טוב.. אז כבר נתתי הקדמה ל-blog day 2007 לפני כמה ימים, ובעקבות קריאה רצינית להעלות כמה המלצות בבלוג הזה, הנה הרשימה שלי:

1. אמרתי כבר שלא תהיינה המון הפתעות, אז הראשונה היא באמת לעירא, שהביאני עד הלום. גם חבר טוב, וגם כותב נהדר. הרבה בזכותו התחלתי, ומכוח האינרציה אני פשוט ממשיך. הוא כותב על כל דבר ועניין, ואני בהחלט אוהב את המקלדת המושחזת הזו שהוא משתמש בה באסכולת הכורסא שלו. תהנו.

2. מי שכבר קרא קצת את הבלוג הזה, יודע שהכותב אוהב לשתות. מהכל, כל עוד זה משהו איכותי. דרך יין, ויסקי, בירות וכל שמעלה את רמת הסוכר בדם. drinking כותב בלוג נהדר על כל הנושאים האלה, ואני מרבה להציץ שם כדי לקרוא על הביקורת האחרונה שלו, ולפעמים גם להגיב. ברוב המקרים אנחנו גם רואים עין בעין.

3. אני חושב שהכי הרבה למדתי מאח”י דקר, בכל מה שקשור לכתיבת בלוג ועיצובו. לא חוכמה גדולה. בכל זאת אחת מאושיות הבלוגוספירה, שהכרתי אישית בליל סדר הפסח האחרון, דרך עירא. בלוג מומלץ גם למתחילים וגם למתקדמים.

4. ועוד בעינייני ויסקי - עוד בחורה שכותבת נהדר על עולם הויסקי, בחלקו הגדול תוך נסיון אישי, שאני מתכוון לצבור בעוד שבועיים בסקוטלנד. אני מדבר על הבלוג של Islay, שמומלץ לכל חובב רציני של ויסקי באשר הוא.

5. אחרון חביב, וכאן הבטחתי משהו קצת שונה. גיא קוואסקי, בחור אמריקאי שחגג אתמול 53, כותב המון על עולם העסקים הגלובלי בצורה מאוד חביבה. מי שמעניין אותו הנושא הזה כמו שהוא מעניין אותי - מומלץ בחום.

זהו. תמה ונשלמה הרשימה שלי לחגיגות השנה. מקווה לראות את כולם בשנה הבאה באותו מקום, באותו תאריך.

גילדה היא אגודה של בעלי מקצוע העוסקים באותו תחום, שמטרתה להגן על האינטרסים המשותפים שלהם ולקיים תקני התנהגות או מוסר בין חברי האגודה. הגילדות התפתחו מאגודות עזרה הדדית או אגודות עסקים קטנים, שכל חבר בהן היה אוּמן או בעל מלאכה (ארטיזן) עצמאי או בעל סדנה או חנות. הגילדות התקיימו למין ימי הביניים וממשיכות להתקיים בתחומי מקצוע שונים גם בימינו (הגדרה: ויקיפדיה).

אתמול, לאחר שהחלו לרוץ השמועות על מקום חדש יחסית בתל אביב, שממוקם במקום קצת פחות הומה אדם (רח’ אחד העם 64), ולאחר כמה המלצות בכיוון, החלטנו לנסות. ניתן לתאר את המקום כפאב שכונתי, אבל קצת יותר מודרני. בר גדול, ספות ושולחנות גבוהים מסביב, ושוק “בשר טרי” כמו שרק תל אביב יודעת לספק. בינתיים, לצערי, המקום נפתח רק מ-20:00, אבל כדאי להגיע מוקדם (הבעלים מצהירים כבר זמן מה שהם מתכוונים לפתוח ב-16:00 בשביל קהל אוהבי הבירה של אחה”צ, אבל בינתיים זה בגדר הצהרות). בערך ב-22:00 המקום כבר מלא, ולא מעט אנשים עומדים מסביב לבר. יכול להיות שהבר הזה יהפוך לטרנד החדש של תל אביב. אני אישית מקווה שלא (אין לי שום דבר נגד הבעלים), כי אני מעדיף לחזור אליו שוב, אבל עם פחות לחץ היסטרי מסביבי. פאב שכונתי צריך להשמר ככזה. זו בערך הביקורת היחידה שיש לי על המקום.
ועכשיו לשבחים:
השירות - מעולה. גם מהמלצריות במהלך הערב (קיבלנו שירות נהדר מכמה מלצריות), וגם מהברמן, איתן - שבהחלט יודע את העבודה. בתפריט יש גם משהו חדש, שעוד לא נתקלתי בו במקומות אחרים - תפריט בקבוקים. מי שרוצה לקנות בקבוק לצרכי מסיבה פרטית או משהו בסגנון, יכול לבחור ממבחר של כ-20 בקבוקים שונים. בהחלט ריספקט. אנחנו ישבנו בעיקר על בירות (גינס טובה מהחבית, וחלקינו גם הלך על סטלה) וצ’ייסרים, בהם גם פונקנו (בחרובקה קפואה ונהדרת) על חשבון הבית. היה איזה קטע קטן בו עירא ביקש מים רגילים, קיבל מינרלים “על חשבון הבית”, וחוייבנו עליהן בחשבון אחר כך. אבל זו נקודה קטנה ולא באמת חשובה.
ומה בתפריט האוכל?
טוב.. התפריט די מצומצם, אבל מה שכן יש בו, פשוט נפלא ולגמרי לא יקר. המומלצים של הבית, כפי שהסביר לנו איתן, הם המנות מהסירים. מדובר ב-3 מנות חמות וטריות, כל אחת מהן מוגשת בסיר קטן ואישי, עם 2 פרוסות טוסט בצד. התמחור שלהם נע בין 19 ל-27 ש”ח. המנה המנצחת, למי שאוהב אוכל פרסי, הוא סיר גונדי. שתי כופתאות גדולות, עם אורז, חומוסים ועוד, ומוגש עם יוגורט קר בצד. דווקא הסיר הזה עולה רק 19 ש”ח. הוא הוזמן מספר פעמים ע”י יושבי השולחן. שתי האופציות האחרות כוללות סיר קובה כתום עם קוסקוס, וסיר עם קציצות טלה. גם שתי אלה מעולות. לנשנושים ליד הבירה, אחרי המנה (המנות בסיר לא גדולות כמו שהן נשמעות, ואנחנו אנשים גדולים עם תיאבון בריא שעוד התפתח ככל שהבירות המשיכו לזרום לשולחן), היו קוביות טוסטונים עם ממרח פסטו וגבינת עיזים מותכת, מוגש עם צלוחית סלסה פיקנטית. אחלה מנה. מתומחרת קצת יותר (39 ש”ח), אבל בסה”כ שווה את המחיר. את הסלטים למיניהם, את העוף בסגנון כלשהו שאני לא זוכר מה היה, ועוד איזה שתי מנות בתפריט, לא ניסינו.

סביב 22:00, כאמור, המקום התמלא, עד מצב שבו לא מעט אנשים פשוט עמדו. זה די הפריע שאין פיקוח בכניסה על מספר הנכנסים, אבל הסתדרנו (אני עזבתי בערך ב-23:00, כך שאין לי מושג איך המשיך שם). המוסיקה נעשית טיפה רועשת למקום כל כך קטן, כשהמקום מתמלא, וזה גם כן קצת מוריד מהגדרת ה”שכונתיות” של הפאב (בשירותים המוסיקה היא בווליום פשוט מזעזע. הקירות אשכרה רעדו שם. אם זה לא עידוד לזיוני שירותים, אני לא יודע מה כן…). לאנשים לא מעשנים, לא מומולץ להגיע לשם בשעות המאוחרות. אין מה לעשות - מדובר בפאב פרטי, והלקוחות שלו מעשנים. מי שלא רוצה - שלא יבוא.

הערה קטנה לסיום: אין בעיית חניה באיזור. אבל יש בעיית פקחים. אני יצאתי משם עם דו”ח, והערב שלי, שיצא בערך 200 שקל בפאב, עלה ל-300 שקל בעקבות פקח מניאק. לידיעתכם.

הציון הכללי למקום עפ”י תורת עבדאללה: 8.
יש עוד לאן להשתפר מבחינת תפריט הנשנושים, חוזק המוסיקה ומספר האנשים שנכנסים שם. בכל השאר - לא לגעת.

נו… אז מה יהיה עם YouTube?
זה התחיל דווקא טוב. יש שם לא מעט זבל, אבל אם בוררים אותו, יש גם לא מעט דברים טובים. חלקם אינפורמטיביים, חלקם סתם מצחיקים. אפילו Google חשבו ככה.
ואז מה? לפני איזה חודש וחצי-חודשיים, החליטו באתר להוריד את כל הסרטונים בהם מופיעים קטינים, מחשש לניצול. איזו שמחה. אבל דווקא הדברים הקצת יותר טריוויאליים, עברו את מחסום הפוליטיקלי קורקט בצורה חלקה. למשל תשדירי תעמולה נאציים. מה יהיה הסוף? עוד מעט יצנזרו שם את הווארד סטרן..

מתברר ששווה לפעמים לקרוא בלוגים של אחרים. מוצאים בהם דברים מעניינים מדי פעם. על blog day לא שמעתי מעולם. את הבלוג שלי התחלתי הרי לכתוב רק לפני פחות מחודשיים, אבל פתאום דבר כזה גדול, יכול לקום רק מקהילה שמקדשת את חופש הביטוי, ומנסה ךהפוך את הבורג הקטן לחלק ממשהו חברתי גלובלי.
אז דבר ראשון - בתור newby של עולם הבלוגים, יהיה לכבוד להמליץ על כמה בלוגים, למרות שאני מניח שהרשימה לשי תהיה יחסית צפויה. אולי בכל זאת תיכנס איזו הפתעה קטנה, אבל בגדול - מי שהכניס אותי לעולם הזה, ובזכותו אני היום משחרר לחצים בהקלדה עיוורת, זה עירא. כבר אמרתי רשימה צפויה למדי?

בקיצור - בקרוב הרשימה המלאה… חכו ל-31 באוגוסט…

נראה לי שאולמרט מתחיל להופך לו לאיטו לרודן. הוא מתחיל להתלהב קצת יותר מדי מהכוח שיש בידו. אחרי שהשלטון נפל במקרה לידיו, אחרי שהוא למד שהוא יכול לצאת למלחמה בלי בעיות, אחרי שהוא פגע בכמעט כל שכבת אוכלוסיה אפשרית, ולא הצליחו להפיל אותו, ואחרי שהוא ראה שאפשר להשתמש ב”בזק” כדי לסתום לאזרחים שעדיין מאמינים בדמוקרטיה את הפה, עכשיו הוא הולך עוד צעד אחד להנצחת שלטונו.
אמנם לפני איזה חודשיים, כזכור לי, או אפילו פחותף אומלרט לא ממש התלהב מרעיון שינוי שיטת הממשל שהועלה ע”י ליברמן. מה קרה פתאום? מה השתנה? לדעתי האיש פשוט הפך להיות שיכור כוח. השתן עלה לו לראש, כמו שאומרים במחוזותינו. מעניין איזו “שיטת ממשל” תוכרז, אם לא נשיאותית. אני לא מכיר הרבה אפשרויות, אם להיות כן.
טוב.. פשוט תזכרו מה כתבתי כאן באוגוסט 2007. אנ מקווה שאני הולך להתבדות…

אוף.. כל כך הרבה זמן חיכיתי. ידעתי שזה יגיע מתישהו. הרב עובדיה שוב פלט. הפעם, כמובן - החיילים אשמים בכך שנהרגו במלחמת לבנון, כי לא שמרו מצוות. וואו! איזו חכמת חיים! יפה שלפחות הוא חיכה שנה וקצת עד שהוא אמר את זה. יכול להיות שהרב חי את הטראומה רק עכשיו…?
אבל מה שהיה יפה בכל זה, היתה תגובתו המגבה של אלי ישי: “הרב לא התכוון לדברים. בעצמי ראיתי אותו בוכה כששמע על הנופלים“. רגע, רגע - זה רק אני, או שאלי ישי אמר במילים פשוטות יותר: “חלק מחבריו הטובים ביותר הם חיילים”. אה, כנראה ולא. הרי לרב עובדיה אין ממש חברים חיילים. בעיקר בגלל שהחברים שלו לא ממש מתגייסים! מדהים כמה שטויות איש אחד מסוגל לפלוט במחזור חיים אחד, ועוד להיחשב כחכם הדור…
אולי זה מסביר כמה דברים על הדור שהוא מחנך.

אז מה? החליטו בשבילנו באיזו מדינה נחיה, ועכשיו מחליטים בשבילנו באיזו מדינה נמות.
אז הוקמה פה משריפת גופות. אז מה? מה הפריעה לחרדים כל כך העניין הזה? לא מספיק שהם לא משרתים בצבא, לא תורמים למשק היצרני, מקבלים כסף מאיתנו - משלמי המיסים, מחליטים בשבילנו איך נתחתן, נשכב עם בת זוגתינו, נתגרש ממנה, נאכל, נקנה, ננשום ומה לא - עכשיו הם גם רודפים אותנו עד אחרי הקבר. מי אמר שאי אפשר לקחת מאיתנו את הכבוד המינימלי של לבחור איך למות?
אז הנה - עכשיו זה הולך להפוך לחקיקה רשמית. והכל בשם מה? בשם השואה. אוה! הנה סיבה, שאי אפשר לדבר עליה. טאבו מוחלט. המילה ההיא נאמרה. זו שלא מדברים עליה. זה בגלל השואה. בגלל שאנחנו שונים. בגלל שאנחנו יהודים. עצם העובדה שכבר מדברים על קבורה בקומות, כי אין מקום יותר לקבור את מתינו, עצם העובדה שיש כמה אנשים שרוצים לפנות מקום מיוזמתם לפארקים לאומיים לעתיד, במקום שדה תולעים ואבנים ששייכים לעבר - זה אמור לומר משהו. אבל לא. הדת לא מרשה. חס וחלילה.
קשה לי לומר את זה בקול רם, אז אני אלחש את זה: אני מסכים עם יוסי ביילין. גם אני רוצה להישרף כשיגיע זמני. אני מעדיף שיזכרו אותי בגלל מי שהייתי, ולא בגלל חתיכת אבן מעוצבת. אני רוצה להיזכר בלב של חבריי. לא רוצה ש-6 אנשים יסחבו אותי על אלונקה עד לבור מתחת לאדמה. לא מגיע להם משקל כל כך כבד. אני רוצה שיפזרו אותי מעל חופי סקוטלנד! מה רע? לא עדיף להתנדף יחד עם ה-Angel’s share??? (המממ… דרך אגב - זו הצוואה הרשמית שלי, אם עוד לא הבנתם. ואני צלול כמו ויסקי טוב).
אבל לא. כאזרח משלם מיסים, אסור לי אילו לבחור איך אני אמות. אפילו מזה אמורים להרוויח כמה דוסים. פאק איט. לא מוכן לתת לכם גם במותי אגורה.
ולא, מר לוי, מר כהן או כל דוס אחר! אתם לא מדברים בשם רוב הציבור, אלא בשם מיעוט. אתם תתמכו בחקיקה הזו כי זה מה שמצפה מכם הציבור שבחר בכם. עם זה אין לי בעיה. כשאתם באים ואומרים לי שאתם מדברים בשמי, או בשם חבריי - כאן אני חייב לעצור אתכם. אני שונא את מה שקרה לעם הזה כמו כל יהודי, אבל לא מוכן שתעשו בשמה פופוליזציה זולה.
תנו לי ללכת באותו בום שהגעתי אליו אל העולם (ואני מצטער לבשר לכם שלא באתי מעפר. אולי רק אתם. אם אתם רוצים שיעורים על האבולוציה, החסידות, הפרחים והציפורים - אני נותן שיעורים פרטיים). ללכת לעפר לא מדבר אליי כל כך. ללכת כאפר, זה כבר סיפור אחר לגמרי…

בעקבות הפוסט של עירא על רדיפת הג’ינג’ים בבריטניה, מצאתי משהו קצת שונה בארה”ב.
מתברר שיש מי שחושבים שבעלי שפמים נרדפים שם, רק בגלל קווצת שיער מתחת לאף…

קשים הם חיי השתיין. בשבת האחרונה (להלן אתמול), יקב ויתקין ערך השקה נוספת, של יינות 2005-6.
לצערי גם הפעם נמנע ממני להגיע לאירוע הזה בגלל בעיות בריאותיות (זה נעשה ממש מרגיז כשזה נופל על השקות כאלה), אבל מדובר ביינות שכבר טעמתי ודיווחתי עליהם כאן בעבר. בכל מקרה, למען אלה שהתאהבו ביקב הזה כמוני, הנה הסקירה של drinking.
כל זה כמובן לא אומר שמנעתי מעצמי את יקב ויתקין לחלוטין בסו”ש האחרון. אצל עירא ירדנו על מסע ישראלי לבן 2005 בחמישי בערב, ואצלי עף בקבוק ורוד 2005, כספתח לאירוע יין מעולה שערכנו בשישי בצהריים. האירוע כלל מספר רב של יינות לכבוד יום הולדתו של עמיחי ממועדון היין הראשון שלי. אני מתנצל מראש שלא כתבתי את כל מה ששתינו שם, אבל הנה סקירה של הטובים ביותר:
ורוד 2005, יקב ויתקין - כל מילה מיותרת. אחד היינות החזקים בארץ. תותים ועומק שנותן הטמפרניו לרוזה הזה הופך את היין לאחד הטובים בארץ, במיוחד בימים חמים כמו שישי האחרון.
לבנים
רמת הגולן, סדרת קצרין, שרדונה 1995 - עבר מעט את השיא שלו. עדיין מדהים. אם יש לכם בבית - זה הזמן לשתות. לא לחכות יותר. זהו יין מאוד דומיננטי, כיאה לסדרת העילית הזו. המון ליים, פירות קיציים (שזיפים שלטו שם לדעתי).
שאטונף דו פאפ לבן, 2003 - בלנד שמיוחד לעיירה הקטנה הזאת בצרפת. יין עדין יותר, עם טעם של פירות הדר חמצמצים.
מונטראשה 2000 - הלבן הטוב באותו איטרוע. אשכוליות לרוב, וגם ליצ’י וליים. חלום ליל קיץ. אין מה לומר.
אדומים
באגף הזה שלטו לדעתי 3 יינות - שניים איטלקיים ואחד אוסטרלי. אני מתנצל, כאמור, שלא כתבתי את כל הפרטים. למיטב זכרוני שלושתם היו משנת 2001.
ה-Dead Arm של יקב ד’ארנברג, הוא יין של 100% שיראז. היין עצמו ארוך כאורך הגלות. מדובר ביין של פירות יער בשלים מאוד, עם ריח שמבטיח וטעם שמקיים.
אחריו המשכנו עם יין ברונלו משובח, שנתן חמצמצות קלה, אבל אח… איזה גוף.
הסיום היה עם אמארונה של טומאסי (2001), שנתן את הקרב האחרון לברונלו, וניצח.

בנוסף, נטעמו שם:
ברברה ד’אלבה של אלדו קונטרנו (איטליה), הר אודם (ישראל) וקברנה סוביניון בין 407 של פנפולדס (אוסטרליה). כולם לא רעים בכלל, מלבד הר אודם שעדיין פשוט סגור. אף לא אחד מהם התחרה באמת עם שלושת המתוארים לעיל.

בקיצור - לא ממש סבלנו. אני צריך לזכור לכתוב את מה שאני שותה לפני שזורקים את הבקבוקים ולפני שאני מסיים לשתות אותם….

בסוף השבוע התפרסם מאמר ב”ידיעות אחרונות”, במוסף “7 ימים”, על תוצאות מחקר שנערך במכון ויצמן, ושהוכיח באופן חד משמעי (בינתיים על חולדות), שניתן למחוק זיכרונות מסוימים ממוחו של גוף חי. כמובן שלצד הסיפוק הרב שבתוצאות המחקר הייחודי הזה, עלתה שאלה אתית לא פשוטה: מה יקרה אם ייעשה שימוש כזה בעתיד על בני אנוש, לצורכי תעמולה, שטיפת מוח, ועוד? האם כולנו נעמוד מול תסריט שבו נצדיע למנהיג זה או אחר, אשר ישתלט על העולם בדרך-לא-דרך, כפי שכבר ראינו בעבר?
אכן, מדובר בשאלה לא פשוטה, שקטונתי מלתת עליה תשובה חד-משמעית. לכן, אני אנסה להסביר את ההיבט הרפואי והאישי גרידא (הרי יש רבים אשר יכתבו בצורה זו או אחרת את הקוד האתי/מוסרי לשימוש בטכנולוגיה וביכולות מסוג זה). בהיבט הבריאותי, אני מאמין מאז ומתמיד, שהגוף והנפש אחד הם. הם מזינים זה את זה לטוב ולרע. כמי שסובל ממחלות כרוניות לא פשוטות בשנים האחרונות, אמונתי בכך אף גברה. זו גם אחת הסיבות שאני עובר היום טיפול פסיכולוגי, בנוסף לתחזוקה הפיסית של הגוף. כחלק מהטיפול שלי כיום, אני לומד לאט-לאט להתמודד על כל מיני טראומות מגילאים שונים - חלקן רודפות אותי כבר יותר מ-20 שנה. עכשיו, נסו לדמיין מה היה יכול לקרות - אם היו מטפלים בטראומות, ע”י מחיקתן מהתודעה שלי. אני מניח שזה היה כמובן, משנה את הדרך שבה דברים מסויימים נבנו באופי שלי לאורך השנים, אבל אולי ישנו סיכוי קלוש, שבו גם התסמינים הפיסיים היו מושפעים מכך לטובה.
מה אתם הייתם מוכנים לסכן בדיעבד, אם הייתם יודעים שמחלות מסויימות ניתנות למניעה, ע”י מחיקת טראומות נפשיות? כמובן, שטכנולוגיה זו עוד לא נוסתה על בני אדם בכלל, אז מוקדם אולי לקבוע החלטות נמהרות כרגע. יחד עם זאת, החוקרים מציינים, כי לדעתם, תוך דור מדעי או שניים (8-16 שנים), תוצאות המחקר תהיינה “מבצעיות”.
הרבה שנים האמנתי (אפילו עד לא מזמן), שלא הייתי משנה שום דבר בחיי, למרות הנפילות הרבות. אני לא היחיד שאומר זאת תדירות. אך כאשר המלאנומות, ולאחריהן הסכרת והפיברו היכו בי ב-5 השנים האחרונות, אולי יש מקום לספקות. השאלות שציינתי לעיל, לא הועלו במאמר. כאמור - קטונתי מלהביט על התמונה הכללית בעניין הזה. זוהי נקודת מבט אישית-אגואיסטית לחלוטין, אבל נקודה מעניינת למחשבה.

אזהרה: התיאור הבא הוא חווייתי לגמרי. אין לו קשר לפוליטיקה, אין בו שום ציניות. מי שלא מעוניין לקרוא - שיעבור הלאה לפוסט הבא בבקשה. אני לא חשבתי שאי פעם אני אכתוב פוסט כזה, אבל הנה זה הגיע.
השבוע הזה, אחרי שבועיים יחסית סבירים, היה אחד הגרועים שחוויתי בחיי. גם פיסית וגם נפשית, ואני מניח שאחד מזין את השני.
זה התחיל בזה שבסוף השבוע האחרון, הכרתי מישהי שממש מצאה חן בעיניי. דיברנו ודיברנו, קיבלתי טלפון (דבר שהוא בהחלט לא עניין של מה בכך למי שמכיר אותי ואת הביישנות שלי), אבל אחרי זה הבנתי שהיא לא ממש מעוניינת בי ביותר מאשר לידידות. הסיפור רגיל, סוף סיפור. אני לא בטוח כמה זה היה הטריגר למה שקרה לי במוצאי שבת האחרונה בלילה. חזרתי לי מבילוי, והכאבים התחילו לתקוף. לצערי, עם הכאבים הגיעו גם הרבה מחשבות לא נעימות. בחמש וחצי בבוקר הצלחתי להירדם, ועשיתי פאדיחה די גדולה בעבודה, כשהתקשרו אליי אחרי 10 בבוקר כדי לבדוק איפה אני. באותו יום הרגשתי כבוי לגמרי. אפילו את הנהיגה הביתה הרגשתי שאני עושה על טייס אוטומטי. מסתכל על הכביש, נוהג בזהירות - אבל לא באמת נמצא שם. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה לבכות. אני אפילו לא יודע למה. באותו לילה הצלחתי לישון שעתיים וחצי, רק כדי לקום בבוקר ולהתחיל לבכות שוב, מאותה סיבה עלומה. ושוב - יום עבודה, עובר כמו אוטומט.
לילה אחרי זה - אין שינה בכלל. אני מתהפך לי במיטה, עייף בטירוף, דמעות של עייפות זולגות לי על הלחיים, אבל אני פשוט לא מביא את עצמי להירדם. גם לא אחרי גינס טובה. מה לא עובר לי בראש? עבודה, מחלה, זוגיות, הכל….

יום שלישי. לפחות קיוויתי שאני אהיה מספיק מותש כדי להעביר את היום, ולחזור הביתה לישון. ליתר ביטחון אפילו לקחתי מהסירופ הנרקוטי שאני משתמש בו לעיתים נדירות, כדי לטשטש את הכאבים ואת המוח, ושאוכל להירדם איתו. באופן רגיל, לוקח לזה חצי שעה למסטל אותי לגמרי. אבל איזה…התמסטלתי, ולא נרדמתי.
הבוקר היה השיא. אחרי שישנתי שעתיים הלילה, ועוד שעה לפנות בוקר, התמוטטתי במקלחת. פשוט קמתי בבוקר, הסתכלתי במראה, הרגשתי סחרחורת, הרגליים שלי התקפלו, והתמוטטתי. אחרי חצי שעה עוד גררתי את עצמי איכשהו למיטה. על הרצפה. כל היום הזה היה כאב אחד גדול. אין לי דרך להתחיל אפילו לתאר את הכאב הזה. מי שראה אותי מקופל, כבר יודע. מי שלא - עדיף שגם לא תראו. לא מראה יפה במיוחד, לראות גבר בן 33 בוכה במיטה.

אין לי מושג לאן הסיפור הזה יוביל. אני מניח שאני כותב את זה רק כדי לחלוק, ולכתוב על זה. אולי זה חלק מתראפיה עצמית.
אין לי מושג מה עובר עליי באחרונה, מה שגם מפחיד אותי לא פחות. להיות על טייס אוטומטי, לחיות באפאטיות, מעולם לא היה חלק מהאופי שלי. אז מצד אחד אני אפאטי, ומצד שני זה מפריע לי. נשמע מוזר? גם לי.
דניאל הציעה שאולי מדובר בדיכאון של קיץ. אני יודע שלרוב האנשים זה קורה בחורף, אבל מה לעשות - אני איש של חורף. האפור בחוץ ממלא אותי באנרגיות, בצמרמורות (לא של קור). הקיץ הישראלי אף פעם לא היה חבר טוב שלי, מהרבה סיבות. אז אולי החורף יביא איתו בשורה. מצד שני, זה כבר זמן מה שאני מרגיש כבוי בפנים, ולך תדע אם זה עונתי.

אבל עזבו שטויות. הסיבות תהיינה אשר תהיינה, כל מה שאני רוצה זה רק לישון. פשוט לילה אחד של שינה טובה, נטול כאבים ומחשבות דכאוניות, ואולי זה יעשה את כל ההבדל.

סוף סוף מישהו נזכר בעובדי הרשויות המקומיות! באמת הגיע הזמן!
אחרי 3-4 שנים שבהן רשויות מלינות את שכר עובדיהן, יצאו שר האוצר ושר הפנים בהכרזה על כך שראש רשות מקומית שילין את שכר עובדיו במשך יותר מחודשיים ברציפות, יודח לאלתר! וואו! גאונות לשמה! איך לא חשבו על זה קודם? היו צריכים לעבור 3 שרי פנים ו-3 שרי אוצר כדי להגיע לאבחנה הזו. לצערי, יש כמה דברים קטנים שלא ברורים לי:
1. למה מחכים חודשיים? הרי מעסיק פרטי שמלין את שכר העובד שלו, גם בחודש אחד, יכול להיתבע בבית משפט לעבודה.
2. מה היה עד עכשיו? איך יפוצו עובדי הרשויות על כל השנים שבהן לא היה להם איך להאכיל את ילדיהם ולפרנס את משפחותיהם? מה קרה שמישהו התעורר שם?
3. השלטון המקומי “התריע” על כך שהדבר עלול להביא להדחתם של כמה ראשי רשויות מכהנים. למה מגינים עליהם בכלל? במקום לשפץ את הלשכות שלהם, אולי כדאי פעם אחת ללשכת ולראות איך נראית משפחה רעבה באמת. שלא לדבר על המשכורות המנופחות של חלקם מאותם ראשי רשויות.

ולבסוף - השאלה הבירוקרטית הנצחית - הצהרות בצד, כמה זמן ייקח עד שהעניין הזה ייושם בפועל?
אתם רוצים מלחמה בעוני, יש מאיפה להתחיל. האמת, כבר היה מאיפה להתחיל לפני כמה שנים. אבל עצימת עיניים הוא ספורט לאומי אצל נבחרינו. העיקר שהוולבו בחניה…

במהלך הימים האחרונים, רץ לו סיפור ברשת על עברי לידר והאגודה למען החייל. מי שלא שמע על זה, הנה התקציר המאוד מקוצר: האגודה הזמינה את לידר להופיע באירוע שהיא אירגנה למען החיילים, אבל התנתה את הופעתו בכך שיחתום על מסמך שבו הוא מפאר את צה”ל וגאה בו ויהיה מוכן לשרת במילואים כל אימת שייקרא לדגל. מעבר לריח הטוטאליטרי שיוצא מתוך הסיפור הזה, מגוחך ככל שיישמע, נראה שיש פה בעיה רצינית של כפייה. כאשר בנאדם משרת בצה”ל במשך 3 שנים, הוא מוכן לכך שיקראו לו למילואים. אישית - אין לי בעיה עם זה. אבל כשצה”ל כופה על אזרחים לחתום על מכתב שיאדיר אותו, זה כבר ממש לא מצחיק. זה מזכיר מחנות “חינוך מחדש”, כפי שסין עברה (ועוד לא נגמלה מזה לגמרי) בימיו של מאו צה טונג.
האם זה החינוך שצה”ל מנסה לגבש עכשיו עבור פקודיו לעתיד? איך זה שהם עדיין מתפלאים שיש נטישה כל כך רצינית של תלמידים משירות סדיר? היום, נער בגיל 17, או אפילו עוד לפני כן, שמקשיב/מעריץ אושיות מוסיקליות, ושומע סיפור כזה, יחשוב פעמיים לפני שהוא יתגייס. וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה בהסטוריה העולמית. קחו לדוגמא את מלחמת ויטנאם הידועה. כולנו יודעים מה יצא ממנה, מעבר להפסד הצורב של ארה”ב (פיסית ותודעתית) - וודסטוק, גבירותיי ורבותיי. וזה לא היה רק סמל חסר משמעות. אמנים, שהנוער המריקאי (קראו להם אז ילדי פרחים) האזין להם, התחילו להפגין בחוסר נוכחותם ובבריחתם מגיוס לצבא. זה הפך לתנועה ענקית, ששינתה הרבה בצורת החשיבה. היום, המצב לא עד כדי כך שונה. זה מגיע אמנם באיחור של 40 שנה, אבל הצבא שלנו מנסה להחזיר את עטרתו ליושנה, ע”י כפייה.
בעולם המודרני, המפוכח, אין מצב בכלל שזה יעבוד. אני לא מכיר אמן אחד שיסכים לחתום על מכתב שערורייתי כל כך, כדי לעשות עוד הופעה מול חיילים. מי שישלם את המחיר בסוף, יהיה צה”ל בעצמו, כמובן. האמנים מופיעים מול חיילים, על מנת לעזור בעניין המוטיבציה, שמדברים על ירידתה על בסיס יומי. עד עכשיו זה עבד נהדר. בשביל מה לעזאזל הכניסו את “מסמך הגאווה” הזה?
הרי עברי לידר, ואני מוכן לחתום על זה (סליחה, לא יכולתי להתאפק), לא יפסיד מהסיפור הזה דבר. הוא אמן מבוקש, עם צה”ל או בלעדיו. אני לא מכיר אף אחד שלא יילך להופעה שלו בגלל המכתב הזה (מחבריי הקרובים אני גם לא מכיר אף אחד שיילך להופעה שלו בכל מקרה, אבל זה כבר סיפור אחר.. ). אז למה? מה גירד למפקד ששיחרר את הנפיחה הזאת לחלל האוויר?
העניין הזה שוב מחזיר אותי לפוסט אחר שכתבתי, על כך שצה”ל נכשל כארגון. אם אתם צריכים עוד הוכחה, אז הנה - הלכה גם מחלקת השיווק.

עירא שלח לי מאמר נוסף היום. משהו שאולי יעניין אותי. רק עכשיו סיימתי לקרוא אותו.
מדובר בנאום של סטיב ג’ובס, מייסד Apple הידוע, שהעביר אותו לבוגרי אוניברסיטת סטנפורד בארה”ב.
אין לי הרבה מה לומר על זה, מעבר שזה גם ללחלוחית קלה לזלוג לי בזווית של העין. רציתי לחלוק את זה איתכם. אני מקווה שלחלקיכם תהיה את הסבלנות לקרוא אותו עד הסוף. זה בהחלט שווה את זה.

ניר מיכאלי, ראש החוג לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים, כתב מאמר נהדר, שסוף סוף מצביע קצת על כשלים קונקרטיים במערכת החינוך, שאני באמת ממליץ לקרוא. אולי זה יגרום למישהו להפנים שם את התהליכים והתוצאות של מה שקורה לנו.
שוב ושוב השנאה בכל מה ששונה מאיתנו מכה.
נחשו מה עושים בממשלה? נכון. מערכת החינוך מתעסקת בתפל ולא בעיקר. מדברים על שינויים גדולים, ועוסקים בתכל’ס בדברים שבאמת ישפיעו בטווח הקצר - אם בכלל. מישהו מוכן להעיר את האנשים האלה?