לפני הכל, אני חייב לציין שדבר לא השתנה ביחסי לבוקפייס - אני עדיין סרבן מושבע של התוכנה הזו והרעיון שמאחוריה.
אלא מה? בתפקידי הנוכחי אני נאלץ לעבוד איתה - תודה לאל שלפחות תחת יוזר של בעל העסק שאני מייצג, ולא תחת שמי.
ועדיין - אם היה לי ספק כלשהו לגבי הטמטום של פייסבוק - אני מבטל אותו עכשיו יותר מתמיד.
להמשך »

אוקיי. אני יודע שזו הולך להישמע יומרני למדי, ושזה לא נעשה בבלוג הזה בעבר, אבל מאחר ואני משתמש בימים אלה במכשיר ששודרג באורנג’ ל-Samsung Omnia, אני מרגיש צורך לחלוק את חוויותיי הטכניות עם המכשיר הזה.
בתור התחלה, הנה האתר של גבע קרא עוז, שנותן סקירות לא רעות על המכשיר הזה. אני בטוח שמתצאו עוד סקירות לא מעטות בגוגל, אבל כאמור - אני מעוניין לספר לכם על סקירה של חוויית המשתמש, שנתקל בפעם הראשונה בחייו במכשיר דור 3 של סמסונג.
להמשך »

אז כן, הסאגה של פלאפון ואורנג’ נגמרה לבינתיים. הקו שלי הוחזר לאורנג’, לאחר כמעט שבוע של שהות ללא קו בכלל, והמספר נשאר כשהיה. בדרך השתדרגתי עם מכשיר של Samsung OMNIA, שאני עוד ארחיב עליו את הדיבור בפוסט אחר, כי יש לא מעט “חוויות” ממנו, ומה-Windows Mobile 6.1 שלו, שלדעתי, זו מערכת ההפעלה הזוועתית ביותר שנכתבה אי פעם, וזו בלשון המעטה. אבל עוד חזון למועד.

הפעם, דווקא בא לי להעלות פה משהו אחר, שיוצר חוסר הגינות כלפי הצרכן הישראלי - הפאנטון.
הפאנטון הוא אותה מוסיקה מחרישת אוזניים, שאתה שומע כשאתה מתקשר למישהו, ואתה ממתין למענה. יש אפילו חברות שעושות מזה כסף - לעצב לך את המוסיקה הזו כך, שאוזניים של אנשים יגיעו עד לכדי דימום, בזמן שהם מחכים למר כבודו, שילחץ כבר על הכפתור הירוק בנייד שלו.
אז איפה הבעיה?
להמשך »

בשנותיו הראשונות של הסלולר הישראלי, אני הייתי מסרבני השימוש במכשירי הסלולר. איכשהו, לפני כ-10 שנים, נכנעתי גם אני, ונרשמתי לחברת “כתום”. מאז אני איתם. לרוב - זה היה בסדר. לא היו תלונות. הם דפקו אותי, ואני חייכתי. פשוט לא היה לי כוח להתחיל לראות עד כמה דופקים אותי באמת.

ואז הגיעו הפיטורים מ”כתום”, כפי שכבר כתבתי, וביום שלישי האחרון - בדיוק “לפי הזמנה” כמו שאומרים, התקשרו אליי מ”כחול”, והציעו לי תנאי מעבר נהדרים, שאפרט בהמשך. החבילה המוצעת היתה עבור תושבי רעננה-כ”ס (מקום מושבי הקודם, והכתובת העדכנית שלי במשרד הפנים), אבל ב”בדיקה מהירה”, ענתה לי אשת המכירות שאין בעיה”, ו- “אפשר להיפגש בבית קפה ברעננה, אם תוכל להגיע מראשל”צ”. קבענו ליום חמישי, שעה 14:30, בקניון רננים. נדבר בטלפון לפני הפגישה ונקבע על בית קפה בקניון. ציינתי גם שאני מעוניין במכשיר נוקיה 5800, שיש לי כבר כמותו מ”כתום”, ואני נהנה ממנו מאוד, והיא אמרה שאין שום בעיה עם זה, ושיש לה את המכשיר במלאי. עד כאן - נשמע נהדר.

ביום חמישי, הגעתי במיוחד מראשל”צ לקניון רננים ברעננה, כ-10 דקות לפני השעה הייעודה.
הרמתי טלפון לבחורה שדיברה איתי יומיים קודם לכן, דניאל (אלה לא שמות בדויים - כל השמות בפוסט אמיתיים לחלוטין). היא שאלה איפה אני, אני הסברתי, והיא אמרה לי שהיא בדיוק בודקת עם הנציג וחוזרת אליי. היא חזרה אליי אחרי דקה וחצי והסבירה לי שאין להם באמת נוקיה 5800, אבל יש להם מכשירים נהדרים אחרים, ואם זה בסדר מצידי. זה לא היה, אבל כבר הגעתי עד כאן, לא? מה אכפת לי לשמוע? אז אמרתי סבבה. היא ניתקה, חזרה שוב אחרי 2 דקות והודיעה לי ש“אין אפשרות להיפגש בקניון”. תודה, באמת. למזלי, יד שמאל של דניאל לא יודעת מה יד ימין של איש המכירות עושה (ואולי טוב שכך), כי דקה אחרי זה התקשר נציג המכירות, ואמר שהוא מגיע לקניון תוך רבע שעה נוספת.

עברו להן 25 דקות, והאיש מתקשר, להודיע שהוא נמצא ליד האופיס דיפו. יופי. אני עולה קומה, מחפש אותו, מוצא אותו יחד עם עוד עמית, ואנחנו יושבים בבית קפה. לאיש המכירות קוראים ניסן, לחברו קוראים יוסי - נעים מאוד.
ולהלן ההצעה של הכחולים למתניידים לחברת “כתום”, סתם לידיעתכם, אנשי השיווק (אני, לשמחתי - לא מחוייב לסודיות..):
1. 200 דקות ראשונות לכל היעדים.
2. 500 דקות נוספות ליעדי פלאפון, בזק והוט.
3. טלפון GPS נוסף ברכב, ללא עלות (כולל התקנה חינם תוך שבוע מיום חתימת החוזה - אני דרשתי גם התקנה שניה חינם במקרה ואחליף רכב השנה, וקיבלתי). חבילת GPS עולה 16.90 ש”ח לחודש.
4. במקרה שלי: טלפןו LG רנואר (מגיע עם כרטיס 2 ג’יגה, אני התעקשתי על 8 ג’יגה - וקיבלתי, וגם איזה נרתיק מגן נוסף) - כל הפרטים עליו בלינק.
5. חבילת 50 SMS-ים ב-10 ש”ח (עם אפשרות הרחבה ל-200 SMS-ים ב-20 ש”ח בהמשך).
6. חבילת גלישה.
7. החזר על הטלפון של אורנג’.
8. ניוד מיידי עם המספר הקיים.
סך כל החבילה, כולל הכל - 170 ש”ח, כולל מע”מ.

נשמע סבבה, כן?
אז זהו, שהייתי צריך לצפות את הגועל נפש שייצא לי מהם. מיד אחרי שחתמתי, התברר שנגמר להם בדיוק הטלפון הזה במלאי במרכז השירות הזה ברעננה, והובטח לי שהוא יגיע אליי באותו ערב הביתה. הניוד יתבצע עד למחרת בבוקר (אני מזכיר לכם שמדובר ביום חמישי). בפועל - הטלפון אמנם הגיע, אבל רק אחרי 22:00 בערב, ורק אחרי שהתעקשתי שאני לא אהיה למחרת בבית, אחרי שניסו לשכנע אותי לוותר להם.
למחרת בבוקר, הניוד עוד לא עבר. וזאת למרות שראיתי את הנציגה שהביאה לי את הנייד, מדברת עם נציג צוות הניוד, וביקשה ממנו להפעיל את התהליך. כל הסו”ש המספר שחוייג היה של “כתום”, וכך גם צלצל הטלפון שלהם, ולא של “כחול”.
הלאה - בערב חמישי, כשהגיע הנייד המיוחל, הוא לא הגיע עם כרטיס מורחב ולא עם האביזרים הנוספים שהובטחו. נאמר לי ש”לא היה בדיוק במלאי”, ושביום ראשון יביאו לי את זה אישית. ביום שישי בבוקר אף וידאתי את זה עם ניסן (דרשתי גם את מספר הנייד שלו, בדיוק למקרים כאלה).

בואו אני אסביר לכם עכשיו את הסיטואציה ביום ראשון, אחרי השעה 22:30:
1. הקו נוייד אחרי הצהריים, אחרי שהתקשרתי במיוחד לשריות לקוחות של “כחול”, ושם אמרו שהתהליך אפילו לא החל. אבל למה שזה ינוייד כמו שצריך? “כתום אשמים”, הם אמרו - בפועל - אין לי כרגע קו בכלל. הקו נותק ב”כתום” בעת תהליך הניוד, בשעה 17:00 אחה”צ, ו”כחול” לא יכולים לעשות שום דבר, לטענתם. איזה כיף.
2. איש המכירות של “כחול” לא ענה לי לטלפון היום, למרות שהשארתי לו 3 הודעות שונות - האחרונה לפני שעתיים, המאיימת לבטל את כל העיסקה. כנראה וזה לא עובד עליהם. נראה מה הם יגידו מחר, כשאני אבטל את זה באמת.
3. מיותר לציין, שאת כרטיס הזיכרון המורחב ואת שאר האביזרים - לא קיבלתי. ספק אם אני אקבל אותם. אבל ממש לא אכפת לי כבר מהם.

נחזור לרגע לשעות אחר הצהריים החמים:
איך שהתחיל תהליך הניוד ל”כחול”, בשעה 13:50 פלוס-מינוס, קיבלתי SMS מאיים מ”כתום” שניתוק הקו שלי יגרור תשלום מיידי של 1,269 ש”ח. למה? ככה. העיקר שהם נותנים לי מספר להתקשר אליהם. כמה אדיב מצידם, החארות. אני מתקשר לשירות, אבל ה”מערכת לא עובדת”. חוזרים אליי אחרי שעה, ב-15:30, ואומרים לי שאין להם מושג על מה אני אחוייב. החשבונית עוד לא יצאה. למה 1,269 ש”ח? אף אחד לא יודע. הידד למערכת הממוחשבת של “כתום”. מתי נדע? רק אחרי שתצא החשבונית, בעוד 8-9 ימים. חשבתי שאני אוכל להתנתק מהם בקלות, הא? אין מצב.

בשעה 16:12, מתקשר אליי נציג שימור של “כתום”, מעוניין לדעת: “אבל למה??? היית עובד חברה! אתה צריך קצת לשמור על נאמנות!”. לך תסביר לו של”כתום” לא היתה ולא תהיה יותר נאמנות מצידי. מה שכן, הוא בודק את ההצעה שאני מפרט לו, אותה קיבלתי מ”כחול”, וראו זה פלא, קיבלתי הצעה נגדית (כל עוד זה לא N97 או אייפון). להלן פרטי ההצעה:
1. 400 דקות לכל היעדים - מצויין, מאחר ואני משתמש בכ-300 דק’ בחודש (”רק” כ-40-60 מהן ליעדי פלאפון).
2. טלפון נוקיה 5800 + 8 ג’יגה זכרון.
3. טלפון נוסף לרכב עם GPS - התקנה בחינם. תוכנת GPS בשנה הראשונה ללא תשלום. אחרי השנה הראשונה - 18 ש”ח לחודש.
4. 60 SMS-ים בחודש ללא עלות. לא רע, בהתחשב בכך שאני משתמש בכ-40 SMS-ים בחודש.
עלות החבילה כולה - 131 ש”ח כולל מע”מ. כנראה, שזה הצד הטוב היחיד בלהיות לקוח, שמשלם בזמן כל השנים.

טוב.. עכשיו הם באמת לא עזרו לי עם ההתלבטות הזו.
מה נעשה?
אני חושב שאני חוזר ל”כתומים”, בלי קשר לשום רגש סנטימנטלי לחברות אלה או אחרות. ה”כחולים” יכולים לקפוץ לי עם השירות שלהם. לא שה”כתומים” טובים יותר, אבל הזול מנצח. נמאס לי המרדף המטומטם הזה.

סתם עוד איזו אנקדטוה קטנה לסיום:
חברת “כחול” היקרה,
כשאת שואלת בתקליט שלך איזה מוסיקה אני מעוניין לשמוע בזמן ההמתנה,
ואת נותנת לי אפשרות לבחור ב-”1. קלאסית. 2. ג’אז…” ואני בוחר בספרה 2,
משום מה, אני מצפה לשמוע ג’אז, ולא את כרמינה בוראנה, שזו אחלה יצירה, אבל לא ממש נכללת תחת הקטגוריה..

יש משהו משעשע במייל שקיבלתי לפני יומיים מבחור בשם גבריאל.
אני יודע שחלקיכם לא היה נוגע בבקשה כזו עם מקל 30 מטר, אבל עדיין - זה היה מעניין לראות את “שיטת” השיווק הזו.
האיש פנה אליי במייל ישיר של הבלוג, וביקש ממני בצורה עניינית ומנומסת, לאמבד את השיר הבא, שאמור להיות “הלהיט הבא של הנוסעים למזרח” או משהו כזה. מצד אחד - אני לא ידוע בחיבתי למוסיקה ישראלית בכלל. האהבה שלי היתה ונותרה, וכנראה שגם תישאר מוסיקה מהימים הנפלאים של הרוק הקלאסי. במיוחד לא חביב עליי הז’אנר של מוסיקה ממוחשבת. יש בזה המון מלאכותיות, לדעתי. ויחד עם זה, גבריאל לא מנע ממני בשום צורה לכתוב ביקורת הוגנת על השיר, והוא אף ענה לכמה משאלות ששאלתי אותו לגבי מי שעומד מאחורי כל אלה, אז אני מניח, שקצת עזרה לאנשים טובים אף פעם לא הזיקה.
אז הנה, בבכורה ארצית בעולם הבלוגוספירה, “שפנפנות התהילה” בשירם “כל כך הרבה צבעים”:

זיגמונד התחיל לכתוב סדרה נהדרת על “כתיבה יוצרת” בבלוגים, והדרך להעלות את רמת התוכן בבלוג, בין אם לצורך אישי ובין אם אתה רוצה להעלות את הבלוג שלך לרמת פלטפורמה מסחרית בעתיד.
בפוסט האחרון שלו בנושא, כתבתי לו תגובה, שכבר התחילה להתארך קמעה, ולכן החלטתי להעלות אותה כפוסט כאן:
יש פה בהחלט רעיונות לא רעים! הם גם מתאימים למי שיש לו את האפשרות לשלוט בלוח הזמנים שלו, באופן יחסי.
אני עשוי אפילו לאמץ כמה מהשיטת האלה, למרות שהמגבלה הגדולה שלי היא בדיוק זו - שליטה בלוח הזמנים. כשיש לך מגבלה בריאותית מסויימת, כאתה עובד במשמרות ועוד כהנה וכהנה “תירוצים” - זה מקשה מאוד לשמור על רוטינה אחידה. זו גם בעיקר הסיבה לכל השאלות שהעליתי.

ד”א - כשאני נתקל במשהו שבא לי לכתוב עליו, נתקל באיזה לינק מעניין, אני בדר”כ שולח אותו לכתובת המייל של הבלוג שלי, וכך אני מסתכל ויודע על מה אני רוצה לכתוב, מה גם שזה מאפשר לי להעביר את הלינק הזה לתיקייה ב-bookmarks שלי. הבעיה בזה: הלינק הזה יושב שם לעיתים יותר מדי זמן, עד שהוא הופך למשהו לא רלוונטי בעליל -
א. קשה לי לשחזר מה חשבתי על זה אז. כרגע זה יכול להיות הדבר הכי משעמם עלי-אדמות.
ב. מן הסתם - גם לקורא זה לא ממש יאמר משהו.

בקיצור, תמיד תימצא בעיה זו או אחרת לכתיבה, אני מניח. אני לא חושב שזה עניין של מחסום כתיבה, כמו היכולת לשלוט בלוח הזמנים שלי (ואני לא מדבר על חוסר שליטה בגלל איזו יציאה לסרט או לפאב - למרות שגם אלה קורים - אבל הם יוצאים מן הכלל). זה עניין מאוד אישי עבור כל כותב.
אחד הדברים שהפסקתי לעשות, למשל, בגלל העניין הזה של חוסר יכולת לשלוט בזמן, וחשיבות לעשות גם דברים אחרים, הוא להפסיק לרסס כל דבר שאני רואה כמעניין (ותסלח לי אם אתה רואה שלא רוססת על ידי). עד לפני פחות משנה, עבדתי עם ג’ירידר, והוצפתי בהמון מידע. לתקופה של כחצי שנה - הפסקתי כמעט לקרוא בלוגים, כדי להתמקד בלימודים, אבל הבלוגים והקריאה חסרו לי - אז חזרתי לקרוא, והפלא ופלא - פתאום יש עוד יותר בלוגים שאני קורא. אבל את ג’ירידר לא החזרתי. יש בו משהו מלחיץ מבחינתי. אני לא יודע איך להסביר את זה. כשאני רואה 500 אייטמים שעוד לא קראתי (וזה עוד במקרה הטוב), אני מרגיש שאני מחמיץ משהו. כשאני קורא בלוגים בקצב שלי, ולפי הסימונים שלי בבוקמארקס, אני מרגיש נינוח יותר.

אולי אני מפסיד המון דברים אחרים. אולי אני לא מתעדכן בזמן (כי אני לא רואה או מקשיב לחדשות - אני רק שומע את הדברים מהסביבה). וגם יש לזה מחיר, מבחינת הכתיבה שלי. אני פחות “מחובר” און-ליין למה שקורה שם בחוץ. זה סוג של בחירה, אני מניח. בינתיים, איכשהו - אני חי טוב עם הבחירה הזו, למרות שהיא לפעמים מתסכלת. כמות הדברים שאני רוצה לכתוב אף פעם לא מגיעה לכדי כתיבה ממשית. רובה נזרקת לפח הזבל של חוסר-האכפתיות, האפאטיות ושל הרצון להתכרבל במיטה.

אז כן, גבינותיי ורובוטיי..
ככה בלי ששמתי לב, השבוע הבלוג חגג שנתיים להיווסדו, ב-6 ליולי.

אני יודע שיש כאלו, שינצלו את היומולדת לרשימת תובנות עמוקות לגבי החיים. לומר שיש לי הרבה כאלה? לא ממש. אבל הנה כמה דברים, שכן למדתי בתקופה הזו:
1. רופאים לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם. הם עושים רושם שהם יודעים, אבל הם בפאניקה בדיוק כמו כולנו. הם מבטלים כל דבר במין הינף יד של חשיבות עצמית, אבל אין להם מושג ירוק איך גוף האדם באמת עובד. זו אולי אימרה מסוכנת, יגידו חלקיכם, אבל לצערי - ב-3 השנים האחרונות היא התגלתה כנכונה, לפחות מבחינתי (למרות שגם זיהיתי מקרים רבים אצל אנשים אחרים בסביבתי הקרובה).
2. קלישאה, נכון - אבל! - אהבה באמת עושה טוב ללב של כל אחד. בשנה וחצי האחרונות, אני מגלה את זה מדי בוקר. יש לי את האישה המדהימה ביותר בעולם, ואני אומר את זה באופן אובייקטיבי לחלוטין
3. חברים יצילו אותך בכל מקום, שבו המשפחה של משותקת מדי מכדי לעשות משהו. זה הופך ליצורים יקרים מפז.
4. כתיבה היא דבר משחרר. אני לומד את זה בכל פעם, שאני רוצה להוציא איזה הגיג לעולם, ואני עושה את זה אל מול צג מחשב, מקלדת, וקוראים שמבקרים פה מפעם לפעם (ראה גם: סעיף 3, “חברים”).
5. העולם הזה קטן מכדי להכיל את כולנו. אני יודע - זו עובדה מצערת, שאולי לא היתה צריכה להכנס לפוסט משמח כמו זה, אבל זה עוד יותר מצער לשמוע, שמישהי שזוגתי ואני לא מכירים בכלל, שגרה בכלל בגרמניה, מספרת לחברה של אמא שלי (לפני שאמא שלי הספיקה בכלל לספר למישהו מחבריה), שאנחנו מתחתנים. המצחיק בכל העניין (ואולי לא) - גם אמא של זוגתי, עוד לא הספיקה אז לספר לחבורתיה. זה היה מוזר ומפחיד באותו זמן.. האם יש נשים מבוגרות בגרמניה, שקוראות את הבלוג הזה, ויודעות עליי הכל, או שזה סתם עולם קטן..?
6. אני ממש אוהב לכתוב, ולמרות שאין לי מספיק זמן לזה, אני מרגיש שהבלוג הזה הפך להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחיי. זו הרגשה נפלאה.
7. זו התובנה החשובה ביותר שלי בשנתיים האחרונות - יש אנשים שקראו/קוראים אצלי בבלוג על כל מה שעברתי עם המחלה הארורה והמעצבנת הזו ששמה FMS, ואשכרה יצא להם מזה משהו (ואני מתכוון למשהו מלבד אוזן קשבת מצידי). זו ההרגשה הכי נפלאה שאני יכול לחשוב עליה. זה לא גורם לי למחשבות מגלומניות כלשהן להציל את העולם, אבל אם אני יכול לעזור למישהו/י, שחווה דברים דומים - אין מאושר ממני.

בקיצור - עברה עוד שנה. חמקה לה בלי הרבה רעש וצלצולים. העוגה בדרך אליכם.
לחיים!

סתם תהיה קצרה שעולה בי בימים האחרונים: האם לבלוגלי יש בכלל איזושהי בדיקת אנטי-ספאם?
לאחרונה אני מקבל לא מעט “תגובות” לפוסטים ישנים שלי, מלפני שנה ושנתיים, עם כתובות מייל לא חוקיות ומלל שרחוק מלהיות חוקי - שניהם גיבוב רנדומלי של אותיות.
בינתיים אני מסמן אותן כספאם באון ידני, אך האם לעולם חוסן?

עכשיו הם כבר עברו את הגבול. הפעם הם באמת עצבנו אותי.
ושוב - לאלה מכם שנחתו פה רק הרגע - אני סרבן פייסבוק, ואני גאה בזה. לא סובל את “הרשת החברתית” הזו.
בעבר, כבר ניסו להזמין אותי כמה וכמה חברים. סירבתי. מה שהעלה לי את הסעיף במיוחד, היתה העובדה שפייסבוק שומרת פרטים עליי, ללא רשותי. למשל: איך תסבירו את העובדה שפייסבוק זוכרת את מי שהזמין אותי בעבר להצטרף, אם הם לא שומרים את כתובת המייל שלי אצלם?

לפני יומיים, קיבלתי את המייל עם הכותרת הנ”ל, מחבר לעבודה:

הודעה תמימה לחלוטין, שמאחוריה עמד העמוד הבא:

אז הנה ההוכחה שאנשים הזמינו אותי בעבר, והחדירה לפרטיותי היא חד משמעית, אף על פי שלא נתתי לפייסשמוק האלה לשמור את כתובת המייל שלי מעולם.
אבל זה לא רק זה: בדר”כ, מה שאני עושה כשאנשים מזמינים אותי, אני מסביר להם שאין לי רצון או צורך בהרשמה לפייסבוק, ושאני מתעב אותם (את פייסשמוק - לא את האנשים). אלא מאי? במקרה הזה, הבחור שהזמין אותי, מודע לזה לחלוטין, ולכן זה מאוד הפתיע אותי. כתבתי לו את המייל הרגיל, למרות הכל, והוא כתב לי בתגובה, שאין לו מושג איך לעזאזל קיבלתי את המייל הזה, כי הוא לא שלח דבר, והוא אפילו בדק זאת מספר פעמים אחרי שקיבל את ההודעה ממני.

האם פייסשמוק מתחילים לנסות ולחייב באופן מאפיונרי למדי, לשלוח מיילים לאנשים שאינם רשומים, כדי “לאלץ” אותם להירשם? מה הלאה? האם ייאלצו אותי לשלם פרוטקשן לפייסבוק? מה נהיה?? באיזו חוצפה הם שולחים לי מיילים, תוך התחזות לאדם אחר??
העניין הוא, שמי שלא מסתכל (ואני מודה - לא הסתכלתי בהתחלה) - לא רואה מהיכן נשלח המייל. כך זה נראה:

כלומר: המייל נשלח אליי ללא ידיעתו של אותו חבר לעבודה, וללא אישורו!!

עצבים - כבר אמרתי??

שלשום התנתקתי, אחרי 9 שנים תמימות, מה-ISP שלי, 012-סמייל-אינטרנט-קווי-זהב או איך-שלא-יקראו-להם. אחרי כל מהלכי האיחוד של החברות הגדולות (קווי זהב עם אינטרנט זהב וברק עם נטוויז’ן), היו כותרות בעיתונים שדיברו על מהפיכה בתחום ה-ISP בישראל. אבל איזו מהפיכה ואיזה נעליים. השירות נשאר בדיוק אותו זבל שהתרגלנו אליו בשנות ה-90 המאוחרות. הספקים השונים בטוחים עדיין, שהם עובדים עלינו בעיניים. שהם יכולים להתחייב לדבר אחד, ו”לדפוק אותנו מהצד” עם דבר אחר. הם שכחו דבר אחד קטן: העולם הזה עוד פתוח לתחרות, והלקוחות הולכים ולומדים יותר ויותר מי דופק אותם וכמה.

לפני 3 שנים, כשחזרתי לבית הוריי אחרי שנים בדירות שכורות, חשבתי לבחון כמה אני משלם באמת, ואם כדאי להתנתק מאינטרנט זהב. אז עוד קראו להם סתם כך. עשיתי סקר שוק, ראיתי שלנטוויז’ן יש את ההצעה הטובה ביותר, וביקשתי להתנתק מאינטרנט זהב. הבטיחו ליצור איתי קשר “תוך 24 שעות” מנציגות של שימור הלקוחות שלהם, אבל אני הסברתי להם שיש להם בדיוק שעתיים להתקשר בחזרה, ואם לא - אני מתנתק. מעולם לא נקטתי בלשון תקיפה וחסרת סבלנות כזו, אבל המחירים שלהם היו לא הגיוניים בעליל. נחשו מה? לא 24 שעות ולא נעל בית. אחרי שעה וחצי התקשרו. הציעו הצעה טובה מזו של נטוויז’ן כ”לקוח ותיק”. 49 ש”ח, כולל מע”מ, ללא הגבלת זמן (”גם בעוד כמה שנים”, אמר לי הנציג - “עד מתי שאתה תחליט”). בנטוויז’ן לא יכלו להצעה הזו, ולכן נשארתי עם החבר’ה מאינטרנט זהב. לפני שנה בערך, התחלתי לראות שינויים בחשבונית שלי. פתאום התחלתי להיות מחוייב ב-65-70 ש”ח בחודש. האמת - אמרתי לעצמי שוב ושוב, שאני צריך ליתור איתם קשר, אבל פשוט התעצלתי (אני גם לא נוטה להחליף ספקים לעיתים קרובות. הרבה מדי טרחה עבורי. בלי קשר לעבודה הנוכחית שלי, אני מנוי של orange מ-1998, ומעולם לא ניסיתי ספקים אחרים, כי פשוט לא היה לי כוח להתעסק עם זה. כמעט תמיד קיבלתי את כל מה שהייתי צריך, וזה היה מספיק).

ואז הגיעו orange. לאלה מכם שלא יודעים, התחלתי לעבוד ב-orange לפני כחודשיים, כנציג תמיכה טכנית בחטיבת ה-ISP. ככזה, יוצא לי לבחון לעומק את ה-Smart Box - קופסא חכמה שמשמשת בתור Gateway לרשת אלחוטית ביתי, וגם מאפשרת חיבור של טלפוניית VOIP נייחת, אשר תשווק דרך orange (כרגע, עניין הטלפונייה לא תומך בסקייפ, ולכן גם פחות רלוונטי עבורי). לפני כשבוע, יצאה החברה, עוד לפני השקת המוצר לשוק הפרטי, במבצע ספציפי לעובדי החברה. אני לא רוצה להכנס פה למחירים, אבל מספיק שאני אומר ששדרגתי את החבילה שלי ל-2.5 מגה, ואני משלם פחות ממה שהייתי משלם ל-012-סמייל. עם הכבלים, חברת התשתית שלי, הגעתי להסכם לחוד, וגם הוא הוגן למדי.

מה ששיגע אותי, היתה השיחה שלי, מיד לאחר החיבור ל-orange, בוקר יום חמישי, עם שירות הלקוחות של 012-סמייל. הסיבה להתקשרות מן הסתם: רצוני להתנתק מהם, סופית. דיברתי בצורה רגועה מאוד. לא הרמתי את קולי באף שניה. נציגת שירות הלקוחות הראשונה שאלה לסיבת ההתנתקות שלי, והסברתי לה בנימוס שאני עובד חברת orange וקיבלתי הצעה טובה יותר, כעובד חברה.
היא הסבירה לי שאני טועה, ולא יכול להיות, כי orange עוד לא השיקו את המוצר. בפעם השלישית, שהסברתי לה שזה רק לעובדי חברה כרגע, היא החליטה לתקוף מכיוון אחר, והתעניינה כמה אני עומד לשלם להם. הסברתי לה שוב בנימוס שעם כל הכבוד - זה לא עניינה. מתברר שכשאתה מדבר בצורה רגועה, מבינים אותך מספיק טוב, בסופו של דבר.

היא העבירה לנציגה ה”הכרחית” של שימור לקוחות, בחורה חביבה בשם חגית, וזו ניסתה לתקוף באותה צורה בדיוק: “לא יכול להיות”, “אתה טועה”, “כמה אתה משלם?”, “לא כדאי לך!”.

אוה! עכשיו את מדברת! מה ז”א אומרת לא כדאי לי? “אתה לקוח ותיק! 9 שנים איתנו! מגיעה לך הטבה!”. הטבה?! ואיפה הייתם עד עכשיו, אם אני לקוח כזה ותיק? איפה התחבאה לה ה”הטבה” הזו? כי לא ראיתי אותה בחשבונית שלי בשנה האחרונה. אפילו במייל לא ראיתי אותה. וזו בדיוק הבעיה שלי עם כל החברות האלה. ה”הטבות” האלה צצות להן פתאום, רק כשאתה רוצה להתנתק. רק כשהפרה החולבת מחליטה להפסיק לספק חלב.

אני ספקן לגבי האפשרות שמשהו אשכרה ישתנה, אבל נתתי לה הסבר קצר לגבי סיבת ההתנתקות שלי, ואי עמידה שלהם בחוזה. הסברתי לה, שאם הם היו רוצים אותי בתור לקוח, הם היו משמרים אותי כבר לפני שנה, לא עכשיו. אחרי שכבר התחברתי לספק אחר, הם כבר לא מעניינים אותי. אני התחייבתי לשנה לספק חדש, כי ההצעה שלו היתה טובה בהרבה, ובתור מי שקצת מבין בעולם המחשבים, נתתי לספק החדש לסיים את תהליך ההתחברות שלי, לפני שהתנתקתי מ-012-סמייל, כדי שלא יהיה מצב שאני אהיה מחוסר חיבור לרשת במשך מספר ימים. אני חושב שהחבר’ה האלה מפספסים פה משהו חשוב: הם תמיד נזכרים בשנייה האחרונה. כמה שהם מדברים על שירות והשקעה בו, אני - כלקוח - לא רואה כלום. אם אני רוצה להצטרף, עונים לי תוך 10-15 שניות. אם אני זקוק לשירות לקוחות - 5-10 דקות. כלקוח קיים, כזה שחתם, אני לא נהנה ממבצעים חדשים, אלא רק מ”שדרוגים”, שלנצח יהיו יותר יקרים.

אולי מישהו צריך להעיר את האנשים האלה. אולי מישהו צריך להבהיר להם, שלא מספיק שמדברים איתך רק כשאתה רוצה להתנתק.

ועוד אנקדוטה קטנה ונחמדה: במבצע הזה לעובדי חברה, החליטו בחברה לצ’פר את העובדים בעוד משהו קטן: הגרלה יומית בין אלה שמתחברים לשירות, שמי שזוכה בה (זוכה אחד ביום) - מקבל “ארוחת בוקר זוגית מפנקת ועשירה, שמגיעה עד הבית”. עבדכם הנאמן זכה בהגרלה היומית הזו, וביום רביעי הקרוב, אור ליום הולדתי ה-34, אני אקבל את הארוחה הזו לי ולזוגתי. אחלה דרך להתחיל את היום, לא?

אני מרגיש קצת עייף מכל מה שקורה בחג הזה. אולי זה בגלל שאני יוצא כמעט כל ערב, ובסופו של דבר זה גם קצת משפיע על השרירים שלי.

בחג הזה התחלתי ללמד אמא של חבר איך לגלוש ולהשתמש באינטרנט ובמייל. לשמחתי, מאחר והיא לא הכירה דפדפנים קודמים, יש לי העונג “לעצב” את אישיותה האינטרנטית בצורה שאני רוצה, וכך התחלתי לעבוד איתה עם שוא”ש, אבל תוך הסברים קצרים על יתרונותיו מול IE. לא נכנסתי לעומקם של דברים, אבל המסר הועבר, ואני שמח על כך. מעניין לראות איך אנשים מבוגרים אינטליגנטיים מגיבים לעולם המחשבים. יש פחד מצד אחד, אבל הרבה רצון ללמוד מצד שני, וזה דבר שבהחלט משפיע לטובה על הלימוד. הלוואי שחצי מהתלמידים שלי בטכניון בזמנו, היו מקשיבים ומתרגלים כמוה. יותר מזה - הלוואי וחצי מהם היו מבינים כמוה. זה נפלא לעזור לחבר טוב, אבל זה גם נהדר לשבת וללמד. הרבה זמן לא העברתי “שיעורים” וזה חזר אליי בצורה נורא טבעית.

בחג הזה היה לי סו”ש מלא ילדים: בשישי אחרי הצהריים, הייתי מוקף בזוגות חברים של עירא אצלו בבית, כולם עם ילדות קטנות שהתרוצצו סביב. זה הי משעשע ומרענן לראות ילדות משחקות אחת עם השנייה ורצות בגינה בלי לפחד. אפילו פתחתי שני בקבוקי “ורוד” 2006 של ויתקין לכבוד האירוע. מוזר היה לטעום בקבוק אחד ולהנות ממנו מאוד, ולטעום בקבוק שני, מאותו קרטון, שהיה באותם תנאים בדיוק במרתף שלי, והיה קצת מעבר לשיא שלו (למרות שעדיין בהחלט שתי). נראה לי שבקרוב אני אאלץ לגמור את הבקבוקים האלה. יש קונים?

באותו ערב, החזקתי בידיי תינוקת טרייה של ידידתי ע’, תינוקת שנולדה לפני כחודש במשקל של קצת יותר מ-2 קילו. להחזיק את היצור הרך והמדהים הזה בידיי, היתה הרגשה נפלאה. היא אפילו היתה מאוד רגועה בידיים שלי! הרבה זמן לא הרגשתי כל כך הרבה חום (ולא, היא לא פלטה עליי, לפחות לא לפי מה שראיתי..).

בחג הזה גם חוויתי בפעם הראשונה בחיי טקס של הטבלת תינוק, אצל חבר שהכרתי דרך עירא. בנו הבכור נולד לפני כחודש וחצי, ומאחר והמשפחה היא נוצרייה יוונית, הטקס נערך בכנסייה היוונית בחיפה. אין ספק - זה היה מרגש מאוד מבחינתי. הבעיה היחידה היתה הקטע של העמידה במשך למעלה מחצי שעה, שדי גמרה לי את הגב והרגליים. בסיום הטקס, נשלף הסירופ כדי לעזור לי. לקח לו כמעט שעה לעבוד, אבל כשזה קרה, הצלחתי להירגש ולהנות ממש מהסעודה החגיגית שנערכה אחרי הטקס. המשפחה שכרה מסעדה לאותו ערב, שבה הוגש מכל טוב: סלטים מגוונים וטעימים, בשר מצויין (גם כבש וגם פרגית), פירות ים (קלמארי ושרימפס), שתייה קלה לרוב, ולא פחות חשוב מזה - המון בקבוקי עראק נשפכו שם כמים. בקיצור - הרבה זמן לא היה לי יום שבת חגיגי כזה. אין לי מושג אם החבר הזה קורא את הבלוג הזה, אבל אם כן - אני מאחל לו ולמשפחתו המורחבת החדשה המון בריאות ואהבה.

בחג הזה הספקתי לפגוש חברים, וללכת גם ביום חמישי לפסטיבל ICON, שממנו יצאתי עם.. נכון - עם ספרים. 9 מהם. איזו טעות. אסור לי להכנס למקומות האלה. אבל המחירים היו באמת טובים והמבצעים… טוב, נו. עכשיו באמת אין לי יותר מקום לבגדים. ועוד היום התקשר אליי אלי מ”ינשוף“, ביקש את עזרתי בחנות ביום שישי הקרוב, ונזכר שבפעמים הקודמות שעזרתי לו, הוא שכח “לשלם” לי באמצעות ספרים (זו היתה דרך שחוסכת את כל הניירת הזו ושכר המינימום שהיה מביא לי עוד 60 שקל על חצי יום עבודה). הסברתי לו כרגע שנראה לי שאני אוותר על ה”תשלום” ואדחה אותו למתי שאני באמת אזדקק לו. בינתיים, אני אשתדל להגיע ביום שישי בצהריים, אחרי כנס הסטודנטים של רופין, כדי לתת כתף.

החג הזה עוד לא נגמר.. הערב מצפה לי חוויה קשה ב-NG (שעליה תוכלו לקרוא בימים הקרובים) ומחר יש גם מנגל “שאריות” אצל עירא.

קשה, קשה…

טוב.. האמת היא, שכשקראתי את הפוסט של “תודעה כוזבת” בנושא האנונימיות ברשת, לא ממש חשבתי להגיב, אבל התגובות שם די עוררו בי עניין. אני כותב תחת זהות ידועה כבר יותר משנה (זה לא הרבה במיוחד, אני יודע), ואני מבין את הרצון של אנשים מסויימים לאנונימיות, למרות שאני לא בחרתי בשיטה הזאת.

נכון - זה מסקרן למדי לדעת מי עומד מאחורי דמויות מסויימות, אבל לא מסקרן מספיק כדי שאני אחשוב על זה כל הזמן. אחד הדברים שלא מובנים לי בכל עניין הבלוגוספירה, הוא חוסר הרצון שלך לעמוד מאחורי המילים שאתה מפרסם. אני, למשל - לא מחפש להיות מפורסם או משהו כזה. כיף לי שיש לי קוראים, זה כן - אבל בתכל’ס כשהתחלתי לכתוב, עשיתי את זה בתור תראפיה אישית (כפי שאני כותב ואומר שוב ושוב), והיום - העניין הזה לא השתנה, גם אם יש כמה אנשים בבלוגוספירה שיודעים מי אני (ואין הרבה מאוד, למרות הזהות החשופה מראש).

אבל השאלה שלי, בסופו של יום, היא - האם אתה יכול לעמוד מאחורי המילה שאתה מפרסם? נכון שאני לא אכתוב על דברים מסויימים שעלולים לגרום “להפליל” אותי, וברור שיש דברים מסויימים שאני לא אכתוב בכדי לא לפגוע באנשים מסויימים. יחד עם זאת, את הביקורות שלי אני אכתוב בלי לחשוב פעמיים, גם אם הן לא עומדות בקנה אחד עם דעת הכלל. השאלה היא האם זה הופך את כל העניין לשלילי כל כך? אני לא מוכן להסתתר מאחורי זהות כלשהי בזמן שאני מפנה אצבע מאשימה כלפי משטרת ישראל, למשל, כי זו זכותי, במדינה דמוקרטית, להביע את דעתי. גם בחיי האישיים, אני לא אכתוב על חברים שלי דברים שלא הייתי אומר להם בפניהם. אנשים שעושים זאת מעל גבי הרשת, הם לא יותר ממוגי-לב.

אני אתן לכם דוגמא: בעבר היו לי חברים שטענו שכדאי מאוד שאני לא אכתוב בבלוג שלי בזכות עישון של גראס, כי זה עלול לגרום למעסיקים פוטנציאליים לגגל אותי ולא לרצות להעסיק אותי. אז מצאתי דרך ביניים, אבל לא הסכמתי לוותר על האמת שלי. אני לא ג’אנקי, אבל כן - אחת לכמה חודשים אני מעשן גראס. למה? כי זה עוזר לי להפחתת הכאבים. למה לא לקבל את זה באופן חוקי? כי זה יעלה ברישיון הנהיגה, שאני לא מוכן לוותר עליו. וחוצמזה - אני לא משתמש כבד בסמים, ומעולם גם לא הייתי כזה. זה פשוט לא מעניין אותי מספיק. גראס היה המקסימום שאי פעם ניסיתי, זה עשה לי קצת כיף, וזהו.

ופה חוזרת התהייה הראשונה שלי - במה הייתה משתנה הכתיבה שלי אם הייתי שומר על אנונימיות? אני מאמין שלא בהרבה. ההורים שלי מודעים לכתובת של הבלוג שלי, ובכלל לא קוראים אותו. אם ירצו - שייהנו. אני לא אשנה את זה בגללם. כנ”ל לגבי החברים (למרות שחלקם כן קוראים).

ההסתתרות מאחורי דמות בידיונית היא נחמדה, משעשעת לפעמים, אבל לא יותר. לא מזמן פגשתי במקרה את אחת הדמויות מאחורי אחת מהבלוגריות ש”תודעה” ציין בפוסט. הבטחתי לה שאני לא אגלה מי היא, וכך אמשיך לעשות. אבל זה גם לא שינה כלום מבחינת התגובות שלי בפוסט שלה. הן נשארו בדיוק כפי שהן, אפילו עם אותה נימה. מבחינתי ההיכרות הקצרה שלי איתה היתה נחמדה מאוד, גיליתי בחורה משעשעת ביותר וחריפה מאוד. זה היה מרגש ל-5 דקות הראשונות, ואחרי זה ראיתי את הבנאדם. וזהו. הכל המשיך בדיוק כפי שהיה. אני גם לא צופה שזה ישתנה.

שמעתי על ההתרחשות הזו כבר לפני כמה ימים, אבל הראשון שממש שלח לי לינק לאתר הכנס שעלה ביומיים האחרונים, הוא עירא.
נכון לכתיבת שורות אלה, תכנית הכנס עוד לא התגבשה, ועוד לא התפרסמה, אבל אני מניח שזה עניין של ימים. אם תסתכלו בדף המשתתפים, נכון לעכשיו, תמצאו הרבה מאוד שמות מוכרים מעולם הבלוגוספירה. בעיקרון, נירשמתי מראש, ואני בהחלט כן מקווה להגיע, למרות שנובמבר הולך להיות חודש מטורף במיוחד בשבילי (ועל כך, פוסט נוסף בקרוב). גם אם אני לא אוכל להגיע - אני אעדכן לפני כן. לפי מה שהבנתי ומה שקראתי על הכנס הקודם, יש בהחלט סיבות טובות להגיע.

את כל הפרטים, לגבי מה זה וורדקאמפ, ולמה כדאי לכם להירשם מראש - אתם מוזמנים לקרוא באתר הכנס.

לא יודע למה ואיך לא שמתי לב לזה עד היום, אבל מתברר שהתבנית הזאת, שבה אני משתמש לכתוב בה את הבלוג, לא נראית טוב באקספלונטר (למי שלא מבין וצריך הדגשה במקור, מדובר ב-IE של מייקרוסופט). זו תגלית שעלתה במקרה רק אתמול בלילה.
באופן כללי, אני עובד כבר כמה שנים עם שו”אש ואני מאוד מרוצה ממנו. יש רק מקרים מאוד בודדים בהם אני זקוק לסיועו של האקספלונטר (גרסה 6, למי שמתעניין - מעולם לא הרגשתי את הצורך “לשדרג” את המוצר הזה מעבר לכך), והבלוג הוא בהחלט לא אחד מהם.

בקיצ - לאלה מכם שקוראים את הבלוג ובכל זאת משתמשים באקספלונטר - התנצלותי הכנה. עוד לא יצא החג, אז אני מניח שזה תקף
אני חושב שהגיע הזמן שתעברו לפיירפוקס. או לכל דפדפן אחר.

איחלתי לקורא בהצלחה, וגו’…

במסגרת החלטותיי לפרסם גם דברים אופטימיים וחדשניים, הנה משהו שעוד אף אחד לא חשב עליו מעולם: IBM משיקה בזמן האחרון את Beehive - רשת חברתית פנים-ארגונית. וואו! עוד בוקפייס - אבל לתוך הארגון! בניסיון לשכנע כל מיני אנשים או לקוחות פוטנציאליים להשתמש ברעיון ה”גאוני” הזה בתוך הארגון שלהם, כמו ש-IBM כבר עושים מתחילת השנה, הגיע לארץ בחור בשם ג’ף שיק, דור שני למנהלים-עם-תספורת-ממש-גרועה ב-IBM, כדי לנסות להסביר לילידים בשביל מה זה טוב. הראיון, נערך עימו במוסף “ממון” של ידיעות, שיצא לאור אתמול בבוקר.

[ג’ף שיק - קצת דומה לחנן גולדבלט בזווית הזו, לא?! מין גירסה אמריקאית ל”חמש אצבעות לי יש..”]

וככה הלכה הכתבה פחות או יותר (כל ההערות בסוגריים נוספו ע”י מחבר הפוסט):

שיק מקליד כתובת בדפדפן שלו ונכנס לביהייב… נכנס לפרופיל של אחת העובדות ומטייל בו… עובדים יכולים להוסיף תמונות, להגיב אחד לשני, להציג קטעי וידיאו…
מראיין: רשת כזו היא מתכון לאסון, לא? (אם תשאלו אותי - אכן כן).
שיק: … במהלך הזמן נקבעו קווים מנחים כדי שתכנים בעייתיים לא יועלו לרשת… (ביהייב באמת נשמע קצת כמו behave). מעבר לזה אנחנו מפעילים טכנולוגיות סינון ואפילו אכיפה. אם תעלה מידע לא ראוי, אנחנו נדאג שהמנהל שלך יידע מזה.
מראיין: מפחיד (boohoo!).
שיק: לא, בסה”כ אנחנו ארגון גמיש למדי. יש מקומות שבהם התמונות של העובדים, אלו שמופיעות בפרופיל שלהם, הן התמונות שצולמו ע”י אנשי האבטחה של הארגון. אצלינו זה לא כך (הקו המנחה אצלינו, הוא שמצלמים אותם בביקיני. כן - גם את הגברים).
מראיין: איך ניתן לדעת שהרשת החברתית משפיעה לחיוב עח העובדים? הרי מדובר במשהו שאינו מדיד מבחינה עסקית.
שיק: דווקא ניתן למדוד… אם אתה רואה צוות שפעם אחר פעם מתגבש ומחליט לעסוק בפרוייקטים שונים, אתה מבין שאחת הסיבות לכך היא שהצוות מרגיש נוח לעבוד ביחד (או לפחות מרגישים נוח לחלוק באיזה ג’וינט).
מראיין: אחת הבעיות הקשורות לרשתות חברתיות היא שאנשים נוטים להעביר את יומם בעדכון הפרופיל שלהם.
שיק: זה אכן היה אחד החששות שלנו, אבל אני לא חושב שהעובדים שלנו מנצלים לרעה את הרשת החברתית. נהפוך הוא… יש לנו 40 אלף עובדים שכותבים בלוגים והם עושים את זה כי זו דרך יותר יעילה לשתף מידע (אני מניח שזו גם דרך להעביר את היום בלי לעבוד).
מראיין: ומה באשר לחשש שמידע פנימי ידלוף החוצה?
שיק: וקודם הוא לא יכול היה לדלוף? (אני חושב שהפעם התשובה מדברת בפני עצמה).

בקיצור - שיק הגיע לדבר עם כמה לקוחות פוטנציאליים, כדוגמת “חברות סלולריות, בנקים וארגונים גדולים נוספים”. המממ… האם אני רוצה להיות בבנק שמאפשר דליפת מידע, כי “היי! זה קרה בעבר!” ?? ככל הנראה שלא. בכלל, כל הגישה של “הירשם לבוקפייס או שלא תוכל לעשות כל מיני דברים” - נשמעת קצת כופה. מה לא עושים בשם חלוקת המידע ו”חופש הדיבור” (המוגבל, כמובן, כן? כל עוד הוא יעמוד ב”קווים המנחים”).

מה עוד היה לנו היום? אה.. כותרת נפלאה: “פיירברג ומשפחת אבוטבול: המהפך”:

במקום הטחת טענות הדדיות על תקיעת סכינים בגב, ניהלו הצדדים שיחה ידידותית מלווה בעוגיות, ואיחלו זה לזה שנה טובה. לדברי גורמים משני הצדדים, “לא היה מתח, אלא רק חיוכים. השיחה זרמה ביניהם וכולם היו מאוד מנומסים”.

אני מניח שהשיחה הלכה כמו משהו כזה:

פרנסואה: “שנה טובה, מרים”.
מרים: “שנה טובה גם לך.. הממ! אחלה עוגיה!”
פרנסואה: “לא. את לא מבינה, מרים - שנה…טובה…”
מרים: “שנה טובה! שנה נפלאה! הרבה הצלחה! המממ… מי אפה את אלה?”
פרנסואה: “לא, לא! את לא מבינה! תקשיבי טוב. אני חוזר: ש-נ-ה… ט-ו-ב-ה…”.
מרים: “תאמינו לי - רק איחולים טובים יש לי אליכם”.
פרנסואה: “תפסיקי עם השטויות שלך! אני רק מוכר לחם, את שומעת?!”

את החיבוקים ונשיקת המוות אני אחסוך מכם. לא חושב שאלה תכנים שעומדים ב”קווים המנחים” של IBM.

ועוד בענייני המשפחה הנתנייתית (אני בטח מסתבך פה בטירוף), שמתי לב - אולי קצת באיחור - שכל מי שנכלא, ישר שם עליו כיפה, טלית וציציות, הולך עם ספר תנ”ך, ובגדול - לא ברור למה הם נזכרים לעשות את זה רק אחרי שהם נתפסים. העניין הוא, שהיום נתקלתי במשהו קצת מגוחך. מילא אביזרי דת (אחלה פטיש, לדעתי) - אבל יש כאלה שלא ראו כאלו מעולם, ולכן משתמשים בהם בדרכים יצירתיות. קחו למשל את המצטרף החדש ל”עסק המשפחתי”, אביב אבוטבול, שנעצר רק השבוע, לאחר שניסה לפני כמה חודשים לרצוח את אחיה של העדה רעות רובין (במשפט של אחיו פרנסואה), בדקירות סכין בצווארו, ולאחר שהוא ברח לחו”ל וחזר בשבוע שעבר (הבריחה בחסות משטרת חדרה. פרסומת אחת, וחזרנו):

[זה מעלה לי מחשבה מ-LOLcats. משהו כמו: Usin’ a Talith - your’ doin it wrong!! ]

פוסט זה נערך באופן מגמתי. אנא קבלו זאת בהבנה. למשפ’ אבוטבול - למרות שאני לא מאמין שתגיעו הנה, במקרה ואתם כן, כל מה שקראתם כאן - התכוונתי למשפחת אברג’יל, ולהיפך.

כמו כן, אני מתנצל על איכות התמונות הגרועה. לפעמים ריטוש בפוטושופ רק מזיק…