אני מרגיש קצת עייף מכל מה שקורה בחג הזה. אולי זה בגלל שאני יוצא כמעט כל ערב, ובסופו של דבר זה גם קצת משפיע על השרירים שלי.

בחג הזה התחלתי ללמד אמא של חבר איך לגלוש ולהשתמש באינטרנט ובמייל. לשמחתי, מאחר והיא לא הכירה דפדפנים קודמים, יש לי העונג “לעצב” את אישיותה האינטרנטית בצורה שאני רוצה, וכך התחלתי לעבוד איתה עם שוא”ש, אבל תוך הסברים קצרים על יתרונותיו מול IE. לא נכנסתי לעומקם של דברים, אבל המסר הועבר, ואני שמח על כך. מעניין לראות איך אנשים מבוגרים אינטליגנטיים מגיבים לעולם המחשבים. יש פחד מצד אחד, אבל הרבה רצון ללמוד מצד שני, וזה דבר שבהחלט משפיע לטובה על הלימוד. הלוואי שחצי מהתלמידים שלי בטכניון בזמנו, היו מקשיבים ומתרגלים כמוה. יותר מזה - הלוואי וחצי מהם היו מבינים כמוה. זה נפלא לעזור לחבר טוב, אבל זה גם נהדר לשבת וללמד. הרבה זמן לא העברתי “שיעורים” וזה חזר אליי בצורה נורא טבעית.

בחג הזה היה לי סו”ש מלא ילדים: בשישי אחרי הצהריים, הייתי מוקף בזוגות חברים של עירא אצלו בבית, כולם עם ילדות קטנות שהתרוצצו סביב. זה הי משעשע ומרענן לראות ילדות משחקות אחת עם השנייה ורצות בגינה בלי לפחד. אפילו פתחתי שני בקבוקי “ורוד” 2006 של ויתקין לכבוד האירוע. מוזר היה לטעום בקבוק אחד ולהנות ממנו מאוד, ולטעום בקבוק שני, מאותו קרטון, שהיה באותם תנאים בדיוק במרתף שלי, והיה קצת מעבר לשיא שלו (למרות שעדיין בהחלט שתי). נראה לי שבקרוב אני אאלץ לגמור את הבקבוקים האלה. יש קונים?

באותו ערב, החזקתי בידיי תינוקת טרייה של ידידתי ע’, תינוקת שנולדה לפני כחודש במשקל של קצת יותר מ-2 קילו. להחזיק את היצור הרך והמדהים הזה בידיי, היתה הרגשה נפלאה. היא אפילו היתה מאוד רגועה בידיים שלי! הרבה זמן לא הרגשתי כל כך הרבה חום (ולא, היא לא פלטה עליי, לפחות לא לפי מה שראיתי..).

בחג הזה גם חוויתי בפעם הראשונה בחיי טקס של הטבלת תינוק, אצל חבר שהכרתי דרך עירא. בנו הבכור נולד לפני כחודש וחצי, ומאחר והמשפחה היא נוצרייה יוונית, הטקס נערך בכנסייה היוונית בחיפה. אין ספק - זה היה מרגש מאוד מבחינתי. הבעיה היחידה היתה הקטע של העמידה במשך למעלה מחצי שעה, שדי גמרה לי את הגב והרגליים. בסיום הטקס, נשלף הסירופ כדי לעזור לי. לקח לו כמעט שעה לעבוד, אבל כשזה קרה, הצלחתי להירגש ולהנות ממש מהסעודה החגיגית שנערכה אחרי הטקס. המשפחה שכרה מסעדה לאותו ערב, שבה הוגש מכל טוב: סלטים מגוונים וטעימים, בשר מצויין (גם כבש וגם פרגית), פירות ים (קלמארי ושרימפס), שתייה קלה לרוב, ולא פחות חשוב מזה - המון בקבוקי עראק נשפכו שם כמים. בקיצור - הרבה זמן לא היה לי יום שבת חגיגי כזה. אין לי מושג אם החבר הזה קורא את הבלוג הזה, אבל אם כן - אני מאחל לו ולמשפחתו המורחבת החדשה המון בריאות ואהבה.

בחג הזה הספקתי לפגוש חברים, וללכת גם ביום חמישי לפסטיבל ICON, שממנו יצאתי עם.. נכון - עם ספרים. 9 מהם. איזו טעות. אסור לי להכנס למקומות האלה. אבל המחירים היו באמת טובים והמבצעים… טוב, נו. עכשיו באמת אין לי יותר מקום לבגדים. ועוד היום התקשר אליי אלי מ”ינשוף“, ביקש את עזרתי בחנות ביום שישי הקרוב, ונזכר שבפעמים הקודמות שעזרתי לו, הוא שכח “לשלם” לי באמצעות ספרים (זו היתה דרך שחוסכת את כל הניירת הזו ושכר המינימום שהיה מביא לי עוד 60 שקל על חצי יום עבודה). הסברתי לו כרגע שנראה לי שאני אוותר על ה”תשלום” ואדחה אותו למתי שאני באמת אזדקק לו. בינתיים, אני אשתדל להגיע ביום שישי בצהריים, אחרי כנס הסטודנטים של רופין, כדי לתת כתף.

החג הזה עוד לא נגמר.. הערב מצפה לי חוויה קשה ב-NG (שעליה תוכלו לקרוא בימים הקרובים) ומחר יש גם מנגל “שאריות” אצל עירא.

קשה, קשה…

יום כיפור וסוף השבוע שלאחריו עברו עליי בקריאה. כמה מפתיע.
מה שכן, החלטתי לחזור קצת למה שאני מכנה ה”מקורות”. אני אכתוב על שלושה ספרים בפוסט הזה: שניים של דיוויד מורל ועוד אחד של אייזיק אסימוב.

“מסדר האבן” (1985), “אחוות הוורד” (1984) / דיוויד מורל -
דיוויד מורל הוא סופר קנדי שהתחיל את דרכו בתחילת שנות ה-70. ה”התמחות” שלו היא ספרי אקשן. אתם מכירים אותו בתור זה שכתב את “משחק הדמים” (First Blood, ספרו הראשון מ-1972), על פיו הוסרט הראשון בסדרת סרטי “רמבו” (1982). הדבר שאני אוהב בספריו של מורל (כולם בהוצאת אודיסיאה), היא הפשטות. מהרגע הראשון שאתה מתחיל לקרוא, ועד העמוד האחרון - כולם יורים בכולם. יש טובים, יש רעים. אתה יודע בדיוק מי זה מי ומי נגד מי. לפעמים יש איזה טוויסט קטן (שאם נודה על האמת, הוא לא ממש מפתיע). הספרים שלו הם מאלה שאתם תסיימו ב-24 שעות או אולי בקצת יותר, אבל אתם תודו מהר מאוד על זה שהאקשן הזה סוחף. שוב - אל תצפו למורכבות. לפעמים אפילו יש בעיה בהדפסה, וחסרה אות פה ושם (למרות שזה נדיר). אבל הקצב - הו, הקצב! מה שעוד חביב בעיניי, זו ההשוואה שבין מה שאנחנו מכירים היום, לבין הטכנולוגיה ה”מתקדמת” שהיתה בתחילת שנות ה-80. לפעמים ההשוואה הזו מגוחכת, אבל היא באמת מעניינת. תחשבו על זה שהאינטרנט לא היה קיים אז מבחינתינו. גישה למידע נעשתה ב”דרך הישנה”. ועדיין - יש חדשנות מסויימת, כי אם מבינים מתי התרחשה עלילת הספרים, מבינים שבאמת מעניין לראות איך סופרים ראו את העתיד הטכנולוגי שלנו. מורל הוא לא אסימוב - הוא לא מדבר על חברה עתירת רובוטים וטכנולוגיה. הוא סופר אקשן. הטכנולוגיה שלו משמשת להרג. חד וחלק. אין התייפייפות.
“אחוות הוורד” מספר על זוג יתומים, שגדלו זה לצד זה, ממש כמו “אחים”, והוכשרו להיות רוצחים בשירות ממשלת ארה”ב. עכשיו הם נמצאים בשני קצוות שונים של העולם. מה קורה כאשר “אביהם”, האיש שלקח אותם תחת חסותו מגיל 5, מחליט לחסל אחד מהם? הקטע המשעשע, הוא בעיקר בנקודה הישראלית בספר הזה. הרוצחים שלנו, סול וכריס, עברו הכשרה בקרב מגע ישראל, אחד מהם מאוהב נואשות בסוכנת מוסד שמלווה אותם ממש עד הסוף, ובכלל - לכל אורך העלילה המוסד (על יכולותיו השונות) חוזר ועולה כחלק אינטגרלי מהסיפור.
“מסדר האבן” מספר על רוצח שכיר בשם דרו, שמחליט יום אחד להשאיר את עיסוקו זה מאחוריו, ומתחיל חיים חדשים כנזיר שתקן במנזר מבודד. חמש שנים מאוחר יותר, מישהו מצליח לאתר אותו, רוצח את כל הנזירים, ומתחיל במצוד אחרי דרו. מכאן, כמובן, מתחילה עלילה רוויית הרג, כפי שניתן לצפות, כשדרו מחפש לנקום את מות חבריו הנזירים. בדרך, הוא צריך לבחור במי לבטוח, דבר שאינו פשוט כלל ועיקר.

ועכשיו לקלאסיקה האמיתית:
“שמש עירומה” / אייזק אסימוב -
ספר זה נכתב בשנת 1956, וכמו רבים מספריו של אסימוב, הוא משאיר אותך נפעם מיכולותיו של הסופר הזה לברוא עולמות חדשים, שאינם כל כך רחוקים מהמציאות שלנו בתחילת המאה ה-21. עלילת הספר מתרחשת על כוכב לכת בשם סולריה, כאלף שנה מעכשיו. האדם כבר יצא אל הכוכבים לצורך התיישבות, אבל אלה שיצאו את כדור הארץ נשארו מבודדים בעולמותיהם החדשים, תוך כדי שהם מתייחסים אל האדם ה”פשוט” שבכדור הארץ, בהתנשאות יתרה. סולריה הוא כוכב לכת שכמעט ואינו מיושב ע”י בני אדם (20 אלף תושבים), והוא מתקיים, רובו כוולו, בעזרת רובוטים (כ-200 מיליון מהם). שני האדם חיים באחוזות ענק, הקשר ביניהם מתבצע באמצעות הולוגרמות תלת-מימדיות, זיווגים הם דבר שבשגרה, תהליכי הרבייה הם טקס יותר מאשר הנאה, הילודה נשלטת, והרובוטים משרתים את האדם נאמנה - כל אחד בתחום “התמחותו”. אפילו הרפואה אינה כוללת ביקור חולים כפי שאנו מכירים אותו. אל תוך כל הסיפור הזה, “מונחת” מכדור הארץ בלש בשם אלייג’ה ביילי, יחד עם “שותף” רובוטי, אשר אמורים לפענח מקרה רצח. התרבות והפוליטיקה השונות על פני הכוכב, הם זרים לביילי. בסולריה אין משטרה, כי פשוט אין פשע. אין פשע, כי אין דרך שיצור אנושי אחד יגיע לבקר יצור אנושי אחר (הסייג היחיד הוא בני זוג שגרים תחת קורת גג אחת, אך בשני צדדים של כל אחוזה). ובכל זאת - רצח התבצע, ומאחר וחוקי הרובוטים אים מאפשרים להם לפגוע באדוניהם - ברור שנפרצה פה חומה כלשהי.
אסימוב מצליח לטוות את העלילה בצורה מאוד משכנעת, כהרגלו. מאוד מעניין להרגיש את העוצמה שבעולם החדש שהוא ברא. מעניין ללמוד, תוך כדי קריאה, את התרבות הזו שהסופר מבקר באופן כל כך חד משמעי. הביקורת החריפה, לפיה העולם שאנחנו יוצרים הוא גולם שעוד יעלה על יוצרו, לא נותנת מנוח. אסימוב לא מאכיל את הקורא בכפית, אלא נותן לנו לחשוב ולפתח את הדימיון שלנו בעצמינו. הוא נביא זעם שעומד בשער. נביא שנותן לנו הצצה קטנה למה שעוד עלול לקרות לנו, אבל לא מאפשר לנו לגשת עד הסוף. הוא משאיר פתח לשינוי. היכולת שלו לבנות עולם כזה, הוא אחד הדברים שהופכים את הסופר הזה לאחד מ”אבות המזון” שלי, מאז ומתמיד.
לאחרונה הוצאת “ינשוף” מוציאה חלק מספריו של אסימוב מחדש, וזה רק אחד מאלה שקניתי. כבר כתבתי כאן בעבר על הערכתי הרבה להוצאה הזו, ועל רמת התרגום המצויינת. גם כאן, אני עומד מאחורי כל מילה שלי.

מזמן לא יצא לי לכתוב ביקורת ספרים, בעיקר בגלל שקצת התרשלתי לאחרונה… משום מה, “הצלחתי” להתקע שוב ושוב עם “עושים היסטוריה”, ספרו של סטיבן פריי. נכון, מדובר בקומיקאי אדיר, שיחד עם יו לורי (אתם בטח מכירים אותו מ”האוס” ) יצר את אחד הצמדים הבריטיים הטובים שיצא לי להכיר, ובכל זאת, איכשהו לקח לי הרבה יותר מדי זמן לסיים אותו. בגדול, פריי מספר את הסיפור של מייקל יאנג בגוף ראשון. יאנג הוא דוקטורנט להיסטוריה בקיימברידג’, שבדיוק סיים להכין את עבודת הדוקטורט שלו על ילדותו של היטלר (שיאנג מחליט, תחת ההגדרה של “חופש אקדמי”, לבדות אותה כמעט לחלוטין). שרשרת אירועים מוזרה, שכוללת את העובדות שבאותו יום חברה שלו עוזבת אותו והעבודה שלו מתעופפת מידיו אל כל רחבי הקמפוס, מביאה אותו למפגש יוצא דופן עם פיסיקאי מטורף בשם ליאו צוקרמן. צוקרמן מצליח לשכנע את יאנג לעבור באמצעות מכונת זמן שהוא המציא, היישר אל ימי ילדותו של היטלר, על מנת למנוע את לידתו. כמובן שכל זה יוצר שרשרת אירועים חדשה ומצחיקה ביותר, כפי שהייתם מצפים מקומיקאי בריטי. חשוב לציין, שהספר באמת מצחיק, אבל לוקח קצת זמן “להתרגל” אליו. מאחר ואני קורא את הספר בתרגום לעברית, ומאחר ופריי הוא מסוג הקומיקאים שמדברים וכותבים “מהר”, התיאורים שלו קצת אובדים בתרגום. הפרק הראשון בספר הוא לא פחות ממייגע, ורק אחריו, הכל מתחיל להתגלגל בצורה מעט חלקה יותר. אם אתם לא מסוגלים לתרגם את העברית ל”בריטית” (וחשוב להבין - מדובר באנגלית שהיא בהחלט לא אמריקאית) באופן אוטומטי בראשכם, אולי כדאי שתשקלו שוב את קריאתו של הספר הזה בתרגומו העברי. יחד עם זאת, למי שכן מסוגל לבצע את התרגום הזה באופן אוטומטי בראשו, צפוייה חוויה בהחלט יוצאת דופן. היו רגעים שפשוט לא הפסקתי לצחוק, גם כמה ימים טובים אחרי שקראתי אותם.

בשבוע האחרון, אחרי שצלחתי את “עושים היסטוריה”, חזרתי לקרוא ב”קצב” מספק למדי, והרי הממצאים:
“עסקים מפוקפקים” / דייב בארי - דייב בארי, הוא קומיקאי לא פחות טוב מפריי לטעמי. הוא כותב טור שבועי ב”מיאמי הראלד” כבר שנים רבות, ואפילו זכה בפוליצר על כתיבתו. האיש כתב גם אינספור ספרים כגון “מדריכים” לנישואים טובים, לגברים, ליפן ואפילו כתב על ה”היסטוריה” של ארה”ב ושל עולם הטכנולוגיה (למי שלא הבין, המרכאות הן כמובן בגלל שמדובר בספרים שהקשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט). יש גם ספרים מסויימים שפשוט מאגדים את הטורים המוצלחים ביותר שלו בתקופה מסויימת. בקיצור - אין ספק שהאיש פשוט מצחיק ואני באמת אוהב את הכתיבה שלו (אני מציע לכם לא לפספס את Dave Barry in Cyberspace מ-1996, בו הוא מתאר איך ביל גייטס הפך לאיש עשיר). “עסקים מפוקפקים” הוא ניסיון ראשון שלו מ-2002, לכתוב רומן. כמובן שהוא שומר פה על הומור לאורך כל העלילה, אבל איכשהו, הפעם זה עובד קצת פחות. זה לא שההומור של בארי לא מוכר לי. הבעיה היא שנראה שזו פעם ראשונה שהוא מנסה לפתח דמויות ועלילה לאורך 265 עמודים, וזה עובד פחות טוב. הכתיבה שלו קלילה, והיו קטעים שבהם בהחלט צחקתי, אבל נראה כאילו בארי מנסה לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, לפחות באמצעות חלק מהדמויות. הוא גם מנסה להכניס לרומן הזה הרבה אקשן (יריות, מאפיה וכו’), ואיך אומרים? “תפסת מרובה - לא תפסת”? - זו בדיוק הבעיה כאן. סיכום: כדאי להישאר עם כמה מיצירותיו המוקדמות יותר של בארי.

“עיר העצמות” / מייקל קונלי - עוד אחד מהמותחנים שאני אוהב לקרוא בלי לחשוב יותר מדי, ובלי רצון לתרגם כל מילה שנייה אצלי בראש לאנגלית. מייקל קונלי כבר כתב כמה ספרים שתורגמו לעברית, והספר הזה, שיצא ב-2002, הוא אחד מתוך סדרה של מותחנים, והראשון שלו שיוצא לי לקרוא (יש לי עוד שניים ברשימת הקריאה שלי). הספר מספר את סיפורו של הירונימוס בוש, בלש במשטרת הוליווד, שיוצא לחקור מעשה רצח, שקרה לפני יותר מ-20 שנה, אחרי שכלבה מגלה עצם של ילד, מביאה אותו לבעליה, גילוי שמביא לחפירות נוספות ולגילויו של שלד שלם. ייאמר לזכותו של קונלי, שהוא מצליח להשאיר אותך “על בהונותיך” במשך כל העלילה, למין הרגע הראשון שבו אתה מתחיל לקרוא. הוא אפילו מצליח לשזור קצת הומור בריא, אבל המתח רק הולך וגואה ככל שהעלילה מתקדמת. יחד עם זאת, גם בספר הזה יש משהו שלא כל כך הסתדר לי (ואני ממש משתדל לא להכניס פה ספוילרים): הספר מגיע לשיא מסויים, שלאחריו קונלי עדיין מנסה לשמור על מתח אבל לא ממש מצליח. גילויו של הרוצח האמיתי מגיע ממש בדקת הקריאה האחרונה, ויש לא מעט פרטים בעלילה שפשוט לא נסגרים. אלמלא קונלי היה משאיר פתח לספר המשך, מילא. אבל פה הוא “כאילו” סוגר את הדלתות על הדמויות הראשיות שלו. לי, אישית - זה מאוד הפריע. ההרגשה שלי היתה, שפשוט חסרים לי כמה עמודים נוספים. זה מרגיש כאילו הסופר כתב בשיטת “גומרים - הולכים”. סיכום: ספר מותח, אבל אל תצפו לסוף מרגש במיוחד.

איזה כיף! הגיע הזמן לדווח על עוד כמה ספרים. בחודש האחרון, יצא לי לקרוא קצת פחות מהממוצע, אבל קראתי לפחות דברים נהדרים, וקצת שונים. שניים מהם לפחות יכולים להיחשב כקלאסיקות. אבל אני רוצה להתחיל בזה שהיה קליל יותר מבין השלושה שאספר עליהם כאן:

“אבל מי זוכר” / גרג הורביץ - מותחן פסיכולוגי נפלא, מהנה ומהיר. אנדרו דאנר, סופר ספרי מתח, מתעורר בבית חולים, אחרי ניתוח להוצאת גידול מראשו. לידו יושבים שני בלשים שמאשימים אותו ברצח ארוסתו. דאנר לא זוכר כלום. בעזרת כמה חברים, ובהיעדר הוכחות חותכות, הוא יוצא זכאי במשפט, אבל זמן קצר מאוד לאחר מכן, בחורה נוספת נמצאת מתה, כאשר אופן רציחתה דומה מאוד לרצח של ארוסתו. מאחר ומשטרת אל.איי, לא ממש מאמינה בצירופי מקרים, אבל עדיין אין הוכחות חותכות שדאנר ביצע את הרציחות, אין לדאנר ברירה אלא לצאת ולחפש את הרוצח האמיתי. האם הוא באמת הרוצח? האם הגידול בראשו אשם במעשים שהוא שוכח אחרי כן? או אולי מישהו מנסה לשחק עם החיים שלו? בכל מקרה - כאמור, הספר מתחיל מהנקודה שבו דאנר מתעורר בבית החולים והקצב רק הולך ומתגבר משם, כולל כמה טוויסטים מעניינים על הדרך. הורביץ כותב בצורה מאוד קולחת, וזה מסוג הספרים שלא תרצו להוריד מהיד, משהו שעשוי להתאים גם למטוסים, לאו דווקא במובן הרע של הביטוי.

“קורותיו של ש’ו סאן-גואן, סוחר הדם” / יו’ הווא - לאחרונה התחלתי להתענג יותר ויותר מספרים מתורגמים של סופרים סיניים ויפניים. התרבות עצמה מעניינת אותי מאוד, ועצם העובדה שחלק מהמילים מוכרות לי מהשנים שבהן למדתי מנדרינית, רק מוסיפה לחן של הסיפורים. הספר הזה מיוחד במינו בכך שהוא מתאר סיפור חיים של אדם בשם ש’ו סאן-גואן, אדם פשוט, מילדותו ועד זיקנתו. ברקע, כהרבה סופרים סיניים, מספר יו’ הווא על התקופה, כולל עלייתו של מאו צה-טונג והשינויים החברתיים הרבים שקרו מאז בסין העממית. במקרה זה, הילד הכפרי ש’ו סאן-גואן, מגלה דרך חברים בכפר של דודו, שהוא יכול להשיג לא מעט כסף ע”י מכירת דמו לבתי חולים. בכך הוא מתחיל תהליך, שיוביל אותו למחוזות מרגשים וגם מסוכנים, בכדי להקים משפחה, לפרנס את משפחתו, וגם בכדי להראות לעולם שהוא איש מכובד בקהילה. המתרגם לעברית, דן דאור, מצליח בשפה פשוטה להחריד להעביר מסרים לא קלים. אמנם השפה של הספר אינה גבוהה, אבל היא נותנת תחושה של זרימה לסיפור, ואפילו שומרת על עניין רב, לפחות למי שאוהב ומתעניין בתרבות המזרח הרחוק הקומוניסטית.

“ארץ אבות” / רוברט האריס - ספר שנכתב ב-1992, באופן מפתיע, וצריך לדעתי, להכנס לרשימת הספרים הקלאסיים והטובים ביותר שקראתי (הפתיע אותי, כי שפת הספר מתאימה לכתיבה של שנות ה-60 וה-70, יותר מאשר לסוף המאה ה-20, לדעתי). בעיקרון - העלילה מתבססת על מותחן בו בלש בקרימינאל-פוליציי הגרמני חוקר רצח/תאונה של איש עשיר. נשמע רגיל למדי עד כאן. אלא שכאן נכנס הטוויסט: כל החקירה מתנהלת בגרמניה של אפריל 1964, כאשר גרמניה ניצחה במלחמת העולם השנייה, והרייך השלישי שולט באירופה כולה, ומתכנן את חגיגות יום הולדתו ה-75 של אחד אדולף היטלר. זאווייר מארץ’, אותו בלש, מגלה שמאחורי ה”תאונה” הזו, עומדים כוחות חזקים וגדולים ממנו, הנמצאים בכל עמדות הכח והשלטון, כולל הגסטאפו המחריד. בעזרת עיתונאית אמריקאית, הוא מנסה לעלות על עקבות הרוצחים, ולהבין מה עומד מאחורי התעלומה הזו. הספר הזה הוא רחוק מלהיות קל לקריאה, במיוחד אם אתה יהודי. יש בו תיאורים קשים מאוד של כל מה שהתחולל בשואה, כולל מסמכים אותנטיים, ולמי שיש סיוטים על “מה היה קורה אם?”, הספר הזה מנסה לתת מענה חלקי, על מראה העולם. ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו היא ממש לא קלה לעיכול, ולפעמים נאלצתי להפסיק את הקריאה כל פרק או שניים כדי להכיל את מה שקראתי, אבל אין ספק שאני ממליץ על הספר הזה בחום, ולו בכדי להבין ממה העולם הנאור ניצל. זה אמנם נשמע קצת מוגזם, אבל אני מבטיח לכם שכל מה שקראתי שם נשמע הגיוני לחלוטין. האריס נצמד בעלילה לאירועים אמיתיים לחלוטין, ומשתמש בדמויות אמיתיות משלטון הרייך השלישי, על מנת לתת לעלילה נופך מציאותי. וזה מפחיד. מאוד.

הגיע הזמן לכתוב קצת על ספרים שקראתי לאחרונה, ולספר את דעתי עליהם.
מותחנים:
“הפולשים” / מייקל מרשל - למרות המלצתו החמה מאוד של אלי מ”ינשוף” אני חייב לומר שהספר הזה של מרשל עצבן אותי. כרגיל, הוא טווה עלילות רבות לתוך סיפור אחד מרכזי, ושומר אותך במתח לאורך רוב הספר. ואז מגיע הרגע הזה שאני לא סובל בספרים האלה - הוא מנסה למכור לי פילוסופיה בגרוש, ולגמור את הספר כמה שיותר מהר. הבעיה היא שהרבה סופרים, כמו מרשל, עושים מעשה דן בראון, ומנסים לגרום לי לחשוב שליאונרדו דה וינצ’י בעצמו ועוד מפורסמים שכמותו, סבלו מאותה בעיה פסיכולוגית שהספר מטפל בה, כביכול. נו, באמת. מה זה השטויות האלה? אני הייתי האדם השלישי שקנה את הספר המתורגם בארץ, ואני מתחרט על כך. ספר מאוד לא כיפי, ואף נוטה לשעמום בחלקים רבים בו.

“דקסטר חולם חלומות אפלים” / ג’ף לינדסי - ספר שצריך להכנס לפנתיאון הקלאסיקות - הספר הראשון בסדרה, שבזכותו גם הופקה סדרת טלוויזיה בעלת אותו שם. מסופר על רוצח סדרתי טוב, כזה שרוצח רק רוצחים סדרתיים, וזאת כדי להתגבר על היצר שלו לרצוח סתם אנשים. ככה לפחות הוא מתעל את יכולותיו לטובת הציבור, כשהוא פוטר אותנו מנוכחותם של פושעים אחרים. הוא עושה את זה מבלי להרגיש דבר, באפאטיות מוחלטת. זה ציני, מסופר בגוף ראשון, והעלילה פשוט סוחפת. יש לי כבר בבית גם את הספר השני המתורגם (”דקסטר משחק משחקים מסוכנים”), והבנתי שהספר השלישי בסדרה כבר יצא, אבל עוד לא תורגם. מומלץ בחום!

“הפרס הגדול” / דיוויד באלדוצ’י - מי שאוהב קריאה קלילה ומהירה, יאהב את הספרים של הסופר הזה. זהו כבר הספר השלישי או הרביעי שלו שאני קורא, ואני נהנה מכל רגע. בשבוע הספר קניתי את כל ספריו. אין פה הרבה הפעלה של תאים אפורים, העלילה די בנאלית וגם קצת צפויה, אבל הקריאה היא מהירה, ונותנת לך אפשרות להחזיק ספר ביד, ולסיים אותו בקריאה אחת. קשה להניח בצד. פשוט כיף. בקצרה: מדובר בבחורה ענייה, שמקבלת הצעה מפוקפקת ביום בהיר אחד לזכות במליוני דולרים בלוטו, וזאת בתמורה לכך שהיא תעזוב עם בתה היחידה את ארה”ב לנצח. לאחר שבעלה נרצח, היא מחליטה לקבל את ההצעה, אבל 10 שנים מאוחר יותר, היא מפרה את הבטחתה וחוזרת לארה”ב בחשאי. האיש שסידר לה את הזכייה הזו לא מרוצה מכך, והוא מתחיל במסע רציחות סביב הבחורה.

“תחזיקו חזק” / הרלן קובן - עוד ספר של כותב המותחנים המהיר במערב. נראה כאילו האיש הזה כותב כמו שאני קורא את ספריו - ברצף. הוא מצליח הפעם לטוות כמה עלילות, לא רק אחת, לתוך קלחת של שכונה אחת קטנה. לפעמים זה נראה שהעלילה והפתרונות קצת מאולצים, אבל בסה”כ מדובר במותחן קליל ונחמד לשעת לילה. הספר מלא טוויסטים עלילתיים, אבל בשלב כלשהו אתה מרגיש שיש טוויסט אחד יותר מדי. למי שמחפש משהו קליל - קובן נותן את הסחורה הרגילה שלו.

פנטזיה:
“אראגון” / כריסטופר פאוליני - סיפור הרפתקאותיו של נער עני, שמוצא ביצת דרקון, ויוצא להציל את העולם שלו מפני מלך אכזר. ספר קליל, יפהפה, שבורא עולם שיש בו הכל, מגמדים, דרך אלפים, חיות בר, וצבא כובש. כל מה שאתם מצפים מספר פנטזיה נוסחתי, אבל הטוויסט הוא דווקא של הסופר - הוא נכתב כשפאוליני היה בן 15 בלבד. הכתיבה שלו מרתקת, בוגרת והיא מלאה בדמויות שאפשר להזדהות איתן. זהו הספר הראשון בטרילוגיית “הירושה”.

“הבן הבכור” / כריסטופר פאוליני - הספר השני בטרילוגיית “הירושה” של פאוליני. תורגם רק לאחרונה לעברית, ויצא בדיוק לפני שבוע הספר העברי. הסאגה של אראגון וסאפירה הדרקונית נמשכת, הפעם היא ברובה בממלכת האלפים. פאוליני מצליח לטוות עלילה מרגשת, וגם מיוחדת מאוד, כאילו האלפים מוצגים בפעם הראשונה בפני קוראי הז’אנר. יחד עם זאת, הספר הזה ברובו קצת פחות טוב מהספר הראשון, אבל שווה לצלוח את 400 העמודים הראשונים, כדי להגיע ל-250 האחרונים, בהם פאוליני מצליח לתאר קרב אדיר ובלתי נמנע, בתיאורים משכנעים מאוד, עדי כדי הזדהות עם דמויות מסוימות. אני כבר מחכה בקוצר רוח לספר השלישי.

קלאסיקה - מד”ב:
“פניי מועדות לכוכבים” / אלפרד בסטר - ספר שנכתב לראשונה ב-1956, במקור הוא נקרא “טיגריס! טיגריס!”, והוא יוצא עכשיו במהדורה מתורגמת חדשה בעברית, ע”י הוצאת “ינשוף”. סיפורו המטורף של גוליבר פויל, הוא סיפור לא קל, ועם זאת - מצליח להשאיר אותך על בהונותיך במשך קריאת הספר כולו. סיפור שלא נס ליחו, ואני ממליץ עליו לכל קורא מד”ב, אשר מעוניין להבין איפה הכל התחיל. יופי של עלילה, הדמויות נהדרות, ויש גם בונוס להוצאה המחדשת - הקדמה לספר של ניל גיימן. בגדול, בלי לתת יותר מדי ספוילרים העלילה היא על איש פשוט ולא חכם במיוחד בשם גולי פויל, ששהה כנגד רצונו בחלל למשך חצי שנה, וכשספינה עוברת לידו ולא אוספת אותו למרות אותות המצוקה הרבים שהוא שולח, הוא מחליט להתנקם, ונשבע להרוס את הספינה ואת יושביה. בדרך, כמובן, נוספים עוד פרטים לעלילה, שלאט לאט מקדמים את פויל לעבר הטירוף הבלתי נמנע. כאמור - מומלץ מאוד!

ספרים נוספים בקרוב…

אז מה באמת קורה לנו? האם הנוער שלנו מתדרדר כפי שמציינים על כל דף מתנדנד ברוח? אני האחרון שאכחיש את זה. הרבה אנשי תקשורת מספידים את שבוע הספר העברי כבר זמן רב. למרות הסלידה הגלויה והאסקפיזם הטהור שלי מהתקשורת ההמונית, יש משהו בדברים. לאחרונה נתקלתי לא אחת בנערים שחיפשו ספרי מד”ב “חדשים” ומרגשים בחנות של “ינשוף”, אבל לא הכירו את אסימוב, למשל. אסימוב!! מאבות המזון של המד”ב! איך אפשר?! אבל זה לא הכל. כחלק מאותה תרבות אינסטנט שאנחנו כל כך מתגאים בה (בעיקר בגלל שזה הגיע מאמריקה הגדולה והחזקה), הופך העתיד שלנו לרע יותר ויותר. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלי ספר במהלך שבוע שלם, ומתחת לאפינו גודל דור שלם שלא מרחיק את אפו ממסך ה-LCD. אני כבר לא מדבר על זה שאני כמעט לא רואה ילדים משחקים ברחוב, או בחצרות ליד הבית בימינו, כי “מי יודע מה אורב לילד הרך בחוץ?”, וזה מעציב אותי.
שנים כבר לא הלכתי לשבוע הספר. בעיקר בגלל ששבוע הספר הפך להיות אירוע תל אביבי בלבד. בשנים האחרונות זה היה בפארק הירקון, והשנה, ככל הנראה בגלל לחץ של הוצאות הספרים, ובגלל “טעם העיר”, שהיה חשוב מאוד לערוך אותו בדיוק באותו שבוע, האירוע עבר בחזרה לכיכר רבין. ולמה אני אומר תל אביבי? תנסו להכנס לרגע לאתר Sfarim.org.il. תסתכלו על כל ה”מוקדים” שבהם מתקיים שבוע הספר, ותגידו לי מה משותף לכולם. עכשיו תסתכלו על תל אביב. רשימת הוצאות הספרים שמגיעות לתל אביב, היא גדולה פי 2-3 מכל רשימת הוצאות בעיר אחרת. נכון - יש הוצאות קטנות, כמו “ינשוף” ו”כוכבי הכסף”, אבל אפילו בירושלים וחיפה אין להן נציגות!
הסתכלתי השבוע באירוע שהוקם ברעננה. זה היה מיני אירוע. כאילו “מיני ישראל” הגיע לביקור. ויחד עם זאת - קניתי, נכון לרגע זה, שעדיין לא כלל ביקור בכיכר רבין, 58 ספרים! ולא - זו לא בדיחה. ספרתי אותם כשניסיתי למצוא להם מקום ומדף שלם בחדרי הצפוף. עד אתמול, החדר שלי היה עמוס בשקיות מהחנות של “ינשוף” (שהמחירים שלה די זולים כמעט כל השנה) וגם מ”סטימצקי”. יש לי עכשיו Q שלם לשנה הקרובה, וחור ענק בארנק. איזה כיף! ד”א סטימצקי - החבר’ה האלה מנצחים השנה בגדול, ושווה לשים אליהם לב. באתר שלהם, הם מוכרים את כל הספרים ב-35% הנחה. בחנויות, המצב שונה, וההנחה היא מדורגת:
עד 100 ש”ח = 30% הנחה
100 עד 200 ש”ח = 35% הנחה.
200 עד 300 = 40% הנחה.
מעל 300 ש”ח = 45% הנחה.
למי שלא מבין, אני אתן דוגמא: קניתי 4 ספרים במחיר של 330 ש”ח, ושילמתי רק 180. נכון, המחירים של סטימצקי לרוב יקרים מלכתחילה, אבל אתם חייבים להודות ש-4 ספרים במחיר של 45 ש”ח לספר בממוצע, זה זול ומפתה. “צומת ספרים” מוכרת ספרים ש”משתתפים במבצע”, במבצע של ספר שני ב-1 שקל. המבחר שלהם מצומצם למדי, ואני חייב להודות שגם מעצבן. באתר של סטימצקי, אתה יכול למצוא כל ספר שיש ברשת, ועל כולם יהיו מבצעים, לא משנה מאיזו קטגוריה. בחנות ברעננה, עשו אפילו את ה”אקסטרה מייל” הזה בשבילי, הזמינו לי שבוע לפני שבוע הספר את שני ספרי “דקסטר” של ג’ף לינדסי, הם הגיעו יום אחרי ההזמנה, התקשרו להודיע לי על זה, ובחנות הסכימו לשמור לי על הספרים בצד עד לשבוע הספר, כדי שאוכל להנות ממחירי המבצע. באתר של צומת ספרים, לקח להם לפחות 24 שעות להעלות את המבצעים שלהם, וגם זה נעשה באופן חובבני בצורה בוטה. אז למי שהצפיפות דוחה אותו, ואין לו רצון או כוח להכנס לתל אביב, אתם יכולים לעשות הכל בחנות הקרובה למגוריכם, או אפילו באתר, והמשלוח יגיע עד אליכם הביתה.

כל זה כאמור - לפני ביקורי הצפוי השבוע בכיכר רבין. חשבתי בהתחלה להימלט מזה, אבל אחרי שכבר הצלחתי לשכנע חברים, ויש גם מצב לארוחת ערב עם הזקן שלי לפני ביקור קל בכיכר באחד מערבי השבוע הקרוב - החלטתי לנסות את זה בכל זאת. אני מודע לעובדה שזה יהיה צופף ולא פשוט, ויש מצב שאפילו המחירים לא יתחרו ממש באלה של סטימצקי, אבל יש משהו באווירה של שבוע הספר שאני לא רוצה להחמיץ. אף על פי שזה אירוע תל אביבי, רובו ככולו, כפי שכבר ציינתי, אני עדיין רוצה לראות את הכיכר הומה אדם. אני רוצה להרגיש שאנחנו עדיין עם הספר במובנים מסוימים. לעתים רחוקות מדי אני פוגש אנשים שמדברים על ספר בהתרגשות, כפי שהם מדברים על משחק מחשב כלשהו. זו הזדמנות, מבחינתי. הזדמנות להבין שאולי בכל זאת יש לנו עתיד. שאולי הספדנו את שבוע הספר מוקדם מדי. שאולי “טעם העיר” נגמר, ולאנשים יש זמן עכשיו להרגע הכורסא אחרי הארוחה, אולי עם איזו כוסית ויסקי טובה, ולקרוא בכיף.

אני לא אוהב לעשות פרסומות, בטח שלא בבלוג. יחד עם זאת, קיבלתי היום מייל מהחנות של “ינשוף ספרים” ברעננה, שבה הכריזו על מבצע “בעל הבית השתגע”..
הם החליטו, לרגל שבוע הספר, למכור לא מעט ספרים במחיר מצחיק של 15 ש”ח לספר. למי שאוהב מד”ב, מותחנים, פנטזיה וגם ספרות יפה - מוזמן להתרשם. מעבר לזה, יש עדיין מכירת ספרים של ההוצאה לאור “ינשוף” במחיר של 3 ב-100, ויש את הספרים במחירים ה”רגילים”, שאת חלקם לא תמצאו בכלל בשבוע הספר או ברשתות הגדולות.
החנות יושבת ברח’ חנקין 2 ברעננה, ובטלפון 077-5600434. מומלץ בחום, במיוחד אם אתם רוצים להמנע, כמוני, מנסיעה לתוך הבלאגן של תל אביב.

בעקבות המלצה של אלי מהוצאת ינשוף, קניתי וקראתי לאחרונה טרילוגייה מתורגמת של מייקל מרשל. הספר הראשון “אנשי הקש”, מצליח לטוות כמה עלילות שונות כביכול, לתוך עלילה אחת, מותחת ומצויינת, שכוללת בתוכה את כל מה שאמריקאי ממוצע יחפש, כולל קונספירציה מתוחכמת. אם לוקחים בחשבון שמרשל לוקח את הזמן ונותן בהתחלה לא מעט פרטים על מיקום העלילות ועל הדמויות, ושהוא עובר ממיקום אחד למשנהו במהירות, אפשר להנות אחר כך מקריאה קצבית ומהירה מאוד של שילוב העלילות השונות זו בזו.
הטרילוגייה כוללת את הספרים הבאים: “אנשי הקש”, “האדם הזקוף” ו“דם מלאכים” בסדר זה. בעיקרון - כדאי לשמור על סדר הקריאה הזה.
אחד הדברים שמצאו חן בעיניי בכתיבה של מרשל, כמעט לכל אורך הטרילוגייה, הוא הציניות וההומור השחור שבו הוא משתמש לתיאורים שלו. הדבר ניכר בעיקר בספר הראשון, שהוא גם הטוב מבין השלושה. מכיוון שהמוח שלי מתרגם הרבה מאוד מהתיאורים האלה ישירות אנגלית, הסרקאזם הזה לא נעלם ממני, והוא מהווה חלק חשוב בהנאה מהספרים. הבעיה של מרשל, מתחילה בספר השני שלו. אחרי התחלה כל כך מזהירה, “האדם הזקוף” לא עומד בציפיות מספר המשך, שהיית מצפה לו אחרי קריאה של “אנשי הקש”. מרשל לוקח נשימה עמוקה, מתחיל מנקודת זמן של 3 חודשים אחרי סיום עלילת הספר הראשון, ומנסה לשחזר את ההצלחה. באופן חלקי מאוד (חלקי מדי, אפילו), הוא מצליח. שוב, נוספות דמויות ועלילות חדשות, אשר נשזרות במוטיב ובסיפור המרכזי. אלא שכאן מרשל נכנע לאיזה תכתיב של עלילה אמריקאית מדי. משהו מתחיל לחזור על עצמו. תוסיפו לזה נסיון למכור לנו פסיכולוגיה בגרוש, בדומה לדן בראון, למשל, ותקבלו משהו בינוני מאוד. הספר השלישי שחותם את הטרילוגיה הזו, הביא עימו ציפיות חדשות, היות ואמרו לי שהוא חוזר לכתוב ברמה של הספר הראשון. במקרה זה, “דם מלאכים” מצליח לעמוד בציפיות ברובו, ואפילו להפתיע כמה פעמים. לצערי - הסיום של הטרילוגייה, בעיקר בגלל הספר השני, הוא די צפוי. יש נסיון “לשפצר” חלק מהעלילות ולחזור לספר סיפורים אנושיים שעומדים מאחורי הסיפור המרכזי, אבל בסופו של דבר - כאן בדיוק הוא גם נכשל. אם אתה רוצה להכניס אותי לראש של רוצח, כמו שעשית בספר הראשון, עזוב בצד את השטויות. תפסיק לנסות למכור לי היסטוריה משוכתבת ולא אמינה. תן לי דרמת מתח פסיכולוגית מצמררת, עם קצב מתגבר, וזה יכול להיות מעולה - תוסיף ותעמיס עליה פרטים בלתי רצויים, ואתה מאבד את הקוראים שלך. זה בדיוק מה שחוויתי. שלא תבינו לא נכון - רואים דמיון חד משמעי בין שלושת הספרים, אבל הדמויות נראות כאילו הן לא מתקדמות לשום מקום. כאילו ההצגה שלהן בספר הראשון הספיקה. הדינמיות שלהן נעלמת, ונראה שהן הופכות להיות שטחיות, כמו כל דמות אמריקאית ממוצעת בספרי מטוסים.

בקיצור - אם אתם יכולים לעמוד בפרץ, הספר הראשון (”אנשי הקש” ) הוא ספר חובה לכל אוהבי ספרות המתח המתוחכמת. אבל כדאי להפסיק כאן. שני הספרים שבאים אחריו הם לא יותר מספרים בינוניים, שמתיימרים להציג תיאוריית קונספירציה לא אמינה, ולעיתים קרובות משעממת.

לאחרונה, בעיקר בשל הזמן הפנוי שיש לי, אני משקיע שוב יותר זמן בקריאת ספרים. כמעט כל חיי אהבתי לקרוא, אבל יש גם תקופות שבהן אני זקוק לקריאה של דברים שלא מצריכים שום הפעלה של תאים אפורים במוחי (כמו כל ספר של הרלן קובן, למשל, שמהם אני בהחלט מסוגל להנות, למרות הדעה הרווחת). הנושאים שאני אוהב הם די מגוונים. זה יכול להיות ספר מדעי, מדע בדיוני, פנטזיה, מותחנים וכמעט כל סוג אחר של פרוזה (לפעמים גם אפוסים הסטוריים וביוגרפיות, למרות שלרוב זה לא מה שיש לי סבלנות אליו..). שמתי לב שלא יצא לי לכתוב פה יותר מדי על ספרים, והחלטתי לשנות את זה.
מפעם לפעם, אני נתקל בספר שגם, בדומה לסרטים מסוימים, משאיר אצלי חותם לאורך שנים רבות וגורם לי לחשוב קצת מעבר לעלילה המסופרת. מי שקצת מכיר אותי לעומק, יודע שהתנ”ך שלי הוא “מלכוד 22″ של ג’וזף הלר, והברית החדשה, בהשאלה, הוא “בית האלוהים” של סמואל שם. שניהם ספרים שנכתבו בצורה צינית להחריד, אבל הצליחו לעורר בי פרצי רגשות עזים ומנוגדים לאורך הקריאה. כדי לספור את מספר הפעמים שהספקתי לקרוא כל אחד מהם, אני זקוק ליותר מכף יד אחת, זה בטוח..

אבל בפוסט הזה אני רוצה לספר דווקא על שני ספרים שקניתי לאחרונה, שניהם בהוצאת “ינשוף”. לפני שאני מתחיל עם השמות והתיאורים של שניהם, כמה מילים על ההוצאה הזו: לדעתי - זו ההוצאה המתרגמת הטובה ביותר בארץ, באופן חד משמעי (ובמיוחד אחרי שגדלתי על הוצאות כמו אופוס). למרות מעט טעויות סמנטיות שנתקלתי בהן, עבודת התרגום היא מרשימה ביותר. נכון - לפעמים שווה יותר לקרוא בשפת המקור, כי יש דברים שלא עוברים טוב את מחסום השפה (בעיקר ציניות), אבל יש גם תענוג מסוים לקרוא בעברית. במיוחד כשאצלי בראש הרבה מאוד מהדברים מיתרגמים אוטומטית בחזרה לאנגלית, תוך כדי קריאה, וכך אני לא ממש מאבד את החוויה. אם נחזור רגע לענייני ההוצאה, לאחרונה, לפני כ-4 חודשים, פתחה ההוצאה חנות ברעננה. זוהי החנות היחידה שלהם, והיא יושבת דווקא פה, שני מטר ממני. בעל החנות, איש נהדר בשם אלי, מוכר ספרים יד ראשונה ושניה, גם יקנה מכם ספרים אם תרצו. המחירים - סבירים מאוד. אמנם בשביל עותקים מיוחדים ונדירים תשלמו יותר, אבל שאר הדברים נמכרים במחירים זולים בהרבה מאלה של “סטימצקי” או “צומת ספרים”, ולדעתי - המבחר גם טוב יותר. שתי קומות יש לחנות הזו, ודווקא בזו הממוקמת במרתף, תמצאו את כמעט את כל מה שתרצו, במיוחד אם אתם חובבי מדע בדיוני ופנטזיה. אז זו היתה הקדמה קטנה לגבי ההוצאה: אני ממליץ בחום רב לגשת לחנות הזו. תמצאו שם המון פנינים, וזו הבטחה (למרות הדגש על פנטזיה ומד”ב, יש שם גם ספרין שנים כמו מותחנים, רומנים, ספרי בישול, וכמעט כל מה שתמצאו בחנויות ספרים “רגילות”, רק הרבה יותר טוב).

לגבי הספרים עצמם - שניהם לא ארוכים במיוחד, ואני צלחתי כל אחד מהם ביום וחצי (עם המון הפסקות).
הראשון, הוא “אני אגדה”, של ריצ’רד מתיסון - כן, כן - אותו ספר שהפך לסרט בשנה האחרונה, בכיכובו של וויל סמית’. למי שלא ראה את הסרט, כמוני, אני ממליץ בחום לקרוא את הספר תחילה. בקצרה - מדובר באדם האחרון שנשאר על פני כדור הארץ, לאחר שמגיפה פגעה בכל תושבי הכדור, והפכה אותם לערפדים. הספר מתאר את ההתמודדות הזו של אדם מבודד, שאין לו מושג אם הוא אכן האדם האחרון עלי אדמות, ואחרי שהוא מאבד את כל המוכר והיקר לו בעולם. אני לא רוצה לגלות יותר, אבל אין ספק - מדובר בספר פסיכולוגי מצוין, שגורם לך לשאול שאלות. קסמו של הספר גדל, כשמוסיפים לכך את העובדה שהספר נכתב ב-1954.

השני - לא פחות פסיכולוגי מקודמו, אבל מבדר בהרבה, הוא “מלחמת האדם הזקן” של ג’ון סקאלזי. הספר נכתב רק לפני כ-4 שנים, אבל הוא הצליח לגרום לי לא לרצות להניח אותו. איש בן 75, בשם ג’ון פרי, אלמן, מתגייס לצבא הגנת המושבות ביום הולדתו. הגיוס הוא חלק אינטגרטיבי, אם כי התנדבותי אצל כל אדם על פני כדוה”א שמגיע לגיל 75, ורוצה להרגיש “בחיים”. לאף אחד אין מושג איך נראה השירות הצבאי שם, ואף אחד לא חוזר משם כדי לספר (חלק מתנאי הגיוס). מכאן זה רק נעשה מרגש ומעניין יותר ויותר. אני חושב שדווקא לישראלים, הספר הזה יקסום מאוד, בעיקר בגלל אותו שירות צבאי מפורסם שאנחנו מחויבים בו. יש איזושהי תחושת שייכות בספר הזה, שקשה להסביר אותה למי שלא שירת בצבא. גם אם לא היית קרבי, אתה מתחבר להרבה דברים שגיבור הספר עובר.

בלי קשר לספרים שקניתי, ישנו ספר נוסף, שדווקא אינו משתייך לקבוצה של הוצאת “ינשוף”, אבל מדגדג לי כבר הרבה זמן לשבת ולכתוב עליו: “איש הקובייה” של לוק ריינהרט. קראתי אותו לפני כשנה, והוא אחד מיצירות המופת הטובות שקראתי בשנים האחרונות. ריינהרט מספר בגוף ראשון על פסיכואנליסט שמחליט יום אחד לתת לקוביה לשלוט בחייו. כלומר: נותן לקוביה 6 אפשרויות ומטיל אותה. התוצאה האקראית תבחר את הדבר הבא שהוא יעשה. כמובן, שגם העניין מסתבך כשמספר הקוביות עולה לשתיים וכך גם מספר האפשרויות. ההמצאה הזו הופכת לכת בינלאומית. האפשרויות - אינסופיות כמעט. אין הגבלה של מוסר או של חוקים, אבל יש ציניות, ובכמויות. אתם מתחילים להבין לאן זה חותר? שוב - ספר שהפך לקלאסיקה עבורי, ומאיים לדעתי להפוך ל”קוראן” שלי..

מי שמחפש חומר טוב להעביר איתו את הלילה, שניה לפני שנעצמות העיניים - לכו על הספרים האלה. כל אחד מהם יכול וצריך לשמש ספר קאלט בפני עצמו, ולדעתי - חובה כל על כל מדף של חובבי הקריאה.