שנת תשס”ז נגמרה רע. כתבתי על זה לפני שנה בדיוק. באותה נשימה, איחלתי גם למי שקורא את הבלוג הזה שנה טובה. כזו שקיוויתי שבאמת תהיה טובה. כזו שקיוויתי באמת ובתמים - שיהיה בה שינוי. חזרתי השנה הרבה פעמים למסקנה, שאני ככל הנראה תמים. לא רק שלא היה שינוי - אלא שפשוט נעשה יותר רע. כך שגם הפוסט הזה הוא לא אופטימי במיוחד, והתנצלותי הכנה עם הקוראים שמצפים לאחד כזה לקראת החגים.
בסו”ש הזה התחברתי מאוד לטור השבועי של רענן שקד ב-”7 ימים” של ידיעות:

“אני לא זוכר את השנה שלגביה אמרנו: וואלה, דווקא הייתה בסדר, חבל שלא נשארה עוד קצת. לא: אנחנו מסכמים שהשנה היוצאת הייתה מכוערת וצולעת, אבל היי, יש לה אחות ואומרים שהיא בסדר - אז שתבוא החדשה”.

מכל הברכות והאיחולים, לא יכולתי שלא לשים לב, שהשנה האחרונה הייתה מייאשת במיוחד עבור אנשים כמוני, שעוד מאמינים בתמימותם, שאפשר לשפר משהו במדינה הזו. אז מה עברנו השנה? הנה סיכום / תזכורת, כזה שיכלול גם את המישור הכללי וגם את המישור האישי. למי שיצלח את הרשימה הבאה, מחכה בכל זאת איזו פינה אופטימית קלה בסיום…

1. קשישים במדינת ישראל ממשיכים לאכול חרא מהמדינה שמפקירה אותם. וזה ממש לא משנה אם הם היו או לא היו נוכחים בזוועות השואה. אתה זקן, משמע אתה נטל. ככה זה אצלינו. הזיכרון הקולקטיבי קצר. שוכחים אותך מהר מאוד. למען האמת - ברגע שהפסקת להיות חלק מהמשק היצרני, אתה יכול להתחיל חפש את האוכל שלך בפחי הזבל, מבחינתינו. הפנסיה שלנו נמצאת בידיים של חברות שמנסות להגדיל את הרווחים שלהן ע”י עמלות של מסחר במניות - סולידיות יותר או פחות. את כל מה שעבדנו בשבילו כל החיים, שמים על קרן הצבי. אני אתן לכם ניחוש אחד מי משלם במקרה של הפסדים של החברות הללו. על ביטוח לאומי כבר מזמן נמאס לי להתלונן. אני רק לא מבין מי המפגר ששם את הארגון הזה להיות אחראי על רווחת התושבים. לאחרונה דיברו שם על “מהפיכות” למיניהן. שמעתי, הפנמתי, בדקתי - ואין שום שינוי.
2. את כלכלת ישראל מנהלים שקרנים חסרי הבנה בסיסית בכלכלה. דוגמא? הנה לכם: ביבי וועדת בכר, שהחליטו להוציא את הפנסיה שלנו מידי הבנקים הסולידיים לטובת חברות ספקולנטיות - ועכשיו מבקשים מאיתנו שנאמין להם, שהם יידעו לפתור את המשבר הכלכלי. רוני בר-און טוען ש”איזה מזל שאנחנו לא וול סטריט”. הוא רק שכח שהוא וחבריו כמעט הפכו אותנו לוול סטריט, ורק בגלל בירוקרטיה וועדות, איכשהו ניצלנו. איזה כיף שיש וועדות. אז אוקיי, ראינו למה אתם מסוגלים. עכשיו זוזו הצידה, בבקשה. את מה שאתם עשיתם - עשו האמריקאים לפניכם. התוצאה: ליהמן ברדרס, וכל מילה נוספת מיותרת. הייתי מצפה מאנשים כמו ביבי שירכינו את ראשם בהרגשת בושה וכלימה, שישתקו קצת. אבל ביבי הוא פוליטיקאי. ואני כבר יודע למה פוליטיקאים מסוגלים. לצערי - אני די לבד בעניין הזה. בבחירות הבאות האיש הולך להיות ראש ממשלה. הוא הולך לנהל מדינה שלמה, בגלל אותו זיכרון קצר שלנו.
יהודה יערי כתב על זה בשבוע האחרון טור, והנה ציטוט קטן ממנו, שמספר בעצם הכל:

“… למנהלים הדגולים מהפנטהאוזים הגדולים אין מושג מה עושים כשהתורות הכלכליסטיות, שעוטפות תאוות בצע בתיאוריות מפוצצות, מתמוטטות להם על הראש”.

3. מלחמת אחים. זה ביטוי שמשתמשים בו בכל פעם שצמד המילים “פינוי התנחלויות” עולה על בדל שפתיהם של מי מאיתנו. מלחמת אחים. אז זהו, שלא. אני לא רואה באותם עבריינים, שמכים ושוברים את ידיהם של החיילים שאמורים להגן עליהם - כאחים שלי. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. קחו את הפינוי של “יד יאיר” (למרות שגם “יד משה”, “יד אברהם” או כל “יד” אחרת יכולה למלא את החלל הזה) מלפני שבועיים: שום תיאור לא מצליח למצות את המילה “עימותים”, שתיארה קרבות של ממש, שהיו בעת פינוי המאחז הלא חוקי הזה. אני ממליץ לכם לקרוא את התיאורים ולהסתכל על התמונות שפורסמו בסו”ש האחרון ע”י המילואימניקים, שבאו להגן על המתנחלים ויצאו משם חבולים (”מוסף השבת”, ידיעות אחרונות). שני משפטים הרתיחו אותי שם במיוחד, אבל הם מסכמים את מה שקורה שם:

“התנפלו עלינו בערך 15 חבר’ה, הקיפו אותנו, זרקו עלינו אבנים… לא היה שם אפילו קול אחד שפוי שניתן היה לדבר איתו”.

אלה לא היו מחבלים, אלא ה”אחים” שלנו. וזו גם בדיוק הבעיה שמתאר המילואימניק:

“תמיד אימנו אותנו להתמודד עם פעילות חבלנית. כאן פשוט לא ידענו מה לעשות, איך להגיב. היינו בשוק”.

ה”אחים” שלנו, אימנו כלבת רועים לתקוף חיילים של צה”ל לפי פקודה. ה”אחים” האלה חתכו צמיגים של מכוניות. ה”אחים” האלה, שברו את היד לסמג”ד שאמור להגן עליהם, ושבאופן אבסורדי ממשיך להגן עליהם, כשהם רצים לתוך כפר ערבי שכן, תוך כדי שהם זורקים אבנים על החיילים שלו. אלה לא אחים שלי. אלה מתפרעים שלוחי רסן. אנשים, שהשנאה מוליכה אותם. אלה אנשים שהייתי משאיר לפלשתינים להתמודד איתם (והם כבר הציעו לנו לתת להם את השטח הזה, עם המתנח(ב)לים בתוכו). הייתי נותן עוד אתמול את השטח הזה לפלשתינים, ושוכח את ה”אחים” האלה. אני לא מבין מה הצבא שלנו עושה שם. אני גם לא מבין למה הצבא שלנו משתמש באמצעי פיזור הפגנות על פלשתינים, אבל מחליט לא לעשות כן במקרה של מחבלים יהודים.

וכל זה עוד כלום לעומת מה שהיה השבוע: מטען הצינור שהונח ע”י אותם “אחים” בפתח ביתו של פרופסור זאב שטרנהל. דובר על זה לא מעט בימים האחרונים בכלי התקשורת. נמרוד ברנע, איש מר”צ כתב השבוע טור, ואני מרשה לעצמי לצטט גם ממנו:

“כל מי שחושב שמדובר ב”קומץ”, “שוליים”, “עשבים שוטים” – שיתעורר ויריח את תערובת הלאומנות והקנאות הדתית המנשבת בגדה המערבית ובישיבות ההסדר. מאז ההתנתקות, הציבור המתנחלי-אמוני מתרחק ממוסדות המדינה, דוחה את מנהיגיו המתונים, מתנכל לקצינים בכירים חובשי כיפה על כך ששיתפו פעולה עם ‘הגירוש’”.

גם אם אתה לא שמאלני (ומה לעשות, אני לא מגדיר את עצמי ככזה, כי יש לי גם לא מעט בעיות עם התיאוריות השמאלניות) - מה שתיארתי כאן אמור להכעיס אותך אם אתה בנאדם. לא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה שייך. מה שלא ברור לי בכל העניין, הוא שרבנים למיניהם צועקים עכשיו ש”אי אפשר להאשים ציבור שלם”. זה מה שהם אמרו גם לפני ההתנתקות. זה בדיוק מה שהם אמרו אחרי רצח רבין. אז תתפלאו, רבנים יקרים, אבל אני ועוד איך יכול להאשים את הציבור שאותו אתם מייצגים.
מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הביטוי הזה, “מלחמת אחים” מצליח לעורר בנו רגשי אשמה…

4. תרבות - איפה אנחנו ואיפה “תרבות”? תודה לאל שאני לא רואה טלוויזיה. אבל גם ככה אני לא ממש מצליח להימלט מהגועל נפש הזה. ריאליטי, הם קוראים לזה, ואין שום דבר רחוק יותר מהמציאות. אם אתם רוצים לראות איך נראית המדינה שלנו - תראו פרק אחד. לא משנה של מה. פשוט פרק אחד. השמחה לאיד, השפה, חוסר הפרגון - פשוט גועל נפש. את התרבות שלי אני צורך באמצעות הגוגל רידר, ומפעם לפעם בהצגה.

5. ספורט - עזבו את חוסר הפרגון שהיה פה באולימפיאדה. על זה כבר אמרתי את כל מה שיש לומר, אבל האלימות הזו. “כוכבי” הכדורגל שלנו מכים את הנשים שלהם, לא מכבדים שום דבר זולת עצמם (וגם זה בקושי). הכסף שלנו, של משלמי המיסים - הולך על החארות האלה. דווקא לאנשים טובים, לענפים מתורבתים יותר - אין לנו כסף. תהרגו אותי אם אני מבין למה.

6. חינוך - על חינוך תמיד הייתה לי בטן מלאה. אין תקציבים, מורים בישראל מטיפים לשנאת האחר, 40 ילדים יושבים בכיתה אחת, הורים שמכים את המורים בגלל סיבות אלו או אחרות. לא חסרים דברים לכתוב על מצב החינוך בארץ. דבר אחד ברור - כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות, הוא תוצאה ישירה של חינוך לקוי. ובמצב שלנו היום - אני רואה עתיד שחור יותר מההווה שבו אנחנו חיים.

7. שוויון זכויות - חה! הצחקתם אותי. אם איתרע מזלך ואתה שייך לקבוצת מיעוט כלשהי, ואין לך לובי חזק מספיק בכנסת - חייך, אכלת אותה.

8. מערכת הבריאות - מניסיון אישי, במיוחד של השנתיים האחרונות, אפשר לסגור את הבאסטה. לרופאים לא אכפת מהפציינטים, אלא רק מהמשכורות. ניגודי אינטרסים קיימים פה, ואין מי שיצעק. הצטרפתם לאחרונה לבלוג הזה, ואתם רוצים לקרוא על חלק מהם? תלחצו על התגית “פיברומיאלגיה” בענן הנושאים בפינה העליונה משמאלכם. אני בטוח שתוכלו למצוא מספיק דברים לדבר עליהם בשיחות הסלון שלכם.

9. משטרה - גם מניסיון אישי וגם מקריאה על כל מה שהולך בארגון המסואב הזה, אתם יכולים להבין שאין ולא “תחזור הרגשת הביטחון לאזרח”. לפחות לא בקרוב. הטובים הולכים הביתה. משפחת כהן, לעומת זאת, מקבלת קידומים (שימו לב לסגן מפקד מחוז המרכז, מוטי כהן, שקיבל קידום בפעם השלישית תוך פחות משנה ו-4 חודשים, מאז שנכנס אחיו הגדול למשרד המפכ”ל). ומה מפריע למנכ”ל שלנו? המממ.. הפרטות! זו הסכנה האמיתית למדינת ישראל. אולי אני אתן לדודי כהן לדבר (ציטוט מתוך ראיון שנתן המפכ”ל לעיתון “הארץ” בסו”ש האחרון):

“העובדות מדברות בעד עצמן. גם בעלות על עיתון היא בעלות על תשתית מדינה”

עיתון הוא תשתית מדינה..? אני לא בטוח שזה נשמע לי טוב.

ואחרי כל הרשימה המעצבנת הזו, בכל זאת - אני עדיין כאן, ולא שוכב בטן-גב בסקוטלנד לצד איזו פרה שעירה.
תשאלו את עצמכם למה? כי לא ברור לי איך, אבל עוד לא איבדתי את הנאיביות.
כשמתקרב ראש השנה, יש איזו אווירה שקשה לי להסביר אותה. כזו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.

ושוב, אני מעביר את רשות הדיבור לרענן שקד (ציטוט ישיר ממוסף “7 ימים”):

“אפילו מזג האוויר, שלא בא לקראתינו כבר שלושה חודשים, מיישר קו ומוריד הילוך. יש משהו מובהק באוויר, אתם לא יכולים להגדיר אותו בדיוק, אבל ראש השנה בדרך - מרגישים אותו כבר חודש לפני - ובאוויר נוכחת בבירור איזו קדושה חילונית, ישראלית מאוד, איזו הקלה לא מנומקת. אופטימיות לא ברורה… ישראל נראית לשנייה כמו המקום הראוי למאכל ומגורים שהיא אמורה להיות. שוחרת טוב. שלמה עם עצמה בדרכה… החגיגיות הלא מוגדרת… היא אחד מהדברים האלה, חסרי ההסבר והפשר, אבל הברורים מאליהם לישראלים, שגורמים לנו להישאר בסביבה”.

אני חותם על כל מילה בציטוט הזה.

אז מה אני בעצם מאחל לשנה הזאת? שכל מה שהיה ברשימה לעיל ישתנה לטובה.

אני מאחל לכל מי שקורא את הבלוג הזה, ששנת תשס”ח, שהייתה גרועה יותר מקודמתה, לא תחזור על עצמה בכלל.
אני מאחל לכולכם המון בריאות (כי אומרים שזה הכי חשוב, והיום אני מבין למה).
אני מאחל שתמצאו את עצמכם בדיוק במקום שבו אתם רוצים להימצא (ואולי קצת יותר) - במובנים של הצלחה מקצועית, של אהבה, של תובנות חדשות לגבי החיים.
לא פחות חשוב מזה - אני מאחל לכם שהשנה תוכלו להביא את עצמכם, לתרום קצת ממה שיש לכם, לאנשים שמסביבכם. לתת אהבה זה לא פחות חשוב מאשר לקבל אותה.
אני מאחל לכם שנה נטולת אלימות, ועם הרבה חמלה. שנה של חברות אמיתית, כפי שאני לומד לזהות יותר ויותר.

ובעיקר - אני מאחל לכם שלווה. כי במדינה שבה הרעש שולט, שלווה היא המצרך היקר ביותר.

בקיצור - אני מאחל לכולכם שנה טובה. באמת. שיהיה רק טוב.
גיא.

בימים האחרונים יש בבלוגוספירה שטף של פוסטים פסימיים על מגרועתיה של המדינה ועל עזיבה של מדינת ישראל, לטובת מקום אחר, טוב יותר. חלקם גם כותבים מחו”ל על ביקורים קצרים שעשו כאן, וכמה רע היה להם.
תסלחו לי, אבל אולי די כבר??!!
אני יודע שחרא פה. אני חי פה. חשבתי אפילו לעוף מכאן לארה”ב לפני כמה שנים. עדיין יש בי מחשבות לקנות כרטיס טיסה לאנשהוא ופשוט להיעלם. יחד עם כל זאת - אני תמיד אחזור לפה. לפחות בינתיים.

קחו כמה נקודות למחשבה:
דבר ראשון: המדינה הזו, היא עדיין חילונית. נכון - הדתיים צוברים כוח מדי שנה. כרגע, אני לא רואה את זה הופך למהפיכה כוללת. תראו לי מחקר מדעי אחד שטוען אחרת.
שנית, היצירתיות שמתאפשרת פה לילדינו היא יוצאת דופן. נכון, זה אומר לפעמים שזה הופך אותנו למדינת קומבינה, אבל אני לא בטוח שבלי זה, תעשיית ההיי-טק או אפילו תעשיות ביולוגיות ואחרות, היו פורצות לתודעה הבינלאומית. זה קורה כמעט על בסיס שבועי. תתחילו להסתכל על מדורי הכלכלה. לעומתינו ארה”ב נראית כמו גרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת. הכל נעשה לפי הספר. חרגת במילימטר? תיענש. אני ממש לא מוכן לגור במקום כזה. אתם כן?

נכון - לחוץ פה. חם פה. הכל עובד כמו שוק. ובכל זאת, לא הייתי רוצה להקים משפחה באמסטרדם, או בארה”ב או בגרמניה. אין לי אפילו הסבר הגיוני לזה. זה בטוח לא עניין פטריוטי, כי אני רואה איך הממשלה הזו מתנהלת. אני גם לא ממש מאמין בעניין הזה של “עם ציוני בארץ ציונית”. אני לא חושב שמי שהגה את הביטוי הזה, ידע למה הוא יוביל. לגור בחו”ל? הצעד הזה לא מפחיד אותי.

אתם יודעים מה מפחיד אותי בארץ? התקשורת (וכן - שוב התקשורת אשמה). ואני אסביר:
נכון שיש יתרון, שהכל גלוי יותר פתאום, אבל לפתוח את העיתון ולקרוא רק חרא - זה מפחיד. זו גם הצורה שבה רואים אותנו בחו”ל. נראה אתכם לא נכנסים לפראנויות, אם הכותרות הראשיות בכל העיתונים מדברות על ייאוש, התעללות, מלחמות, גניבות וכו’.
קחו את סקוטלנד, לדוגמא: על כמה מקרי זוועה קראתם בעיתונות לאחרונה? או שמעתם ברדיו? ועדיין - האם הייתם מוכנים לגדל את ילדיכם במקום ירוק ונהדר, שה”חברים” הקרובים ביותר לילד שלכם יהיו במרחק של קילומטרים (אלא אם כן אתם רוצים לגדל את מוגלי, רק עם כבשים)? השעמום הזה יגרור אלימות, בסופו של דבר. אפילו באנגליה כבר מודים בזה, שהנוער שלהם הפך והופך לבעייתי ואלים יותר מדי שנה.
צרפת טובה יותר? זו שיש בה גילויי אנטישמיות בכמויות? אוסטריה? שבה כל ביקור שלי או של הוריי היה מלווה בבעיות, מהרגע ששמעו אותנו מדברים עברית? אלה מדינות שאתה כמעט לא שומע עליהם בתקשורת, עד שאתה מחפש, ובכל זאת - גם שם הכל חרא. לא פחות מכאן. שם מתלוננים על קור, ואצלינו על חום (חוץ מבחורף, שבו אני שומע את כולם מייחלים לקיץ). מה היתרון הגדול לעזוב היום? כל העולם הרי השתגע. כולם רודפים אחרי הכסף, אלא אם אתם שייכים לשבט מסוים באפריקה, וגם שם דברים משתנים לאט לאט. וגם שם חם ומגעיל. ודיקטטורות עושות שרירים כל הזמן.

אז על מה כולכם מדברים, לעזאזל?
אפשר קצת להירגע, אנשים. לא הכל גרוע פה כל כך. אנשים שכחו שיש פה גם דברים לא רעים:
האוכל מעולה כאן! מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, והאוכל רק נעשה טוב יותר. מטבח ים-תיכוני, אסיאתי או כל דבר אחר שתרצו, והכל כמעט בהישג יד. אפילו תעשיית יין ובירה התחילה לשגשג פה בעשור האחרון.
כלכלה - עדיין אחת היציבות במערב. אל תזלזלו בזה. הבנקים פה לא גרועים מאלה שבחו”ל. נראה אתכם מנסים לדבר בארה”ב על מינוס, בלי לגרום לפקיד לצחוק עליכם. חבל שבארץ הבנקים לא עובדים בחינם. מה לעשות - לא מדובר בארגונים פילנטרופיים במיוחד. יש דברים שהייתי משפר בהם, אבל הם לא המייצגים של השטן בכבודו ובעצמו, כפי שהרבה מאיתנו היו רוצים לחשוב.
האמנות - על כל צורותיה - פורחת כאן. תערוכות מקומיות ובינלאומיות מגיעות לכאן כל שני וחמישי. זה שאנחנו לא רצינו לראות את לאונרד כהן - זה בגללינו - זה לא בגלל שהוא לא היה מוכן להגיע לכאן. בכל זאת - מוריסי יגיע לכאן השבוע. אחד הזמרים הגדולים של כל הזמנים. פסטיבל ירושלים מביא את מיטב הקולנוע העצמאי מכל העולם לפתחינו. פסטיבל הג’אז באילת מציג פה כבר שנים. עכשיו יש גם פסטיבל בקיסריה, וגם הרכבים קטנים בכל בית קפה בשכונה. נכון - הממשלה לא עוזרת מספיק מבחינת תקציבים, ובכל זאת - אנחנו מסתדרים. לאלה שדואגים, רוב סוגי האמנות - עדיין חילוניות.
ביטחון - נקודת תורפה קטנה כשיש לך משטרה כמו שיש לנו, וגם הרגשת הביטחון הכללית לא משהו, כי הצבא הפך לארגון מסואב וחסר תכלית. אבל שוב - אני חושב שהתקשורת רק מלבה את המצב הזה. בלי קשר לחוסר היכולת של המשטרה לתת לנו הרגשת ביטחון בסיסית, אנחנו יוצאים כמעט מדי ערב להצגות, פאבים, מסעדות, סרטים, או סתם לסיבוב הליכה/ריצה, בלי שיקרה לנו כלום. נסו את וושינגטון הבירה - שם לא תמצאו מאית מהביטחון שיש פה לתושבים. וזו בירתה של האומה החזקה בעולם! שם יש את הצד הטוב של הנהר והצד הרע של הנהר. בצד הטוב אתם יכולים להסתובב בגפכם במהלך היום. בלבד. וזה לא דבר חדש. זה נשמך שם כבר שנים (גם שיקאגו לא משהו, ד”א).
חינוך - הבעיה הרצינית ביותר פה, ללא ספק. כל מי שטוען אחרת, פשוט איבד את שפיותו. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. זה מסוג הדברים, שאם התקשורת היתה מפמפמת יותר, על בסיס יומי, אני בטוח שהיינו מאושרים יותר. איבדנו את הערכים, ולתקשורת ולמערכת החינוך יש את האחריות המלאה על זה. אנחנו איבדנו כבר שני דורות בגלל המירוץ הבלתי נגמר הזה אחרי כסף ושררה. אני רק מקווה שאנחנו לא בדרך לאבד עוד דור. כל הדיבורים האלה על ירידה מהארץ תורמים לעניין הזה כל הזמן.

המממ… דוגמא קצרה? אני רואה כדוגמא, את ידידתי ד’, שנסעה באמצע מאי האחרון לטיול של לפחות חצי שנה בארה”ב. זו הייתה הצהרתה באופן שלא משתמע לשתי פנים. חודשיים וחצי מאוחר יותר, אותה ידידה החליטה לנטוש את ארה”ב ה”נהדרת”, ולחזור ולנסות את מזלה באירופה. למה? כי ארה”ב מגעילה. וזו בהחלט בחורה שיודעת להנות מהחיים. אני מאחל לה המון בהצלחה ושולח לה המון אהבה. אני עדיין מקווה שהיא תחזור לכאן.

שכחתי עוד משהו? אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא ציינתי (כמו רפואה, שרבים בעולם רואים בה כמעולה, ואני נוכח כל פעם מחדש, כמה היא מזכירה לי תיאורים מהעולם השלישי. אבל מה אני יודע..?!). לשפר זה חשוב! אבל איך אנחנו אמורים לשפר, אם כל מה שאנחנו שומעים עליו זה על רופאים, מהנדסים ואלוהים יודע מה עוד, שעוזבים את הארץ? אני מאמין בלשנות מבפנים. אמרתי את זה לא אחת. אין דרך אחרת. אז די!! מספיק. לא טוב לכם - תעזרו לשנות. אם אתם מעדיפים לקטר, אז עדיף שתמשיכו את חייכם בכל אחת מהמדינות שאתם מגיעים מהן, או שפשוט תעזבו. תרגישו ווינרים כשתעשו את זה, אני בטוח! תרגישו מנצחים!

דיסקליימר קטן: כל הכתוב בפוסט זה אינו מתייחס לאנשים שאין להם מה לעשות בארץ, בגלל עניין מקצועי או רפואי גרידא.

לפני יומיים, ביום חמישי בערב, לקחה אותי בת זוגתי למופע מחווה ליורם טהר-לב, שנערך באוניברסיטת בר-אילן. מדובר היה באירוע שמציין תודה והערכה על מפעל חיים. למרות שהזמר העברי מעולם לא עניין אותי יתר על המידה, מצאתי בערב הזה עניין לא קטן. נתחיל בזה שאנחנו היינו הרבה מתחת לממוצע הגילאים בקהל באופן די חד. אבל יחד עם זה, ומלבד ההנחיה שהיתה די מיותרת לטעמי, היה ערב מקסים. נתחיל בזה שיורם טהר-לב הוא בכל זאת אחד הפיזמונאים הכי מוכרים ויחד עם זאת, לא מספיק מוערכים (הוא מעולם לא קיבל את פרס ישראל), זאת למרות שיש באמתחתו כבר 80 ספרים (ב-70 שנות חיים) ויותר מ-1,000 שירים, רובם פיזמונים מוכרים מאוד, שמהווים ציוני דרך משמעותיים לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל.
אין ספק שהרגעים המרגשים ביותר בערב, היו אלה שבהם עלה יורם טהר-לב לבמה, והקריא שירים שלא פורסמו, כמו “מעיל ממלחמת העולם”, ואפילו חרז מילות תודה לאנשים שליוו אותו בחייו (אביו, אימו ואישתו), שהיו ממש מרגשות. שאר הערב נע בין הרכבים מאוד מוצלחים, לזיופים בעייתיים:
אחרי הנאומים המתבקשים, ואחרי מחרוזת מנוגנת על פסנתר של רוני וייס, המנהל האומנותי של הערב, עם להקתו, עלו לבמה “הפרברים”, שמופיעים כבר למעלה מ-40 שנה עם שיריו של טהר-לב. הם ניגנו 4 שירים, עם הרמוניה נהדרת, וקולות נפלאים. קיוויתי שכל הערב ימשיך בצורה זו. הם פשוט לא איבדו את השובבות הזו, ואת החיוך הממזרי. חוש ההומור שלהם והמילים הסוחפות הצליחו לשבות אותי.
אחריהם, עלה אוהד חיטמן, צעיר האמנים לערב זה, שבין שלושת השירים שהוא שר, הוא גם הלחין שיר חדש, שטרם פורסם, של יורם טהר-לב. עוד שיר אהבה למולדת, אבל עם הציניות המתבקשת. חיטמן, שלא היו לי ציפיות מיוחדות ממנו, הפתיע מאוד לטובה. לבחור יש קול מצוין, והפסנתר מלווה אותו היטב.
אחריו, העלו את נורית הירש לבמה, ונחמד ככל שהיה, השירים שהיא בחרה היו בנאליים, ולא הוצגו באופן כזה, שגרמו לי לרצות להמשיך לשמוע אותה.
ואז עלו לבמה להקת חיל הים - 3 פרחות בלונדיניות ובחור אחד מגולח-ראש למשעי, כולם עם המדים הייצוגיים של החיל. ייאמר לזכותם שהם לקחו כמה שירים נהדרים, ועשו להם חידושים יוצאי דופן. לפרחות היה קצת קול מאנפף ומעצבן, שלשמחתי נתן לבחור אפשרות שירה יוצאת מן הכלל. זה היה נכון כשהם שרו את “המלאך שלי”. כשהתחילו לשיר את “חסקה”, הם כבר ממש עשו עבודה יוצאת דופן, ולמרות שרוב הקהל לא ממש מכיר את Rihanna, מפאת גילם, השילוב של Ella Umbrella עם “חסקה” היה מצחיק ומשלהב. יופי של רעיון.
בשלב זה, נתנו לנו 15 דקות של הפסקה, לצרכי תפילת ערבית (תפילת ערבית זה “אללה וואכבר?”, אני מכיר את התפילה בערב כתפילת “מעריב”), כי בכל זאת - היינו באוניברסיטת בר-אילן, אתם יודעים.
ועכשיו לקטעים המגוחכים של הערב:
גבי ברלין. אוה, כן. האיש, האגדה, והעובדה שהוא לא זוכר אף מילה בשירים. בשבילו העלו משני צידי הבמה מסכי ענק, עם שקופיות. הבעיה: כשהתבלבלו בשקופיות, הוא פשוט שכח את המילים, ונתן לקהל לשיר במקומו. זה קרה לפחות 5-6 פעמים במהלך ההופעה שלו, וזה היה מצחיק. לאיש כבר אין קול, והוא נראה מאוד לא מכובד. יש אנשים שפשוט לא יודעים לפרוש בשיא, מתברר.
ממש לפני סיום, נתנו את הבמה לירדנה ארזי. כן - היא חזרה! והיא מזייפת! תביאו לאישה הזו מוניטור, בבקשה! למען השם! 3 שירים, שבאחד מהם לקח לה בית ופזמון כדי להבין שהיא בכלל לא באותו סולם, עם הפסנתר של רוני וייס. כאב לי הלב לראות אותה ככה. באמת. יש כלבים שמזייפים פחות. אולי כדאי להחזיר את התחרות בינה לבין עפרה חזה, בדרך כלשהי…
לסיום (איך אפשר אחרת), עמדנו כולנו לשירת “התקווה”. מה הקשר בין אירוע בידור לבין “התקווה”, תהרגו אותי, אין לי מושג. אבל שיהיה. עמדתי.

בעקבות רעיון של יהודה, ולאחר המלצות חמות מאוד שקראתי וששמעתי ממנו, הלכנו היום, חבורה של כ-15 איש, לאוניברסיטת ת”א, לבנין גילמן, כדי לראות את המחזה “המלך ליר” (מאת שיקספיר, בבימוי יוסי עזריאלי). בגדול, המחזה עוסק בטרגדיה של העברת השלטון מאבות לבנים, וליתר דיוק לבנותיו של המלך.
אני איני מאותם אנשים שמתלהבים משיקספיר יתר על המידה, ומודה ומתוודה אנוכי שאת רוב מחזותיו לא קראתי מעולם, כולל זה המדובר. אני כן יודע שאת מחזותיו לא קל לעבד, בעיקר בגלל השפה הערכאית והנסיון לעבד את מחזותיו, כך שיתאימו גם לימינו אנו, וינסו לדבר אל הצופים “בלשון העם”. יחד עם זאת, העיבוד הנוכחי, אני חייב לומר, למרות אורכו (כשעתיים וחצי), מצליח להביא לא מעט מודרניזציה לסיפור הטראגי הזה, וגם השפה, למרות שברובה עדיין מתורגמת באופן מעט ערכאי, הותאה קמעה על מנת שקהל היעד יבין את שניסה המחזאי לומר.
אני לא חושב שאני יכול לומר בפה מלא שזה מחזה מעורר מחשבה רבה, או במשהו מחאתי. אבל נראה שהיצירה הזו גם לא מתיימרת להוות סוג כזה של מחזה. יצחק חזקיה, בדמות המלך ליר, משכנע מאוד בהופעה שלו, ונותן שם משחק משובח ביותר. הוא מצליח להכנס לדמות המלך, מתחילת ההצגה, בו הוא אכן מולך ביד רמה, על ערש דווי, במשפחתו ובממלכתו, ועד לטירוף אשר אוחז בו עקב המאורעות הרבים שפוקדים אותו (בגידתן של שתיים מבנותיו). חזקיה הוא אכן השחקן המשמעותי ביותר על הבמה, וזה מורגש לאורך כל ההצגה.
העלילה מתפתחת היטב ובקצב משביע רצון, התפאורה יפה מאוד וכך גם התלבושות, וגם האקוסטיקה באולם בבית גילמן היא לא רעה, כך שניתן לשמוע כמעט כל מילה שנאמרת, גם כאשר היא מחוץ לכותלי הבמה עצמה.
הבעיה היחידה שלי היתה, כרגיל, הקהל הישראלי. אין לי דרך אחרת לומר זאת, אבל יש אנשים שלא צריכים להכנס להצגות תיאטרון. מביש אותי לומר, שמאחוריי ישבו שתי פוסטמות, שלא הפסיקו לדבר לכל אורך המחצית הראשונה של ההצגה, אף על פי שביקשתי מהן שוב ושוב לשתוק. בהפסקה הן שאלו את הסדרן, כמה זמן עוד ההצגה נמשכת, ולאחר שזה ענה שקרוב לשעה, תודה לאל - הן הלכו הביתה. לצערי, רק הן הלכו, ועדיין נשארו לא מעט פטפטנים באולם, וגם איש חביב שלא יכל להחזיק מעמד בלי שהתחליף שלו לאיבר מין זכרי (אני משתדל להיות פה מנומס, לא בקלות, אני חייב לציין), צלצל לפחות פעמיים, בשתי הזדמנויות שונות. אני הרגשתי בושה וכעס רב על הדברים האלו. נמאס לי שאפילו למקומות, בהם השקט אמור לשרור, חודר צליל מעצבן של טלפון סלולרי ושל בהמות, כאילו היה מדובר בשוק. אין לזה שום הצדקה. אם אין דרך אחרת - אולי כדאי פשוט להחרים את הצעצועים האלה מאנשים שלא יודעים לשלוט בהם. לגבי הפיות של אנשים אלו או אחרים - הלוואי והיה לי פתרון נאות. אני חושש שסקילה באבנים או תליה בכיכר העיר הם לא פתרונות מספיק קיצוניים

המלך ליר
מאת: ויליאם שקספיר
תרגום: אברהם עוז
בימוי: יוסי יזרעאלי
מוסיקה: אדי זיסמן
תפאורה: סשה לישיאנסקי
תאורה: בן ציון מוניץ
תלבושות: יהודית אהרון
דרמטורגיה: שפרה האפרתי , גילית הולס , עופר שיינברג
שחקנים: אביב פינס , אנאבל זמיר , גד קינר , גלעד אדלר , חן אלון , יצחק חזקיה , לילך כספי , נתלי פינשטיין , עירית נתן - בנדק , צחי גליק , רועי הורוביץ , שאול עזר

חזרתי עכשיו עכשיו מאחת ההצגות הטובות שראיתי לאחרונה.
אחרי ששמעתי ביקורות טובות על מלחמה אופרת רוק, ובהינתן הזדמנות לראות אותה בעזרתה האדיבה של ידידתי מיקמיק, שמנו פעמינו לצוותא 1 בתל אביב. קובי ויטמן, ששירת במבצע “חומת מגן” בג’נין ב-2002, חזר הלום קרב, חתוך החברה הישראלית המתפקדת, ולא מצא את עצמו. מתוך המראות הקשים והחוויות שעבר שם, הוא הרים את אופרת הרוק הזו. הוא גם מככב בתפקיד הראשי בהצגה, ובצורה משכנעת מאוד. “מלחמה” היא המחאה האותנטית ביותר שתראו בארץ. היא לא חסה על הצופים, ואני לא בטוח שהייתי ממליץ לילדים או למשפחות שכולות לראות אותה.
אופרת הרוק הזו היא בעיטה חזקה בבטן הרכה של החברה הישראלית, והיא בהחלט לא קלה לצפיה. המוסיקה מקורית ומאוד מרגשת, הסיפור אף יותר. במיוחד כשאתה מבין מה עובר על חייל קרבי, שחונך כל חייו לראות את “טובת המולדת” לנגד עיניו. ההצגה מנסה לא להכינס לקלישאות הידועות, ולמרות שכמעט הכל כבר נשמע ונקרא בעיתונים ובאמצעי התקשורת האחרים, שווה ללכת לראות את “מלחמה”, ולו בשביל באמת להבין מה זה הלם קרב ואיך מתמודדים איתו. “מלחמה” כוללת 4 דמויות מחייו של ויטמן (הוא עצמו, אישתו, אביו וחברו הטוב שנהרג), ומעלה שאלות מוסריות לא פשוטות, שרובן נשארות ללא מענה.
אל תצפו לסוף טוב בהצגה הזו, כי פשוט אין. למרות היכולת של ויטמן להתמודד, בסופו של דבר, עם המציאות הישראלית, השאלות נשארות פתוחות והכאב הוא משהו יום-יומי שברור שהאיש עדיין מתמודד בחייו. הדרך שלו להוציא את זה החוצה לדעתי היא הירואית וכנה.
כדאי לציין גם את הנגנים שעושים עבודה מעולה, במיוחד גיטריסט מוכשר במיוחד, שהצלילים שהוא מוציא מהחשמלית שלו הצליחו לגעת בי ולצמרר אותי כמה וכמה פעמים, ואף לגרום לי לבכות לקראת סוף המחזה. כמו כן, אחד הדברים שבהחלט שמתי לב אליהם, היה הקהל המגוון שהגיע: ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים, נשים וגברים. ראיתי כמה גברים לידי מזילים דמעות לא פחות ממני. מרגש לראות כזה קונצנזוס במחזה מהסוג הזה, בעיקר כי הוא באמת נוגע לכולם. אני רוצה להמליץ בחום לכל מי שמחפש משהו מקורי, משלנו, שמביע את כל המחשבות שעוברות לנו בראש, כשאנחנו קוראים את הכותרות בעיתונים.

מלחמה - אופרת רוק
מאת: קובי ויטמן
בימוי: איקה זהר
תאורה: מיכה מרגלית
תלבושות: חגית ויטמן
יעוץ אמנותי: אורן דולפין
עיבוד מוסיקלי: אלון אוחנה
מוסיקה: אלון מוטקין , טל ליטבק , עדי הר צבי , רון בונקר , רוני הוד
משתתפים: איילת רובינסון , דביר בנדק , יניב לוי , קובי ויטמן