דובי כתב אתמול פוסט מרגש, שגרם לי לרצות להתחיל לכתוב על כל מה שאני אוהב בעולם המוסיקה. יחד עם שיחה שהיתה לי אחרי הצהריים בטלפון לגבי הופעות אלטרנטיביות בתמונע, החלטתי לעשות בדיוק את זה, כי התגובה לפוסט של דובי תהיה פשוט קצרה מדי ולא ממצה.

אני לא יודע למה אני לא כותב פה מספיק על מוסיקה. אני הרי חי ונושם מוסיקה מגיל מאוד צעיר. כשכולם התחילו עם פט שופ בויז, אי שם בכיתה ד’, אני הייתי מוקסם מלד זפלין, בעקבות הפעם הראשונה שבה שמעתי את Immigrant song, דווקא בביצוע של מינימל קומפקט. הפעם הראשונה אצלי, תמיד מצליחה להחזיר אותי לימים ההם. זה ב-1982 והייתי אז רק בן 8.

מאז נפרץ הסכר - ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, ג’ים מוריסון, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל, גת’רו טאל, ומי לא. הייתי פשוט מוקסם לחלוטין מהיכולות הווקאליות של הזמרים והיכולות הווירטואוזיות של הנגנים. אני עדיין לומד את המוסיקה של השנים ההן, החל משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-80. שם זה נפסק, מסיבה כלשהי. אין היום כמעט אף להקה שאני יכול לומר עליה שאני מעריץ שלה. כן, היו כמה הרכבים טובים, כמו סקאנק אנאנסי (שאני חושב שסקין, הזמרת שלהם, היא אחת הטובות שיצאו ב-20 השנים האחרונות), פיית’ נו מור, ועוד כמה - אבל הם נדירים. את הדברים הטובים באמת, הפסיקו ליצור לפני 20 שנה.

מה שכיף, זה שיש לי עדיין הרבה מה ללמוד! כל פעם מתגלה לי הרכב חדש (לאחרונה זה היה עם Cactus המצויינים), שלא הכרתי, ושפעל לזמן קצר בשנות ה-60 וה-70, בעיקר. כמעט כל שיר, מזכיר לי משהו, לטוב ולרע.

למשל, יש שיר אחד מיוחד, Brothers in Arms של ה-Dire Straits שאיכשהו תמיד גורם לי לבכות, דווקא. זה שיר שידידה שלי לימדה אותי לנגן את הסולו שלו, אי שם בימי התיכון. אותה ידידה נהרגה בקו 5 בדיזנגוף, בזמן שהייתי ג’ובניק בצה”ל. מעולם לא נשמעו מילים כאלו נוגות כל כך עבורי.

מצד שני, Red House Blues של הנדריקס, מעלה חיוך על פניי בכל פעם שאני שומע אותו. הציניות שלו תמיד הצליחה לשעשע אותי. רק לפני 4 שנים בערך, נודע לי שהשיר הזה הוא בכלל לא שלו, במקור, אלא של רוברט ג’ונסון. ועדיין, מבחינתי, הביצוע של הנדריקס הוא זה שמצליח לגעת בי.

הרגע הראשון שבו שמעתי, למשל, את Black Sabbath היה משהו שאני בחיים לא אשכח. חבר טוב שלי, עופר שמו, סיפר לי עליהם, ונתן לי לשמוע דיסק הופעה חיה של אוזי מ-1982, כמה שנים טובות אחרי, שהלהקה התפרקה. השירים היו של Black Sabbath, אבל בלי שאר חברי ההרכב. הייתי בהלם מוחלט. חודש אחרי זה, כבר היו לי את כל האלבומים שהלהקה הוציאה אי פעם. עד היום, זו הלהקה האהובה עליי בכל הזמנים.

יש עוד אלפי רגעים כאלה, שקשורים יד ביד עם שירים לאורך חיי. השירים האלה תמיד הגיעו מ-3 קבוצות של מוסיקה: רוק קלאסי (כולל רוק מתקדם), בלוז וג’אז. עד היום, אני לא מסוגל לשמוע מוסיקה אלקטרונית על רוב סוגיה, וגם לא פופ או מוסיקה שחורה. את הרגש אני שומר לצליל הנפלא של הגיטרה…

אני מחזיק היום משהו כמו 500 ומשהו דיסקים, מתוכם אולי 20-25 צרובים. כל השאר מקוריים לחלוטין. לקנות דיסק חדש, כמו ספר חדש, זו חוויה מרגשת עבורי. לקרוע את העטיפה, להריח את הריח, להסתכל על החוברת המצורפת. זה משהו ש-MP3-ים אף פעם לא יצליחו למלא. אז נכון, אני כבר לא אשקיע 90 שקל בדיסק, כי אני חושב שזה קצת מופקע (מה גם שרוב הכסף מזמן לא הולך לאמנים, אלא לחברות ההפקה הדורסניות), אבל 10 דולר לדיסק נשמע לי תמיד כמו עסקה מצויינת. אני בהחלט מוכן לשלם 40 שקל על דיסק שנותן לי חוויות רגשיות שכאלה. אז אני מחכה קצת, כמה שנים, שהזמן יעשה את שלו והפופולריות של הדיסק תרד, ואז אני יוצא לציד.. ככה זה היה עם Mad Season המדהימים, ככה זה היה אלבומי בלוז של בי.בי. קינג או ג’וני לי הוקר שלא נס ליחם.

אז אולי אני באמת צריך להתחיל לכתוב פה קצת יותר על מוסיקה. או לפחות על רגעים מרגשים ששירים מסויימים מעלים בי. אולי. זה בהחלט מצריך עוד מחשבה…

לפני כמה ימים, היה לי הכבוד להיות נוכח בהופעת הבכורה של ה-Dreaming Elephants במועדון “שבלול” בתל אביב (אני מניח שתמונות תמצאו אצל עירא, בשלב זה או אחר). על אף השעה המאוחרת שבה התחילה ההופעה (כ-45 דקות אחרי חצות), המועדון היה מלא, כמעט עד אפס מקום. אנשים אשכרה התגודדו בכניסה. לא מפתיע במיוחד, אחרי שכבר התרגלתי לראות את שי ורדי ממלא מקומות עם הרכבים אחרים, אבל עדיין - מרשים. וזה היה מרשים לא רק בגלל כמות האנשים, אלא גם בשל המגוון הרב של הגילאים שישבו שם - חלקם צעירים, חלקם מבוגרים. נראה שכולם הגיעו להקשיב להמלצה החמה שנכתבה ב”עכבר העיר” של תל אביב באותו יום.

מה אגיד ומה אומר? - אפשר לסכם את זה בפשטות כך: היה אחלה. הופעה פשוט נהדרת, כמעט לכל אורכה. 8 קטעים שנכתבו כולם ע”י שי ורדי, מצליחים להישמע מאוד מקוריים, ובחלקם גם מאוד מרגשים. כיף לשמוע את הדידג’רידו בקדמת הבמה. זה קצת יוצא דופן לראות את הכלי הזה כחלק מהרכב “ג’אז”, ובהחלט מוזר לראות את הכלי הזה ב”שבלול”. נראה שהקצב של הדידג’ נועד באמת לשמיים פתוחים, יותר מאשר למועדון סגור, בו אתה שומע את הבחורה הצווחת שלידך, יותר מאשר את המוסיקה. ואף על פי כן - באמת שהיה נהדר. המוסיקה של הפילים היא, לפני הכל, מעוררת עניין. כל אחד מהקטעים נע סביב 7 דקות, ונראה שכל קטע מצליח להתפתח בדיוק באופן הנכון, וגם “לסגור מעגל” בסיומו, באופן שהיית רוצה שייגמר.

בסו”ש הקרוב, ה-Dreaming Elephants יופיעו בפסטיבל הדידג’רידו בקיבוץ חורשים. ההופעה שלהם תתקיים בשבת, ה-11 לאוקטובר, בשעה 14:00, בבמת העמק. לצערי, כרטיס הכניסה הוא יומי, ואין אפשרות לקנות כרטיס להופעה בלבד, מה שהופך את העסק לדי יקר (130 ש”ח למבוגר בקנייה מוקדמת, או 160 ש”ח במקום ליום אחד. אתם יכולים לראות את פירוט המחירים המלא באתר הפסטיבל).

יחד עם זאת, שימו לב להרכב הזה. לדעתי יש לו סיכויים לא קטנים להגיע רחוק. אני אשתדל לעקוב אחריהם, בכך אני בטוח. מעבר למה שכבר כתבתי לגבי Samadhi ו-Brother of the moon (שניהם בוצעו באופן נפלא בהופעה), אני ממליץ לכם לשים לב בהופעות שלהם, לשני קטעים שעדיין לא הוקלטו, אבל היו נהדרים לדעתי: Kitten learns to run ו-When I sorrow most.

אם תרשו לי, רק נושא אחד נוסף לסיום, צורם למדי.
עד היום לא כתבתי מילה אחת על מועדון ה“שבלול” בנמל תל אביב, בעיקר כדי לא לירוק לבאר שממנה שותה חבר טוב שלי, אבל אולי כדאי שאני אכתוב משהו עכשיו, בעיקר כי באמת נמאס לי לשתוק: יצא לי לבקר ב”שבלול” כמה וכמה פעמים בשנתיים האחרונות. ובכל פעם הדברים לא תקתקו כמו שצריך. השירות גרוע, הברמנים לא מקצועיים בעליל, בעלי הבית חושבים רק על האקסטרה שנקל שהם יעשו עליך, וזה נראה כאילו המבקר הוא הדבר האחרון שעומד בראש מעייניהם של בעלי המקום. אני מבין את הרצון להרוויח, אבל לחכות 20 דקות לבקבוק סודה או בירה לא נראה לי הגיוני, במיוחד כשיש 4-5 מלצרים ומקום לא גדול במיוחד. לצערי אין הרבה אלטרנטיבות למועדוני ג’אז ייעודיים באיזור המרכז, ובכלל. אני יודע שיהיו כאלה שיחלקו עליי, אבל בכל פעם שאני יוצא מה”שבלול” אני מרגיש הקלה. פשוט ככה.

בימים האחרונים יש בבלוגוספירה שטף של פוסטים פסימיים על מגרועתיה של המדינה ועל עזיבה של מדינת ישראל, לטובת מקום אחר, טוב יותר. חלקם גם כותבים מחו”ל על ביקורים קצרים שעשו כאן, וכמה רע היה להם.
תסלחו לי, אבל אולי די כבר??!!
אני יודע שחרא פה. אני חי פה. חשבתי אפילו לעוף מכאן לארה”ב לפני כמה שנים. עדיין יש בי מחשבות לקנות כרטיס טיסה לאנשהוא ופשוט להיעלם. יחד עם כל זאת - אני תמיד אחזור לפה. לפחות בינתיים.

קחו כמה נקודות למחשבה:
דבר ראשון: המדינה הזו, היא עדיין חילונית. נכון - הדתיים צוברים כוח מדי שנה. כרגע, אני לא רואה את זה הופך למהפיכה כוללת. תראו לי מחקר מדעי אחד שטוען אחרת.
שנית, היצירתיות שמתאפשרת פה לילדינו היא יוצאת דופן. נכון, זה אומר לפעמים שזה הופך אותנו למדינת קומבינה, אבל אני לא בטוח שבלי זה, תעשיית ההיי-טק או אפילו תעשיות ביולוגיות ואחרות, היו פורצות לתודעה הבינלאומית. זה קורה כמעט על בסיס שבועי. תתחילו להסתכל על מדורי הכלכלה. לעומתינו ארה”ב נראית כמו גרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת. הכל נעשה לפי הספר. חרגת במילימטר? תיענש. אני ממש לא מוכן לגור במקום כזה. אתם כן?

נכון - לחוץ פה. חם פה. הכל עובד כמו שוק. ובכל זאת, לא הייתי רוצה להקים משפחה באמסטרדם, או בארה”ב או בגרמניה. אין לי אפילו הסבר הגיוני לזה. זה בטוח לא עניין פטריוטי, כי אני רואה איך הממשלה הזו מתנהלת. אני גם לא ממש מאמין בעניין הזה של “עם ציוני בארץ ציונית”. אני לא חושב שמי שהגה את הביטוי הזה, ידע למה הוא יוביל. לגור בחו”ל? הצעד הזה לא מפחיד אותי.

אתם יודעים מה מפחיד אותי בארץ? התקשורת (וכן - שוב התקשורת אשמה). ואני אסביר:
נכון שיש יתרון, שהכל גלוי יותר פתאום, אבל לפתוח את העיתון ולקרוא רק חרא - זה מפחיד. זו גם הצורה שבה רואים אותנו בחו”ל. נראה אתכם לא נכנסים לפראנויות, אם הכותרות הראשיות בכל העיתונים מדברות על ייאוש, התעללות, מלחמות, גניבות וכו’.
קחו את סקוטלנד, לדוגמא: על כמה מקרי זוועה קראתם בעיתונות לאחרונה? או שמעתם ברדיו? ועדיין - האם הייתם מוכנים לגדל את ילדיכם במקום ירוק ונהדר, שה”חברים” הקרובים ביותר לילד שלכם יהיו במרחק של קילומטרים (אלא אם כן אתם רוצים לגדל את מוגלי, רק עם כבשים)? השעמום הזה יגרור אלימות, בסופו של דבר. אפילו באנגליה כבר מודים בזה, שהנוער שלהם הפך והופך לבעייתי ואלים יותר מדי שנה.
צרפת טובה יותר? זו שיש בה גילויי אנטישמיות בכמויות? אוסטריה? שבה כל ביקור שלי או של הוריי היה מלווה בבעיות, מהרגע ששמעו אותנו מדברים עברית? אלה מדינות שאתה כמעט לא שומע עליהם בתקשורת, עד שאתה מחפש, ובכל זאת - גם שם הכל חרא. לא פחות מכאן. שם מתלוננים על קור, ואצלינו על חום (חוץ מבחורף, שבו אני שומע את כולם מייחלים לקיץ). מה היתרון הגדול לעזוב היום? כל העולם הרי השתגע. כולם רודפים אחרי הכסף, אלא אם אתם שייכים לשבט מסוים באפריקה, וגם שם דברים משתנים לאט לאט. וגם שם חם ומגעיל. ודיקטטורות עושות שרירים כל הזמן.

אז על מה כולכם מדברים, לעזאזל?
אפשר קצת להירגע, אנשים. לא הכל גרוע פה כל כך. אנשים שכחו שיש פה גם דברים לא רעים:
האוכל מעולה כאן! מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, והאוכל רק נעשה טוב יותר. מטבח ים-תיכוני, אסיאתי או כל דבר אחר שתרצו, והכל כמעט בהישג יד. אפילו תעשיית יין ובירה התחילה לשגשג פה בעשור האחרון.
כלכלה - עדיין אחת היציבות במערב. אל תזלזלו בזה. הבנקים פה לא גרועים מאלה שבחו”ל. נראה אתכם מנסים לדבר בארה”ב על מינוס, בלי לגרום לפקיד לצחוק עליכם. חבל שבארץ הבנקים לא עובדים בחינם. מה לעשות - לא מדובר בארגונים פילנטרופיים במיוחד. יש דברים שהייתי משפר בהם, אבל הם לא המייצגים של השטן בכבודו ובעצמו, כפי שהרבה מאיתנו היו רוצים לחשוב.
האמנות - על כל צורותיה - פורחת כאן. תערוכות מקומיות ובינלאומיות מגיעות לכאן כל שני וחמישי. זה שאנחנו לא רצינו לראות את לאונרד כהן - זה בגללינו - זה לא בגלל שהוא לא היה מוכן להגיע לכאן. בכל זאת - מוריסי יגיע לכאן השבוע. אחד הזמרים הגדולים של כל הזמנים. פסטיבל ירושלים מביא את מיטב הקולנוע העצמאי מכל העולם לפתחינו. פסטיבל הג’אז באילת מציג פה כבר שנים. עכשיו יש גם פסטיבל בקיסריה, וגם הרכבים קטנים בכל בית קפה בשכונה. נכון - הממשלה לא עוזרת מספיק מבחינת תקציבים, ובכל זאת - אנחנו מסתדרים. לאלה שדואגים, רוב סוגי האמנות - עדיין חילוניות.
ביטחון - נקודת תורפה קטנה כשיש לך משטרה כמו שיש לנו, וגם הרגשת הביטחון הכללית לא משהו, כי הצבא הפך לארגון מסואב וחסר תכלית. אבל שוב - אני חושב שהתקשורת רק מלבה את המצב הזה. בלי קשר לחוסר היכולת של המשטרה לתת לנו הרגשת ביטחון בסיסית, אנחנו יוצאים כמעט מדי ערב להצגות, פאבים, מסעדות, סרטים, או סתם לסיבוב הליכה/ריצה, בלי שיקרה לנו כלום. נסו את וושינגטון הבירה - שם לא תמצאו מאית מהביטחון שיש פה לתושבים. וזו בירתה של האומה החזקה בעולם! שם יש את הצד הטוב של הנהר והצד הרע של הנהר. בצד הטוב אתם יכולים להסתובב בגפכם במהלך היום. בלבד. וזה לא דבר חדש. זה נשמך שם כבר שנים (גם שיקאגו לא משהו, ד”א).
חינוך - הבעיה הרצינית ביותר פה, ללא ספק. כל מי שטוען אחרת, פשוט איבד את שפיותו. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. זה מסוג הדברים, שאם התקשורת היתה מפמפמת יותר, על בסיס יומי, אני בטוח שהיינו מאושרים יותר. איבדנו את הערכים, ולתקשורת ולמערכת החינוך יש את האחריות המלאה על זה. אנחנו איבדנו כבר שני דורות בגלל המירוץ הבלתי נגמר הזה אחרי כסף ושררה. אני רק מקווה שאנחנו לא בדרך לאבד עוד דור. כל הדיבורים האלה על ירידה מהארץ תורמים לעניין הזה כל הזמן.

המממ… דוגמא קצרה? אני רואה כדוגמא, את ידידתי ד’, שנסעה באמצע מאי האחרון לטיול של לפחות חצי שנה בארה”ב. זו הייתה הצהרתה באופן שלא משתמע לשתי פנים. חודשיים וחצי מאוחר יותר, אותה ידידה החליטה לנטוש את ארה”ב ה”נהדרת”, ולחזור ולנסות את מזלה באירופה. למה? כי ארה”ב מגעילה. וזו בהחלט בחורה שיודעת להנות מהחיים. אני מאחל לה המון בהצלחה ושולח לה המון אהבה. אני עדיין מקווה שהיא תחזור לכאן.

שכחתי עוד משהו? אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא ציינתי (כמו רפואה, שרבים בעולם רואים בה כמעולה, ואני נוכח כל פעם מחדש, כמה היא מזכירה לי תיאורים מהעולם השלישי. אבל מה אני יודע..?!). לשפר זה חשוב! אבל איך אנחנו אמורים לשפר, אם כל מה שאנחנו שומעים עליו זה על רופאים, מהנדסים ואלוהים יודע מה עוד, שעוזבים את הארץ? אני מאמין בלשנות מבפנים. אמרתי את זה לא אחת. אין דרך אחרת. אז די!! מספיק. לא טוב לכם - תעזרו לשנות. אם אתם מעדיפים לקטר, אז עדיף שתמשיכו את חייכם בכל אחת מהמדינות שאתם מגיעים מהן, או שפשוט תעזבו. תרגישו ווינרים כשתעשו את זה, אני בטוח! תרגישו מנצחים!

דיסקליימר קטן: כל הכתוב בפוסט זה אינו מתייחס לאנשים שאין להם מה לעשות בארץ, בגלל עניין מקצועי או רפואי גרידא.

בשבוע שעבר, בין ה-14-16.5.08, נערך פסטיבל הבירה ה-6 של Beer Master ב”בית היין” במעברות. אחרי לא מעט טלפונים, הלכנו בסופו של דבר רק נועם ואני לערב בירה נהדר! זה היה ביום רביעי, בשעה 19:30 בערך, כשעוד המקום היה כמעט ריק מאנשים (המקום התמלא מאוחר יותר, אבל לא היה צפוף בטירוף). אף על פי שלא טעמתי את כל מה שהיה להציע שם, יצא לי לטעום הרבה בירות שאני לא מכיר, רובן פשוט מעולות. אבל למה להרחיב יותר מדי בתיאורי סרק - נלך ישר לעניין שהביא אותנו הלום.
המקום הראשון אליו צעדתי בגאון היה הדוכן של בעלי ה”נורמן” וה”נורמה ג’ין”, שהביאו כמה דברים מעניינים מאוד:
Maredsous - בירת טריפל בלגית, בעלת חוזק של 10%, אדמדמה ונהדרת, פתחה בשבילי את האירוע. זוהי בירה מתקתקה ופירותית ויש בה גם תיבול שמאזן אותה היטב.
אחריה הלכתי על Old Speckled Hen - בירת Pale Ale אנגלית, בעלת חוזק של 5.2%. זוהי בירה מרירה מאוד, בעלת גוון אדמדם. בדיוק כמו שהאנגלים אוהבים.
באותו דוכן המשכתי עם St. Bernardus Wit - עוד בירה בלגית, עם חוזק של 5.5%, העשויה מחיטה. זוהי בירה בעלת גוון בהיר מאוד, והיא פירותית ועדינה, קלה מאוד לשתייה.
האחרונה שטעמתי באותו דוכן היא Chimay אדומה - בירת מנזרים בלגית, 5.5% אלכוהול בנפח. גוון חום-אדמדם, פירותית ומתוקה. לדעתי - השימיי הכחולה טובה ממנה (היא גם כהה יותר), אבל גם זו היתה חביבה למדי.

כאן החלטתי כבר לעבור לדוכן אחר - של עוד מבשלה, הפעם ישראלית למהדרין, בשם Dancing Camel. למי שלא מכיר, אני מאוד ממליץ לכם לבדוק אותה. איש חביב ביותר בשם דייויד עשה עליה והתחיל את הסיפור הזה לפני כמה שנים, כשעוד בארץ לא ידעו בכלל איך להגות את המושג “מיקרו-מבשלה”. הם עשו השנה, כבר בפעם השניה, אירוע של שתיה מפסקת, לפני הפסח במבשלה בתל אביב. החבר’ה האלה מוכשרים מאוד, והם הביאו לא מעט חידושים לפסטיבל. לרוב הבירות שלהם, יש לי רק מילים חמות. לכל הבירות שטעמתי יש חוזק של 5%, מלבד אחת (ה-IPA שלה יש חוזק של 7%). דבר הראשון - ה-APA (מדובר ב-American Pale Ale) - בירה קלילה מאוד, בהירה מאוד. מעט קלילה מדי בשבילי. דומה מאוד למה שהמונטי פייתון אמרו פעם (It’s fuckin’ close to water).
בדקות אלה הצטרף אליי נועם, ואני החלטתי ללכת איתו על ה-IPA - ה-Indian Pale Ale - בירה אדומה יותר, פירותית יותר (בעיקר פירות יבשים ודבש), ובעלת נוכחות יותר מאסיבית. יופי של בירה!
אחריה הגיעה ה-Midnight Stout - בירה שחורה משחור, כיאה לשמה. לדעתי - היא הטובה ביותר במה שיש למבשלה להציע. היא מרירה, עם סיום שמזכיר פולי קפה טובים, עם מעט מאוד מתקתקות על הלשון. מומלץ!
לסיום, ניסיתי בירת צ’ילי - ולא, זו לא טעות כתיב (אבל לא תמצאו עליה כרגע באתר שלהם. אין לה עדיין שם, למיטב ידיעתי). זוהי בירה cloudy, בהירה למדי, שיורדת חלק בגרון ומעלה אחר כך חריפות נהדרת כשתרגישו את הגרעפס מגיע.. מאוד חמודה, ובהחלט מיוחדת!

נעבור הלאה: ושוב - הבלגיות ממשיכות לעשות לי טוב..
המשכתי עם Delirium Tremens - בירה בלגית מתוצרת Huyghe Brewery, בירה כהה, בעלת חוזק של 8.5%. שוב - גם כאן הפירותיות מנצחת, והקטיפתיות הקלה בבירה הזו מעמידה אותה בשורה ראשונה עם הבירות שאהבתי בערב זה.
מאותו דוכן - Mongozo Banane - גם הבירה הזו היא מאותו הבית, מבשלת Huyghe Brewery בבלגיה. וכן - השם שלה באמת מרמז על טעמה. זוהי בירה בטעם בננה (!), בעלת חוזק של 4.8%. אני יודע - זה יישמע מוזר לחלקיכם, אבל זו בהחלט היתה בירה לא רעה. היא לא היתה מעולה כמו אלה ששתיתי לפניה, אבל היא היתה ממש חביבה. מומלץ בעיקר לאנשים שרוצים לשתות משהו קל, ללא המרירות הרגילה של הבירות שהם הכירו עד עכשיו.

לסיום הערב, בעיקר כי כבר היינו “קלילים על אצבעותינו” (וגם כי לא ממש ראינו עוד דברים מעניינים במיוחד - בירות תאילנדיות לא עשו לי את זה אף פעם), הלכנו על טעימה של Kasteel Brune. מדובר בבירה בלגית (כמה מפתיע), שיש לה חוזק של 11%!! היא מרירה-מתקתקה, ופשוט מעולה! אין ספק - זו היתה הבירה המנצחת של הערב (למרות שה-midnight stout של dancing camel נתנה לה פייט מעולה). מתברר אפילו ש”התפוח לא נופל רחוק מהעץ”, כמו שאומרים. גם אבא שלי, שחזר מרוצה מאוד מהפסטיבל ביום שישי, התרשם עמוקות מהבירה הזו, ואפילו חזר לקחת “טעימות” 5 פעמים! למבשלה הזו יש גם, מתברר בירת Blonde בהירה וגם Rouge, שהיא בירת דודבנים, אבל אותן לא טעמתי, ואמינות חשובה כאן…

המון תודות לדרינקינג על המבצע המשובח שלו. בזכותו לקחתי בקבוק של Belhaven Ale הביתה (בירה סקוטית שאני אוהב, בעלת חוזק של 4.6%).

והנה עוד כמה תמונות קטנות מהאירוע עצמו, רק כדי שתראו כמה נועם ואני סבלנו..

ד”א, הערה לסיום - במהלך הערב אכלתי שתי לחמניות עם נקניקיות, כי זו הדרך האהובה עליי לשתות בירה. אני לא יודע מה היה באוכל הזה, אבל למחר הקיבה שלי צעקה עליי, והייתי חלש במשך רוב הסו”ש האחרון, כתוצאה מזה. אני לא יודע אם מישהו אחר סבל מזה כמוני, אבל אולי כדאי לבדוק את העניין הזה לפעם הבאה, ועוד יותר מזה - להתרחק מהדוכן הזה ולאכול טוב טוב לפני שנכנסים לפסטיבל כגון זה.

הגיע הזמן לפרגן, חברים.
לאחרונה אני שומע את השם Third World Love שוב ושוב, בהקשר של הרכב ג’אז ישראלי מנצח. אין לנו הרבה אמנים שמצליחים בחו”ל ברמות האלה. בשבוע שעבר שמעתי מתמר שהם מגיעים לארץ ל-5 הופעות (פתיחת סיבוב ההופעות העולמי שלהם לקראת צאת אלבומם החדש, הנקרא New Blues), ובזכות יהודה, שארגן כרטיסים, הגענו הערב ללבונטין 7, כדי לשמוע מה נוסחת ההצלחה שלהם.
ההרכב קיים כבר 4 שנים, ויש בו 4 נגנים: מתופף, בס, פסנתר וחצוצרה. ההופעה ארכה כשעה ורבע, ותנו לי כבר לחסוך לכם קריאה ארוכה: אם יש לכם 80 שקל, לכו לראות אותם מהר, לפני שייגמר.

ועכשיו לרשמים:
דבר ראשון - תשכחו ממה שאתם יודעים על ג’אז, ובמיוחד ג’אז מודרני. החבר’ה האלה מביאים מוסיקה מתקופות אחרות ומתרבויות שונות. הם מצליחים לגרום לקהל להריע להם כל 2 דקות בערך, ולהתנועע בקצב שונה כל 5 דקות. לפחות ככה זה היה אצלי.
כל אחד מהנגנים בהרכב הוא וירטואוז בתחומו ומושך לכיוון שונה, אבל ביחד הם מצליחים להשמיע מוסיקה מורכבת מאוד, והרמונית לא פחות. קצת תיאור על הנגנים:
דניאל פרידמן - תופים - משך את המוסיקה לכיוון הפרוגרסיב הכל כך אהוב עליי. מהרגע שהערב התחיל עם Joy of Life, יכולת לראות את הכישרון האדיר שלו. הוא הזכיר לי מתופפים מהתקופה היפה של RUSH, King Crimson וכאלה. עולם הפרוגרסיב הפסיד מתופף נהדר.
עומר אביטל - בס - איש יקר, מחוייך כמעט כל הערב. הבנאדם עושה אהבה עם הבס שלו. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. הוא משך במהלך הערב לכיוון הבוסה נובה, והיה לו את קטע הסולו הטוב ביותר בהופעה - קטע שהוא חיבר/עיבד בשם “חמין”. האיש פתח את הקטע עם סולו של קרוב ל-10 דקות יפהפיות, כשהוא פורט על המיתרים באמנות. הוא גם חיבר את שני הקטעים שפתחו את ההופעה. בכלל, הבחור נראה לי יוצר שעוד תשמעו עליו רבות.
יונתן אבישי - פסנתר - שונה. פשוט מאוד. האיש משך חצי ערב לכיוון הפסיכדלי, משהו שבהחלט לא שומעים בעולם הג’אז לעיתים קרובות. ריספקט.
אבישי כהן - חצוצרה - האיש שאחראי לעטוף את כל מה שתיארתי לעיל בעטיפה יפה של ג’אז ניו-יורקי מסורתי. הנעימות שלו הובילו את ההרכב בקדמת הבמה לגבהים חדשים.

ארבעתם נהנים לנגן ביחד - ורואים את זה. לעומר ודניאל לא מש החיוך מהפרצוף כל הערב. והם הדליקו את הקהל כשהם קבעו את הקצב.

לסיכום - כל הסופרלטיבים שמרעיפים עליהם - מוצדקים בעליל. גם אתם לא אוהבים ג’אז, או שהמשפט “ג’אז לא עושה לי את זה” שגור בפיכם, עשו לעצמכם טובה - לכו לשמוע את החבר’ה האלה. לא תתחרטו. אפילו מסעודה משדרות, ההיא מהמסדרון, הייתה קופצת משמחה

הפרק הקודם

בגלל שלקח לי זמן להירדם בלילה במיטת הקפיצים אצל סאלי, התעוררתי קצת יותר מאוחר מהזמן שבו קבענו עם סאלי את ארוחת הבוקר, אז עירא חיפה עליי, והוא אירח לסאלי חברה. כשהגעתי, סאלי הגישה לי ארוחת בוקר אנגלית לתפארת: אשכוליות, בלאק פודינג, נקניקיה, עגבניות מטוגנות, בייקון, ביצה, דגנים, מיץ תפוזים, תה ומה לא (לשמחתי, השעועית האפויה נעדרת מארוחת הבוקר בסקוטלנד). בקיצור – ארוחת בוקר של כולסטרול מרוכז. רוב אבות המזון לחולי לב פוטנציאליים. (ציון לארוחת הבוקר: 8).

מזג האוויר בחוץ היה קר ונקי, מה שהתברר כדבר מצוין, כי במהלך היום לא לקחתי משכך כאבים אפילו פעם אחת! (עד 22:00 בערב!).

ועכשיו לחוויות היום:

המטרה הייתה כמובן, להגיע למזקקות לסיורים. אבל מה? היה מדובר ביום ראשון, ורוב המקומות על האי סגורים. החלטנו להמשיך לטייל לכיוון הצד הדרום-מזרחי של האי, בכביש שמחבר את שלוש המזקקות האהובות עלינו: Laphroaig, Lagavulin, Ardbeg. שתי הראשונות היו סגורות, מה שלא הפריע לנו לצלם אותן מבחוץ בינתיים ולרשום את שעות הסיורים שלהן בשאר ימות השבוע, והשלישית, Ardbeg, עמדה להיפתח בצהריים למטרת הופעת ג’אז, כחלק מפסטיבל הג’אז שנערך באי. עד ההופעה, עשינו עוד סיבוב בכבישים מפותלים, לאורך הצד הדרום מזרחי של האי, ונהנינו ממזג אוויר נהדר, ומכבשים, דשא וים בכמויות. למרות שגם הבטיחו כלבי ים לאורך החלק הזה של האי, לא ממש הצלחנו לראות אותם. מה שכן, הגענו עד לנקודה שבה הכביש נגמר בצד הזה של האי, מקום שנקרא Ardtalla. אחרי שעתיים בערך חזרנו להופעת ג’אז, שהייתה, איך לומר בעדינות – לא משהו. כרטיס כניסה עלה 7 פאונד. ההרכב היה אמור לכלול בסיסט, מתופף, פסנתרן וסקסופוניסט. משום מה הבסיסט והמתופף לא הגיעו. הפסנתרן הסקוטי והסקסופוניסט האמריקאי ניגנו בקצב שונה לגמרי, וזה היה יותר ממורגש. הייתה חסרה שם יד מכוונת.

היתרון, והצד החיובי בביקור הזה, היה סט הטעימות. מדובר היה ב-3 סוגי מאלטים של המזקקה, שמאפשרים מעקב אחרי התפתחות הוויסקי הקלאסי של המזקקה בשנים מוקדמות יותר:

Ardbeg 10 years – קלאסי. הוויסקי הנמכר ביותר של המזקקה. איזון לא רע של עץ, peat וטיפונת פירותיות (8).

Ardbeg Almost There 9 years – וויסקי עם איזון מצוין עוד יותר מזה של הקלאסי. הפירותיות מעט יותר מודגשת על חשבון העץ (רמז ללימון, אשכוליות לבנות). מדובר גם בחוזק חבית, לפני סינון שני, מה שנותן אחוז גבוה של אלכוהול (54.1%). הוויסקי בוקבק השנה, ובשנה הבאה יעשו לו זיקוק נוסף, שיוריד את רמת האלכוהול ל-43%, וייתן את תוצר של ויסקי בן 10 שנים (9).

Ardbeg Still Young 8 years – ויסקי מעט פירותי וסוכרי יותר, שוב – על חשבון העץ. לדעתי הוא לא היה מאוזן כמו זה של ה-9 שנים, אבל עדיין לא רע. זהו ביקבוק של 2006 מאותה סדרה שאמורה לצאת ב-2008 בתור ויסקי בן 10 שנים. יש לו עוד לאן לשאוף (7).

בקיצור, ניתן היה לראות שככל שהזמן עובר בחביות המזקקה, העץ הולך ומשתלט יותר ויותר על הוויסקי, והפרי הולך ונעלם. בגרסת ה-17 שנה שטעמתי בארץ, למשל, יש לדעתי לא יותר מעץ, וחסר איזון כמו זה שראינו בגרסת ה-9 שנים.

יצאנו מהמזקקה, כדי לתור את החלק הצפון-מערבי של האי, ולפתע, ראו זה פלא: השמש יצאה. דבר שלימד אותנו את חוק מס’ 3: אם אתה רוצה מזג אוויר שונה בסקוטלנד – חכה 20 דקות. איך שמצאנו את עצמינו בתוך הרכב, אצה רצה לה אישה לכיוונינו, ורצתה לדעת אם אנחנו נוסעים במקרה לכיוון המעבורת. לנו לא הפריע לקחת אותה למעבורת של פורט אלן בדרך, אז הסכמנו. הבן שלה, שרצה להישאר להמשך ההופעה במזקקה, הודה לנו מאוד, ואנחנו יצאנו לדרך. 5-6 דקות אחרי תחילת הנסיעה, לאחר שהחלה לתפתח שיחה בינינו, והיא סיפרה לנו שהיא מתרגמת לחירשים משבדיה, אמרה לנו האישה שהיא בעצם שכחה לשאול אותנו אם אנחנו נוסעים לפורט אסקייג (Port Ascaig). שם נמצאת מעבורת אחרת. העניין הוא כזה: המעבורת של פורט אלן, הייתה מרחק עוד 2 דקות נסיעה משם. פורט אסקייג, לעומת זאת, נמצא בצד הצפון מזרחי של האי, מרחק קצת יותר מחצי שעה נסיעה משם, ולא בכיוון שלנו בכלל. אבל לא היה לנו לב לסרב, אז לקחנו אותה לשם. מפורט אסקייג מפליגה גם המעבורת, שמובילה ל-Isle of Jura, אי הנמצא מעברו השני של המפרץ, והידוע בכך שיש בו טבע לרוב, שתי גבהות הידועות כ-Paps of Jura (הציצים של ג’ורה), כביש אחד, ומשהו כמו 150 תושבים (גרסאות שונות טוענות למספרים שנעים בין 120 ל-200 תושבים). אבל כמובן, בסקוטלנד כמו בסקוטלנד, עד שהגענו לשם, שוב השתנה מזג האוויר ונעשה מעונן, ולכן החלטנו לוותר על ההפלגה לשם, והחלטנו להמשיך ליעד המקורי שלנו בצד הצפון מערבי של האי.

עשר דקות מאוחר יותר, שוב יצאה השמש…

בכל מקרה, הגענו כבר ל-Bowmore, ואחריה ל- Bruichladdichשבה יש מזקקה נוספת שנפתחה מחדש לפני כמה שנים, ומאז הוקמה שם גם אקדמיה לוויסקי ע”י ג’ים מק’יואן המוערך. גם המזקקה הזו הייתה סגורה, מה שלא הפריע לנו להצטלם לידה ולבדוק את השטח. דרך אגב, בדרך לשם אספנו עוד טרמפיסט תועה, הפעם אמן צעיר, שסיפר לנו שהוא מטייל באיזור. איש נחמד. כמובן שהוא גם דיבר כבר בעבר הלא רחוק עם איזו ישראלית שהוא פגש באחד האיים ההיברידיים בסביבה.

נסענו בהמשך החוף ל- Port Charlotte כדי לצוד לנו ארוחת צהריים, אבל היה שם רק איזה מלון אחד עם מחירים בשמיים ופאב שלא מכין אוכל. בהמלצת החבר’ה בפאב, המשכנו על הכביש הזה בתקווה למצוא משהו לאכול, אבל הכביש הוביל אותנו למחוזות אחרים לגמרי. הגענו למצב שבו נסענו בכביש חד מסלולי, ככל הנראה לאורך החוף הצפון מערבי של האי, ליד Loch Indaal, תוך כדי נופים מרהיבים ביופיים, של איים קטנטנים, צוקים המתנשאים מתוך הים ועיירות עוד יותר קטנטנות, וכמובן – כבשים. פגשנו בדרך אפילו Hairy Coos, כפי שהסקוטים מכנים אותן, שהן בעצם פרות שעירות מזן Highland, בעלות קרניים מרשימות במיוחד ופוני על הצח, שאפילו נינט לא הייתה יכולה להשתוות אליו…

הכביש המפותל הזה החזיר אותנו אחרי איזה שעה לפורט שרלוט, המומים ממה שיש לאי הזה להציע.

אבל מה – עדיין רעבים. אז נסענו חזרה ל-Bowmore, ושם מצאנו מסעדה חמודה בשם Harbour Inn, בדיוק ליד מזקקת Bowmore, שכמובן הייתה סגורה. נכנסנו פנימה ולהפתעתינו התברר שמדובר במסעדת יוקרה על האי. הושיבו אותנו בלאונג’ המתנה, נתנו לנו תפריטי אוכל וויסקי (מבחר של כמה עשרות סוגי סינגל מאלטים, וביניהם כמה שהם מאוד נדירים), לקחו מאיתנו הזמנה, ואנחנו חיכינו שייקחו אותנו לשולחן. תוך כדי, עירא ראה פתאום קשת מושלמת מעל Bowmore, שפשוט הקיפה את העיר במלוא הדרה. לצערו הוא לא הספיק לרוץ מספיק מהר לרכב ולחזור כדי לצלם אותה, אבל אחריה ראינו עוד כמה קשתות יפות לא פחות, שאותן עירא תפס בקלות. אבל נחזור לעניינינו: הרי אי אפשר בלי קצת ויסקי, ובכל זאת עברו כמה שעות מאז הטעימה האחרונה, החלטנו לקחת שתי כוסיות:

Bruichladdich Rocks 18 years – ריח מתקתק, כמעט נטול עץ, מלא ארומה של אורנים. טעם עדין, אורך בינוני בסיום, עם פירותיות רבה בטעם, ומעט מאוד עץ (7).

Ardbeg Uigeadail – ריח של peat ועץ המאופיין למזקקה על אף שהיו יותר עדינים, אבל גם הרבה מתקתקות ומורכבות. ויסקי מומלץ בחום (9).

כחצי שעה לאחר ההזמנה, לקחו אותנו לשולחן. ומה אכלנו, אתם שואלים?

טוב.. מנות ראשונות – Wood Pigeon על מצע Black Pudding לעירא, שהיתה נהדרת, ואני לקחתי Clam Chowder, שהיה לא רע, אבל תפל למדי.

המנות העיקריות היוו שיפור: עירא הזמין Lamb Loins, אשכי טלה, שהיו פשוט מצויינים.

אני הזמנתי פילה בקר בתיבול של Bowmore 12 years, פלפל ורוזמרין, על מצע של האגיס. הרוטב לא פגע בטעם הטבעי של הבשר, ואני בהחלט ממליץ על המנה הזו בחום, למי שיגיע לשם. אחד מהנתחים הטובים שאכלתי בחיי.

עם המנה העיקרית חרגנו קצת מהרגלינו ולקחנו יין אדום צרפתי קטן, מאיזור קוט דה רון, Gigal 2003, בעל ריחות של פירות יער ותותים, ובעל גוף כבד ומותאם בשר,שאותו אפילו לא סיימנו, אלא סחבנו איתנו לשתייה בהמשך הדרך.

קינוחים: לעירא – תערובת סקוטית של דגנים עם דבש, ויסקי ומיני מטעמים אחרים. לעצמי – גלידה ביתית בטעמי ליקריץ, שאני בדר”כ לא אוהב אבל הייתה לא רעה הפעם, מוקה ופירות יער. סיום נחמד לארוחה נהדרת.

הבעיה כמובן הייתה עם החשבון.. במסעדה כזו, כשאתה אוכל ברמה כזו, אתה משלם. ואוהו -אנחנו שילמנו. השארנו ביחד 100 פאונד לפני טיפ. למי שלא יודע חשבון – 850 שקל לשנינו. הוויסקי היה החלק הכי זול בארוחה הזו… (ציון למסעדה: 9).

זהו. נגמר עוד יום. חזרנו לבית של סאלי מרוצים מהבחירות של היום. כאמור, רק אחרי 22:00 לקחתי בפעם הראשונה באותו יום את משככי הכאבים שלי.

עוד הערה לסיום היום: למרות שאני לא אוהב לצלם בדר”כ, אלא לקחת את החוויות שלי איתי מבחינה חושית יותר, התחלתי לקחת ליד את המצלמה של עירא היום, ולצלם בהתלהבות. האי הזה עושה לי משהו טוב ובלתי צפוי.

מחר צפוי יום חדש עם כיבושים נוספים של האי הזה. יש כמה שאיפות, אבל הזמן קצוב. יש לנו עוד יום אחד לטייל לפני שאנחנו נוסעים בחזרה ליבשת ביום שלישי על הבוקר, והרי הגענו כדי לשתות ויסקי ולטייל פה גם במזקקות, מה שלא יצא יותר מדי היום. מקווים ליותר מזל מחר.

לתחילת המסע

תמונות ורשמים אצל עירא

במהלך השבוע האחרון, שבו בעיקר שהינו בסקוטלנד, נערך בהרצליה הביאנלה הראשון. הפסטיבל נערך לאורך רחוב הסוקולוב המחודש, שדרות ח”ן ורח’ בן-גוריון, וכלל סוגי אמנות שונים ומגוונים: הופעות ג’אז בקרנות הרחובות, פיסול סביבתי, ומרתפים גדושי ציורים, צילומים וקומיקס. כל אלה נערכו ונוצרו ע”י כ-70 אמנים צעירים, כאשר הנושא המרכזי של הפסטיבל, היה “העורף” והדרך שבה האמנים תופסים אותו.
נילי, יהודה ואני החלטנו ללכת לראות את הפסטיבל ביומו האחרון, יום שני. מלבד הרכבי הג’אז הצעירים, שתמיד כיף לשמוע אותם, ואת האמירה המיוחדת שלהם ליצירות קלאסיות ומקוריות, צפינו גם בהצגת פרינג’, שפחות הצלחתי להתחבר אליה, וכן טיילנו לנו בין המרתפים והפסלים.
הפסל שתפס את עיניי במיוחד, היה זה שדווקא היה החבוי מבין כולם. מדובר היה בפסל של מלאך, התלוי מצווארו אל התקרה. הפסל הוצב בתוך שלד של מבנה של חנות, והיה עוצמתי מאוד בהוויתו. דבר אחד קצת חרה לי: ראיתי הורים שלוקחים את ילדיהם הקטנים לראות את הפסל הזה, ואני לא בטוח שהייתי עושה דבר כזה עם ילדיי. כאמור - יש המון עוצמה ושחור בפסל שמראה מוות בצורתו האלימה הזו.
בכל מקרה, דווקא המרתפים בהם הוצגו עבודות שונות, היו מרתקים והיווו חוויה מעניינת לכל שוחר אמנות. לקראת סיום, חזרנו לשמוע עוד קצת ג’אז ליד העירייה, וכך הסתיים הסיפור.

אירוע נוסף, היה במוצ”ש האחרון, כאשר הלכנו לראות את StarDust, עפ”י ספרו הידוע של ניל גיימן, בקולנוע. מי שלא מכיר את גיימן, אני ממליץ בחום לערוך עימו היכרות. הוא אחד הכותבים המוכשרים ב-20-30 השנים האחרונות, והיה אחראי, בין השאר, לכתיבה של סדרת סאנדמן המופלאה. הוא אף ביקר בארץ לפני מספר שנים. “אבק כוכבים” בשמו המתורגם, הוא ספרו הפשוט ביותר לטעמי, והוא מתאים לקוראיי גיימן המתחילים, אבל בהחלט לא משקף את הכתיבה שלו. לדעתי האישית, American Gods שלו היה טוב והזוי בהרבה. יחד עם זאת, גם “אבק כוכבים” הוא סרט נהדר, שמי שמצליח להרים אותו הוא חבורת שחקנים, חלקם אנונימיים וחלקם ידועים. רוברט דה-נירו למשל, שגילה את חוש ההומור שלו ב-15 השנים האחרונות ועושה פלאים בקומדיות, משחק נפלא גם כאן. מישל פייפר, קצת פחות. אני לא יודע אם הוליווד החליטה לעשות את הסרט כך שייועד גם לילדים, אבל זה נראה שבהחלט אפשר ללכת לצפות בו עם כל המשפחה.
גם בזה יש פלוסים ומינוסים: בגלל הייעוד הזה, נראה שכרגיל, הסרט לא היה נאמן למקור, בעיקר בסופו. השאלה היא מה אתה בא לחפש מלכתחילה בסרט של גיימן. יש בו את כל האלמנטים המוטרפים שלו, אבל יש בו גם מין האמריקאיות הדביקה, שאני נוטה לתעב.

אחד מחבריי הטובים הוא בסיסט, שכבר ניגן עם כמה מהשמות הגדולים בעולם הג’אז.
מאחר ואני מאוד אוהב את ההרכב הספציפי הזה, שנקרא Jazz n’ Roll, הרכב שמעבד שירי רוק ופופ לסוגי ג’אז ובוסה נובה שונים, אני יותר משמח להמליץ עליהם.
מדובר בהרכב שמנגן כבר כמה שנים, הוא איכותי ביותר, ואיפול הקדישו לו שעה בפרייים טיים של 88FM, בתכנית “שבע שמיניות” המפורסמת.
ההרכב הוא:
אלה תדמור - שירה
אסף דגן - תופים
עומר ריז’י - פסנתר
שי ורדי - גיטרה בס

ביום שישי הקרוב הם מופיעים שוב בשבלול בנמל ת”א. מומלץ בחום להזמין כרטיסים מראש.
הוספתי הזמנה לפוסט הזה, כך שמי שרוצה הנחה, מוזמן להדפיס את ההזמנה, ולהזמין מקום בשבלול טלפונית.
הנאה מובטחת.