דובי כתב אתמול פוסט מרגש, שגרם לי לרצות להתחיל לכתוב על כל מה שאני אוהב בעולם המוסיקה. יחד עם שיחה שהיתה לי אחרי הצהריים בטלפון לגבי הופעות אלטרנטיביות בתמונע, החלטתי לעשות בדיוק את זה, כי התגובה לפוסט של דובי תהיה פשוט קצרה מדי ולא ממצה.

אני לא יודע למה אני לא כותב פה מספיק על מוסיקה. אני הרי חי ונושם מוסיקה מגיל מאוד צעיר. כשכולם התחילו עם פט שופ בויז, אי שם בכיתה ד’, אני הייתי מוקסם מלד זפלין, בעקבות הפעם הראשונה שבה שמעתי את Immigrant song, דווקא בביצוע של מינימל קומפקט. הפעם הראשונה אצלי, תמיד מצליחה להחזיר אותי לימים ההם. זה ב-1982 והייתי אז רק בן 8.

מאז נפרץ הסכר - ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, ג’ים מוריסון, אוזי אוסבורן, דיפ פרפל, גת’רו טאל, ומי לא. הייתי פשוט מוקסם לחלוטין מהיכולות הווקאליות של הזמרים והיכולות הווירטואוזיות של הנגנים. אני עדיין לומד את המוסיקה של השנים ההן, החל משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-80. שם זה נפסק, מסיבה כלשהי. אין היום כמעט אף להקה שאני יכול לומר עליה שאני מעריץ שלה. כן, היו כמה הרכבים טובים, כמו סקאנק אנאנסי (שאני חושב שסקין, הזמרת שלהם, היא אחת הטובות שיצאו ב-20 השנים האחרונות), פיית’ נו מור, ועוד כמה - אבל הם נדירים. את הדברים הטובים באמת, הפסיקו ליצור לפני 20 שנה.

מה שכיף, זה שיש לי עדיין הרבה מה ללמוד! כל פעם מתגלה לי הרכב חדש (לאחרונה זה היה עם Cactus המצויינים), שלא הכרתי, ושפעל לזמן קצר בשנות ה-60 וה-70, בעיקר. כמעט כל שיר, מזכיר לי משהו, לטוב ולרע.

למשל, יש שיר אחד מיוחד, Brothers in Arms של ה-Dire Straits שאיכשהו תמיד גורם לי לבכות, דווקא. זה שיר שידידה שלי לימדה אותי לנגן את הסולו שלו, אי שם בימי התיכון. אותה ידידה נהרגה בקו 5 בדיזנגוף, בזמן שהייתי ג’ובניק בצה”ל. מעולם לא נשמעו מילים כאלו נוגות כל כך עבורי.

מצד שני, Red House Blues של הנדריקס, מעלה חיוך על פניי בכל פעם שאני שומע אותו. הציניות שלו תמיד הצליחה לשעשע אותי. רק לפני 4 שנים בערך, נודע לי שהשיר הזה הוא בכלל לא שלו, במקור, אלא של רוברט ג’ונסון. ועדיין, מבחינתי, הביצוע של הנדריקס הוא זה שמצליח לגעת בי.

הרגע הראשון שבו שמעתי, למשל, את Black Sabbath היה משהו שאני בחיים לא אשכח. חבר טוב שלי, עופר שמו, סיפר לי עליהם, ונתן לי לשמוע דיסק הופעה חיה של אוזי מ-1982, כמה שנים טובות אחרי, שהלהקה התפרקה. השירים היו של Black Sabbath, אבל בלי שאר חברי ההרכב. הייתי בהלם מוחלט. חודש אחרי זה, כבר היו לי את כל האלבומים שהלהקה הוציאה אי פעם. עד היום, זו הלהקה האהובה עליי בכל הזמנים.

יש עוד אלפי רגעים כאלה, שקשורים יד ביד עם שירים לאורך חיי. השירים האלה תמיד הגיעו מ-3 קבוצות של מוסיקה: רוק קלאסי (כולל רוק מתקדם), בלוז וג’אז. עד היום, אני לא מסוגל לשמוע מוסיקה אלקטרונית על רוב סוגיה, וגם לא פופ או מוסיקה שחורה. את הרגש אני שומר לצליל הנפלא של הגיטרה…

אני מחזיק היום משהו כמו 500 ומשהו דיסקים, מתוכם אולי 20-25 צרובים. כל השאר מקוריים לחלוטין. לקנות דיסק חדש, כמו ספר חדש, זו חוויה מרגשת עבורי. לקרוע את העטיפה, להריח את הריח, להסתכל על החוברת המצורפת. זה משהו ש-MP3-ים אף פעם לא יצליחו למלא. אז נכון, אני כבר לא אשקיע 90 שקל בדיסק, כי אני חושב שזה קצת מופקע (מה גם שרוב הכסף מזמן לא הולך לאמנים, אלא לחברות ההפקה הדורסניות), אבל 10 דולר לדיסק נשמע לי תמיד כמו עסקה מצויינת. אני בהחלט מוכן לשלם 40 שקל על דיסק שנותן לי חוויות רגשיות שכאלה. אז אני מחכה קצת, כמה שנים, שהזמן יעשה את שלו והפופולריות של הדיסק תרד, ואז אני יוצא לציד.. ככה זה היה עם Mad Season המדהימים, ככה זה היה אלבומי בלוז של בי.בי. קינג או ג’וני לי הוקר שלא נס ליחם.

אז אולי אני באמת צריך להתחיל לכתוב פה קצת יותר על מוסיקה. או לפחות על רגעים מרגשים ששירים מסויימים מעלים בי. אולי. זה בהחלט מצריך עוד מחשבה…

הנה כותרת נחמדה שנתקלתי בו במקרה אתמול:
כידוע, חברת התעופה XL פשטה את הרגל במהלך השבוע שעבר, מה שהותיר כמה מאות נוסעים ללא דרך לחזור הביתה לאנגליה. למשימה התגייס לא אחר מאשר ברוס דיקינסון, סולנה המיתולוגי של הלהקה Iron Maiden (שאלבומיה המוקדמים עדיין אהובים עליי מאוד, לפחות אלה שיצאו לאור עד 1992). מתברר שדיקינסון הוא טייס מדופלם, וככזה, הוא החליט לעזור לנופשים בריטים שטסו ב-XL, ונתקעו במצרים וביוון.

ועוד איזה פרט טריוויה, שלא ממש ידעתי עליו: מתברר שבזמן שהלהקה היתה במסע הופעות, דיקינסון היה מטיס אותם בבואינג 747, שנקרא אז Ed Force One (כאשר Ed הוא שמו של הסמל של הלהקה).

Rock On, Iron Dude!!!

חזרתי עכשיו עכשיו מאחת ההצגות הטובות שראיתי לאחרונה.
אחרי ששמעתי ביקורות טובות על מלחמה אופרת רוק, ובהינתן הזדמנות לראות אותה בעזרתה האדיבה של ידידתי מיקמיק, שמנו פעמינו לצוותא 1 בתל אביב. קובי ויטמן, ששירת במבצע “חומת מגן” בג’נין ב-2002, חזר הלום קרב, חתוך החברה הישראלית המתפקדת, ולא מצא את עצמו. מתוך המראות הקשים והחוויות שעבר שם, הוא הרים את אופרת הרוק הזו. הוא גם מככב בתפקיד הראשי בהצגה, ובצורה משכנעת מאוד. “מלחמה” היא המחאה האותנטית ביותר שתראו בארץ. היא לא חסה על הצופים, ואני לא בטוח שהייתי ממליץ לילדים או למשפחות שכולות לראות אותה.
אופרת הרוק הזו היא בעיטה חזקה בבטן הרכה של החברה הישראלית, והיא בהחלט לא קלה לצפיה. המוסיקה מקורית ומאוד מרגשת, הסיפור אף יותר. במיוחד כשאתה מבין מה עובר על חייל קרבי, שחונך כל חייו לראות את “טובת המולדת” לנגד עיניו. ההצגה מנסה לא להכינס לקלישאות הידועות, ולמרות שכמעט הכל כבר נשמע ונקרא בעיתונים ובאמצעי התקשורת האחרים, שווה ללכת לראות את “מלחמה”, ולו בשביל באמת להבין מה זה הלם קרב ואיך מתמודדים איתו. “מלחמה” כוללת 4 דמויות מחייו של ויטמן (הוא עצמו, אישתו, אביו וחברו הטוב שנהרג), ומעלה שאלות מוסריות לא פשוטות, שרובן נשארות ללא מענה.
אל תצפו לסוף טוב בהצגה הזו, כי פשוט אין. למרות היכולת של ויטמן להתמודד, בסופו של דבר, עם המציאות הישראלית, השאלות נשארות פתוחות והכאב הוא משהו יום-יומי שברור שהאיש עדיין מתמודד בחייו. הדרך שלו להוציא את זה החוצה לדעתי היא הירואית וכנה.
כדאי לציין גם את הנגנים שעושים עבודה מעולה, במיוחד גיטריסט מוכשר במיוחד, שהצלילים שהוא מוציא מהחשמלית שלו הצליחו לגעת בי ולצמרר אותי כמה וכמה פעמים, ואף לגרום לי לבכות לקראת סוף המחזה. כמו כן, אחד הדברים שבהחלט שמתי לב אליהם, היה הקהל המגוון שהגיע: ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים, נשים וגברים. ראיתי כמה גברים לידי מזילים דמעות לא פחות ממני. מרגש לראות כזה קונצנזוס במחזה מהסוג הזה, בעיקר כי הוא באמת נוגע לכולם. אני רוצה להמליץ בחום לכל מי שמחפש משהו מקורי, משלנו, שמביע את כל המחשבות שעוברות לנו בראש, כשאנחנו קוראים את הכותרות בעיתונים.

מלחמה - אופרת רוק
מאת: קובי ויטמן
בימוי: איקה זהר
תאורה: מיכה מרגלית
תלבושות: חגית ויטמן
יעוץ אמנותי: אורן דולפין
עיבוד מוסיקלי: אלון אוחנה
מוסיקה: אלון מוטקין , טל ליטבק , עדי הר צבי , רון בונקר , רוני הוד
משתתפים: איילת רובינסון , דביר בנדק , יניב לוי , קובי ויטמן

אז אתמול הגעתי למלון בערב, רצוץ ושפוך. גמור מת. הדבר החיובי היחיד שעברתי היתה השיחה עם הנהג שלי, מייק, שמתברר שהוא חובב רוק קלאסי וגם סדרות כגון בלאק אדר. שום דבר רע לא יכול לצאת משיחה כזאת. כשהגעתי למלון, החלטתי שהערב אני אשאר בו. הרגליים שלי כבר עשו בעיות, והגיע הזמן לנצל את שובר ההנחה למסעדה הצרפתית במלון. התברר שזה רעיון לא רע בכלל. הזמנתי לי מקום לשעה 20:00 בערב, ובינתיים התיישבתי לי על כוס גינס בבר. חיים קשים..
בשעה הייעודה הגעתי למסעדה (ממול הבר, בצד השני של המסדרון), והתיישבתי. ארוחה של 2 מנות - ב-20.95 פאונד. החלטתי ללכת על זה. בכל מקרה העבודה משלמת אש”ל ותריך לנצל אותו מפעם לפעם, לא? אז למה לא להתפנק קצת..?
כמנה ראשונה הזמנתי סלמון מעושן, שהגיע כשהוא עוטף בשר סרטנים, עם קוויאר מעליו, צ’אטני עגבניות בצד, ופלח לימון. מנה מדהימה. היו שתי חתיכות נדיבות כאלה על הצלחת, ויחד עם הלחם שכל הזמן הזרימו לכיווני, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון.
ליד הארוחה, החלטתי גם ללכת על כוס של יין אדום, מרקיס דה קסרס 2004, ריוחה, כמובן, 100% טמפרניו. היין היה מעולה, והוא נפתח עוד ועוד ככל שהארוחה המשיכה. בשיאו, היה לו ריח נהדר של וניל ופירות יער (דומדמניות, פטל), וטעם מבטיח של אותם פירות יער, אבל עם תוספת של פירות קיץ (שזיפים, בעיקר) ופלפול קל.
למנה עיקרית, הזמנתי קוק או וואן. זה היה רעיון לא רע בכלל. הגיע חזה עוף, בציר של יין אדום, ציר בקר ופטריות, שלא היה כבד מדי ולא השתלט על הטעמים של שאר המנה. ואם כבר מדברים על שאר המנה, היא כללה רצועות ארטישוק וגזר, וגם חתיכות קולורבי ותפו”א רכים, שהלכו יחד המנה בצורה נהדרת. אה, ואני מבקש בכל לשון של בקשה לא לספר לאף אחד שאשכרה אכלתי קולורבי. זה עלול להזיק לי יותר מאשר לכם..
אחרי הכל ובתוספת מים מינרליים ואחרי הנחה של 10% - 25 פאונד. קינוחים לא עניינו אותי במיוחד, כי הם פשוט לא היו מעניינים. אז משם כבר נחתתי לחדר, מלא ומרוצה.
ואז התחילו הבעיות - כאבים, כרגיל, וגם העובדה שאני לא יכולתי לעבוד על המצגת למחר, שהיא המסובכת ביותר בהדרכה. ניסיתי לישון, אבל לא הצלחתי להירדם עד אחרי 3 וחצי בבוקר. אפילו הסירופ שלקחתי אחרי חודש וחצי של הפסקה, לא ממש עזר. ובנוסף לכל זה, החליטו לתת לי שעת השכמה חדשה, במקום 7:10 בבוקר. אתמול הם טעו והעירו אותי ב-6:45, והיום הם התקשרו רק ב-7:45. ב-8:10 יש לי איסוף. נהדר, הא? אז התקלחתי במהירות שיא, הספקתי לחטוף חצי ביצה ויצאתי אל הנהג שכבר חיכה לי בחוץ.
כמובן, שכשהגעתי לעבודה, המצגת עבדה, אבל התוכנה שהיא אמורה להציג - לא עבדה. היו בלאגנים עד הצהריים, ואיכשהו עברתי לנושא אחר, האחרון בקורס, ולחזור לעבודה עם התוכנה הבעייתית רק אחרי ארוח”צ. ךמזלי - הפעם זה היה בסדר, וסיימתי את ההדרכה בשלמותה ב-3 ימים!!!
זה כמובן אומר, שמחר אני יוצא בצהריים מכאן, לכיוון לונדון העיר, ויש סיכוי שאני לא אצטרך להגיע גם בשישי. וזה בהחלט כבר משפר את המצב רוח. אם רק היו מגישים ארוח”צ נורמלית של יותר מסנדוויץ’ וחצי בלחמניות מיניאטוריות, זה היה יכול להיות עוד יותר טוב..
בינתיים נראה שממש מרוצים ממני כאן, ונראה שהחבר’ה בהחלט מבינים עניין. אני יוצא למלון עוד שעה וחצי, ונראה מה נעשה הערב. הרגל השמאלית הורגת אותי מאתמול, וממש קשה לי ללכת, ואני עוד רוצה להסתובב בעיר הקטנה הזו מחר, שקוראים לה לונדון. שיהיה יום ופוק מבורך לכולם…
חדשות נוספות בימים הקרובים.

אז מה היה לנו אתמול? חוץ מהעובדה שנסענו בשביל לעבוד, היו גם לא מעט חוויות תרבותיות. בצהריים לקחו אותנו למסעדה תאי, שם אכלנו כמובן המון מנות שונות שהורכבו מאורז, עוף בצ’ילי יבש, אטריות עם שריפמס, ג’מבו שרימפס, קלאמרי ומה לא. שם גם טעמתי לראשונה את הבירה השחורה הסינגפורית. כל מה שיש לי לומר עליה היא: תישארו עם “נשר”. זאת הבירה השחורה הגרועה ביותר ששתיתי בחיי. בכלל, להרבה משקאות כאן יש טעמים שונים מאוד ממה שאנחנו רגילים. המשקאות התוססים וגם הפירות, הם בעלי טעמים די אנמייים. הרבה פחות מתוקים ממה שיש בארץ.
בערב, אחרי מנוחה של שעתיים בערך, החלטנו, בעקבות המלצה של עמיתינו, ללכת לכיוון של BOAT KUAY. הפעם החלטנו גם לראות איך אנחנו מסתדרים בעיר לבד, ללא עזרה מקומית. האיזור הוא ליד הנהר, הנמצא מהצד השני של ה-KLARK KEY, שבו היינו יום קודם. הצד הזה של הנהר מלא במסעדות ובארים מערביים יותר. אפילו מצאנו פאב בריטי שהגיש גינס אקסטרה קולד. מדהים כמה שהטעמים של גינס משתנים סביב העולם. הבסיס - אותו בסיס. המזיגה - אותה מזיגה. אפילו הכוסות דומות, אבל האפטר-טייסט של גינס בסינגפור היא טיפה מתוקה יותר מזו שמוגשת בארץ. מוזר. בפאב הזה גם אכלנו אוכל פאבים פשוט לארוחת ערב, ואז התחלנו להסתובב.
כדאי לציין, שבצד הזה של הנהר, בגלל שיש בו יותר מערביים (תיירים ואזרחים זרים), מחוץ לכל מסעדה יש מארח/ת, ומדובר בסוגים רבים של מסעדות: הודיות, תאי, טורקיות ומה לא. רובן מציעות בירה חינם, והמארחים הם מאוד אגרסיביים. הם ממש רודפים אחריך כדי שתגיע אליהם. אפשר לראות שאל המקומיים הם בכלל לא ניגשים. בסוף, כאמור הלכנו לפאב האחרון בשדרה הזו, שהיה במרכז כמה פאבים מערביים יותר. משם המשכנו בסיבוב הגשרים של הנהר בהליכה, תוך כדי שעברנו עוד כמה מקומות, כולל אחד שבו ניגן זוג מקומיים על גיטרות אקוסטיות את DEF LEPPARD. קלאסיקה. עצרנו ברוק באר שנקרא THE CRAZY ELEPHANT. היתה שם הופעה מדהימה של הרכב עם זמרת בעל קול מרטיט. היא ביצעה קאוורים בלוזיים בעיקר לשירי רוק קלאסי של קלפטון, הנדריקס ועוד. העניין הוא שהגיטריסט שלהם היה פשוט מצוין! הרבה זמן לא שמעתי כזו וירטואוזיות על גיטרה. ערב פשוט יפהפה. חשוב לציין שהאלכוהול מאוד יקר כאן. בשביל שני פיינטים של גינס, למשל, שילמנו 28 דולר סיגפורי, שהם 20 דולר אמריקאי!! בפאב הבא שהגענו אליו, ה-ARENA CLUB, מקום שהוא יותר דאנס באר, אבל עם סאונד שמזכיר את הסינרמה (ולא - לא מדובר פה במחמאה..), השארנו 40 דולר סינגפורי (30$) על שני בקבוקי בירה ושוט של טקילה, שבסינגפור מגיע בכוסות של צ’ייסר (והם מעולם לא שמעו על צ’ייסר לטענתם). על כל דבר משלמים פה מיד אחרי ההזמנה, ולכל הזמנה צריך להוסיף עוד מס של 7%. זה הופך את עניין הבילויים פה לדבר יקר למדי. ערב ממוצע לשנינו אתמול, עלה בערך 140 דולר סיגפורי (100 דולר), לאוכל פשוט ו-3-4 בירות לכל אחד מאיתנו. בהחלט לא זול. אבל כמה דברים הם מאוד חיוביים כאן: האדיבות והשירות של האנשים, הנשים היפות והאקזוטיות ותחושת הביטחון בכל מקום שאתה נמצא בו. ראיתי שוטר אחד בסה”כ בכל הימים האחרונים. בחורות הולכות לבד ברחובות העיר באמצע הלילה, ואפילו כשעצרנו מישהי כדי לשאול אותה לגבי מציאת מונית באיזור בשעה מאוחרת של הלילה, היא עצרה והסבירה לנו. כמה פעמים נתקלתם בארץ באנשים שלא יסתובבו בכלל לכיוון שלכם, שלא לדבר על לעצור ולהסביר בסבלנות? בכל מקרה - אכן חוויה.
שתי אנקדוטות קטנות שנראו אתמול באיזור הפאבים של KLARK KUAY - ראינו פאב משוגע לגמרי בשם THE CLINIC שכולו מצויד במיטות של בתי חולים, כיסאות גלגלים ליד השולחנות (במקום כיסאות רגילים), וכן - את המשקאות מביאים לך בשקיות עירוי!!! זה היה אחד הדברים המצחיקים שראיתי. בקיצור - חלומו של כל אלכוהוליסט.. אני מחכה שמישהו ירים את הכפפה בארץ…
הנקודה השניה - במרכז המרכז הזה, יש מעין כיכר מלאת מזרקות קטנות, שאתה יכול לחצות אותן בהליכה מסביבן או ביניהן (לזה גם יש תמונה). לחבר’ה האלה בסינגפור יש חוש אסתטי משוגע אבל מדהים.

ד”א - מבחינת עישון - יש מצב שהמקום הזה יהיה גן עדן לאלה שאינם מעשנים בינינו. יש לא מעט מעשנים בסינגפור, אבל בשבילים לאורך כל העיר יש מאפרות, ואתה לא רואה אפילו בדל סיגריה אחד על הכביש או המדרכה. אין דבר כזה לזרוק בדל סיגריה. בתוך מוניות, פאבים, מסעדות או כל בניין אחר - אסור בתחליט האיזור לעשן. נהגי המוניות גם הם מאוד אדיבים. העניין, שבגלל שחברת המוניות נשלטת ע”י הממשלה, כל המוניות מחוברות ב-WIFI למרכז אחד, שמנתב את כל הנהגים ליעדים שלהם. אתה יכול להזמין מונית בטלפון, במערכת אוטומטית, ואתה מקבל מספר של המונית שתבוא לקחת אותך. אין מצב בכלל שמישהו יידחף למונית שהיא לא “שלו”. זה עובד בצורה מסודרת להדהים. מונית תגיע בין 5-7 דקות מהרגע שנקראה. בכניסה למלונות יש מנורות בעמדות המתנה למוניות. כאשר לקוח רוצה מונית מהמלון, השוער מדליק את המנורה, וכך מוניות פנויות יודעות שמחכים לקוחות. כנ”ל במרכז העיר. אין אף סדרן, אין לנהגים מכשירי קשר במוניות. הכל נעשה באופן ממוחשב. אתה משלם על מונית כמעט כמו על אוטובוס (יקר לאוטובוסים, זול למדי למונית), כאשר התשלום יכלול מעבר לתעריף הרגיל גם תשלום על הנסיעה בכביש מסוים. זה אמור להוריד את כמות הנסיעות הפנים עירוניות. הנתיבים בתוך העיר יקרים יותר בנסיעה במונית. הנהג, ואתה כלקוח, משלמים ע”ס נתיבים שהנהג בחר בהם במהלך הנסיעה. הבדלי הרווח של נהגי המנויות לא גבוהים במיוחד, מה שגורם לרמאויות לא להשתלם. המחירים הם די אחידים. מצד שני - אין רכבות פה. יש אוטובוסים ויש מכוניות. זהו, בערך.
בערב העיר היא מאוד מוארת ויפהפיה. ביום היא ירוקה, ומצד שני מלאת אנשים שנכנסים אליה מכל הכיוונים. הדבר היפה הוא, שיחד עם כל הבניינים הגבוהים פה, קו השמים נשמר. יש אוויר. לא מחניק מדי. הם משתדלים שלא יקרה מה שקורה לתל אביב בימים אלה.
קצב החיים בסיגפור שונה לגמרי מכל מה שראיתי עד היום. הם דומים לארץ מבחינת שעות הפתיחה של פאבים וכאלה, ויש הופעות כל ערב עד השעות הקטנות של הלילה. גם אם הפאב ריק. ואתמול הם התרוקנו בערך ב-23:00 פלוס מינוס. אנשים מודעים לעבודה שלהם באמצע השבוע

“רדיוהד” הפיצו בימים האחרונים את אלבומם החדש.
עצם העובדה הזו לא מרגש אותי במיוחד, כי אני גם לא מעריץ גדול שלהם מאז “The Bends”, שהיה יצירת מופת. מה שכן מרגש אותי, בכל פעם מחדש, זו העובדה שקמים אמנים בזמן האחרון, מחליטים לעזוב את חברות התקליטים שלהם, במקרה של רדיוהד - EMI, ולהפיץ את האלבומים שלהם על גבי הרשת. רדיוהד הגדילו לעשות, ונתנו למעריצים (המורידים) את האפשרות לשלם כאוות נפשם, או לא לשלם כלל. הטענה היא, כי במהלך השבוע האחרון, בו הופץ האלבום ברשת, כ-70% מהמורידים (1.3 מיליון הורדות) שילמו סכום כסף כלשהו עבור ההורדה.
רדיוהד הם לא הראשונים שעושים מעשה כזה, אבל זה רק מוכיח לי לאחרונה, שלרוק יש עוד מה לתרום למהפיכות בתחום המוסיקה. הרוק לא מת, ומי שמיהר להספיד אותו, מתבקש לבלוע את הכובע שלו מייד!
בעקבות המהלך של רדיוהד, גם ניין אינץ’ ניילס (NIN) כבר הודיעו על הפצה באופן דומה של האלבום הבא שלהם, ונראה ששוב יש להקות שמביאות את הבשורה החדשה לעולם. אמנם כרגע מדובר בעיקר בהרכבים מבוססים, שכבר לא צריכים להוכיח את עצמם ואת יכולתם ליצור, ואף על פי כן, זו התחלה. אלה ניצנים ראשונים, וכולי תקווה שבעתיד הלא רחוק חברות התקליטים העושקות את האמנים ואת הקונים, יחדלו מלהתקיים. יש בזה אמת, שאני קונה עדיין דיסקים, ומתרגש מפתיחת אלבומים חדשים, תוך התהליך של קריעת הדיסקים וכל מה שזה אומר, אבל עדיין - מושג החופש המוסיקלי מתחיל לצבור תאוצה. וכרגיל - עולם הרוק הוא זה שמוביל את התהליך, וזה משמח אותי מאוד.

אז שוב - מי אמר שהרוק מת??

ושוב - האימפריה ששמה צה”ל מוכה שנית.
אתמול בערב ישבתי בבית, והתרגשתי מכתבה. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה זה קרה לי, אבל הרגשתי ממש צמרמורת.
מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות יחסית, מודע לזה שאני לא בדיוק תומך במערכת הצבאית, וזה בלשון המעטה. מפעם לפעם, אני קורא עוד כתבות מעניינות על אמנים או סתם אנשים טובים שכותבים איך המערכת הזו מנוהלת בצורה גרועה. הפעם מדובר כבר באמנות מסוג שכמעט לא קיים פה, כמחתרת, וחבל. לשמחתי - מישהו הרים את הכפפה. זה עדיין יתקיים יחסית במחתרת, למרות שזה יוצג ב”צוותא” המיינסטרימי, אבל זו התחלה.
מדובר באופרת רוק חדשה, שהורמה ע”י ניצול מג’נין, מילומניק שראה את השטויות שצה”ל עושה, ואת הניסוי וטעייה שהייתה מנת חלקם של חיילי ארצינו בשנים האחרונות. אני אישית עוד לא ראיתי את ההצגה, אבל זה נשמע לי כמו משהו שהייתי שמח להיות בו. זוהי הנפת דגל של “עד כאן”. אני לא יודע אם מישהו רלוונטי יעשה עם זה משהו, אבל עצם העובדה שזה מועלה בארץ, ע”י אדם מין השורה, שעבר טראומות מטורפות תוך שירות בצה”ל ולא מתוך אינטרס להשתמט ממנו, כפי שמנסים להחדיר לנו דרך התקשורת כל הזמן, זו כבר עליית מדרגה.

אני מאוד מקווה שההצגה הזו תצליח. נשמע שבהחלט יש לה פוטנציאל.

גילדה היא אגודה של בעלי מקצוע העוסקים באותו תחום, שמטרתה להגן על האינטרסים המשותפים שלהם ולקיים תקני התנהגות או מוסר בין חברי האגודה. הגילדות התפתחו מאגודות עזרה הדדית או אגודות עסקים קטנים, שכל חבר בהן היה אוּמן או בעל מלאכה (ארטיזן) עצמאי או בעל סדנה או חנות. הגילדות התקיימו למין ימי הביניים וממשיכות להתקיים בתחומי מקצוע שונים גם בימינו (הגדרה: ויקיפדיה).

אתמול, לאחר שהחלו לרוץ השמועות על מקום חדש יחסית בתל אביב, שממוקם במקום קצת פחות הומה אדם (רח’ אחד העם 64), ולאחר כמה המלצות בכיוון, החלטנו לנסות. ניתן לתאר את המקום כפאב שכונתי, אבל קצת יותר מודרני. בר גדול, ספות ושולחנות גבוהים מסביב, ושוק “בשר טרי” כמו שרק תל אביב יודעת לספק. בינתיים, לצערי, המקום נפתח רק מ-20:00, אבל כדאי להגיע מוקדם (הבעלים מצהירים כבר זמן מה שהם מתכוונים לפתוח ב-16:00 בשביל קהל אוהבי הבירה של אחה”צ, אבל בינתיים זה בגדר הצהרות). בערך ב-22:00 המקום כבר מלא, ולא מעט אנשים עומדים מסביב לבר. יכול להיות שהבר הזה יהפוך לטרנד החדש של תל אביב. אני אישית מקווה שלא (אין לי שום דבר נגד הבעלים), כי אני מעדיף לחזור אליו שוב, אבל עם פחות לחץ היסטרי מסביבי. פאב שכונתי צריך להשמר ככזה. זו בערך הביקורת היחידה שיש לי על המקום.
ועכשיו לשבחים:
השירות - מעולה. גם מהמלצריות במהלך הערב (קיבלנו שירות נהדר מכמה מלצריות), וגם מהברמן, איתן - שבהחלט יודע את העבודה. בתפריט יש גם משהו חדש, שעוד לא נתקלתי בו במקומות אחרים - תפריט בקבוקים. מי שרוצה לקנות בקבוק לצרכי מסיבה פרטית או משהו בסגנון, יכול לבחור ממבחר של כ-20 בקבוקים שונים. בהחלט ריספקט. אנחנו ישבנו בעיקר על בירות (גינס טובה מהחבית, וחלקינו גם הלך על סטלה) וצ’ייסרים, בהם גם פונקנו (בחרובקה קפואה ונהדרת) על חשבון הבית. היה איזה קטע קטן בו עירא ביקש מים רגילים, קיבל מינרלים “על חשבון הבית”, וחוייבנו עליהן בחשבון אחר כך. אבל זו נקודה קטנה ולא באמת חשובה.
ומה בתפריט האוכל?
טוב.. התפריט די מצומצם, אבל מה שכן יש בו, פשוט נפלא ולגמרי לא יקר. המומלצים של הבית, כפי שהסביר לנו איתן, הם המנות מהסירים. מדובר ב-3 מנות חמות וטריות, כל אחת מהן מוגשת בסיר קטן ואישי, עם 2 פרוסות טוסט בצד. התמחור שלהם נע בין 19 ל-27 ש”ח. המנה המנצחת, למי שאוהב אוכל פרסי, הוא סיר גונדי. שתי כופתאות גדולות, עם אורז, חומוסים ועוד, ומוגש עם יוגורט קר בצד. דווקא הסיר הזה עולה רק 19 ש”ח. הוא הוזמן מספר פעמים ע”י יושבי השולחן. שתי האופציות האחרות כוללות סיר קובה כתום עם קוסקוס, וסיר עם קציצות טלה. גם שתי אלה מעולות. לנשנושים ליד הבירה, אחרי המנה (המנות בסיר לא גדולות כמו שהן נשמעות, ואנחנו אנשים גדולים עם תיאבון בריא שעוד התפתח ככל שהבירות המשיכו לזרום לשולחן), היו קוביות טוסטונים עם ממרח פסטו וגבינת עיזים מותכת, מוגש עם צלוחית סלסה פיקנטית. אחלה מנה. מתומחרת קצת יותר (39 ש”ח), אבל בסה”כ שווה את המחיר. את הסלטים למיניהם, את העוף בסגנון כלשהו שאני לא זוכר מה היה, ועוד איזה שתי מנות בתפריט, לא ניסינו.

סביב 22:00, כאמור, המקום התמלא, עד מצב שבו לא מעט אנשים פשוט עמדו. זה די הפריע שאין פיקוח בכניסה על מספר הנכנסים, אבל הסתדרנו (אני עזבתי בערך ב-23:00, כך שאין לי מושג איך המשיך שם). המוסיקה נעשית טיפה רועשת למקום כל כך קטן, כשהמקום מתמלא, וזה גם כן קצת מוריד מהגדרת ה”שכונתיות” של הפאב (בשירותים המוסיקה היא בווליום פשוט מזעזע. הקירות אשכרה רעדו שם. אם זה לא עידוד לזיוני שירותים, אני לא יודע מה כן…). לאנשים לא מעשנים, לא מומולץ להגיע לשם בשעות המאוחרות. אין מה לעשות - מדובר בפאב פרטי, והלקוחות שלו מעשנים. מי שלא רוצה - שלא יבוא.

הערה קטנה לסיום: אין בעיית חניה באיזור. אבל יש בעיית פקחים. אני יצאתי משם עם דו”ח, והערב שלי, שיצא בערך 200 שקל בפאב, עלה ל-300 שקל בעקבות פקח מניאק. לידיעתכם.

הציון הכללי למקום עפ”י תורת עבדאללה: 8.
יש עוד לאן להשתפר מבחינת תפריט הנשנושים, חוזק המוסיקה ומספר האנשים שנכנסים שם. בכל השאר - לא לגעת.

אז הם חזרו ובענק! אולי לא לימים שבהם פיטר גבריאל ניצח על ההרכב הזה כמו שרק הוא יכל, ואולי אין עדיין אלבומי מופת כמו בתקופה ההיא, אבל הם חזרו!
ג’נסיס של שנות ה-80, שבהן פיל קולינס, אחד האנשים הכי מוכשרים בתעשיית המוסיקה, לקח את ג’נסיס והוביל אותה לכמה אלבומים משמימים משהו, עשתה הרבה מאוד כדי שהמעריצים יעזבו אותה, וגם כדי לפתח את קריירת הסולו של פיל קולינס. אמנם אני תמיד טוען שגדלתי בעשור הלא נכון, להלן עשור אחד מאוחר מדי, לפחות, אבל עדיין - יש בי אהבה לקיטש של קולינס. הוא הוציא שירים יפים, רומנטיים, ופופיים במובן הטוב של המילה, כשפופ עוד לא היתה מילה גסה (כלומר לפני עידן רוני סופרסטאר ודומיה)

אבל אחרי כל הזמן הזה, ההרכב הזה חזר להופיע השנה ברחבי אירופה (תשכחו מזה שנראה אותם בישראל, לצערי). שמעתי הרבה ביקורות נהדרות לאחרונה על סיבוב ההופעות הזה. החבר’ה עומדים על הבמה שעתיים וחצי (!!!) ומנגנים את מיטב השירים של ג’נסיס על שלל תקופותיה, כולל מאלבומים אלמותיים כמו Selling England By The Pound, שלדעתי הוא יצירת מופת שלמה בפני עצמה.

הערה קטנה בתוך הסיפור הזה: לאחרונה אני שומע המון אמנים שמלכלכים על מה שנקרא “אלבומי קונספט” - להלן אלבומים שמספרים סיפור, בין אם אינסטרומנטלית בלבד ובין אם עם שירים ממש, לכל אורך האלבום. לדעתי, ברוב האלבומים ששמעתי מעולם הפרוגרסיב של שנות ה-60 וה-70 (קאמל, גריפין, קינג קרימזון רנסנס, ועוד הרבה טובות), מדובר היה ביצירות מופת אדירות! אפילו Dream Theater עשו את זה לפני כמה שנים טובות עם אלבום בשם Scenes from a Memory, שסיפר סיפור מרתק לכל אורכו. אין לי מושג מה גורם לאמני ישראל לזלזל ביכולת הזו, אולי חוסר יכולת שלהם עצמם לספר סיפור באלבומים שלהם לכל אורכם (מתבררר שקשה לספר משהו ביותר מ-3-4 דקות). בכל מקרה, גם ממבקרים ישראליים שמעתי נימה דומה, ואני באמת ובכנות הייתי רוצה לדעת מה יצר את האנטגוניזם הזה. אם מישהו מוכן להסביר לי - אני אשמח מאוד. כי אחרת, עם כל הכבוד - תנו את הכבוד ללהקות האלה. כל אחת מהן טובה בהרבה מאלה שיש היום.

בכל מקרה - עד שג’נסיס יחליטו להגיע לפה להופעת פרישה, רגע לפני שהם נכנסים לבתי אבות, אני אמשיך לשמוע את אחת הלהקות הגדולות בעולם הרוק בכל הזמנים. מי שעדיין לא התחיל - אין זמן טוב כמו ההווה.