מה שעבדנו בשבילו כל החיים, שמים על קרן הצבי. אני אתן לכם ניחוש אחד מי משלם במקרה של הפסדים של החברות הללו. על ביטוח לאומי כבר מזמן נמאס לי להתלונן. אני רק לא מבין מי המפגר ששם את הארגון הזה להיות אחראי על רווחת התושבים. לאחרונה דיברו שם על “מהפיכות” למיניהן. שמעתי, הפנמתי, בדקתי - ואין שום שינוי.
2. את כלכלת ישראל מנהלים שקרנים חסרי הבנה בסיסית בכלכלה. דוגמא? הנה לכם: ביבי וועדת בכר, שהחליטו להוציא את הפנסיה שלנו מידי הבנקים הסולידיים לטובת חברות ספקולנטיות - ועכשיו מבקשים מאיתנו שנאמין להם, שהם יידעו לפתור את המשבר הכלכלי. רוני בר-און טוען ש”איזה מזל שאנחנו לא וול סטריט”. הוא רק שכח שהוא וחבריו כמעט הפכו אותנו לוול סטריט, ורק בגלל בירוקרטיה וועדות, איכשהו ניצלנו. איזה כיף שיש וועדות. אז אוקיי, ראינו למה אתם מסוגלים. עכשיו זוזו הצידה, בבקשה. את מה שאתם עשיתם - עשו האמריקאים לפניכם. התוצאה: ליהמן ברדרס, וכל מילה נוספת מיותרת. הייתי מצפה מאנשים כמו ביבי שירכינו את ראשם בהרגשת בושה וכלימה, שישתקו קצת. אבל ביבי הוא פוליטיקאי. ואני כבר יודע למה פוליטיקאים מסוגלים. לצערי - אני די לבד בעניין הזה. בבחירות הבאות האיש הולך להיות ראש ממשלה. הוא הולך לנהל מדינה שלמה, בגלל אותו זיכרון קצר שלנו.
יהודה יערי כתב על זה בשבוע האחרון טור, והנה ציטוט קטן ממנו, שמספר בעצם הכל:

“… למנהלים הדגולים מהפנטהאוזים הגדולים אין מושג מה עושים כשהתורות הכלכליסטיות, שעוטפות תאוות בצע בתיאוריות מפוצצות, מתמוטטות להם על הראש”.

3. מלחמת אחים. זה ביטוי שמשתמשים בו בכל פעם שצמד המילים “פינוי התנחלויות” עולה על בדל שפתיהם של מי מאיתנו. מלחמת אחים. אז זהו, שלא. אני לא רואה באותם עבריינים, שמכים ושוברים את ידיהם של החיילים שאמורים להגן עליהם - כאחים שלי. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. קחו את הפינוי של “יד יאיר” (למרות שגם “יד משה”, “יד אברהם” או כל “יד” אחרת יכולה למלא את החלל הזה) מלפני שבועיים: שום תיאור לא מצליח למצות את המילה “עימותים”, שתיארה קרבות של ממש, שהיו בעת פינוי המאחז הלא חוקי הזה. אני ממליץ לכם לקרוא את התיאורים ולהסתכל על התמונות שפורסמו בסו”ש האחרון ע”י המילואימניקים, שבאו להגן על המתנחלים ויצאו משם חבולים (”מוסף השבת”, ידיעות אחרונות). שני משפטים הרתיחו אותי שם במיוחד, אבל הם מסכמים את מה שקורה שם:

“התנפלו עלינו בערך 15 חבר’ה, הקיפו אותנו, זרקו עלינו אבנים… לא היה שם אפילו קול אחד שפוי שניתן היה לדבר איתו”.

אלה לא היו מחבלים, אלא ה”אחים” שלנו. וזו גם בדיוק הבעיה שמתאר המילואימניק:

“תמיד אימנו אותנו להתמודד עם פעילות חבלנית. כאן פשוט לא ידענו מה לעשות, איך להגיב. היינו בשוק”.

ה”אחים” שלנו, אימנו כלבת רועים לתקוף חיילים של צה”ל לפי פקודה. ה”אחים” האלה חתכו צמיגים של מכוניות. ה”אחים” האלה, שברו את היד לסמג”ד שאמור להגן עליהם, ושבאופן אבסורדי ממשיך להגן עליהם, כשהם רצים לתוך כפר ערבי שכן, תוך כדי שהם זורקים אבנים על החיילים שלו. אלה לא אחים שלי. אלה מתפרעים שלוחי רסן. אנשים, שהשנאה מוליכה אותם. אלה אנשים שהייתי משאיר לפלשתינים להתמודד איתם (והם כבר הציעו לנו לתת להם את השטח הזה, עם המתנח(ב)לים בתוכו). הייתי נותן עוד אתמול את השטח הזה לפלשתינים, ושוכח את ה”אחים” האלה. אני לא מבין מה הצבא שלנו עושה שם. אני גם לא מבין למה הצבא שלנו משתמש באמצעי פיזור הפגנות על פלשתינים, אבל מחליט לא לעשות כן במקרה של מחבלים יהודים.

וכל זה עוד כלום לעומת מה שהיה השבוע: מטען הצינור שהונח ע”י אותם “אחים” בפתח ביתו של פרופסור זאב שטרנהל. דובר על זה לא מעט בימים האחרונים בכלי התקשורת. נמרוד ברנע, איש מר”צ כתב השבוע טור, ואני מרשה לעצמי לצטט גם ממנו:

“כל מי שחושב שמדובר ב”קומץ”, “שוליים”, “עשבים שוטים” – שיתעורר ויריח את תערובת הלאומנות והקנאות הדתית המנשבת בגדה המערבית ובישיבות ההסדר. מאז ההתנתקות, הציבור המתנחלי-אמוני מתרחק ממוסדות המדינה, דוחה את מנהיגיו המתונים, מתנכל לקצינים בכירים חובשי כיפה על כך ששיתפו פעולה עם ‘הגירוש’”.

גם אם אתה לא שמאלני (ומה לעשות, אני לא מגדיר את עצמי ככזה, כי יש לי גם לא מעט בעיות עם התיאוריות השמאלניות) - מה שתיארתי כאן אמור להכעיס אותך אם אתה בנאדם. לא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה שייך. מה שלא ברור לי בכל העניין, הוא שרבנים למיניהם צועקים עכשיו ש”אי אפשר להאשים ציבור שלם”. זה מה שהם אמרו גם לפני ההתנתקות. זה בדיוק מה שהם אמרו אחרי רצח רבין. אז תתפלאו, רבנים יקרים, אבל אני ועוד איך יכול להאשים את הציבור שאותו אתם מייצגים.
מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הביטוי הזה, “מלחמת אחים” מצליח לעורר בנו רגשי אשמה…

4. תרבות - איפה אנחנו ואיפה “תרבות”? תודה לאל שאני לא רואה טלוויזיה. אבל גם ככה אני לא ממש מצליח להימלט מהגועל נפש הזה. ריאליטי, הם קוראים לזה, ואין שום דבר רחוק יותר מהמציאות. אם אתם רוצים לראות איך נראית המדינה שלנו - תראו פרק אחד. לא משנה של מה. פשוט פרק אחד. השמחה לאיד, השפה, חוסר הפרגון - פשוט גועל נפש. את התרבות שלי אני צורך באמצעות הגוגל רידר, ומפעם לפעם בהצגה.

5. ספורט - עזבו את חוסר הפרגון שהיה פה באולימפיאדה. על זה כבר אמרתי את כל מה שיש לומר, אבל האלימות הזו. “כוכבי” הכדורגל שלנו מכים את הנשים שלהם, לא מכבדים שום דבר זולת עצמם (וגם זה בקושי). הכסף שלנו, של משלמי המיסים - הולך על החארות האלה. דווקא לאנשים טובים, לענפים מתורבתים יותר - אין לנו כסף. תהרגו אותי אם אני מבין למה.

6. חינוך - על חינוך תמיד הייתה לי בטן מלאה. אין תקציבים, מורים בישראל מטיפים לשנאת האחר, 40 ילדים יושבים בכיתה אחת, הורים שמכים את המורים בגלל סיבות אלו או אחרות. לא חסרים דברים לכתוב על מצב החינוך בארץ. דבר אחד ברור - כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות, הוא תוצאה ישירה של חינוך לקוי. ובמצב שלנו היום - אני רואה עתיד שחור יותר מההווה שבו אנחנו חיים.

7. שוויון זכויות - חה! הצחקתם אותי. אם איתרע מזלך ואתה שייך לקבוצת מיעוט כלשהי, ואין לך לובי חזק מספיק בכנסת - חייך, אכלת אותה.

8. מערכת הבריאות - מניסיון אישי, במיוחד של השנתיים האחרונות, אפשר לסגור את הבאסטה. לרופאים לא אכפת מהפציינטים, אלא רק מהמשכורות. ניגודי אינטרסים קיימים פה, ואין מי שיצעק. הצטרפתם לאחרונה לבלוג הזה, ואתם רוצים לקרוא על חלק מהם? תלחצו על התגית “פיברומיאלגיה” בענן הנושאים בפינה העליונה משמאלכם. אני בטוח שתוכלו למצוא מספיק דברים לדבר עליהם בשיחות הסלון שלכם.

9. משטרה - גם מניסיון אישי וגם מקריאה על כל מה שהולך בארגון המסואב הזה, אתם יכולים להבין שאין ולא “תחזור הרגשת הביטחון לאזרח”. לפחות לא בקרוב. הטובים הולכים הביתה. משפחת כהן, לעומת זאת, מקבלת קידומים (שימו לב לסגן מפקד מחוז המרכז, מוטי כהן, שקיבל קידום בפעם השלישית תוך פחות משנה ו-4 חודשים, מאז שנכנס אחיו הגדול למשרד המפכ”ל). ומה מפריע למנכ”ל שלנו? המממ.. הפרטות! זו הסכנה האמיתית למדינת ישראל. אולי אני אתן לדודי כהן לדבר (ציטוט מתוך ראיון שנתן המפכ”ל לעיתון “הארץ” בסו”ש האחרון):

“העובדות מדברות בעד עצמן. גם בעלות על עיתון היא בעלות על תשתית מדינה”

עיתון הוא תשתית מדינה..? אני לא בטוח שזה נשמע לי טוב.

ואחרי כל הרשימה המעצבנת הזו, בכל זאת - אני עדיין כאן, ולא שוכב בטן-גב בסקוטלנד לצד איזו פרה שעירה.
תשאלו את עצמכם למה? כי לא ברור לי איך, אבל עוד לא איבדתי את הנאיביות.
כשמתקרב ראש השנה, יש איזו אווירה שקשה לי להסביר אותה. כזו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.

ושוב, אני מעביר את רשות הדיבור לרענן שקד (ציטוט ישיר ממוסף “7 ימים”):

“אפילו מזג האוויר, שלא בא לקראתינו כבר שלושה חודשים, מיישר קו ומוריד הילוך. יש משהו מובהק באוויר, אתם לא יכולים להגדיר אותו בדיוק, אבל ראש השנה בדרך - מרגישים אותו כבר חודש לפני - ובאוויר נוכחת בבירור איזו קדושה חילונית, ישראלית מאוד, איזו הקלה לא מנומקת. אופטימיות לא ברורה… ישראל נראית לשנייה כמו המקום הראוי למאכל ומגורים שהיא אמורה להיות. שוחרת טוב. שלמה עם עצמה בדרכה… החגיגיות הלא מוגדרת… היא אחד מהדברים האלה, חסרי ההסבר והפשר, אבל הברורים מאליהם לישראלים, שגורמים לנו להישאר בסביבה”.

אני חותם על כל מילה בציטוט הזה.

אז מה אני בעצם מאחל לשנה הזאת? שכל מה שהיה ברשימה לעיל ישתנה לטובה.

אני מאחל לכל מי שקורא את הבלוג הזה, ששנת תשס”ח, שהייתה גרועה יותר מקודמתה, לא תחזור על עצמה בכלל.
אני מאחל לכולכם המון בריאות (כי אומרים שזה הכי חשוב, והיום אני מבין למה).
אני מאחל שתמצאו את עצמכם בדיוק במקום שבו אתם רוצים להימצא (ואולי קצת יותר) - במובנים של הצלחה מקצועית, של אהבה, של תובנות חדשות לגבי החיים.
לא פחות חשוב מזה - אני מאחל לכם שהשנה תוכלו להביא את עצמכם, לתרום קצת ממה שיש לכם, לאנשים שמסביבכם. לתת אהבה זה לא פחות חשוב מאשר לקבל אותה.
אני מאחל לכם שנה נטולת אלימות, ועם הרבה חמלה. שנה של חברות אמיתית, כפי שאני לומד לזהות יותר ויותר.

ובעיקר - אני מאחל לכם שלווה. כי במדינה שבה הרעש שולט, שלווה היא המצרך היקר ביותר.

בקיצור - אני מאחל לכולכם שנה טובה. באמת. שיהיה רק טוב.
גיא.

במסגרת החלטותיי לפרסם גם דברים אופטימיים וחדשניים, הנה משהו שעוד אף אחד לא חשב עליו מעולם: IBM משיקה בזמן האחרון את Beehive - רשת חברתית פנים-ארגונית. וואו! עוד בוקפייס - אבל לתוך הארגון! בניסיון לשכנע כל מיני אנשים או לקוחות פוטנציאליים להשתמש ברעיון ה”גאוני” הזה בתוך הארגון שלהם, כמו ש-IBM כבר עושים מתחילת השנה, הגיע לארץ בחור בשם ג’ף שיק, דור שני למנהלים-עם-תספורת-ממש-גרועה ב-IBM, כדי לנסות להסביר לילידים בשביל מה זה טוב. הראיון, נערך עימו במוסף “ממון” של ידיעות, שיצא לאור אתמול בבוקר.

[ג’ף שיק - קצת דומה לחנן גולדבלט בזווית הזו, לא?! מין גירסה אמריקאית ל”חמש אצבעות לי יש..”]

וככה הלכה הכתבה פחות או יותר (כל ההערות בסוגריים נוספו ע”י מחבר הפוסט):

שיק מקליד כתובת בדפדפן שלו ונכנס לביהייב… נכנס לפרופיל של אחת העובדות ומטייל בו… עובדים יכולים להוסיף תמונות, להגיב אחד לשני, להציג קטעי וידיאו…
מראיין: רשת כזו היא מתכון לאסון, לא? (אם תשאלו אותי - אכן כן).
שיק: … במהלך הזמן נקבעו קווים מנחים כדי שתכנים בעייתיים לא יועלו לרשת… (ביהייב באמת נשמע קצת כמו behave). מעבר לזה אנחנו מפעילים טכנולוגיות סינון ואפילו אכיפה. אם תעלה מידע לא ראוי, אנחנו נדאג שהמנהל שלך יידע מזה.
מראיין: מפחיד (boohoo!).
שיק: לא, בסה”כ אנחנו ארגון גמיש למדי. יש מקומות שבהם התמונות של העובדים, אלו שמופיעות בפרופיל שלהם, הן התמונות שצולמו ע”י אנשי האבטחה של הארגון. אצלינו זה לא כך (הקו המנחה אצלינו, הוא שמצלמים אותם בביקיני. כן - גם את הגברים).
מראיין: איך ניתן לדעת שהרשת החברתית משפיעה לחיוב עח העובדים? הרי מדובר במשהו שאינו מדיד מבחינה עסקית.
שיק: דווקא ניתן למדוד… אם אתה רואה צוות שפעם אחר פעם מתגבש ומחליט לעסוק בפרוייקטים שונים, אתה מבין שאחת הסיבות לכך היא שהצוות מרגיש נוח לעבוד ביחד (או לפחות מרגישים נוח לחלוק באיזה ג’וינט).
מראיין: אחת הבעיות הקשורות לרשתות חברתיות היא שאנשים נוטים להעביר את יומם בעדכון הפרופיל שלהם.
שיק: זה אכן היה אחד החששות שלנו, אבל אני לא חושב שהעובדים שלנו מנצלים לרעה את הרשת החברתית. נהפוך הוא… יש לנו 40 אלף עובדים שכותבים בלוגים והם עושים את זה כי זו דרך יותר יעילה לשתף מידע (אני מניח שזו גם דרך להעביר את היום בלי לעבוד).
מראיין: ומה באשר לחשש שמידע פנימי ידלוף החוצה?
שיק: וקודם הוא לא יכול היה לדלוף? (אני חושב שהפעם התשובה מדברת בפני עצמה).

בקיצור - שיק הגיע לדבר עם כמה לקוחות פוטנציאליים, כדוגמת “חברות סלולריות, בנקים וארגונים גדולים נוספים”. המממ… האם אני רוצה להיות בבנק שמאפשר דליפת מידע, כי “היי! זה קרה בעבר!” ?? ככל הנראה שלא. בכלל, כל הגישה של “הירשם לבוקפייס או שלא תוכל לעשות כל מיני דברים” - נשמעת קצת כופה. מה לא עושים בשם חלוקת המידע ו”חופש הדיבור” (המוגבל, כמובן, כן? כל עוד הוא יעמוד ב”קווים המנחים”).

מה עוד היה לנו היום? אה.. כותרת נפלאה: “פיירברג ומשפחת אבוטבול: המהפך”:

במקום הטחת טענות הדדיות על תקיעת סכינים בגב, ניהלו הצדדים שיחה ידידותית מלווה בעוגיות, ואיחלו זה לזה שנה טובה. לדברי גורמים משני הצדדים, “לא היה מתח, אלא רק חיוכים. השיחה זרמה ביניהם וכולם היו מאוד מנומסים”.

אני מניח שהשיחה הלכה כמו משהו כזה:

פרנסואה: “שנה טובה, מרים”.
מרים: “שנה טובה גם לך.. הממ! אחלה עוגיה!”
פרנסואה: “לא. את לא מבינה, מרים - שנה…טובה…”
מרים: “שנה טובה! שנה נפלאה! הרבה הצלחה! המממ… מי אפה את אלה?”
פרנסואה: “לא, לא! את לא מבינה! תקשיבי טוב. אני חוזר: ש-נ-ה… ט-ו-ב-ה…”.
מרים: “תאמינו לי - רק איחולים טובים יש לי אליכם”.
פרנסואה: “תפסיקי עם השטויות שלך! אני רק מוכר לחם, את שומעת?!”

את החיבוקים ונשיקת המוות אני אחסוך מכם. לא חושב שאלה תכנים שעומדים ב”קווים המנחים” של IBM.

ועוד בענייני המשפחה הנתנייתית (אני בטח מסתבך פה בטירוף), שמתי לב - אולי קצת באיחור - שכל מי שנכלא, ישר שם עליו כיפה, טלית וציציות, הולך עם ספר תנ”ך, ובגדול - לא ברור למה הם נזכרים לעשות את זה רק אחרי שהם נתפסים. העניין הוא, שהיום נתקלתי במשהו קצת מגוחך. מילא אביזרי דת (אחלה פטיש, לדעתי) - אבל יש כאלה שלא ראו כאלו מעולם, ולכן משתמשים בהם בדרכים יצירתיות. קחו למשל את המצטרף החדש ל”עסק המשפחתי”, אביב אבוטבול, שנעצר רק השבוע, לאחר שניסה לפני כמה חודשים לרצוח את אחיה של העדה רעות רובין (במשפט של אחיו פרנסואה), בדקירות סכין בצווארו, ולאחר שהוא ברח לחו”ל וחזר בשבוע שעבר (הבריחה בחסות משטרת חדרה. פרסומת אחת, וחזרנו):

[זה מעלה לי מחשבה מ-LOLcats. משהו כמו: Usin’ a Talith - your’ doin it wrong!! ]

פוסט זה נערך באופן מגמתי. אנא קבלו זאת בהבנה. למשפ’ אבוטבול - למרות שאני לא מאמין שתגיעו הנה, במקרה ואתם כן, כל מה שקראתם כאן - התכוונתי למשפחת אברג’יל, ולהיפך.

כמו כן, אני מתנצל על איכות התמונות הגרועה. לפעמים ריטוש בפוטושופ רק מזיק…

בימים האחרונים, אי אפשר שלא לשמוע על כל מה שקורה בבייג’ינג. אם התקשורת והעולם בימים כתיקונם מתעלמים מהמעצמה הבעייתית הזו, אז עכשיו הכל פורח וזורח שם. האולימפיאדה בסין גורמת לי לתהות, אם אפשר להציע ענפים אולימפיים חדשים. בפרט, אני מדבר על רעיון של ענף היריקה. הענף יכול להתחלק לתחרויות שונות: יריקה למרחק, יריקה לצדדים, יריקה בצרורות, וכו’. כל התחרויות האלה הן חלק מענף פופלארי מאוד בעולם, ואפילו מתאים לתחרויות בינלאומיות. הרשו לי להדגים: הסינים יורקים על האזרחים שלהם, ומפעם לפעם גם על העולם. הרוסים - גם הם יורקים על האזרחים, אבל בעיקר על העולם - ובפרט - על האמריקאים. מעולים ביריקה למרחק. האמריקאים מהווים תחרות לא פשוטה לרוסים. הם יורקים גם על הרוסים, גם על העיראקים וגם על צרפת. הפלשתינים, אלופים ביריקה לצדדים. מה לעשות - פלשתינים (וצריך תחרות שתתאים גם להם). הם מתחלקים לשניים ולא ממש מצליחים להחליט על מי לירוק יותר - עלינו או על האמריקאים או על עצמם.
ואז מגיעים הישראלים. אם יש מדליות זהב שמובטחות לנו - זה בענף הזה. ולא משנה באיזו תחרות. מדליות זהב מרובות כל שנה כל השנה, גם כשאין אולימפיאדה. ביריקה למרחק - אנחנו יורקים על הפלשתינים, על האמריקאים ועל מי בעצם לא. אבל הענף המנצח באמת שלנו, הוא היריקה בצרורות. בלי אבחנה.

רוצים דוגמאות?
אוקיי. נתחיל בפוליטיקה של הימים האחרונים: אולמרט יורק עלינו כל הזמן: הוא משחרר עכשיו 220 אסירים פלשתינים עם או בלי “דם על הידיים”, ואומר לנו שזה נועד לחיזוק אבו מאזן בשטחים. ואני שואל: אבו מאזן בשטחים? הוא עוד שם? כי למיטב זכרוני הוא לא מצליח להשתלט על הילדים שלו, שלא לדבר על מה שקורה בשטחים, או פלשתין או איך שתרצו לקרוא לזה. אבו מאזן לא יכול להתחזק, כי אבו מאזן לא באמת קיים. הוא כמו פתח תקווה, אבל בקנה מידה בינלאומי. בינתיים, אולמרט מצליח, אלוהים יודע איך - לירוק גם על גלעד שליט.

כלכלה: המפקח על הבנקים יורק עלינו בעזרתם של הבנקים - הוא טען אתמול שהלמ”ס טעתה, ושבעצם ה”רפורמה” שלו בעמלות הבנקים היתה מוצלחת! אז מה אם כמה זקנים לא מצליחים לקנות עוד אוכל או תרופות בגללה זה? הצלחה מסחרית! אין ספק. עוד רגע יספרו לנו שהיריקות האלה זה גם גשם, ושלא באמת חם עכשיו. שגם דני רופ טועה.

חינוך: יולי תמיר יורקת על הסטודנטים והממשלה יורקת על החינוך בכל הזדמנות אפשרית. ההמצאה החדשה (או שאולי כבר לא כל כך): תכנית לימוד הקריאה תחת סטופר. ילדים בני 6 נדרשים לקרוא כשהמורה מודד זמן וסופר טעויות. המורים מתנגדים - ומשרד החינוך יורק. פלא שהתלמידים לא אוהבים ורוצים להמשיך לקרוא אחרי זה? עאלק עם הספר.

מערכת הבריאות: ביטוח לאומי יורק על הקשישים. בתי חולים יורקים על החולים (אם אני שומע את המילה “בקהילה” עוד פעם אחת אני מבטיח להעלות לעולה איזו אחות). הרופאים מטפלים במשפחות שלהם, מקבלים קצת עטים וכל מיני צ’ופרים מחברות התרופות, ויורקים על כל השאר (כלומר על מי שבאמת צריכים אותם).

המשטרה: טוב. אני מניח שלא צריך להרחיב על כמות היריקות שיוצאת מהמשטרה. תפתחו עיתונים, או את הבלוג הזה, ותבינו לבד.

האוצר: המלכים של ענף היריקות. בלתי מובסים בעליל. הם מצליחים לירוק לכיוון אחד, תוך כדי שהם מגישים את הכסף שלהם לאלה שיורקים עליהם. כל שנה הם מצליחים לעשות את זה בלי להניד עפעף.

משרד התחבורה: מופז, האיש הכל כך נחמד הזה, מצליח לירוק על כל התושבים שרוצים להכנס לתל אביב לעבודה. הוא מתכנן לסגור את תל אביב לרכבים פרטיים (ע”י אגרת גודש, כאילו שזה באמת יעבוד), בלי לתת פתרונות חלופיים. אני חושב שאם היה אפשר להוריד את מופז בדרגה שוב - הייתי שמח לעשות את זה. הממ.. המילה טר”ש עולה לי בראש.

תיירות: מצליחים לירוק בעיקר עלינו. נכי צה”ל לא מצליחים לצאת לחופשה בימי החופש הרגילים (כי המלונות מפסידים כסף עליהם, ומין הסתם זה לא יקרה בעונת השיא לעולם), שאר אזרחי המדינה מנסים להבין איך בדיוק לילה במלון 4 כוכבים באילת בקיץ קפץ ל-4 ספרות ללילה. העיקר שעוד מנסים לספר לנו איך חשוב שנצא לחופשה בישראל. אפילו ב”חורף הישראלי” (עוד אוקסימורון), ביום אחד בחרמון יעלה לי יותר לקחת משפחה של 4 נפשות, מאשר לשים אותם על מטוס ולטוס לגרמניה. יריקה מקפיאה, משהו.

מערכת בתי המשפט: שר המשפטים יורק עליהם, והם מתכופפים כדי שהיריקה שלהם תעבור לאזרחים שתלויים בהם לקצת צדק. “המהפיכה הממוחשבת” שלהם כל כך טובה, עד שהם שכחו פרט קטן ולא חשוב: לחבר אותה למערכת של המשטרה. עירא יכול להעיד על זה. העיקר שהם מדברים על זה ששר המשפטים “הורס את מערכת הצדק”. שמענו. קודם תתקנו את עצמיכם - אחרי זה נדבר שוב. תחזרו אליי כשה”מהפיכה” הפשוטה הזו תהיה מוכנה.

אני מזמן הפסקתי לדבר על זה שמס הכנסה יורק על כולנו, ולא נותן דבר בתמורה. המחשבים שלו לא מעודכנים אפילו עם אלה של משרד הפנים. משרד הרשיון כנ”ל ובעצם כל אחרת. מתברר שרק ל-D&B ישראל אפשר לגשת כדי לבדוק מה באמת קורה בכל אחת מהפונקציות הנ”ל. גם על זה עירא כבר סיפר.

בקיצור - אין עלינו. יריקה בצרורות זה הענף שלנו, למרות שאני בטוח שנצליח לא רע גם באחרים. נראה את הסינים האלה עכשיו…

בתוך כל הידיעות של הימים האחרונים, עם המלחמות והכל, הנה משהו שהצליח להעלות חיוך על פניי.
ב”ישראל היום”, הועלתה לדפוס כתבה תחת הכותרת “בן שנתיים לבד בין רציפי האוטובוסים”. וזוהי לשון הכתבה (אני נשבע שאני לא ממציא את זה):
“עוברים ושבים בתחנה המרכזית בתל אביב נדהמו אתמול לראות פעוט בין שנתיים משוטט לבדו בין הרציפים… קצין הביטחון הבחין בו והעבירו לתחנת המשטרה כשהוא בוכה ומסרב לדבר ובמצב מעורפל…”.
המממ…
בן שנתיים. מסרב לדבר. וואו. מעניין באיזה אמצעים נקטו שם, במרתפי השב”כ, כדי לגרום לפעוט המסכן לפצות את פיו! בכל זאת - הוא סרב לדבר!
בכלל, אני חושב שמעכשיו צריכים במשטרה להחיל חוקים חדשים על אותם בני שנתיים שמסרבים לדבר. רק כוח אלה מבינים! מהיום - שימוש בגז מדמיע נגד בני השנה העצבנים האלה שעושים צרכים בתוך החיתול ולא נותנים לישון, ובכלל - אפשר להתחיל גם לרשום תיקים פליליים נגד חיסול כל המטרנות בארץ, החוצפנים האלה…

אני עדיין לא יודע אם זו תחילתה של מסורת, אבל עיתונים כמו זה שהגיעו אליי הבוקר (”ישראל היום” ) עם כותרות כאלה, העלו בי את רמת הציניות לגבהים חדשים. חשבתי לחלוק איתכם כמה מחשבות בעניינים החשובים של היום. נתחיל מהארץ ומהאיזור:

לבני: “לא נשלים עם הברחות הנשק מסוריה ללבנון”. תת כותרת של פרשן: “הכדור בידיים של החיזבאללה”. אין לי שום דבר ממשי להוסיף לזה.

בסוריה, מתברר, פתחו בחקירת הרצח של מקורבו של בשאר אסד, כך דיווחה השרה בוטומניה משהו-משהו. אחרי הבוטומ-מניה לא הפסקתי להתגלגל מצחוק. המציאות עולה על כל דמיון.

נועם שליט ל”אל קודס”, המגזין: “גלעד שליט מחזיק בשבי אלפי פלשתינים”. אוקיי. לא. לא נראה לי. יכול להיות שמישהו שכח לספר לי משהו על החדשות בזמן האחרון? באותו עניין כמעט, ראש הממשלה אולמרט הסכים לשחרר אסירים פלשתינים כמחווה של רצון טוב. הוא הבטיח לאבו-מאזן, שהדבר ייעשה לא יאוחר מה-25 באוגוסט. אני מקווה שגלעד שליט לא יעשה בעיות.

לבני ומופז עושים הכל כדי לזכות בתמיכת יו”ר הכנסת דליה איציק. הכל?? האמנם?? בקרוב הריאליטי בערוץ 10. צפו פרומואים.

אלפים הפגינו בעצרת לציון 3 שנים לפינוי גוש קטיף. במהלכה נחתה רקטת קסאם אחת בשטח הנגב המערבי. החמאס מתנצל: כל התקציב של זיקוקי הדינור הלך על מהפיכות ברצועה. בשנה הבאה נשתדל יותר.

חבלנים של משטרת ישראל פרצו לרכב נטוש וגילו שהוא שייך למשטרה. לאחר שהתגלה שהרכב אינו נושא מטעני נפץ, הם השאירו אותו שם. הקצין שלו שייך הרכב: חארות! ניפצו לי את החלונות! למה לא השאירו פתק?

גננת שהואשמה בהעלמת מסים, הובילה לרשת מבריחי יהלומים, ביניהם אנשים בכירים בעולם ההיי טק. היהלומים הוסלקו באיברים מוצנעים בגוף. אני לא בטוח שאני רוצה את התמונה הזו בראש שלי.

חשד: גבר בן 60 גנב מאות יצירות של הפילהרמונית. ואני שואל: אח שלו, לא חבל? לא עדיף פשוט להוריד באינטרנט?!

מנכ”ל ניו פארם העניק אתמול במשרדו את כרטיסי ה-VIP להופעה של מדונה באמסטרדם. אני הייתי לוקח את כרטיסי הטיסה ועושה פילטרים מהכרטיסים להופעה. ככה ההנאה באמת מובטחת.

מהפך בשכר: השכר הממוצע של השכירים בבנקים עולה על זה של עובדי חברת החשמל. כמובן, הממוצע בבנקים נעשה בין 10 מנהלים בכירים שמרוויחים עשרות מליונים בשנה (לא כולל בונוסים) ובין כמה אלפים שמרוויחים שכר מינימום, אבל מי סופר? בחברת החשמל כולם מרוויחים כמו המנהלים בבנק..

אינטל, גוגל ויבמ ניצבות השנה בראש חברות ההיי טק בישראל, שהכי כדאי לעבוד בהן, כך עולה מדירוג עובדי ההיי טק לשנת 2008. אני מניח שכרגיל, שכחו לתשאל גם את עשרת מנהלי הבנקים מהסעיף הקודם..

וקצת למה שקורה בעולם:
הצבא השתלט על מאוריטניה. הנשיא סידי-אולד שייח’ עבדאלאהי פיטר מתנגדים פוליטיים, והם בתמורה, כלאו אותו בארמון. בתו של הנשיא אמאל-מינט (אני נשבע שאני לא ממציא את השם הזה): “אנו מוחזקים בבית ונאסר עלינו לעזוב. יש חיילים במטבח, בחדרי השינה ואפילו במקלחות”. על זה יש לי שני דברים לומר:
1. אני בטוח, אנאל-מינט היקרה, שתצליחי להוציא את הטוב ביותר מהמצב. לא כל יום יש לך “קחי אותי, אמאל” בגרסה המאוריטנית (לא לזלזל - היה לנו שם שגריר עד לפני שבוע).
2. כל הקטע הזה של כליאת הנשיא אחרי פיטורים: אתם חושבים שהמודל הזה יכול לעבוד גם בעולם ההיי טק בארץ..?

מוכרת בהולנד העידה ב-2007: “ראיתי את מדלן”. מדובר, כמובן באותה ילדה מסכנה שנחטפה ומאז נעלמו עקבותיה. אותה מוכרת, טוענת עכשיו בתוקף שהיא גם ראתה את אלביס מוביל את הילדה למקום מבטחים, ואת הנדריקס מנגן רק בשבילה. אין כמו אמסטרדם, אנשים. בפעם הבאה אני נרשם להגרלה של ניו פארם.

פאריס הילטון בעקבות הקמפיין הלא ממש מחמיא של מקיין: “גבר מקומט עם שיער לבן ניצל אותי לקמפיין שלו”. הזמרת-שחקנית-מליארדרית מבכה על כך שזה לא נעשה בחדרה במלון לעיני המצלמות בלבד, כמו שהיא רגילה.

בריטניה: הובאו שוורי קובו מיפן. בעל העדר מציין שהוא הולך להשמיע שוורים שלו קונצרטים על מנת להשביח את הבשר. אני רק מקווה שאלה לא יהיו “קונצרטים” של המטומטמת מהסעיף הקודם.

אני לא מאמין שאני עושה את זה, אבל בפוסט הזה אני עומד להצדיק את ארגון “בצלם”, שממנו אני נגעל בדר”כ. מתברר שבצבא החליטו להעמיד את את סגן-אלוף עמרי ברוברג, אותו המג”ד מנעלין לדין על סעיף “התנהגות שאינה הולמת חייל בצה”ל”. להזכירכם, האיש נתן פקודה לחייל לירות במפגין מוסלמי ברגלו, כאשר המפגין היה כבר כפות והובל לרכב הצבאי ללא התנגדות.
חבר’ה, מדינת ישראל פשטה את הרגל. איבדנו את הדבר היחיד שמבחינתי עמד כפסע בינינו לבין החבר’ה מעזה, שמשתמשים באזרחים חפים מפשע על מנת “להוכיח נקודה”. ביום שבו עברנו על סעיף חשוב מאוד באמנת ז’נבה, אנחנו בבעיה. צה”ל איבד את הזכות להיקרא מוסרי, מבחינתי. האיש נתן פקודה לירות לעבר מפגין כפות! אין דרך אחרת להסביר את זה. אחרי זה הוא עוד העיז לשקר ולנסות לטייח את זה ע”י האשמת הפקוד שלו במעשים שלא ייעשו. מי המטומטם שנותן לאיש הזה “לעבור מתפקידו”, לעזאזל? אה, כן: והוא גם קיבל כבר הערה בתיקו האישי, מתברר. בוהוהו! כמה מפחיד! הערה!
אז נכון - קראתי והבנתי שהפלוגה נמצאת באיזור סוער במיוחד מבחינה פוליטית, ומבחינת כמות הפציעות שיש בגדוד, הנגרמות מזריקת אבנים וכל זה. אבל יש הבדל גדול בין ירי לכיוון מי שמאיים עליך, לבין ירי כלפי מי שכבר אינו יכול לאיים עליך. אני לא קרבי, אבל אני יודע מה לחץ פסיכולוגי יכול לגרום לאנשים לעשות. אבל כאן נחצו כל הקווים.

מה קורה לנו, תגידו לי?

היום, ילדים, נלמד צביעות מהי באמצעות תרגיל:

ביום שישי האחרון, פורסמה ידיעה קצרה על נערה בת 17, שנפצעה ע”י הפיל “מותק” בספארי.
לאחר מכן הורחבה הפרשה ונאמר כי הנערה פרצה ע”י טיפוס על הגדר וכניסה לכלובי החיות בעזרתם האדיבה של חבריה. כלומר לא מדובר באירוע תמים כל כך, לכאורה. האירוע קרה לאחר שעות הסגירה של הספארי.
כמה שעות אחר כך, כבר התברר שה”נערה”, היא נכדתו של שר בממשלת ישראל. שימו לב, ילדים, ששמה של הנערה החביבה מכפר סבא טרם פורסם (אני מוכן להתערב, שבשל גילה ומיקומה, היא נכדתו של שר הבריאות, מר בן-יזרי, אבל זה לפעם אחרת).
תיקון טעות: סליחה, מר בן-יזרי. זה לא אתה. זה פואד. אני לא מבין יכולתי לטעות ככה…

באותו יום שישי, פורסמו כבר שמות שני הנערים שהיו עם אותה נערה (השניים הם אנדרי קצין מפתח תקווה ומקסים גרוס מתל-אביב, שניהם בני 20). שמה של הנערה נעדר מהפרסומים עד עכשיו.

ועכשיו לשאלה: אם שמתם לב, מתוך שלושת המטומטמים, רק שמותיהם של שניים הותר לפרסום. מה לדעתכם הוא השם שמקושר מספיק כדי שלא יזכירו את שמה לעולם, ולא יעשו לה כלום, בניגוד לנערים האחרים? רמז: התשובה בגוף השאלה.

מדינת חוק, גבירותיי ורבותיי. כשיש פרוטקציה - מי צריך קשרים..?

סתם לשם ידע, המשפחה כבר חשבה לתבוע את הספארי על כך שהם לא שמים אמצעים למניעת מעשים מטומטמים, כפי שביצעה אותה נערה בת 17 באותו לילה. כמובן - הנהלת הספארי אשמה. לא החינוך הלקוי של ההורים שלה. טוב שלא תובעים את הפיל וזהו.
עלתה בי אפילו מחשבה קטנה: אי אפשר לתבוע את ההורים על העובדה שהם לא חשבו על אמצעי מניעה לפני שעשו אותה? אני בטוח שזה היה פותר הרבה דברים..

רק לפני כמה ימים סיימתי לכתוב פוסט נוסף על משטרת ארצינו ולהגיב לעירא על בקשתו לרדת מגבם של השוטרים המסכנים.
ובימים האחרונים, אני מרגיש כמו במבול של כתבות / אזכורים על המשטרה ועל הדרך המגוחכת שבה פועלת מדינת החלם שלנו ושופרי המשטר שלה.
דוגמאות:

1. אלימות משטרתית שאינה יודעת גבולות, כנגד העולים האתיופים - כתבה שהתפרסמה בסוף השבוע במוסך “7 ימים” בידיעות אחרונות. אם רק חצי ממה שסופר שם נכון - אנחנו בבעיה גדולה מאוד. הנה שניים מהמקרים המצוינים בכתבה:
א. שוטר מתחנת ראשל”צ שבועט בילד אתיופי בן 11, עד שהוא גורם לפצעים פנימיים בבטן ובכבד של הילד, וטוען אחר כך בשיא הרצינות ש”הילד מעד” מעל גדר.
ב. שוטר נוסף מתחנת לוד סטר לנערה אתיופית בת 19, על כך “שהתערבה” בזמן שהוא ניסה להכות ילדים שלא פשעו במאום.

2. תושבת הרצליה בת 42, שנתפסה חוצה באדום, היתה ללא תעודת זהות ולכן נאזקה והועברה למעצר בתחנת משטרה.

3. מוקד 100 של משטרת לוד, שקורס עקב עומס פניות על רעש ביום חמישי בלילה, גורם לאזרח ותושב העיר לפנות לעזרה לתחנת כפר סבא.

4. שוטרים שאינם יודעים את החוק. הלינקים האחרונים הם בעיקר דוגמאות מהשבוע האחרון.

5. משטרת כרמיאל, שסוגרת תיק של נערים מקומיים על תקיפת בחור דרוזי, בגלל המבטא ה’ערבי’ שלו, בתואנה שאין הוכחה שהנער הערבי לא תקף אותם. כמובן. ברור שנער אחד יתקוף 30 נערים אחרים.

6. אתר האינטרנט ה”חדש” של המשטרה שהוקם לפני חודשים רבים, ועדיין מחכה לאישור הסמפכ”ל, למרות שהאתר קיבל כבר את כל המחמאות והאישורים מכל שדירת הפיקוד. בינתיים, האתר מפיל את שוא”ש, וב-IE האתר נראה מיושן, וגם אינו מעודכן (למשל “אגף שיטור וביטחון”, אגף שעוד ב-2005 הוחלט לא להקימו). ד”א, מדובר באותו סמפכ”ל שככל הנראה יש לו מספיק זמן לארגן את כל מערך החבלה של איזור ירושלים, לתצוגת תכלית לכבוד יום הולדתו של בנו.

איך אני אמור לכבד משטרה, שנוהגת בצורה כזו, ועוד טוענת בשיא הרצינות שאלה “מקרים קיצוניים שאינם מעידים על הכלל”? אלה דברים שהעליתי בחיפוש של השבוע וחצי האחרונים ב-ynet הארצי והמקומי. בכירי המשטרה, טוענים כמובן, שה“מדינה נכשלה”. לא המשטרה, אלא המדינה.

וכמובן - הרעיון החדש המשותף של משטרת ישראל ושל משרד הפנים: דרכון ותעודת זהות ביומטריים.
אני קורא את כל אלה שמנסים להצדיק את העניין הזה באמתלה של איומים, ש”דברים נוראים ואיומים יקרו אם לא נעשה את זה”. או ש”זה יקל עשרת מונים את העובדה על משטרת ישראל”, או אפילו שהעניין “יעזור לציבור שומרי החוק בישראל נגד גניבת זהויות”. תסלחו לי, אבל יש לי מילה אחת שעומדת לי בראש בימים האחרונים בהקשר הזה: בולשיט.

אם משטרת ישראל כל כך דואגת לגבי גניבת זהויות, אולי כדאי שתשים לב לרשימת העוסקים המורשים של B&D ישראל שמתפרסמת ללא בעיה (עירא כתב על זה כבר פוסט שלם, ובעקבותיו גם וואלה). אולי כדאי היה לשים לב לעובדה שמרשם האוכלוסין נפרץ ומופץ לכל דורש על גבי הרשת, בלי שהמשטרה תעשה משהו לגבי זה. איך אותה משטרה יכולה להבטיח לנו שדבר דומה לא יקרה למאגר ביומטרי? תנ”צ משה מזרחי, ראש אגף החקירות לשעבר, כתב היום ב”ישראל היום” במדור “דעות”, שהוא לא מבין איך תושבי ישראל מוכנים לתת למידע על חשבונות הבנק שלהם להתפרסם ברשת, והם מפחדים ממאגר תושבים ביומטרי.
ובכן, מר מזרחי - הרשה לי לענות לך: הבנקים, כמו חברות פרטיות רבות אחרות, עושות את כל שביכולתן על מנת למנוע פריצות כמו אלה שמתרחשות מתחת לאפה של משטרת ישראל ומשרד הפנים על בסיס יומי. משטרת ישראל, שכל מה שהיא יודעת לעשות זה להקים ועדות חקירה בדיעבד, על דברים שעם קצת שכל לא היו צריכים לקרות מלכתחילה, היא גוף שאי אפשר לסמוך עליו יותר. כל יום אתה שומע על עוד ועוד מקרים, הנותנים דוגמא בדיוק לבעיה הזו. ועזוב אותי משטויות וקלישאות שחוזרות על עצמן כמו “הרס משטר החוק” ו”טובת האזרח”, כי המשטרה עצמה לא שומרת על החוק, ויש לי כל כך הרבה דוגמאות, שאני לא יודע באיזה אגף במשטרה אני צריך להתחיל. וכל זה עוד לפני שהתחלתי לדבר על זכויות האדם שהמשטרה מפירה באופן תדיר גם ככה (רק בשביל זה, ד”א, החלטתי להוסיף תגית חדשה, ע”ש הכותרת של הפוסט הזה).

השוטרים הם רחוקים מלהיות מסכנים. הם מנצלים היום את עובדת היותם עובדי משטרה, על מנת להשתמש בכוח שלהם בצורה צינית, כאילו להראות לכולם שהם בעצם מעל החוק. ואז קם לך השר לביטחון פנים, ואומר לך בפנים רציניות לגמרי, ש“הממשלה החליטה לפגוע בביטחון הפנים במדינה”. שוב - לא המשטרה אשמה, אלא הממשלה. בפנים תמימות של עובד ציבור נעלב, זה מה שיש לדיכטר לומר על הקיצוץ בתקציב משרדו: “מה צריך הציבור להבין מכך? מה צריכים השוטרים להבין מכך? שביטחון הפנים לא חשוב?” התשובה שלי למר דיכטר היא: “לא, מר דיכטר. זה מה שאתה מבין. אני, בתור אזרח, מבין מזה שהמשטרה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך גם ככה, עם השוטרים שיש לה. האם אני, כמשלם מיסים, רוצה עוד כאלה אנשים שיאכפו את החוקים בצורה כל כך מעוותת?”.