הנה משהו חיובי, לפני שאני יוצא להפסקת אשפוז של כמה ימים:

הבוקר, ראיתי ידיעה חיובית למדי ב”ישראל היום”, הצהובון החינמי, שהגיעה דווקא ממק’דונלדס, דבר שהפתיע אותי עוד יותר.
מתברר שבמק’-אמפריית-רשע-2, משתמשים בשמן לצ’יפס, שניתן להפיק ממנו, אחרי מיחזור, דלק למכוניות. ככה לפחות חושבים בפיליפינים.
בקרוב הם גם הולכים להתחיל לממש את העסק.

פתאום דברים מתחילים להיראות הגיוניים לגבי הטעמים, שצצו לפעמים בארוחות המק’רויאל…

אחרי עוד שיחה מעצבנת במיוחד עם רופאת המשפחה שלי אתמול בערב, שבה היא התעקשה לא לתת לי הפניה לאשפוז בלי מכתב מאותה ד”ר אלוש, התקפלתי לי לתוך המיטה, בתקווה ליום טוב יותר למחרת. בינתיים, הבטיחה לי הרופאה לדבר שוב עם ד”ר אלוש ולנסות לראות “מה אפשר לעשות”. אני עדיין מחכה לתשובה, אבל איך לומר בעדינות - אני לא ממש סומך על זה שיקרה משהו חיובי מכל זה.

הגיע הבוקר, ומאחר ונמאס לי לחכות, החלטתי ללכת לסניף הקופה ברעננה, ולדבר עם מנהלת הסניף, שמכירה אותי זה זמן רב. חשבתי שאולי היא תפתור אותי מהבירוקרטיה המטרפת הזו. התיישבתי ליד החדר של מנהלת הסניף וחיכיתי שהיא תסיים את השיחה שלה בטלפון. בינתיים, פנתה אליי אחת הפקידות, ואמרה שהחליטו באגף התרופות של הקופה, לא לאשר לי את הטיפול בליריקה. אותה תרופה, שבגלל שלא לקחתי אותה בשנה שעברה, עשו לי בעיה לקבל אישור לסימבלתה. עכשיו, אחרי שהטיפול בסימבלתה לא עוזר לי, הקופה לא מאשרת לי לקבל ליריקה, כי היא, ואני מצטט: “לא בהתווייה”. הרשו לי לחזור על זה, למען לקויי ההבנה שבינינו: “ל-א ב-ה-ת-ו-ו-י-י-ה”. כן, זה עדיין לא ממש מובן, נכון..? ובכן, הרשו לי להסביר, כי כבר הפכתי למומחה לתירוצים של קופות חולים: “לא בהתווייה” אומר שאני לא אמור כרגע לקבל את הטיפול הזה. ולמה? כי התרופה הזו עובדת על העצבים.
אכן, גם קופת החולים עובדת לי על העצבים. מה עם כל משככי הכאבים שאני לוקח???!!!! אלה לא עובדים על מערכת העצבים??? עכשיו נזכרתם? אני לוקח תרופות קשות פי כמה. זו תרופה שהוכחה כיעילה במקרים של פיברו, ובגלל שזה “לא בהתווייה” אני אמור לשלם עכשיו 1,000 שקל כל חודש??!! WTF??? (ד”א, זו היתה בכלל תרופה שהיתה אמורה להכנס לסל הבריאות במאי האחרון. כמובן שהעניין מתעכב).

אבל אם חשבתם שבזה נגמר הסיפור, אתם טועים. יצאה לה חברתינו קומרד-מנהלת-סניף ממשרדה, ואמרה לנו: “אין לי זמן עבורכם כרגע. אני עסוקה”. דווקא היתה יחסית בסדר עד היום. מתברר שכשאתה משלם ביטוח מושלם-משלים-זהב-שיא, זה עדיין לא מבטיח לך שתוכל לדבר עם מי שאתה רוצה בקופה. למשל - אם תרצה לדבר עם אגף התרופות, עם האיש בשם ד”ר גלוקמן, שאחראי על אישור ומתן תרופות באיזור המרכז (הוא עומד מאחורי הסירוב לתת לי את הליריקה, מתברר), אתה יכול לצעוק עד מחרתיים. אין איך להגיע אל האיש הזה. כבר אמרתי תסביך אלוהים..?

הדבר היחיד שקומרד-מנהלת-סניף הציעה לנו לעשות זה להכנס לרופאת משפחה אחרת, שהיא גם מומחית לרפואת פנים, על מנת שתיתן לנו הפניה למיון. לא עזרו כל ההסברים על כך שבמיון לא יעבירו אותי לאשפוז בלי מכתב מפורש מרופא. בכל מקרה, אותה רופאה שנכנסנו אליה, היא רופאה בשם ד”ר פלד, שעובדת בסניף כבר למעלה מ-30 שנה. מעולם לא הייתי ממש מטופל שלה, אבל מאחר והבנתי שזה הצ’אנס היחיד וכנראה האחרון שלי, נכנסתי אליה. בהתחלה חשבתי שהיא מתחילה למשוך אותי באף, ושגם ממנה לא תצא הישועה, אבל לאחר שהראיתי לה את המכתב מהראומטולוג המומחה (ד”ר שיינברג), והיא ראתה את בדיקות שקיעת הדם והסוכר המשתולל שלי מיום ראשון האחרון (הגעתי עם 361 בבוקר יום ראשון, אחרי צום של 12 שעות), והגיעה למסקנה דומה: ככל הנראה יש לי דלקת פרקים. או לפחות מחלה שמצריכה קורטיזון במינונים גבוהים, שכמובן חייבת להינתן תחת אשפוז, בגלל הסכרת (היא כתבה, תודה לאל על יכולתה להקליד: Temporal Arteritis או Polymyalgia Rheumatica - אין לי מושג מה זה - המומחיות שלי לא עד כדי כך טובה בחרא הזה, אבל שיהיה). היא כתבה לי מכתב הפניה לאשפוז, שכולל גם את בעיות הכאב, גם את הסכרת הלא מאוזנת, וגם את הבעיה הנוירולוגית ההיא, של אותן “מכות חשמל” בראש, שגורמות לי לאבד שיווי משקל.
תודה, ד”ר פלד. אפשר קצת לנשום עכשיו, עד התקף הכאבים הבא.

מה עכשיו? עכשיו, כל מה שנשאר זה ללכת למיון בתל השומר, ששם הבנתי שיש מרפאת כאב טובה מאוד, וגם הראומטולוגים והנוירולוגים הם טובים. הפעם האחרונה שהייתי בתל השומר היתה מזמן, לפחות מהצד של החולה. אני לא זוכר הרבה דברים חיוביים משם, אבל הבחירה שלי במקרה הזה נעה בין איכילוב לתל השומר, וכפי שכתבתי כבר בפוסט הקודם, לאיכילוב אני לא מוכן להכנס (הייתי משתמש בביטוי “על גופתי המתה”, אבל אני חושש שיש גם גבול להומור שחור במקרה הזה…).

התכנון הוא לעבור מחר בבוקר את בדיקת האי.אי.ג’י ( ראשי תיבות של “פעילות חשמלית במוח”, או משהו כזה) ברעננה בשעה הייעודה (11:30), ומשם לנסוע לבית החולים בצהריים. ידוע לי שיש סיכון מסוים בכך שלא יתנו לי ישר את התרופות שאני זקוק להן בגלל סוף השבוע, ובגלל מחסור ברופאים במהלך סוף השבוע, אבל את הסיכון, שקצת תהיה לי הקלה בכאבים, אני מוכן לקחת. במקרה הגרוע ביותר - משככי הכאבים שלי יהיו איתי בתיק, יחד עם כמה ספרים טובים ודברים הכרחיים אחרים.

תחזיקו לי אצבעות…
אבל את שלכם, בבקשה…

הסיפור הבא הוא אמיתי לחלוטין וקצת מראה את האירוניה שבקיומה של משטרת ישראל.
לאחרונה, פורסמו תלונות של שוטרים, לגבי ענייני מנהלה שונים במשטרת ישראל. אחת התלונות היתה, כי בלב ליבה של תחנת משטרה, השוטרים עצמם מעשנים בתוך הבניין. מאחר וקיים חוק נגד עישון במקומות ציבוריים, אנשי החוק שלנו יוצאים לחדרי המדרגות ומעשנים שם בחופשיות. שוטר שהתלונן על כך שהעשן והריח נכנסים באופן קבוע בגלל פתיחה וסגירה תדירה של דלתות חדרי המדרגות הללו, נמצא צודק בטענתו.
עכשיו… כאזרחים שומרי חוק, אשר לא מעשנים במסעדות או פאבים, גם לא בחדרי השירותים בהם, לבל תחטפו קנס של 1,000 ש”ח - מה אתם הייתם מצפים מהמשטרה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני, בתומי, הייתי מצפה שיפסיקו את הנוהג המגונה הזה של העישון בתוך המבנה, כפי שהחוק מחייב. אתם יודעים, דוגמא אישית וכאלה.

כיצד טיפלו בבעיה במשטרת ישראל?

הודיעו לשוטר המתלונן כי הוא צודק, ומעתה ידאגו לאיוורור מוגבר בחדרי המדרגות.
זה היה יכול להיות מצחיק, וגו’…

אזהרה: לא לבעלי לב חלש. יש פה תיאורים מאוד לא נעימים, בלשון המעטה.

איכילוב, או המרכז הרפואי ע”ש סוראסקי, הוא בית החולים הגרוע במדינת ישראל. תבקרו אותי כמה תשרצו, אבל לצערי, אני כבר ביקרתי בכמה וכמה בתי חולים מהצד של החולה, כך שאני יכול כבר לתת ציונים למחלקות רבות. איכילוב תמיד קיבל אצלי ציון “נכשל” לאורך כל ההסטוריה שלי איתו.
לפני שאני אספר על מה שקרה ספציפית היום, שגורם לי להגיע למסקנה שבכותרת, תנו לי לתת לכם סקירה קטנה על איכילוב וחוויותיי משם:
במיון - לא שמים עליך, אם אתה לא סלבריטאי. יותר מזה - הם גם יגרשו את ההורים שלך תוך דקות. ספציפית אני זוכר מקרה אחד שבו הגעתי עם הרעלת קיבה למיון. גם הייתי מצונן, והאף והגרון שלי היו מלאים גודש. זה לא הפריע לחבר’ה שם לדחוף לי זונדה (ואני מתנצל בפני מי שזה מגעיל אותו), ולנסות להסביר לי בצעקות, שאני בהיסטריה, ולא יכול להיות שאני לא מצליח לנשום…
במחלקה פנימית אחת - שמו אותי בקיץ אחד עם דלקת ריאות, לא פחות ולא יותר על מיטה במסדרון, ליד השירותים של הצוות. מי שחושב שלאנשי הצוות יוצאים ריחות של מי ורדים מהתחת, מוזמן לבדוק את העניין אישית. או קחו את המילה שלי בעניין: לרוב, זה לא נכון.
במחלקה פנימית אחרת - לרופאים פשוט לא היה אכפת. יכולת לשכב, מדמם, מפרפר, גוסס או אלוהים יודע מה - אבל הרופאים נמצאים בהפסקת קפה או בסיבוב רופאים - לך תפריע להם.

בקיצור - אין לי חוויות חיוביות במיוחד מבית החולים הזה. בשנה וחצי האחרונות, מאז שאובחנה סופית הפיברומיאלגיה שלי, אני מטופל באיכילוב, במרפאת הכאב שבבניין השיקום, ע”י ראומטולוג בשם ד”ר קובי אבלין. הייתי מגיע לביקורת אצלו אחת לחודשיים-שלושה, עד שלאחרונה הוא נסע לחו”ל להשתלמות. גם בתקופתו, הוא היה בסה”כ מאשר את מה שהפסיכיאטרית נתנה, או פשוט מפנה אותי אליה (להזכירכם - אותה פסיכיאטרית גרמה לי לנזק מטורף עם המינונים הלא שפויים של הרמרון).
בזמן האחרון, כפי שכבר ידוע לרובכם, המצב שלי החמיר. הכאבים התגברו. מעטים הם האנשים שהאמינו שהמחלה מסוגלת להתגבר. מסתבר שכולם טעו: לפני שבועיים בביקור אצל רופא פרטי, הוא טען שיש סיכוי לא קטן שיש לי דלקת פרקים. הוא אמנם הגיע למסקנה הזו ללא בדיקות דם עדכניות (אבל מצד שני, זה אותו רופא מעולה שהציל את סבתא שלי מכריתת אצבע, שכולם, בלי יוצא מין הכלל, טענו שאין מצב להפטר מהבעיה שלה אחרת. הוא עזר לה להיפטר מזה בעזרת קורטיזון). אותו רופא טען שאני צריך לקבל קורטיזון, אבל רק תחת אשפוז, בגלל הסכרת שלי, ששילוב שלה עם הקורטיזון הוא מסוכן.

רופאת המשפחה שלי טענה שאין מצב. זה לא יכולה להיות דלקת פרקים. המסקנות שלו שגויות. אין לי נפיחות סביב הפרקים, היא אמרה. הרופא ההוא מגזים. כתוצאה מכך, אי אפשר היה לקבל מכתב הפניה לאשפוז. הרופאה גם טענה שבית החולים לא יקבל אותי בכל מקרה, למה שמכונה אצלם “עבודת טכנאות רפואית”, שעיקרה טיפול בקורטיזון ואינסולין תחת השגחה. היא טענה שאני בחיים לא אעבור את סף חדר המיון. כדי לבדוק יותר לעומק מה קורה איתי, ולמה אני משתמש במשככים נרקוטיים בצורה כל כך רבה לאחרונה, היא שלחה אותי לרופאה בשם ד”ר ואלרי אלוש, כדי שתבדוק אותי. היא דיברה איתה אישית לפני כשבועיים. נתבקשתי, ביום ראשון שאחרי זה (20.7.08), להתקשר למרפאת הכאב באיכילוב ולדבר איתה. כמובן שלא ענו לי. השארתי כמה וכמה הודעות. אף אחד לא חזר אליי. כולל האחות הראשית, שאמורה להיות טלפון החירום שלי, כשד”ר אבלין לא בארץ. נאדה. שקט מוחלט.

בעקבות העניין הזה, ביקשה ממני רופאת המשפחה שלי להגיע ביום ראשון, 27.7.08, למרפאת הכאב באיכילוב, ו”לשבת” לד”ר אלוש על הראש. עד שתקבל אותי. כך עשיתי. הגעתי, ואחרי מסכת ובלאגן שלם סביב טופס 17 (שנאמר לי שלא אצטרך בגלל שרופאת המפשחה שלי כבר דיברה עם ד”ר אלוש, דבר שכמובן התברר כלא נכון), גם ד”ר אלוש טענה בתוקף שהרופא הפרטי טועה. שכל הסימנים מראים שאין לי דלקת פרקים. היא סירבה לתת לי מכתב לאישפוז. מה שכן - היא עשתה בדיקת שקיעת דם, בנוסף לבדיקה זהה שעברתי בקופת החולים באותו בוקר.
באותו ערב, שלשום, יום ראשון, התקשרה אליי רופאת המשפחה להודיע לי חגיגית שבדיקת הדם מראה שיש לי דלקת פרקים.
אם נוסיף את העובדה שלפני חודש וחצי כבר הגעתי לד”ר אבלין עם הכאבים האלה, זה אומר שכבר לפני הרבה מאוד זמן היה אפשר לחסוך לי את החרא הזה.
אה, כן - הרופאה גם ציינה שככל הנראה, בגלל כמות משככי הכאבים הנרקוטיים שצרכתי לאחרונה, יש גם בעיה בתפקודי הכבד שלי. מעצבן בצורה שלא תיאמן. אבל חכו - אני עוד אצטרך לעבור בדיקות נוספות בגלל הקטע הזה.

שאלתי את רופאת המשפחה מה עושים מכאן. האם אפשר לקבל סוף-סוף מכתב לאשפוז?!!!
התשובה שלה לא ממש הפתיעה אותי: “לא. צריך לחכות שרופא מומחה ייתן הפניה”. היא התכוונה לד”ר אלוש כמובן, כי עצם העובדה שכבר יש לי מכתב כזה, מרופא פרטי, לא מספיקה לה.
עכשיו אני צריך לחכות לד”ר אלוש. היא מקבלת פציינטים רק בימי ראשון במרפאת הכאב, ובימי רביעי בסניף הקופה בכפר סבא. התור המסודר הקרוב ביותר אליה: בעוד שלושה חודשים, בשני המקומות. כדי לנסות לחסוך את הריצות האלה, ביקשתי מרופאת המשפחה לנסות ליצור קשר עם ד”ר אלוש כפי שהיא עשתה לפני שבועיים. לא קיבלתי תשובה עד עתה.

אתמול גיגלתי את השם של ד”ר אלוש. התוצאות הראו שד”ר אלוש היא רופאה מומחית במחלקה פנימית ו’ באיכילוב. מה רבה שמחתי כשהתקשרתי הבוקר, על מנת לדבר איתה. במשרד שלה היה תפוס, אז התקשרתי למחלקה. ענתה לי מזכירה וכך התנהלה השיחה:
מזכירה: “שלום”.
אני: “שלום. אפשר לקבל את ד”ר אלוש?”
מזכירה: “היא בביקור רופאים”.
אני: “מתי היא מסיימת?”
מזכירה: “ב-13:00″.
אני: “ד”ר אלוש ביקשה שאני אצור איתה קשר. אפשר בבקשה להשאיר לה פתק שתיצור עימי קשר כשתסיים? זה עניין דחוף.”
מזכירה: “מה הבעיה?”
אני: “אני מטופל אצלה במרפאת כאב באיכילוב. אני שוכב בבית עם כאבי תופת, עם דלקת פרקים שנמצאה אחרי בדיקת שקיעת דם ביום ראשון האחרון, ועם סכרת. אני צריך ממנה הפניה לאשפוז”.
מזכירה: “אז תגיע למיון”.
אני: “אני לא יכול. מיון לא יקבלו אותי. ככה נאמר לי”.
מזכירה: “אין מה לעשות. זה מה שאנחנו אומרים למטופלים. לד”ר אלוש אין את התוצאות שלך כאן. הן במרפאה שלה”.
אני: “אז אפשר בבקשה להשאיר לה פתק ליצור איתי קשר?”
מזכירה: “לא נראה לי.. זה לא מקובל. התוצאות שלך אצלה במרפאה בכלל. לא פה”.
אני: “אבל המרפאה שלה היא בתוך איכילוב! אני בסה”כ מבקש שתיצור איתי קשר. זה הכל. זה באמת דחוף!”.
מזכירה: “מצטערת. זה לא מקובל. תנסה להתקשר כשהיא תסיים את הביקור”.

באופן ממש, אבל ממש לא מפתיע, זה היחס שמקבלים מטופלים באיכילוב. אני עכשיו שוכב בבית, מחכה שהפרינססה תשוב למרפאה שלה, ביום ראשון, תראה את התוצאות (שהיא היתה אמורה לראות כבר חצי שעה אחרי שהלכתי מהמרפאה - ככה אמרה לי האחות שלקחה לי את בדיקת שקיעת הדם בכבודה ובעצמה), ותחליט מה לעשות. ובינתיים? אני אמור לשכב בבית עם כאבים ומשככים נרקוטיים (שממשיכים לעשות שמות בכבד שלי).

מדהים. הבירוקרטיה בהתגלמותה.

כתיבת הפוסט הזה הפתיעה גם אותי קצת, מאחר ואני מגדיר את עצמי כא-פוליטי מובהק. אני שונא פוליטיקה, ואני לא מתחבר ומתחבר בו זמנית לשמאל ולימין. אני מסכים לחלק מהרעיונות של שני הצדדים, ומתנגד בחריפות לאחרים. יחד עם זאת, כדי להימנע משיחות מעצבנות שמנסות להכניס אותי לתוך תבנית מסוימת של “שמאל” או “ימין”, אני פשוט סוגר את כל השיחות האלה בהגדרה של “א-פוליטי”, ומסביר לאנשים שבפעם האחרונה הצבעתי לגמלאים (מה שנכון). ד”א, בפעם האחרונה שהצבעתי לפי “צו מצפוני” זה היה למר”צ. המצפון שלי כלל התערבות על בקבוק של יין אדום משובח במיוחד, כאשר נושא ההתערבות היה: האם מר”צ יקבלו יותר או פחות מנדטים מבכנסת הקודמת? מאחר ומדובר היה בבחירות לפני כמה שנים טובות, בהן מר”צ זכתה במנדט אחד יותר מאשר אלו שהיו לה בכנסת הקודמת, המצפון שלי חייך, כל הדרך לארוחה הנהדרת עם בקבוק היין הזה.
זהו סיפור אמיתי לגמרי. בלי התחנפויות. אני מניח שאתם מזועזעים עכשיו.. זו התגובה שבדרך כלל קיבלתי כשסיפרתי את הסיפור הזה. כל יפי הנפש הסתכלו עליי במין מבט מלא רחמים. לי לא ממש אכפת: כאמור, שתיתי יין מצוין באותה שנה. אותם חברים, שבאותו זמן לא ממש היו בענייני יין, לא נהנו ממנו כמוני. אני מניח שבגלל זה הם היו מזועזעים. זו לפחות הדרך שבה הייתי רוצה לחשוב על זה.

אבל הנה - הכותרת של הפוסט הזה, טוענת באופן חד משמעי, שכותב שורות אלה לא מתכוון להיות פעיל ימני לעולם. הכרזה פוליטית למהדרין, אתם לא חושבים?! אני בטוח שהשמאלנים ביניכם, יחייכו, ויגידו לעצמם: “הא! ידענו שהוא כזה!”. ובכן - הרשו לי לעצור את קפיצותיכם. אני גם לא מתעתד להיות פעיל שמאלני. אממה - הסיבה שאני לא אהיה פעיל ימני פוליטי, נעוצה בעיקר בכל מיני כנסים של פעילים פוליטיים שאני שומע עליהם לאחרונה.
אחד מהם, היה השבוע בכפר סבא, כאשר מנחה הערב היה - איך לא? - ברוך מרזל, בא לספר לתושבי כפר סבא, שעליהם להתנגד לפינוי התנחלויות, כי פינוי נוסף “יכניס אותם למעגל הקסאמים”. האיש הוסיף ואמר, שגם לפני כמה שנים, לפני “החורבן בגוש קטיף”, הוא הלך לדבר עם תושבי שדרות (שידוע שהם אלו שהחליטו לפנות את כל גוש קטיף), והזהיר אותם שפינוי גוש קטיף יהפוך אותם לישוב בלתי מוגן ומופצץ על ידי הצד שכנגד.

ואני שואל: מה אנחנו אמורים להבין מזה?

נגיד שממשלת ישראל תחליט לפנות את ההתנחלות המטומטמת מיגרון או שיגרון או איך שלא יקראו לה. מה לתושבי כפר סבא ולזה? התשובה של קוראיי הימניים (אם יש בכלל כאלו) תהיה לבטח: הפגנות. אם תהיינה הרבה הפגנות, בכפר סבא ופתח תקווה ובעוד ערים שמעטים הם המתנחלים ששמעו עליהן (על פתח תקווה גם אחרים חושבים שהיא לא באמת קיימת), שממשלה תיסוג מעמדתה לפנות את האוטובוסים עם השמות המוזרים, שעוד לא חוברו למים, לביוב ולחשמל.
כיצד ידעו פעילי הימין על הפגנה ספונטנית שכזו? הם יסומסו, כמובן. ומאיפה יבוא הכסף/זמן/כוח להפגנות בכל פעם שיחליטו לעלות על אוטובוס כזה? אוה.. זו שאלה טובה. ממה שפורסם לא ניתנה תשובה חד משמעית, אבל אותם נואמים אמרו שבכל פעם שממשלת ישראל תחליט לפנות, היא תשלם תג מחיר כלשהו. אני בעד מבצעיםן בסופר, באופן אישי. זה יכול להיות אחלה תג. אחרי פעמיים-שלוש, היא תבין את המסר: שופרסל יותר יקרים, נקודה. .
מרזל גם טוען ש”הערבים השתלטו על המדינה… כמעט אין שכונה היום בא”י שערבים לא נכנסים אליה”. הממ.. - אני חושש שמר מרזל, איך לומר בעדינות, שוקע מעט בפאראנויות. כל הזמן הזה בכלא, שהוא היה בובת המין של איתמר בן-גביר, קצת גרמה לו לפחד..

הגדיל לומר סא”ל שדמי (במיל’ - למרות שלא נראה לי שיקראו לו למילואים בקרוב), שמפיו יצאו אמירות הפז הבאות:
1. “..התחלנו את הפעילות לפני שנה וחצי, היו מאז כמה וכמה עליות שאני לא רוצה לפרט אותן, ובסך הכל הוכחנו שיש לנו קבלות…בלי התחשבות בדעת הקהל וגם לא ב’שלטון החוק’…” - ואיך הוא הוכיח שיש לו קבלות?! ע”י זה שהוא שומר אותן לעצמו, כמובן! זה בערך כמו הציטוט ההוא של אלון מזרחי -”אני לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, והוכחתי את זה היום”?
2. “בעיקרון אנחנו נגד אלימות… אבל המדינה מחנכת קבוצת אנשים להיות אלימים.. כמו כלבים” - האיש מדבר על יס”מ. אני דווקא מחבב כלבים. בשם כל הכלבים, אני דורש את עלבונם!
3. “אז במיגרון יהיו אנשים עם אלות, משלנו” - האלות תשמשנה, כמובן, למטרות לא אלימות בעליל.
4. “כל אחד מכם צריך להירשם ולהיות מוכן לקריאה… למילואים… אני מזמין את כולכם לעלות לחומש… בחומש משוועים לשומרים עם כלי נשק, אקדח, רובה, מה שאפשר” - גם אלה, כמובן - לא למטרות אלימות.
5. “אם יש משהו שהוא נגד א”י, נגד תורת ישראל, אז החוק לא כל כך חשוב” - אין לי מה לומר לגבי זה. פשוט אין. המציאות עולה על כל דמיון.

סיים הסא”ל שדמי את דבריו, ועלה במקומו הרב וולפא, האיש, האגדה ודבק המגע, והרעים בקולו את הפנינים הבאות:
1. “ראש הממשלה הוא שתול של החמאס” - הלוואי עלינו. זה היה מקל על הרבה דברים. זה גם היה מסביר לא מעט.
2. “קונדוליסה רייס הכושית, יימח שמה, עושה הרבה פורענות כאן בארץ” - אני אתן למשפט הזה לדבר בעד עצמו.

אלה האנשים שמובילים את פעילות הימין. והשאלה היא ילדים, האם הייתם מסכימים ללכת אחרי “מנהיגים” כאלו?

אותו אירוע, התקיים, איך לא - בבית כנסת בעיר. אני חושש, חבריי, שאם הסיבות שנתתי כאן לא מספקות אתכם, יש “ועד להצלת העם והארץ”, שמשווע למתנדבים. בעיקר כאלה שמוכנים לשמור ביום ובלילה על חומש, איפה שזה לא יהיה. או כמו שחברי הטוב י’ היה אומר: יש”ע זה שם.

איזה כיף לכתוב שוב על אוכל לאחרונה. ובמיוחד על מסעדת בשר. ביום רביעי האחרון, אספה אותי ידידתי הטובה נ’, על מנת לשפר את מצב רוחי, למסעדת בשר בתל אביב, שנראה שהיא מרבה לבקר בה. בכלל, המתחם הזה של איזור רוטשילד-יבנה-מונטיפיורי, מתאפיין בכמה מקומות לא רעים בכלל. כבר הזכרתי בעבר את לוקאס, ויש כמובן את מוזס, שיש בו את אחד ההמבורגרים הטובים בתל אביב. הפעם, נ’ לקחה אותי ל-BASAR. המקום מגדיר את עצמו כמקדש לבשרים, וכחובב רציני של כל דבר שהיתה לו פעם אמא, החלטתי שבהחלט אין לי מה להפסיד. מה גם שהחברה היתה נהדרת באותו ערב, כשהצטרפו אלינו כמה חברים מהעבר.
מאחר וכבר כולם הגיעו וחיכו רק לנו (נ’ היתה צריכה להגיע, חמודה שכמותה, מנס לציונה לרעננה, על מנת להביא אותי. הסיבה: אין לי רשיון בחודשיים הקרובים), וכדי להתחיל את הערב בשמחה, התחלנו בשוט של סמירנוף נקי, כדי להכין את הבטן להמשך. מה גם שזה היה על חשבון הבית, אז למה לא, בעצם..?!
מנות ראשונות שלקחנו:
פטה כבד - טוב מאוד. טעמתי טובים יותר, אבל הוא בהחלט היה טרי וטעים.
קרפצ’יו - איך אפשר בלי זה?! מ-ע-ו-ל-ה! לא מתובל מדי בבלסאמי, כמו שנוטים להגיש אותו בשנים האחרונות. אוורירי ואיכותי.
עלי גפן בנוסח הבית - טעימים מאוד. בהחלט פותחים את הרעב.
נקניקיות סרסיצה - נקניקיה בלקנית (לא נמצא תחת ההגדרה של מנה ראשונה) - מצויינת. מעט פריכה, והרבה טעם טוב.

לגבי המנות העיקריות, החלטתי הפעם לחגוג כמו שצריך, כמובן לא לפני שבעל הבית הביא לנ’ עוד חיבוק ונשיקה, ולנו עוד שוטים של סמירנוף. מה אני אגיד לכם? שווה להביא את נ’ איתנו..
ומה על האוכל? לא ברור לי איך, אבל מישהו במסעדה החליט ש-600 גרם בשר (קבב, סינטה, פילה ואנטריקוט), יכול להיקרא “חגיגת בשרים ל-2 אנשים“. 600 גרם ל-2 אנשים? הם במקרה מהזן של אוכלי החסה? הזמנתי את זה לעצמי. זה הגיע עם מנה קטנה של פירה בצד, ועליו בצל, שלא הרשים במיוחד. עזבתי אותו, בשביל ה”חגיגה”. הרי בשביל זה הגעתי מלכתחילה.
אכן, הגיעה צלחת מלאה בכל טוב. אני לא יודע אם אכן מדובר היה ב-600 גרם, אבל המנה חוסלה כמעט עד תום (נ’ עזרה בסוף, כשהבשר היה כבר קר למדי. היא תמיד עוזרת בסוף). אוקיי.. פרטים טכניים זה חשוב, אבל איך היה, תכל’ס? ככה-ככה. בשביל מקום שמגדיר את עצמו כ”מקדש לבשרים” אני מצפה שיידעו למה אני מתכוון כשאני אומר “מדיום רייר, לכיוון הרייר”. להלן: מדמם. במקום זה, קיבלתי במקרה הטוב מדיום, לכיוון המדיום-וול. ורדרד, אבל לא מספיק, בלשון המעטה. הדבר היחיד שהיה סביר, ולא נפגע מהעניין, היה הקבב, שהיה פשוט מעולה. הסינטה, האנטריקוט והפילה היו מבשר לא איכותי במיוחד, וזה היה מורגש. הם היו פשוט קשים מדי. מנה כזו, בתמחור של 165 ש”ח “בלבד”? הייתי מצפה להרבה יותר.
ד”א, נראה שאני היחיד שנפגע מרמת העשייה של הבשר. סטייק סינטה שהוזמן כחצי שעה אחריי, הגיע מדמם למדי, כאשר מידת העשייה שהתבקשה היתה זהה לזו שאני הזמנתי. ככל הנראה מגוון הבשרים של ה”חגיגה” היו קצת יותר מדי לטיפול ביחד, עבור האיש בחדר האחורי. מנות אחרות היו גם הן טעימות מאוד, ואנשים נהנו מאוד. אני בכל אופן, יצאתי בהרגשה של ככה-ככה. בטח שלא הרגשה של “מקדש”.

על קינוחים ויתרנו, או שלא היו - אני לא ממש זוכר.
השירות היה לא רע, מלבד אותה נפילה בעייתית למדי של ההבנה מה ההבדל בין “רייר” ל”וול”, אבל יכול להיות שהאשמה היא רק במטבח. מעבר לזה - אין לי תלונות על השירות. החבר’ה שם סגרו “עלינו” את המקום בערך בחצות, וביקשו אותנו בנימוס להתפנות. הייתי קצת מופתע מהעניין - בכל זאת מדובר במסעדת בשר בתל אביב, אבל סיימנו את הארוחה, וקיבלנו עלינו את הדין.

סיכום:
חשבון: 541 ש”ח ל-5 סועדים פלוס אורחת לרגע, שרק שתתה בירה. לפני טיפ, כמובן.
אוכל: כבר אכלתי טובים מזה. עדיף ללכת ל”לוקאס”, לדעתי. מה שכן - המנות הראשונות הצילו את המצב מבחינתי.
שירות: טוב עד טוב מאוד.
אווירה: יש גם באר. יש בהחלט מצב לרומנטיקה.
חניה: יש חניון של רובע העיר. לא רחוק משם. 15 שקל לשעה, או חלק ממנה. בכל זאת מדובר בתל אביב.
ציון סופי: 7.5.

BASAR
בר-מסעדה, בשרים, על האש
מונטיפיורי 29 פינת יבנה, תל אביב
טלפון: 03-5252569

בימים האחרונים יש בבלוגוספירה שטף של פוסטים פסימיים על מגרועתיה של המדינה ועל עזיבה של מדינת ישראל, לטובת מקום אחר, טוב יותר. חלקם גם כותבים מחו”ל על ביקורים קצרים שעשו כאן, וכמה רע היה להם.
תסלחו לי, אבל אולי די כבר??!!
אני יודע שחרא פה. אני חי פה. חשבתי אפילו לעוף מכאן לארה”ב לפני כמה שנים. עדיין יש בי מחשבות לקנות כרטיס טיסה לאנשהוא ופשוט להיעלם. יחד עם כל זאת - אני תמיד אחזור לפה. לפחות בינתיים.

קחו כמה נקודות למחשבה:
דבר ראשון: המדינה הזו, היא עדיין חילונית. נכון - הדתיים צוברים כוח מדי שנה. כרגע, אני לא רואה את זה הופך למהפיכה כוללת. תראו לי מחקר מדעי אחד שטוען אחרת.
שנית, היצירתיות שמתאפשרת פה לילדינו היא יוצאת דופן. נכון, זה אומר לפעמים שזה הופך אותנו למדינת קומבינה, אבל אני לא בטוח שבלי זה, תעשיית ההיי-טק או אפילו תעשיות ביולוגיות ואחרות, היו פורצות לתודעה הבינלאומית. זה קורה כמעט על בסיס שבועי. תתחילו להסתכל על מדורי הכלכלה. לעומתינו ארה”ב נראית כמו גרמניה של שנות ה-30 במאה הקודמת. הכל נעשה לפי הספר. חרגת במילימטר? תיענש. אני ממש לא מוכן לגור במקום כזה. אתם כן?

נכון - לחוץ פה. חם פה. הכל עובד כמו שוק. ובכל זאת, לא הייתי רוצה להקים משפחה באמסטרדם, או בארה”ב או בגרמניה. אין לי אפילו הסבר הגיוני לזה. זה בטוח לא עניין פטריוטי, כי אני רואה איך הממשלה הזו מתנהלת. אני גם לא ממש מאמין בעניין הזה של “עם ציוני בארץ ציונית”. אני לא חושב שמי שהגה את הביטוי הזה, ידע למה הוא יוביל. לגור בחו”ל? הצעד הזה לא מפחיד אותי.

אתם יודעים מה מפחיד אותי בארץ? התקשורת (וכן - שוב התקשורת אשמה). ואני אסביר:
נכון שיש יתרון, שהכל גלוי יותר פתאום, אבל לפתוח את העיתון ולקרוא רק חרא - זה מפחיד. זו גם הצורה שבה רואים אותנו בחו”ל. נראה אתכם לא נכנסים לפראנויות, אם הכותרות הראשיות בכל העיתונים מדברות על ייאוש, התעללות, מלחמות, גניבות וכו’.
קחו את סקוטלנד, לדוגמא: על כמה מקרי זוועה קראתם בעיתונות לאחרונה? או שמעתם ברדיו? ועדיין - האם הייתם מוכנים לגדל את ילדיכם במקום ירוק ונהדר, שה”חברים” הקרובים ביותר לילד שלכם יהיו במרחק של קילומטרים (אלא אם כן אתם רוצים לגדל את מוגלי, רק עם כבשים)? השעמום הזה יגרור אלימות, בסופו של דבר. אפילו באנגליה כבר מודים בזה, שהנוער שלהם הפך והופך לבעייתי ואלים יותר מדי שנה.
צרפת טובה יותר? זו שיש בה גילויי אנטישמיות בכמויות? אוסטריה? שבה כל ביקור שלי או של הוריי היה מלווה בבעיות, מהרגע ששמעו אותנו מדברים עברית? אלה מדינות שאתה כמעט לא שומע עליהם בתקשורת, עד שאתה מחפש, ובכל זאת - גם שם הכל חרא. לא פחות מכאן. שם מתלוננים על קור, ואצלינו על חום (חוץ מבחורף, שבו אני שומע את כולם מייחלים לקיץ). מה היתרון הגדול לעזוב היום? כל העולם הרי השתגע. כולם רודפים אחרי הכסף, אלא אם אתם שייכים לשבט מסוים באפריקה, וגם שם דברים משתנים לאט לאט. וגם שם חם ומגעיל. ודיקטטורות עושות שרירים כל הזמן.

אז על מה כולכם מדברים, לעזאזל?
אפשר קצת להירגע, אנשים. לא הכל גרוע פה כל כך. אנשים שכחו שיש פה גם דברים לא רעים:
האוכל מעולה כאן! מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, והאוכל רק נעשה טוב יותר. מטבח ים-תיכוני, אסיאתי או כל דבר אחר שתרצו, והכל כמעט בהישג יד. אפילו תעשיית יין ובירה התחילה לשגשג פה בעשור האחרון.
כלכלה - עדיין אחת היציבות במערב. אל תזלזלו בזה. הבנקים פה לא גרועים מאלה שבחו”ל. נראה אתכם מנסים לדבר בארה”ב על מינוס, בלי לגרום לפקיד לצחוק עליכם. חבל שבארץ הבנקים לא עובדים בחינם. מה לעשות - לא מדובר בארגונים פילנטרופיים במיוחד. יש דברים שהייתי משפר בהם, אבל הם לא המייצגים של השטן בכבודו ובעצמו, כפי שהרבה מאיתנו היו רוצים לחשוב.
האמנות - על כל צורותיה - פורחת כאן. תערוכות מקומיות ובינלאומיות מגיעות לכאן כל שני וחמישי. זה שאנחנו לא רצינו לראות את לאונרד כהן - זה בגללינו - זה לא בגלל שהוא לא היה מוכן להגיע לכאן. בכל זאת - מוריסי יגיע לכאן השבוע. אחד הזמרים הגדולים של כל הזמנים. פסטיבל ירושלים מביא את מיטב הקולנוע העצמאי מכל העולם לפתחינו. פסטיבל הג’אז באילת מציג פה כבר שנים. עכשיו יש גם פסטיבל בקיסריה, וגם הרכבים קטנים בכל בית קפה בשכונה. נכון - הממשלה לא עוזרת מספיק מבחינת תקציבים, ובכל זאת - אנחנו מסתדרים. לאלה שדואגים, רוב סוגי האמנות - עדיין חילוניות.
ביטחון - נקודת תורפה קטנה כשיש לך משטרה כמו שיש לנו, וגם הרגשת הביטחון הכללית לא משהו, כי הצבא הפך לארגון מסואב וחסר תכלית. אבל שוב - אני חושב שהתקשורת רק מלבה את המצב הזה. בלי קשר לחוסר היכולת של המשטרה לתת לנו הרגשת ביטחון בסיסית, אנחנו יוצאים כמעט מדי ערב להצגות, פאבים, מסעדות, סרטים, או סתם לסיבוב הליכה/ריצה, בלי שיקרה לנו כלום. נסו את וושינגטון הבירה - שם לא תמצאו מאית מהביטחון שיש פה לתושבים. וזו בירתה של האומה החזקה בעולם! שם יש את הצד הטוב של הנהר והצד הרע של הנהר. בצד הטוב אתם יכולים להסתובב בגפכם במהלך היום. בלבד. וזה לא דבר חדש. זה נשמך שם כבר שנים (גם שיקאגו לא משהו, ד”א).
חינוך - הבעיה הרצינית ביותר פה, ללא ספק. כל מי שטוען אחרת, פשוט איבד את שפיותו. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. זה מסוג הדברים, שאם התקשורת היתה מפמפמת יותר, על בסיס יומי, אני בטוח שהיינו מאושרים יותר. איבדנו את הערכים, ולתקשורת ולמערכת החינוך יש את האחריות המלאה על זה. אנחנו איבדנו כבר שני דורות בגלל המירוץ הבלתי נגמר הזה אחרי כסף ושררה. אני רק מקווה שאנחנו לא בדרך לאבד עוד דור. כל הדיבורים האלה על ירידה מהארץ תורמים לעניין הזה כל הזמן.

המממ… דוגמא קצרה? אני רואה כדוגמא, את ידידתי ד’, שנסעה באמצע מאי האחרון לטיול של לפחות חצי שנה בארה”ב. זו הייתה הצהרתה באופן שלא משתמע לשתי פנים. חודשיים וחצי מאוחר יותר, אותה ידידה החליטה לנטוש את ארה”ב ה”נהדרת”, ולחזור ולנסות את מזלה באירופה. למה? כי ארה”ב מגעילה. וזו בהחלט בחורה שיודעת להנות מהחיים. אני מאחל לה המון בהצלחה ושולח לה המון אהבה. אני עדיין מקווה שהיא תחזור לכאן.

שכחתי עוד משהו? אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא ציינתי (כמו רפואה, שרבים בעולם רואים בה כמעולה, ואני נוכח כל פעם מחדש, כמה היא מזכירה לי תיאורים מהעולם השלישי. אבל מה אני יודע..?!). לשפר זה חשוב! אבל איך אנחנו אמורים לשפר, אם כל מה שאנחנו שומעים עליו זה על רופאים, מהנדסים ואלוהים יודע מה עוד, שעוזבים את הארץ? אני מאמין בלשנות מבפנים. אמרתי את זה לא אחת. אין דרך אחרת. אז די!! מספיק. לא טוב לכם - תעזרו לשנות. אם אתם מעדיפים לקטר, אז עדיף שתמשיכו את חייכם בכל אחת מהמדינות שאתם מגיעים מהן, או שפשוט תעזבו. תרגישו ווינרים כשתעשו את זה, אני בטוח! תרגישו מנצחים!

דיסקליימר קטן: כל הכתוב בפוסט זה אינו מתייחס לאנשים שאין להם מה לעשות בארץ, בגלל עניין מקצועי או רפואי גרידא.

מדהים איך סיפורים כאלה נשארים חבויים במקומונים הקטנים שלנו, ולא יוצאים החוצה בקול תרועה. בשישי האחרון, התפרסמו במקומון “ידיעות השרון” כמה כתבות על משטרת ארצינו. סתם כדי להראות לכם מה החמצתם, הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון:

1. תחנת כפר סבא - מפקד התחנה (רמי רז, שהתנדבתי איתו פעם במשמר האזרחי, והוא אחת הסיבות שאני מזלזל במשטרה) טוען שתושבי היישוב גן ירק טועים ומטעים, כשהם מפריחים שמועות באוויר על כך שבאחרונה יש פריצות רבות לבתים שלהם. החבר’ה בשכונה הקימו מעין משמר אזרחי עצמאי של יוצאי יחידות מובחרות, כי נמאס להם. כל סיבה אחרת, אפילו מחסור בכוח אדם, היה נשמע טוב יותר, מאשר הטענה שהתושבים מזיינים את המוח. הנתונים היבשים של המשטרה מראה שהתושבים פשוט טועים. לצערינו, הנתונים היבשים של המשטרה לא תמיד, איך לומר בעדינות, “פוגעים במטרה”.

2. תחנת גלילות (שמככבת בפוסט הזה): האלימות שוברת שיאים חדשים בקרב השוטרים בתחנה. לא, זו לא טעות כתיב. שוטר “גיבור” אחד שבר לילדה בת 15 את האף, בעת חקירתה, לא לפני שהוא היכה אותה נמרצות. האיש, קצין משטרה בשם (פקד) רונן סורוקה, הורשע השבוע בעניין. הקטע הוא, שלא רק שהוא לא לבד, אלא שכל מפקדי ושוטרי התחנה מעודדים אותו ואת התנהגותו. מפקד התחנה, סנ”צ שמעון לביא סירב להגיב לידיה. המפקד הקודם, לעומת זאת, סנ”צ יצחק גטניו, מצוטט בראיון כך: “מי שמכיר את הסיטואציה של מעצר אדם, יודע שזה קשה מאוד. כל הגוף שלך מלא באדרנלין ולפעמים שוטרים מאבדים את עצמם. גם הפושעים עושים פרובוקציות. הם מקללים את השוטרים ומתגרים בהם כדי שאלו יתלהמו ויתקיפו אותם בחזרה… היו לי מספר מקרים של שוטרים שתפסתי ואמרתי להם ‘תירגע’. אני תמיד גם אומר להם ‘אל תדאג, אנחנו נשמור לך אמונים, נגן עליך ונלווה אותך’…. גם את סורוקה אנחנו נלווה עד הסוף. הוא היה קצין מצוין. פשוט איבדנו אותו בנקודות מסוימות”. יש לציין, ש”נקודות מסוימות” הן 15 תלונות שכבר הוגשו נגד הקצין סורוקה בגין אלימות בעבר. רס”ר מוטי אברמוביץ’ מהתחנה ועוד 4 שוטרי תחנת גלילות נשלחו כבר למאסר בזמן האחרון בגין אלימות מיותרת. כמובן, כולם היו “שוטרים מצוינים שנעשה להם עוול”, לדברי חבריהם.

אנקדוטה קטנה מהתחנה הזו: לפני כמה שנים, יצא לי להגיע לשם עם ידידתי ר’, שהתגוררה בהרצליה בזמנו. בעלה לשעבר, בחור פרסי עם אינטליגנציה של שטיח, הפר צווי הרחקה של בתי משפט, והיה דופק לה על הדלת בלילות, עוקב אחריה ואחרי ילדיה, ומפיץ עליה שקרים בכל מקום, גם בפני ילדיה (דבר שהוא עדיין עושה). בזמנו הוא גם לא הסכים בכלל לתת לה גט. אחרי שהייתי עד לכך ולפחד שלה לאורך זמן, הגענו, היא ואני, עם צו בית המשפט לתחנת גלילות. עזבו את היחס המחפיר שקיבלנו. לזה ציפיתי. לא ציפיתי לזה שהשוטרת שקיבלה את התלונה, כבר קיבלה תלונות מר’ בעבר, לא עשתה עם זה כלום, אלא הפעם הגדילה לעשות, צעקה על ר’ ואיימה להכניס את ר’ למעצר אם היא לא תפסיק להתלונן. אני נאלץ להזכיר לכם: ר’ היתה הצד המוכה בסיפור הזה. מאז, המונח “הכתובת היתה על הקיר” מהדהד לי בראש. “לא ידענו, לא היו סימנים”, הוא לא תירוץ שאני מקבל מהמשטרה. זה בולשיט אחד גדול.

3. שוב משטרת גלילות: מתברר שמפקד התחנה, סנ”צ שלמה לביא בהחלט כן יודע לדבר כשהוא רוצה. לראיה: הישיבה עם ראשי הערים בשרון (איציק רוכברגר ויעל גרמן, ראשי הרשויות של רמת השרון והרצליה בהתאמה) בשבוע האחרון. האיש טוען, בלי למצמץ, ששכונת מורשה ברמת השרון הפכה ל”סדום ועמורה”, שיש משפחות בדואיות שהשתלטו על אתרי בנייה ומנהלות עסק של פרוטקשן, ע”י הצבת שומרים באתרים אחרי שעות הפעילות. אם בעלי האתר מתנגדים, האתר נבזז ונגרמים נזקים למבנים. מה עושה המשטרה? פונה לעזרה מראשי הרשויות… לא רק זה - מתברר שסנ”צ לביא מבקש לוודא שלא יינתנו היתרי בנייה לחברות שלהן יש שומרים בעלי עבר פלילי, באתרי הבניה. ושוב - את זה הוא מבקש מראשי הרשויות ליישם, בניגוד לחוק!

שימו לב לציטוט מפי המפקד הנערץ באיזורינו: “אני יכול להבטיח לכם, שאני, ביחד עם האנשים שלי, עושים הכל על מנת לחזק את תחושת הביטחון של הציבור”. החיזוק הזה כנראה מתבטא בלהכניס מכות לנערות בנות 15, ולהכניס נשים מוכות למעצר. אני מרגיש מוגן יותר מרגע לרגע.

ככה אני מרגיש בימים האחרונים. נכון - כתבתי כמה פוסטים אופטימיים, אבל זה רק כדי לנסות להסיח את דעתי.
ביום שישי האחרון, הגיעו מים עד נפש. זוגתי, שתוסכלה ע”י הכאבים שלי, החליטה לקום וללכת. אני לא יכול שלא להבין אותה. אני נמצא בדיכאון לא פשוט בזמן האחרון. אני בן 34 כמעט, חי עם ההורים, ללא עבודה בחצי השנה האחרונה, מתחיל עוד תואר ראשון בקרוב, כדי לתת לעתיד שלי סיכוי טוב יותר, אבל לא יודע מה לעשות עם עצמי בינתיים. בנוסף לכל זה, אתמול נאלצתי להפקיד את הרשיון שלי בידי בית המשפט בפתח תקווה, למשך החודשיים הקרובים. אם הייתי בתל אביב, אולי, הייתי יכול לפגוש את חבריי לעתים קרובות יותר, אבל אני חי ברעננה. ואני לא מרגיש שאני יכול כרגע לתת שום דבר מעצמי. לא לחברים, לא למשפחה ולא לבחורה פוטנציאלית. אני לא יודע על מה חשבתי, כשחשבתי שאני יכול. כרגע אני בעיקר מרגיש כמו נטל על העולם.
כמה שאני לא אדם מאמין, אני מתפלל בבכי לאלוהיי, שיחזיר לי את החיים כפי שהיו לפני שנתיים, או שלפחות ייקח את אלה הנוכחיים.
אתם יכולים להירגע. אני לא מאלה שמסוגלים לפגוע בעצמם. לא מאמין שזה עניין של אומץ או משהו כזה - אני פשוט לא מסוגל. אבל אני מרגיש כמו נטל. עכשיו אני אצטרך לשנות את לוח הזמנים של ההורים שלי כד שיסיעו אותי ממקום למקום, כנ”ל לגבי חברים. אני לא יכול לצפות שייקחו אותי. אני גם לא מסוגל לנסוע במוניות בגלל הכסף שאין, ונסיעה באוטובוס גורמת לי לבחילה וכאבים עזים (נראה שנהגי אוטובוס ממש אוהבים ומחפשים להכנס לכל בור אפשרי בכביש). אז מה עושים? כן - אני מקטר. לא מתאים לכם? תעבור לפוסט הבא. אולי שם יהיה חיוך.

כרגע אני חלש. במובן מסוים זה מבחירה. אין לי כוח לקום ולסדר דמי אבטלה. אין לי כוח לקום ולסדר החזרי מס שמגיעים לי. אני יודע שאני יכול לקבל אחוזי נכות מביטוח לאומי. לא עשיתי שום דבר אמיתי בעניין הזה בחצי השנה האחרונה. פשוט אין לי כוח ואין לי רצון. אני מתכנס בתוך עצמי, בוכה מכל דבר כמעט, ולאורך היום אני נמצא במיטה, בוהה בספר או בתקרה. הזוגיות היתה איזושהי נקודת אור בשגרה של שלושת החודשים האחרונים. נקודת האור הזו נמחקה לבלי שוב. עכשיו אני מרגיש שאני מרחף באיזה ריק. בא לי להקיא כל הזמן, אבל במקום זה אני רק יורק. בא לי למצוא פתרונות לחרא הזה, אבל במקום זה אני רק בוכה. בעיקר נמאס לי. מסביבי, ההורים שלי מנסים לעודד אותי עם קלישאות, שגורמות לי לרצות להטיח את הראשון בקיר (את שלי או את שלהם, זה לא ממש משנה). הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה, היא בגלל שאני לא טיפוס אלים. בגלל השנאה הזו לאלימות מכל סוג. מה שכן - זה שואב ממני אנרגיות בצורה שלא תיאמן.

אני רוצה להיות חלש כרגע. ונמאס לי להתנצל על זה בפני כולם. שנתיים שאני מתנצל. לא רוצה יותר. תמיד פחדתי להיות לבד, להתמודד לבד, והנה - אין לי ברירה. כולם יכולים לומר כמה הם נמצאים שם בשבילי, אבל מי שלא עובר את הכאבים האלה, ביחד עם הבדידות הזו וחוסר המעש, לא יכול להבין. בגיל 34 כבר ציפיתי להקים משפחה. ציפיתי שיהיה לי עתיד מוגדר בצורה טובה יותר. שתהיה איזושהי תכנית. אבל אין כלום. אני מרגיש לבד, ובעיקר מרגיש נטל על כולם. הלוואי והיה לי אכפת מספיק מכדי להפסיק לבכות ולהתחיל לעשות משהו לגבי חלק מהדברים. אז הפסקתי לקחת חלק מהתרופות, ואני מנסה להתחיל עם אחרות, לראות אולי אלה תעזורנה לי. לא שאני מקווה לניסים, אבל תקווה זה כל מה שנותר לי כרגע.

אני לא יודע למה אני כותב על כל זה. בטח חלק מהחברים שלי יגידו לי שזה לא טוב. שזה יעלה בחיפוש של מעסיקים פוטנציאליים בגוגל. אולי לפני כמה חודשים זה היה אכפת לי.

אחרי חופשה לא קצרה, עבדאללה חוזר ובגדול: הלך עבדכם הנאמן לבדוק את מסעדת “דרבי - בר דגים” במרינה, ולו בכדי לבדוק שהכל בסדר ושום דבר לא מורעל, חס וחלילה…
הזמנו מקום מבעוד מועד (יומיים לפני כן) ל-6 אנשים לשעה 13:00, וביקשנו לשמור לנו את אחת הספות בקומה הראשונה באופן חד משמעי, היות ועבדאללה לא מצטיין בישיבה נוחה על כיסאות עץ וסבתו לא משהו בעלייה במדרגות. הובטח לנו שלא תהיה שום בעיה. אתם רוצים לנחש איך זה המשיך? הגענו, וכמובן כל הספות היו תפוסות, רק לאחר התעקשות (ותגובה של המארחת ש”אין דבר כזה להזמין את הספות”. מעניין, יכולתי להישבע שהבטיחו לי שאין בעיה), גורשו זוג סועדים שעוד לא התחילו לאכול. אין לי ייסורי מצפון בקטע הזה.

דבר ראשון, כשאתה נכנס ל“דרבי”, לאגף הממוזג (זה שאינו יושב באוויר המגעיל של המרינה בקיץ הישראלי), אתה שם לב שהמסעדה מפוצצת. זה כבר סימן טוב. סימן פחות טוב, הוא שאתה מחכה לפחות רבע שעה עד שמישהו מתייחס אליך, מה שאומר - שלמרות צוות המלצרים הגדול - עדיין אין מספיק כאלה. זה גם ניכר בהמשך הארוחה. כל הזמנה/פעולה לוקחת לפחות רבע שעה, וזה כולל המתנה לדברים הקטנים ביותר (מלבד כוס עם קרח, שהגיעה מהר מאוד בכל פעם, ושהרביתי לבקש בגלל ההתמכרות שלי ובגלל בחילות חוזרות ונשנות באותו יום). זה לא אומר שהמלצרים לא בסדר. הם עבדו קשה מאוד (אנחנו גם קצת שיגענו אותם - זו המשפחה הפולנית שלי…), אבל בעומס הקיים במסעדה בשעה הזו, קשה מאוד לתפקד. המלצרים כולם לא נחו לשנייה. אולי כדאי להביא את העניין לתשומת ליבו של בעל הבית.
השתייה, שכללה הרבה סאן פלגרינו, קנקני לימונדה, וגם בקבוק יין צרפתי אחד (שבלי) שהובא מהבית, הרוותה את צמאונינו. טוב לציין את השמפניירה מלאת הקרח, שמביאים לסועדים באופן כמעט אוטומטי. סבתא-עבדאללה התגעגעה לבירה. חצי ליטר של טובורג מהחבית פתר את הבעיה הזו.

המנות הראשונות, כלומר סלטים רבים, הגיעו לשולחן: כרוביות מטוגנות בפירורי לחם, חצילים כנ”ל, טחינה, דג מלוח, איקרה עם בצל, סלט ירקות, סלט בורגול, סלק, סלט כרוב ועוד מיני מטעמים. מכל אלה שציינתי, אלה שניסיתי ואהבתי היו הדג המלוח, הטחינה וסלט הבורגול, בעיקר. הבעיה הגדולה הייתה באגף הלחם. אמנם הוא היה טרי וחם וטעים, אבל להביא 3 פרוסות ל-6 אנשים זה קצת, איך לומר - מעט מדי…
כדי למלא מחדש את הצלוחיות, חיכינו לא מעט זמן, אבל בשלב כלשהו זה התחיל לרוץ, אחרי שהחבר’ה הבינו שאנחנו אוהבים מנות ראשונות. כמובן, זה לא גרע מהמנות העיקריות שהזמנו.
המנות העיקריות, אחרי מנוחה של כחצי שעה מהמנות הראשונות, היו:
שרימפס ברוטב שום וחמה - מצוינים. חבל שיש רק כ-10 חתיכות במנה הזו. המחיר שלה לא מוצדק לטעמי.
ראשי קלאמרי - מעולים! מטוגנים עם פירורי לחם, מנה גדולה וטעימה להחריד. מומלצת בחום! אבו-עבדאללה צדק כשהוא הזמין את זה.
אנטריקוט - תעשו לי טובה, הגענו למסעדת דגים. אנטריקוט?? אפילו לא ניסיתי, אבל מהצבע שלו יכולתי לראות שהוא עשוי מדי. מצד שני - זה שהזמין אותו, רצה אותו ככה, ישמור השם!
מושט - חצי/חצי - כלומר חצי גריל, חצי טיגון. דג יפה, מושקע, גדול וטעים. בעלת היומולדת ליקקה את האצבעות.
חצי מנה שרימפס טמפורה / חצי סרטני חוף - החלטה נבונה ביותר של אום-עבדאללה. 4 חתיכות שרימפס טמפורה, 3-4 סרטנים. לא זול, אבל שווה.
פלטת פירות ים - המנה האהובה על עבדאללה כבר זמן רב. הכל יש בה: שרימפס, קלאמרי, מולים, קוקי סן-ז’אק, סרטני חוף וכל זה - ברוטב של שום וחמאה. כמו שנאמר: איי קארארמבה!!!

למרות שכבר יכולתם לספור 6 מנות ל-6 סועדים, גם המלצרים התבלבלו קצת כשהזמנו מנה שביעית, של ברבוניות (בגודל בינוני). אבל אל דאגה - היא נועדה לשמח את קיבתה של סבתא של עבדאללה בימים הקרובים.
כל המנות שהוזמנו (מלבד האנטריקוט), היו מעולות. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את פלטת פירות הים המאוד נדיבה ואת מנת ראשי הקלאמרי.

ועכשיו לקינוחים, אחרי עוד 40 דקות של המתנה לפינוי השולחן (ולאחר שכבר שאלו אותנו מספר פעמים אם אפשר לפנות והשבנו בחיוב), הגיע הרגע לקינוחים. המבחר הוא לא גדול במיוחד, אבל קולע בול: אבטיח, קרם אינגלז, קרם ברולה, בר שוקולד-אגוזים, חצי עיגול של שוקולד מריר מרוכז וגם טריו מוס-שוקולד ללא סוכר(!!!). הקינוח האחרון כבר היה קיים פעם במסעדה, ולתקופה מסוימת הוא הוצא מהתפריט. כמה שמחתי לראות אותו שוב. הצינים שבכם יאמרו בטח שמוס שוקולוד ללא סוכר, נשמע דוחה למדי. אז הרשו לי לתקן אתכם. הוא מעולה! גם העיצוב, גם הטעם - קינוח מנצח!
הקינוחים האחרים שהוזמנו היו, היו קרם ברולה (הוא הגיע עם פירות יער ורוטב פירות יער בצד), בר שוקולד-אגוזים וחצי-כדור שוקולד מריר. יחד איתו הובאו גם אספרסו ותה עם נענע כדי לסיים את הארוחה. אני אכלתי רק את הטריו, כך שמלבד מבטם המזוגג של המשפחה, אני לא יכול לשפוט. בואו רק נאמר שלא נשאר דבר על הצלחות.

סיכום:
החשבון: לא נורא בכלל - 919 ש”ח ל-6 סועדים עם 7 מנות עיקריות (לפני טיפ של 150 ש”ח נוספים), לראשונה, עיקרית וקינוח, ולשתייה מרובה, בעיקר בגלל החום המעיק.
האוכל: מצויין. לכל אורך הדרך.
האווירה: שבת בצהריים. המון רעש, וקצת תינוקות צווחים. קהל היעד הוא משפחות. רומנטיקה אפשרית, אך אולי כדאי לבנות עליה באמצע השבוע בערב, כשקצת פחות עמוס.
שירות: מצויין, אבל חסרים מלצרים. זה פגע קצת בציון הסופי.
חניה: קיימת, אבל שאלוהים ישמור! מי בנה את החניון בארנה? עיוור? גם מחניק בו, גם הכניסה והיציאה ממנו הם סיוט, וגם כמות המעליות (שתיים, שאחת מהן נתקעה כל הזמן) הן אבסורדיות. רק להכנס אליהן ולרדת בהן לקח לנו 25 דקות!
ציון סופי: 9.

דרבי בר דגים
קניון ארנה, הרצליה
טלפון: 09-9511818, 09-9508383

לא ידעתי לאיזו תווית אני צריך בכלל לשייך את הכתבה הבאה, אבל בעזרת גרביל, החלטתי ללכת על “הומור”. אין לי שום דרך אחרת לתאר את זה (”היום בעולם הטכנולוגיה”, או “העתיד הטכנולוגי” נראו לי קצת מוזרים מדי). אני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה לפני שאתם ממשיכים לקרוא את הפוסט הזה.
שימו לב בבקשה לקטע בכתבה של הקריאה בכף הרגל, שעדיין לא מיושמת לצורכי השמה..
אני חושב על תסריט הראיון הבא:
מומחה: “שלום”.
מועמד: “שלום”.
מומחה: “חלוץ בבקשה את הנעל, הורד את הגרב, ושים את כף הרגל שלך על השולחן, בבקשה”.
מועמד: “מה??? אתה רציני??”
מומחה (רושם): “מועמד לא מקבל מרות בצורה סבירה. אפשרית גם בעיה בעבודת צוות”.

אפשר היה לגמור את הפוסט הזה במשפט אחד: “חדשות מעולם הפיברו? - אין כאלה”. אבל זה פשוט לא נכון. לפחות לא לגביי. במוצ”ש האחרון “ביליתי” במשך כשעתיים וחצי אצל רופא פרטי, שאבחן אצלי את המחלה לפני כשנה וחצי. החלטתי לחזור אליו לביקור, בעיקר בגלל שחלה החמרה במצבי בחודשים האחרונים. הכאבים מתגברים, כמות התרופות שאני צורך עולה או מתחלפת על בסיס חודשי, ללא מזור אמיתי. מאחר ואני יודע כמה האיש הוא רופא מהמעלה הראשונה, החלטתי לעשות קצת סדר בתרופות שלי, וזו היתה גם הזדמנות להעלות כל מיני שאלות שנותרו ללא מענה בחצי השנה האחרונה.
דבר ראשון - התברר שתרופות מסוימות שניתנו לי ע”י רופאה מסוימת (אני לא אזכיר שמות), גרמו לי יותר נזק מאשר עזרו. המינונים שהיא רשמה לי היו גבוהים בהרבה ממה שנהוג לתת, או במילים אחרות - היא לא ממש ידעה מה היא עושה, ובמקום זה עשתה קצת ניסויים עליי. בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני שבוע וחצי, שאלתי אותה אם כדאי להמשיך עם הסימבלתה היקרה, שלא נראית שעוזרת לי, ותשובתה היתה: “אין לי מושג. אני לא מכירה את התרופות לטיפול בפיברו”. הייתי בהלם! שנה וחצי אני מטופל אצלה ו”אין לה מושג”??? והיא נזכרה לומר לי את זה במקרה רק עכשיו??? מדהים. בכל מקרה, בעצתו של הרופא, החלטתי להעיף אותה לכל הרוחות. אמנם טיפולים מסובסדים מסוג אחר תלויים במעקב שלה, אבל נראה שאני פשוט אלך, אשב אצלה ולא אבצע שום דבר שהיא אומרת מעתה. זה נראה כמו הפיתרון האולטימטיבי. אני לא אוהב לשקר, אבל אני גם לא אוהב שעושים עליי ניסויים כמו איזה עכבר מעבדה.
דבר שני - הוחלט על הפסקה של לקיחת סימבלתה, ומעבר ל-Lyrica, שנחשבת תרופה טובה יותר. מחירה אמנם גבוה לא פחות מזה של הסימבלתה, אבל במכתב שרשם לי הרופא, הוא המליץ שהקופה תממן לי את זה. רופאת המשפחה שלי חושבת שיש סיכוי לא רע שזה יקרה, והתחלנו כבר בפרוצדורה לקבלת אישור.
הלאה - בגלל הכאבים שהתגברו לאחרונה, ולאחר בדיקה במרפאה של הרופא, יש חשש מסוים לדלקת פרקים. זה אומר שאני אצטרך לקחת קורטיזון, אבל בגלל שאני גם סכרתי, זו תרופה מסוכנת למדי, ולכן ההמלצה של הרופא היתה לקבל את התרופה הזו תוך כדי אישפוז של כמה ימים. כאשר ביקרתי אצל רופאת המשפחה שלי, הופתעתי מאוד לשמוע, שיש מצב שביה”ח לא יקבל אותי, בגלל שזו, ואני מצטט: “עבודת טכנאות”. ואני לתומי חשבתי שבתי חולים נמצאים כדי להציל חיים. המממ… אולי כדאי שאני אחכה שהסוכר שלי יגיע לגבהים מטורפים ורק אז אגיע לביה”ח. מתברר שאני צריך לגסוס כדי לקבל טיפול. ומה בינתיים? אני מחכה לשמוע מאיזו ראומטולוגית של הקופה, שאולי תסכים לראות אותי ולתת לי את האפשרות לקבל את הטיפול הנחוץ בבי”ח כלשהו. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך להתחנן להכנס לבית חולים. תמיד רציתי רק לצאת משם. אבסורדי להחריד.
עכשיו לפחות יש איזו דרך פעולה חדשה. יש כמה בדיקות (EMG לגפיים תחתונות ו-EEG לפעילות חשמלית של המוח) וכמה רעיונות להמשך טיפול, שאני מקווה שיעבדו. רופא הפיברו שמטפל בי בדר”כ (ד”ר אבלין), נסע לארה”ב להשתלמות בפיברו (אלא מה?!) למשך חצי שנה. אבל בכל מקרה אני לא בטוח כמה הוא עזר לי. הוא זה שהפנה אותי כל פעם לאותה רופאה שנתנה לי תרופות מסוכנות.

זה נראה שכל מה שנכתב כאן, מראה על ייאוש מסוים, אבל אני חייב לציין שאחרי הפגישה עם הרופא הפרטי, דווקא יצאתי אופטימי מאוד.
אף על פי שרופאת המשפחה שלי לא אוהבת שאני הולך לכל כך הרבה רופאים, כהגדרתה (מה אני אמור לעשות, שהרופאים שאני הולך אליהם לא יודעים על מה לעזאזל אני מדבר? אני לא רופא! אני לא עברתי את ההכשרה שלהם!), לפחות עכשיו יש איזו סיבה קלה לחשוב על עתיד חיובי יותר.

בהמשך לרשימת סרטי הקיץ שרציתי לראות, חזרתי הרגע מהקרנה של Wanted, סרט האקשן המבטיח, עם אנג’לינה ג’ולי, מורגן פרימן וג’יימס מק’אבוי. מדובר בסרט שכולו יריות ולא הרבה עלילה, דבר שהוכח כהכנסה בטוחה למדי לאולפנים בהוליווד, בשנים האחרונות. בגדול, ככה הולכת ה”עלילה”: ווסלי גיבסון, צעיר בן 25, הוא אחד האנשים הפחות רגועים על פני הפלאנטה. הבוסית המעצבנת שלו רודה בו, החברה שלו בוגדת בו, והחיים שלו באופן כללי לא משהו. לאחר שאביו, שמעולם לא פגש, נרצח, ווסלי פוגש את פוקס, בחורה סקסית המגייסת אותו למועדון סודי של מתנקשים. אלה מגלים לו שאביו היה חלק ממנו ועכשיו הגיע תורו להצטרף וללמוד להשתמש בתכונות הייחודיות שלו. ווסלי מגלה שטמונים בו כוחות שלא ידע על קיומם.
מהסצינה השניה בערך, האקשן מתחיל, וכמעט ואינו מפסיק עד סוף הסרט. יש אפילו טוויסט נחמד איפושהו באמצע. אבל זהו. הרבה יריות, ולא הרבה מעבר לזה. הבעיות העיקריות שלי בסרט הזה היו שתיים:
1. השימוש בבעלי חיים, באופן שקצת גרם לאי נוחות מבחינתי.
2. הסרט לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. בסרט מהז’אנר הזה, אתה מצפה לקצת יותר הומור, ציניות עם קורטוב של משהו אפל. קחו למשל את Shoot’em Up, סרט מצוין שיצא לפני כשנה, עם קלייב אואן ופול ג’יאמאטי האלמותי, שעבד על אותה נוסחה, פחות או יותר. אלא ששם התסריט היה קליל יותר, הדמויות לא לקחו את עצמן ברצינות יתרה, ונהניתי מכל רגע, גם אם העלילה היתה קצת חסרה. מורגן פרימן הוא שחקן אופי נהדר, אבל יש לו שתי הבעות פנים ידועות. בלחייך הוא לא משהו.

אז אם אתם מחפשים סרט עם מסרים אלימים בלבד (אני לא הייתי לוקח את הילדים שלי לראות את זה) באורך של 110 דקות, לכו על זה.

יש מצב שאני אקבל קיתונות מחבריי לגבי הביקורת הזו. יש כאלו שמאוד נהנו מהסרט. אבל לדעתי הוא היה בינוני למדי. ראיתי סרטים טובים בהרבה בז’אנר הזה, אפילו אם אנג’לינה לא מופיעה בהם.

ציון של קופי השבת: 7.

איזה כיף! הגיע הזמן לדווח על עוד כמה ספרים. בחודש האחרון, יצא לי לקרוא קצת פחות מהממוצע, אבל קראתי לפחות דברים נהדרים, וקצת שונים. שניים מהם לפחות יכולים להיחשב כקלאסיקות. אבל אני רוצה להתחיל בזה שהיה קליל יותר מבין השלושה שאספר עליהם כאן:

“אבל מי זוכר” / גרג הורביץ - מותחן פסיכולוגי נפלא, מהנה ומהיר. אנדרו דאנר, סופר ספרי מתח, מתעורר בבית חולים, אחרי ניתוח להוצאת גידול מראשו. לידו יושבים שני בלשים שמאשימים אותו ברצח ארוסתו. דאנר לא זוכר כלום. בעזרת כמה חברים, ובהיעדר הוכחות חותכות, הוא יוצא זכאי במשפט, אבל זמן קצר מאוד לאחר מכן, בחורה נוספת נמצאת מתה, כאשר אופן רציחתה דומה מאוד לרצח של ארוסתו. מאחר ומשטרת אל.איי, לא ממש מאמינה בצירופי מקרים, אבל עדיין אין הוכחות חותכות שדאנר ביצע את הרציחות, אין לדאנר ברירה אלא לצאת ולחפש את הרוצח האמיתי. האם הוא באמת הרוצח? האם הגידול בראשו אשם במעשים שהוא שוכח אחרי כן? או אולי מישהו מנסה לשחק עם החיים שלו? בכל מקרה - כאמור, הספר מתחיל מהנקודה שבו דאנר מתעורר בבית החולים והקצב רק הולך ומתגבר משם, כולל כמה טוויסטים מעניינים על הדרך. הורביץ כותב בצורה מאוד קולחת, וזה מסוג הספרים שלא תרצו להוריד מהיד, משהו שעשוי להתאים גם למטוסים, לאו דווקא במובן הרע של הביטוי.

“קורותיו של ש’ו סאן-גואן, סוחר הדם” / יו’ הווא - לאחרונה התחלתי להתענג יותר ויותר מספרים מתורגמים של סופרים סיניים ויפניים. התרבות עצמה מעניינת אותי מאוד, ועצם העובדה שחלק מהמילים מוכרות לי מהשנים שבהן למדתי מנדרינית, רק מוסיפה לחן של הסיפורים. הספר הזה מיוחד במינו בכך שהוא מתאר סיפור חיים של אדם בשם ש’ו סאן-גואן, אדם פשוט, מילדותו ועד זיקנתו. ברקע, כהרבה סופרים סיניים, מספר יו’ הווא על התקופה, כולל עלייתו של מאו צה-טונג והשינויים החברתיים הרבים שקרו מאז בסין העממית. במקרה זה, הילד הכפרי ש’ו סאן-גואן, מגלה דרך חברים בכפר של דודו, שהוא יכול להשיג לא מעט כסף ע”י מכירת דמו לבתי חולים. בכך הוא מתחיל תהליך, שיוביל אותו למחוזות מרגשים וגם מסוכנים, בכדי להקים משפחה, לפרנס את משפחתו, וגם בכדי להראות לעולם שהוא איש מכובד בקהילה. המתרגם לעברית, דן דאור, מצליח בשפה פשוטה להחריד להעביר מסרים לא קלים. אמנם השפה של הספר אינה גבוהה, אבל היא נותנת תחושה של זרימה לסיפור, ואפילו שומרת על עניין רב, לפחות למי שאוהב ומתעניין בתרבות המזרח הרחוק הקומוניסטית.

“ארץ אבות” / רוברט האריס - ספר שנכתב ב-1992, באופן מפתיע, וצריך לדעתי, להכנס לרשימת הספרים הקלאסיים והטובים ביותר שקראתי (הפתיע אותי, כי שפת הספר מתאימה לכתיבה של שנות ה-60 וה-70, יותר מאשר לסוף המאה ה-20, לדעתי). בעיקרון - העלילה מתבססת על מותחן בו בלש בקרימינאל-פוליציי הגרמני חוקר רצח/תאונה של איש עשיר. נשמע רגיל למדי עד כאן. אלא שכאן נכנס הטוויסט: כל החקירה מתנהלת בגרמניה של אפריל 1964, כאשר גרמניה ניצחה במלחמת העולם השנייה, והרייך השלישי שולט באירופה כולה, ומתכנן את חגיגות יום הולדתו ה-75 של אחד אדולף היטלר. זאווייר מארץ’, אותו בלש, מגלה שמאחורי ה”תאונה” הזו, עומדים כוחות חזקים וגדולים ממנו, הנמצאים בכל עמדות הכח והשלטון, כולל הגסטאפו המחריד. בעזרת עיתונאית אמריקאית, הוא מנסה לעלות על עקבות הרוצחים, ולהבין מה עומד מאחורי התעלומה הזו. הספר הזה הוא רחוק מלהיות קל לקריאה, במיוחד אם אתה יהודי. יש בו תיאורים קשים מאוד של כל מה שהתחולל בשואה, כולל מסמכים אותנטיים, ולמי שיש סיוטים על “מה היה קורה אם?”, הספר הזה מנסה לתת מענה חלקי, על מראה העולם. ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו היא ממש לא קלה לעיכול, ולפעמים נאלצתי להפסיק את הקריאה כל פרק או שניים כדי להכיל את מה שקראתי, אבל אין ספק שאני ממליץ על הספר הזה בחום, ולו בכדי להבין ממה העולם הנאור ניצל. זה אמנם נשמע קצת מוגזם, אבל אני מבטיח לכם שכל מה שקראתי שם נשמע הגיוני לחלוטין. האריס נצמד בעלילה לאירועים אמיתיים לחלוטין, ומשתמש בדמויות אמיתיות משלטון הרייך השלישי, על מנת לתת לעלילה נופך מציאותי. וזה מפחיד. מאוד.

את זה שאני אוהב ספונטניות כבר ציינתי? אז הנה - אתמול, בהחלטה של רגע, אחרי יום כאוב במיוחד, קפצה אליי זוגתי, ואצנו רצנו לנו ל”קונג פו פנדה” בקניון רננים ברעננה. העובדה שהגענו בדיוק בזמן, ושהאולם היה כמעט ריק (ובואו נודה בזה, גם שהיה מבצע של 1+1 על הכרטיסים עם לאומי קארד), גרמה לנו להנות מהסרט עוד יותר, אבל בתכל’ס, לכל מי שאוהב אנימציה - אל תלכו לסרט הזה. רוצו אליו!

איזה יופי של סרט! נוסחתי מאוד, אבל הקולות של ג’ק בלאק (בתור פו הפנדה) ודסטין הופמן (בתור המאסטר שיפו) עושים עבודה נפלאה. יש גם כמה דיבובים אחרים יוצאי דופן, אבל שניים אלו וקולו של שחקן אלמוני המדבב את מאסטר אוגוויי (רנדל דאק קים) גרמו לי לצחוק במיוחד (גם אם אנג’לינה ג’ולי, בתפקיד הטיגריס, עצבנה קצת). איזה כיף לעשות ניים דרופינג לסרט מהסוג הזה.
הסרט מנסה להכניס כמה תובנות חינוכיות כמו:
Yesterday is history, tomorrow is mystery and today is a gift. That’s why it’s called Present.
חמוד למדי, אני חייב לציין. קיטשי בקצוות, אבל מצחיק בעיקר, ואני חושב שתהיה הנאה רצינית מאוד לילדים, אבל לא רק. כבר מזמן אני חושב שהסרטים המצויירים שעושים היום לא נועדו לגיל הצעיר בלבד. האנימציה השתפרה פלאים, המסרים - אלה הגלויים ואלה החבויים, נשמעים אחרת כשהם באים מדמויות מצוירות, ובכלל - שעה וחצי של צחוקים זה תמיד דבר חיובי.

בקיצור - רוצו! אחלה סרט! כיף חיים!

ציון של קופי השבת: 9.5.