חבר טוב שלח לי את זה הערב.
אורן זריף מציע את 165 טון אנרגיות שבועיות (!!), לעצירת שערים עבור מכבי תל אביב, במחיר של 802,560 ש”ח לכל משחקי הליגה! (לא כולל דמי “הובלה” של האנרגיות למגרש, בסך 10,560 ש”ח לכל משחק). הוא מדייק ומספר שהאנרגיות האלה, מאיטות ב-83.4% בדיוק(!!) את עוצמת הבעיטות אל השער. אבל בגלל שמדובר בכדורגל הישראלי, שבה עוצמת הבעיטות היא דרדלה בריבוע חלקי 2, כנראה וכל השחקנים פשוט ירימו את הכדור בידיים ויתנו לשוער מכבי תל-אביב את הכדור כמחווה לשירות טוב.
זריף אף מציע שירות חד פעמי של 25 טון אנרגיה, כמחווה וניסיון. מעניין אם זה יגרום לשטראובר להכניס גול עצמי.

אני לא יודע את מי זה אמור להעליב יותר - את לירן שטראובר או את האינטילגנציה שלנו..

בינתיים, טוב שיש על מה לצחוק.

שנת תשס”ז נגמרה רע. כתבתי על זה לפני שנה בדיוק. באותה נשימה, איחלתי גם למי שקורא את הבלוג הזה שנה טובה. כזו שקיוויתי שבאמת תהיה טובה. כזו שקיוויתי באמת ובתמים - שיהיה בה שינוי. חזרתי השנה הרבה פעמים למסקנה, שאני ככל הנראה תמים. לא רק שלא היה שינוי - אלא שפשוט נעשה יותר רע. כך שגם הפוסט הזה הוא לא אופטימי במיוחד, והתנצלותי הכנה עם הקוראים שמצפים לאחד כזה לקראת החגים.
בסו”ש הזה התחברתי מאוד לטור השבועי של רענן שקד ב-”7 ימים” של ידיעות:

“אני לא זוכר את השנה שלגביה אמרנו: וואלה, דווקא הייתה בסדר, חבל שלא נשארה עוד קצת. לא: אנחנו מסכמים שהשנה היוצאת הייתה מכוערת וצולעת, אבל היי, יש לה אחות ואומרים שהיא בסדר - אז שתבוא החדשה”.

מכל הברכות והאיחולים, לא יכולתי שלא לשים לב, שהשנה האחרונה הייתה מייאשת במיוחד עבור אנשים כמוני, שעוד מאמינים בתמימותם, שאפשר לשפר משהו במדינה הזו. אז מה עברנו השנה? הנה סיכום / תזכורת, כזה שיכלול גם את המישור הכללי וגם את המישור האישי. למי שיצלח את הרשימה הבאה, מחכה בכל זאת איזו פינה אופטימית קלה בסיום…

1. קשישים במדינת ישראל ממשיכים לאכול חרא מהמדינה שמפקירה אותם. וזה ממש לא משנה אם הם היו או לא היו נוכחים בזוועות השואה. אתה זקן, משמע אתה נטל. ככה זה אצלינו. הזיכרון הקולקטיבי קצר. שוכחים אותך מהר מאוד. למען האמת - ברגע שהפסקת להיות חלק מהמשק היצרני, אתה יכול להתחיל חפש את האוכל שלך בפחי הזבל, מבחינתינו. הפנסיה שלנו נמצאת בידיים של חברות שמנסות להגדיל את הרווחים שלהן ע”י עמלות של מסחר במניות - סולידיות יותר או פחות. את כל מה שעבדנו בשבילו כל החיים, שמים על קרן הצבי. אני אתן לכם ניחוש אחד מי משלם במקרה של הפסדים של החברות הללו. על ביטוח לאומי כבר מזמן נמאס לי להתלונן. אני רק לא מבין מי המפגר ששם את הארגון הזה להיות אחראי על רווחת התושבים. לאחרונה דיברו שם על “מהפיכות” למיניהן. שמעתי, הפנמתי, בדקתי - ואין שום שינוי.
2. את כלכלת ישראל מנהלים שקרנים חסרי הבנה בסיסית בכלכלה. דוגמא? הנה לכם: ביבי וועדת בכר, שהחליטו להוציא את הפנסיה שלנו מידי הבנקים הסולידיים לטובת חברות ספקולנטיות - ועכשיו מבקשים מאיתנו שנאמין להם, שהם יידעו לפתור את המשבר הכלכלי. רוני בר-און טוען ש”איזה מזל שאנחנו לא וול סטריט”. הוא רק שכח שהוא וחבריו כמעט הפכו אותנו לוול סטריט, ורק בגלל בירוקרטיה וועדות, איכשהו ניצלנו. איזה כיף שיש וועדות. אז אוקיי, ראינו למה אתם מסוגלים. עכשיו זוזו הצידה, בבקשה. את מה שאתם עשיתם - עשו האמריקאים לפניכם. התוצאה: ליהמן ברדרס, וכל מילה נוספת מיותרת. הייתי מצפה מאנשים כמו ביבי שירכינו את ראשם בהרגשת בושה וכלימה, שישתקו קצת. אבל ביבי הוא פוליטיקאי. ואני כבר יודע למה פוליטיקאים מסוגלים. לצערי - אני די לבד בעניין הזה. בבחירות הבאות האיש הולך להיות ראש ממשלה. הוא הולך לנהל מדינה שלמה, בגלל אותו זיכרון קצר שלנו.
יהודה יערי כתב על זה בשבוע האחרון טור, והנה ציטוט קטן ממנו, שמספר בעצם הכל:

“… למנהלים הדגולים מהפנטהאוזים הגדולים אין מושג מה עושים כשהתורות הכלכליסטיות, שעוטפות תאוות בצע בתיאוריות מפוצצות, מתמוטטות להם על הראש”.

3. מלחמת אחים. זה ביטוי שמשתמשים בו בכל פעם שצמד המילים “פינוי התנחלויות” עולה על בדל שפתיהם של מי מאיתנו. מלחמת אחים. אז זהו, שלא. אני לא רואה באותם עבריינים, שמכים ושוברים את ידיהם של החיילים שאמורים להגן עליהם - כאחים שלי. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. קחו את הפינוי של “יד יאיר” (למרות שגם “יד משה”, “יד אברהם” או כל “יד” אחרת יכולה למלא את החלל הזה) מלפני שבועיים: שום תיאור לא מצליח למצות את המילה “עימותים”, שתיארה קרבות של ממש, שהיו בעת פינוי המאחז הלא חוקי הזה. אני ממליץ לכם לקרוא את התיאורים ולהסתכל על התמונות שפורסמו בסו”ש האחרון ע”י המילואימניקים, שבאו להגן על המתנחלים ויצאו משם חבולים (”מוסף השבת”, ידיעות אחרונות). שני משפטים הרתיחו אותי שם במיוחד, אבל הם מסכמים את מה שקורה שם:

“התנפלו עלינו בערך 15 חבר’ה, הקיפו אותנו, זרקו עלינו אבנים… לא היה שם אפילו קול אחד שפוי שניתן היה לדבר איתו”.

אלה לא היו מחבלים, אלא ה”אחים” שלנו. וזו גם בדיוק הבעיה שמתאר המילואימניק:

“תמיד אימנו אותנו להתמודד עם פעילות חבלנית. כאן פשוט לא ידענו מה לעשות, איך להגיב. היינו בשוק”.

ה”אחים” שלנו, אימנו כלבת רועים לתקוף חיילים של צה”ל לפי פקודה. ה”אחים” האלה חתכו צמיגים של מכוניות. ה”אחים” האלה, שברו את היד לסמג”ד שאמור להגן עליהם, ושבאופן אבסורדי ממשיך להגן עליהם, כשהם רצים לתוך כפר ערבי שכן, תוך כדי שהם זורקים אבנים על החיילים שלו. אלה לא אחים שלי. אלה מתפרעים שלוחי רסן. אנשים, שהשנאה מוליכה אותם. אלה אנשים שהייתי משאיר לפלשתינים להתמודד איתם (והם כבר הציעו לנו לתת להם את השטח הזה, עם המתנח(ב)לים בתוכו). הייתי נותן עוד אתמול את השטח הזה לפלשתינים, ושוכח את ה”אחים” האלה. אני לא מבין מה הצבא שלנו עושה שם. אני גם לא מבין למה הצבא שלנו משתמש באמצעי פיזור הפגנות על פלשתינים, אבל מחליט לא לעשות כן במקרה של מחבלים יהודים.

וכל זה עוד כלום לעומת מה שהיה השבוע: מטען הצינור שהונח ע”י אותם “אחים” בפתח ביתו של פרופסור זאב שטרנהל. דובר על זה לא מעט בימים האחרונים בכלי התקשורת. נמרוד ברנע, איש מר”צ כתב השבוע טור, ואני מרשה לעצמי לצטט גם ממנו:

“כל מי שחושב שמדובר ב”קומץ”, “שוליים”, “עשבים שוטים” – שיתעורר ויריח את תערובת הלאומנות והקנאות הדתית המנשבת בגדה המערבית ובישיבות ההסדר. מאז ההתנתקות, הציבור המתנחלי-אמוני מתרחק ממוסדות המדינה, דוחה את מנהיגיו המתונים, מתנכל לקצינים בכירים חובשי כיפה על כך ששיתפו פעולה עם ‘הגירוש’”.

גם אם אתה לא שמאלני (ומה לעשות, אני לא מגדיר את עצמי ככזה, כי יש לי גם לא מעט בעיות עם התיאוריות השמאלניות) - מה שתיארתי כאן אמור להכעיס אותך אם אתה בנאדם. לא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה שייך. מה שלא ברור לי בכל העניין, הוא שרבנים למיניהם צועקים עכשיו ש”אי אפשר להאשים ציבור שלם”. זה מה שהם אמרו גם לפני ההתנתקות. זה בדיוק מה שהם אמרו אחרי רצח רבין. אז תתפלאו, רבנים יקרים, אבל אני ועוד איך יכול להאשים את הציבור שאותו אתם מייצגים.
מדהים אותי כל פעם מחדש, איך הביטוי הזה, “מלחמת אחים” מצליח לעורר בנו רגשי אשמה…

4. תרבות - איפה אנחנו ואיפה “תרבות”? תודה לאל שאני לא רואה טלוויזיה. אבל גם ככה אני לא ממש מצליח להימלט מהגועל נפש הזה. ריאליטי, הם קוראים לזה, ואין שום דבר רחוק יותר מהמציאות. אם אתם רוצים לראות איך נראית המדינה שלנו - תראו פרק אחד. לא משנה של מה. פשוט פרק אחד. השמחה לאיד, השפה, חוסר הפרגון - פשוט גועל נפש. את התרבות שלי אני צורך באמצעות הגוגל רידר, ומפעם לפעם בהצגה.

5. ספורט - עזבו את חוסר הפרגון שהיה פה באולימפיאדה. על זה כבר אמרתי את כל מה שיש לומר, אבל האלימות הזו. “כוכבי” הכדורגל שלנו מכים את הנשים שלהם, לא מכבדים שום דבר זולת עצמם (וגם זה בקושי). הכסף שלנו, של משלמי המיסים - הולך על החארות האלה. דווקא לאנשים טובים, לענפים מתורבתים יותר - אין לנו כסף. תהרגו אותי אם אני מבין למה.

6. חינוך - על חינוך תמיד הייתה לי בטן מלאה. אין תקציבים, מורים בישראל מטיפים לשנאת האחר, 40 ילדים יושבים בכיתה אחת, הורים שמכים את המורים בגלל סיבות אלו או אחרות. לא חסרים דברים לכתוב על מצב החינוך בארץ. דבר אחד ברור - כל מה שקורה לנו בשנים האחרונות, הוא תוצאה ישירה של חינוך לקוי. ובמצב שלנו היום - אני רואה עתיד שחור יותר מההווה שבו אנחנו חיים.

7. שוויון זכויות - חה! הצחקתם אותי. אם איתרע מזלך ואתה שייך לקבוצת מיעוט כלשהי, ואין לך לובי חזק מספיק בכנסת - חייך, אכלת אותה.

8. מערכת הבריאות - מניסיון אישי, במיוחד של השנתיים האחרונות, אפשר לסגור את הבאסטה. לרופאים לא אכפת מהפציינטים, אלא רק מהמשכורות. ניגודי אינטרסים קיימים פה, ואין מי שיצעק. הצטרפתם לאחרונה לבלוג הזה, ואתם רוצים לקרוא על חלק מהם? תלחצו על התגית “פיברומיאלגיה” בענן הנושאים בפינה העליונה משמאלכם. אני בטוח שתוכלו למצוא מספיק דברים לדבר עליהם בשיחות הסלון שלכם.

9. משטרה - גם מניסיון אישי וגם מקריאה על כל מה שהולך בארגון המסואב הזה, אתם יכולים להבין שאין ולא “תחזור הרגשת הביטחון לאזרח”. לפחות לא בקרוב. הטובים הולכים הביתה. משפחת כהן, לעומת זאת, מקבלת קידומים (שימו לב לסגן מפקד מחוז המרכז, מוטי כהן, שקיבל קידום בפעם השלישית תוך פחות משנה ו-4 חודשים, מאז שנכנס אחיו הגדול למשרד המפכ”ל). ומה מפריע למנכ”ל שלנו? המממ.. הפרטות! זו הסכנה האמיתית למדינת ישראל. אולי אני אתן לדודי כהן לדבר (ציטוט מתוך ראיון שנתן המפכ”ל לעיתון “הארץ” בסו”ש האחרון):

“העובדות מדברות בעד עצמן. גם בעלות על עיתון היא בעלות על תשתית מדינה”

עיתון הוא תשתית מדינה..? אני לא בטוח שזה נשמע לי טוב.

ואחרי כל הרשימה המעצבנת הזו, בכל זאת - אני עדיין כאן, ולא שוכב בטן-גב בסקוטלנד לצד איזו פרה שעירה.
תשאלו את עצמכם למה? כי לא ברור לי איך, אבל עוד לא איבדתי את הנאיביות.
כשמתקרב ראש השנה, יש איזו אווירה שקשה לי להסביר אותה. כזו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.

ושוב, אני מעביר את רשות הדיבור לרענן שקד (ציטוט ישיר ממוסף “7 ימים”):

“אפילו מזג האוויר, שלא בא לקראתינו כבר שלושה חודשים, מיישר קו ומוריד הילוך. יש משהו מובהק באוויר, אתם לא יכולים להגדיר אותו בדיוק, אבל ראש השנה בדרך - מרגישים אותו כבר חודש לפני - ובאוויר נוכחת בבירור איזו קדושה חילונית, ישראלית מאוד, איזו הקלה לא מנומקת. אופטימיות לא ברורה… ישראל נראית לשנייה כמו המקום הראוי למאכל ומגורים שהיא אמורה להיות. שוחרת טוב. שלמה עם עצמה בדרכה… החגיגיות הלא מוגדרת… היא אחד מהדברים האלה, חסרי ההסבר והפשר, אבל הברורים מאליהם לישראלים, שגורמים לנו להישאר בסביבה”.

אני חותם על כל מילה בציטוט הזה.

אז מה אני בעצם מאחל לשנה הזאת? שכל מה שהיה ברשימה לעיל ישתנה לטובה.

אני מאחל לכל מי שקורא את הבלוג הזה, ששנת תשס”ח, שהייתה גרועה יותר מקודמתה, לא תחזור על עצמה בכלל.
אני מאחל לכולכם המון בריאות (כי אומרים שזה הכי חשוב, והיום אני מבין למה).
אני מאחל שתמצאו את עצמכם בדיוק במקום שבו אתם רוצים להימצא (ואולי קצת יותר) - במובנים של הצלחה מקצועית, של אהבה, של תובנות חדשות לגבי החיים.
לא פחות חשוב מזה - אני מאחל לכם שהשנה תוכלו להביא את עצמכם, לתרום קצת ממה שיש לכם, לאנשים שמסביבכם. לתת אהבה זה לא פחות חשוב מאשר לקבל אותה.
אני מאחל לכם שנה נטולת אלימות, ועם הרבה חמלה. שנה של חברות אמיתית, כפי שאני לומד לזהות יותר ויותר.

ובעיקר - אני מאחל לכם שלווה. כי במדינה שבה הרעש שולט, שלווה היא המצרך היקר ביותר.

בקיצור - אני מאחל לכולכם שנה טובה. באמת. שיהיה רק טוב.
גיא.

כמה מגעילים יכולים אנשים להיות? כמה שנאה וחוסר פרגון יכולים לצוף בגלל ספורט? במשך השבועיים האחרונים, אני לא מפסיק לשמוע על כמה הספורטאים שלנו לוזרים, וכמה כולם נכשלו. העיתונאים, שבימים כתיקונם בכלל לא מדווחים על ענפי ספורט שלא קשורים לכדורגל או כדורסל, עטים כנשרים על גוויות. כולם צועקים ומצקצקים בלשונם, כולם מתריעים “בפני אסון” ( לא פחות!!!), בשמי הספורט הישראלי. הגדיל לעשות אפילו אלכס גלעדי, אותו “חבר שלנו” בוועד האולימפי, שלחש באוזנו של שחר צוברי, דקות לאחר זכייתו במדליית הארד, שהוא “הציל נבחרת שלמה”. ואני ממש לא מבין: ממה בדיוק? מה זה פה?! מאפיה? מה זה אמור להביע?

במשך ארבע שנים תמימות, ואף הרבה מעבר לכך, מתאמנים פה ספורטאים רבים, לרוב על חשבונם, וללא סיוע כלכלי ממשי, כדי לייצג את המדינה שלנו. בלי חסויות, בלי מימון נורמלי, הם משרכים את רגליהם ועובדים על גופם לקראת כמות אדירה של תחרויות. זה לא שאני ממש מרחם על הספורטאים, אבל קיבינימאט - בחיים לא ראיתי כזה עליהום תקשורתי. הדבר שהכעיס אותי בעיקר, שבגללו אני גם כותב את הפוסט הזה, הוא כתבה של כתב מלא שטנה בשם עמיר פלג (”ידיעות אחרונות”, מוסף השבת, 22.8.08), תחת הכותרת “1 מתוך 957 “. בכתבה הזו, יוצא מר פלג, בכעס בלתי מרוסן, על הכישלון המדהים שלנו בבייג’ינג. עצבן אותי מאוד לקרוא את הכתבה המאוד מעוותת הזו. מהרגע שבו כתב פלג על “תקוותינו היחידה לזכות במדליית זהב בצניחה חופשית”, דבר שעוד כשהנבחרת יצאה מהארץ לא דובר בו בכלל, ועד הציניות שבה הוא כתב על “התפילה של אנשי חב”ד בבייג’ינג” שהביאה לנו את המדליה של צוברי. שום פרגון, רק גועל.
בראיון שהוא ערך עם גילי לוסטיג, שהסכים לעבור את העינוי הסיני המתמשך הזה שקוראים לו עמיר פלג (אני לא מבין למה לוסטיג לא העיף אותו לכל הרוחות באמצע הראיון, כשהוא ראה לאן הכתבה הזו הולכת), יושב פלג ומונה את כל הכשלונות החרוצים שלנו, שכמובן - גילי לוסטיג אחראי עליהם. אף מילה על זה שאצלינו לא משקיעים שום דבר בספורט, ושמועצת ההימורים נותנת את כל הכסף שלה לכדורגל. אף מילה על זה שכל השחיינים שלנו צריכים לנסוע ולהתאמן בחו”ל כי פה אין אפילו בריכה אחת נורמלית, ובגלל שהפוליטיקה פה מוציאה את הנשמה לכל מי שרוצה לתרום למדינה הזו.
אוקיי, דלילה חתואל היתה פצועה כבר לפני הטיסה. נעם מילס ותומר אור, שני סייפים נוספים, הפסידו בקרבות הראשונים שלהם (הם עדיין צעירים מאוד וחסרי נסיון). אפילו הקלעים שלנו לא הצליחו בתחרות הזו. אבל באמת - די! מה זו ההשתלחות חסרת המעצורים הזו? מי שמך לומר בשמי ש”הציבור מרגיש אחרת” וש”בארץ, למרות המדליה של צוברי, יש תחושה של כישלון חרוץ”? לוסטיג יודע שהפעם לא היתה לנו הצלחה גדולה באולימפיאדה, אבל מתי כן היתה? בשביל מה צריך לזרות פה מלח על הפצעים, במיוחד כשהם כל כך טריים? מה קרה? פלג מפחד שעוד חודשיים לא יהיה לו זמן לכתוב על אותם ענפי ספורט, כי כדורגל ייקח את כל זמנו? וממתי זה מה שהופך אותנו לציבור שמרגיש “מושפל”, לפי הגדרתו?
בראיון, פלג התחיל לעבור ספורטאי אחר ספורטאי, ולומר בדיוק מה הוא חושב עליהם. “אפילו טוגו וארמניה לקחו פה מדליות”. וואו! איזה מדד נהדר להשוואה! אפילו טוגו וארמניה! לדידו, שחר פאר היא “תבוסתנית”, אריק זאבי “גמר את הסוס”, את הפסיכולוגים של הספורטאים “צריכים לפטר”, ובכלל “ספורטאים שהשקיעו בהם המון נכשלים”. איזה המון? באיזה עולם אתה חי, תגיד לי? ישראל היא לא סין, לא ארה”ב ולא רוסיה. איך אתה בכלל משווה את ההשקעה שיש פה בספורטאים לבין הנבחרות המטורפות שהביאו המעצמות שציינתי?
כשלוסטיג ניסה להסביר לפלג שאפילו לסינים, היתה “תקלה” בדמותו של אחד ה-אלילים שלהם, כשהאצן ליו שיאנג נפצע ועזב עוד לפני הזינוק, ענה לו פלג בציניות דוחה ונוטפת ארס: “להם היו מספיק מדליות. אצלינו זה נראה כמו נפילה אחרי נפילה”.

כשקראתי את הכתבה הזו, נמלאתי זעם כלפי הכתב האדיוט הזה, שמילה טובה אחת לא היתה לו לומר. אז מר עמיר פלג היקר, יש כאלה שאומרים ש”כשאין לך משהו טוב לומר, עדיף שתשתוק”. במקרה הזה, זה באמת היה יכול לעזור.

בימים האחרונים, אי אפשר שלא לשמוע על כל מה שקורה בבייג’ינג. אם התקשורת והעולם בימים כתיקונם מתעלמים מהמעצמה הבעייתית הזו, אז עכשיו הכל פורח וזורח שם. האולימפיאדה בסין גורמת לי לתהות, אם אפשר להציע ענפים אולימפיים חדשים. בפרט, אני מדבר על רעיון של ענף היריקה. הענף יכול להתחלק לתחרויות שונות: יריקה למרחק, יריקה לצדדים, יריקה בצרורות, וכו’. כל התחרויות האלה הן חלק מענף פופלארי מאוד בעולם, ואפילו מתאים לתחרויות בינלאומיות. הרשו לי להדגים: הסינים יורקים על האזרחים שלהם, ומפעם לפעם גם על העולם. הרוסים - גם הם יורקים על האזרחים, אבל בעיקר על העולם - ובפרט - על האמריקאים. מעולים ביריקה למרחק. האמריקאים מהווים תחרות לא פשוטה לרוסים. הם יורקים גם על הרוסים, גם על העיראקים וגם על צרפת. הפלשתינים, אלופים ביריקה לצדדים. מה לעשות - פלשתינים (וצריך תחרות שתתאים גם להם). הם מתחלקים לשניים ולא ממש מצליחים להחליט על מי לירוק יותר - עלינו או על האמריקאים או על עצמם.
ואז מגיעים הישראלים. אם יש מדליות זהב שמובטחות לנו - זה בענף הזה. ולא משנה באיזו תחרות. מדליות זהב מרובות כל שנה כל השנה, גם כשאין אולימפיאדה. ביריקה למרחק - אנחנו יורקים על הפלשתינים, על האמריקאים ועל מי בעצם לא. אבל הענף המנצח באמת שלנו, הוא היריקה בצרורות. בלי אבחנה.

רוצים דוגמאות?
אוקיי. נתחיל בפוליטיקה של הימים האחרונים: אולמרט יורק עלינו כל הזמן: הוא משחרר עכשיו 220 אסירים פלשתינים עם או בלי “דם על הידיים”, ואומר לנו שזה נועד לחיזוק אבו מאזן בשטחים. ואני שואל: אבו מאזן בשטחים? הוא עוד שם? כי למיטב זכרוני הוא לא מצליח להשתלט על הילדים שלו, שלא לדבר על מה שקורה בשטחים, או פלשתין או איך שתרצו לקרוא לזה. אבו מאזן לא יכול להתחזק, כי אבו מאזן לא באמת קיים. הוא כמו פתח תקווה, אבל בקנה מידה בינלאומי. בינתיים, אולמרט מצליח, אלוהים יודע איך - לירוק גם על גלעד שליט.

כלכלה: המפקח על הבנקים יורק עלינו בעזרתם של הבנקים - הוא טען אתמול שהלמ”ס טעתה, ושבעצם ה”רפורמה” שלו בעמלות הבנקים היתה מוצלחת! אז מה אם כמה זקנים לא מצליחים לקנות עוד אוכל או תרופות בגללה זה? הצלחה מסחרית! אין ספק. עוד רגע יספרו לנו שהיריקות האלה זה גם גשם, ושלא באמת חם עכשיו. שגם דני רופ טועה.

חינוך: יולי תמיר יורקת על הסטודנטים והממשלה יורקת על החינוך בכל הזדמנות אפשרית. ההמצאה החדשה (או שאולי כבר לא כל כך): תכנית לימוד הקריאה תחת סטופר. ילדים בני 6 נדרשים לקרוא כשהמורה מודד זמן וסופר טעויות. המורים מתנגדים - ומשרד החינוך יורק. פלא שהתלמידים לא אוהבים ורוצים להמשיך לקרוא אחרי זה? עאלק עם הספר.

מערכת הבריאות: ביטוח לאומי יורק על הקשישים. בתי חולים יורקים על החולים (אם אני שומע את המילה “בקהילה” עוד פעם אחת אני מבטיח להעלות לעולה איזו אחות). הרופאים מטפלים במשפחות שלהם, מקבלים קצת עטים וכל מיני צ’ופרים מחברות התרופות, ויורקים על כל השאר (כלומר על מי שבאמת צריכים אותם).

המשטרה: טוב. אני מניח שלא צריך להרחיב על כמות היריקות שיוצאת מהמשטרה. תפתחו עיתונים, או את הבלוג הזה, ותבינו לבד.

האוצר: המלכים של ענף היריקות. בלתי מובסים בעליל. הם מצליחים לירוק לכיוון אחד, תוך כדי שהם מגישים את הכסף שלהם לאלה שיורקים עליהם. כל שנה הם מצליחים לעשות את זה בלי להניד עפעף.

משרד התחבורה: מופז, האיש הכל כך נחמד הזה, מצליח לירוק על כל התושבים שרוצים להכנס לתל אביב לעבודה. הוא מתכנן לסגור את תל אביב לרכבים פרטיים (ע”י אגרת גודש, כאילו שזה באמת יעבוד), בלי לתת פתרונות חלופיים. אני חושב שאם היה אפשר להוריד את מופז בדרגה שוב - הייתי שמח לעשות את זה. הממ.. המילה טר”ש עולה לי בראש.

תיירות: מצליחים לירוק בעיקר עלינו. נכי צה”ל לא מצליחים לצאת לחופשה בימי החופש הרגילים (כי המלונות מפסידים כסף עליהם, ומין הסתם זה לא יקרה בעונת השיא לעולם), שאר אזרחי המדינה מנסים להבין איך בדיוק לילה במלון 4 כוכבים באילת בקיץ קפץ ל-4 ספרות ללילה. העיקר שעוד מנסים לספר לנו איך חשוב שנצא לחופשה בישראל. אפילו ב”חורף הישראלי” (עוד אוקסימורון), ביום אחד בחרמון יעלה לי יותר לקחת משפחה של 4 נפשות, מאשר לשים אותם על מטוס ולטוס לגרמניה. יריקה מקפיאה, משהו.

מערכת בתי המשפט: שר המשפטים יורק עליהם, והם מתכופפים כדי שהיריקה שלהם תעבור לאזרחים שתלויים בהם לקצת צדק. “המהפיכה הממוחשבת” שלהם כל כך טובה, עד שהם שכחו פרט קטן ולא חשוב: לחבר אותה למערכת של המשטרה. עירא יכול להעיד על זה. העיקר שהם מדברים על זה ששר המשפטים “הורס את מערכת הצדק”. שמענו. קודם תתקנו את עצמיכם - אחרי זה נדבר שוב. תחזרו אליי כשה”מהפיכה” הפשוטה הזו תהיה מוכנה.

אני מזמן הפסקתי לדבר על זה שמס הכנסה יורק על כולנו, ולא נותן דבר בתמורה. המחשבים שלו לא מעודכנים אפילו עם אלה של משרד הפנים. משרד הרשיון כנ”ל ובעצם כל אחרת. מתברר שרק ל-D&B ישראל אפשר לגשת כדי לבדוק מה באמת קורה בכל אחת מהפונקציות הנ”ל. גם על זה עירא כבר סיפר.

בקיצור - אין עלינו. יריקה בצרורות זה הענף שלנו, למרות שאני בטוח שנצליח לא רע גם באחרים. נראה את הסינים האלה עכשיו…

איזה משחק! לא וואו!, אבל נהדר. עכשיו בדיוק סיימתי לצפות במשחק הגמר של גרמניה-ספרד, ואיזה יופי שהספרדים ניצחו!
לא רק שהנבחרת הזו שיחקה נפלא לאורך רוב הטורניר, אלא שהם אפילו הצליחו להרוס לחברי הטוב אסקו את התיאוריה, לפיה כל הקבוצות שהיו בטוחות לרבע הגמר, ושיחקו במשחק האחרון בשלב הבתים עם ההרכב השני - יפסידו ברבע הגמר. הספרדים שיחקו פתוח רוב הטורניר, שיחקו מהיר ומדויק, בניגוד לגרמניה ששיחקה משחק אחד טוב באמת (מול פורטוגל ברבע הגמר). הגביע הלך לאראגונס, ובצדק!
CrazyVet, אני מקווה שאת חוגגת כמו שצריך עכשיו!
ויוה אספניה!!!

אז זהו, גבירתי ורבותיי, היום מתחיל שלב חצי הגמר של טורניר יורו 2008 בכדורגל. אתם כבר יודעים שכדורגל רחוק מלהיות מעניין עבורי בימים כסדרם, אבל שלבי הסיום של טורנירים גדולים מצליחים בכל זאת לרתק אותי. יש משהו בהוויה החברתית הזו של חברים ישובים סביב מקלט טלוויזיה, עם פיצוחים, וויסקי טוב, ובדיחות שחורות, שגורם לי לרצות לשוב ולשחזר את כל העניין הזה מדי שנתיים (יורו כל 4 שנים, ומונדיאל כל 4 שנים, לסירוגין). את המשחקים האחרונים ששודרו בערוץ 10 (תודה לאל - מבחינתי צריך לשרוף לצ’רלטון את המשרדים והאולפנים גם יחד), ראיתי בחברתו של חבר, היחיד מחבריי שאשכרה מתעניין בזה. וזה היה נהדר. לא צריך ערימה של חבר’ה בשביל אירוע כזה. אינטימיות היא עניין מבורך, כמעט בכל מצב עבורי.
ולתכל’ס - הערב נפגשות גרמניה וטורקיה, ומחר: רוסיה וספרד. מאחר וכבר ידועה הקלישאה שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת, אני מקווה לפחות ששלב חצי הגמר של מחר יהיה מעניין. ואני בהחלט חושב שהוא יהיה. ספרד הצליחה יפה מאוד בשלב הבתים, ורק במזל (למרות שגם בצדק) עברה את איטליה ביום ראשון האחרון, בבעיטות 11 מטר, לאחר תיקו מאופס של 120 דקות. רוסיה, לעומתה, פתחה חלש מאוד את הטורניר, אבל בשני המשחקים האחרונים הראה המאמן חוס הידינק, שיצירתיות היא שם המשחק. הבליץ המטורף של שחקני הנבחרת הרוסית על הנבחרת ההולנדית, הצדיקה ניצחון אדיר של רוסיה ברבע הגמר. רוסיה של שלב הבתים היא שונה לגמרי מרוסיה של רבע הגמר. אמנם ספרד ניצחה כבר את רוסיה 4-1 בשלב הבתים, אבל עכשיו מדובר במשחק אחר לגמרי.
אם הכל יעבוד כמו שצריך, אני מאוד מקווה לראות דווקא את רוסיה מחזיקה את הגביע. לא בגלל אהדתי הרבה לעם הרוסי אשר בישראל, כמו הסיבה שאני פשוט אוהב לראות כדורגל יפה ויצירתי. אף קבוצה בטורניר הזה לא הראתה כל כך הרבה רצון וכדורגל מדהים, כמו שראיתי אצל הרוסים השנה. אם למישהו מגיע - זה להם.

מי שלא יודע, ורוב חבריי שקוראים את הבלוג הזה לא ממש יודעים, עיראק לקחה את אליפות אסיה בכדורגל בפעם הראשונה לפני כשבוע וחצי, אחרי ניצחון קטן של 1:0 על ערב הסעודית. זה כשלעצמו לא ריגש גם אותי יותר מדי, מאחר ובכל מקרה התעניינותי בכדורגל מסתכמת במונדיאל אחת לארבע שנים, וגם זה רק לקראת סיומו. מה שכן, התפרסם לו ראיון עם המאמן הברזילאי של הנבחרת העיראקית, ג’ורבאן ויירה, שהעלה חיוך על פניי. בראיון מספר המאמן על זה שהקבוצה היתה כל כך מפולגת לפי עדות ודתות בהתחלה, עד כדי כך שהשיעים לא היו מוכנים למסור לסונים ועוד כל מיני דברים מוזרים. ועדיין - הנבחרת הזאת, למרות שמאמן עזב אותה אחרי הניצחון הזה, הצליחה לקחת גביע אסיאתי. בהחלט לא דבר של מה בכך. תארו לעצמכם מה היה קורה אם גם אצלינו היו לומדים “למסור” ללא הבדל דת, גזע או מין….

לזה אני קורא אופטימיות זהירה…