דגדג לי כבר זמן מה לכתוב איזה פוסט על המעבר לראשל”צ. בעקבות פוסט של ליזי, החלטתי לנצל את משמרת הלילה הזאת כדי לכתוב משהו.
ביום שבת שעבר, עזבתי, בפעם המי-יודע-כמה, את בית הוריי, לטובת בית בראשל”צ. ולא סתם בית - אלא בית שזוגתי ואני בונים עכשיו. מדהים לראות איך המעבר הזה מבית ההורים שלי לא רק שלא מעלה בי געגועים, אלא ממש שמחה. הרבה חרא עברתי בבית הזה, ולמרות שבשנתיים וחצי האחרונות זכיתי לעזרתם הרבה של הוריי, מאז שפרצה אצלי ה-FMS, אין בי ולו טיפת סנטימנט לבית הזה. בזמן הזה גרתי בחדר לשעבר של אחי. הוא היה קטן, כמעט קלסטרופובי, והוא כלל בדיוק, אבל בדיוק(!), את מה שהייתי זקוק לו. חלון, שולחן עם מחשב, ארון, מיטה. זהו. הבעיה היא היתה באנרגיות הרעות שהיו בחדר הזה. כל דבר כמעט הזכיר לי את הגועל והכאב שעברתי תחת ידיו של “אחי”.
כשזוגתי ואני החלטנו לעבור לגור ביחד, ידעתי שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לבקש לעצמי, ובעיקר - לזוגיות שלנו. חשוב לי לציין כאן - המעבר הזה לא מגיע בגלל שלזוגתי יש כבר דירה. גם אם לא היתה לה, אני מניח שהיינו מנסים למצוא דרך לעבור לגור ביחד בשכירות. אני יודע שהיא חששה בהתחלה בכלל לספר לי שיש לה דירה, מחשש שאני אנצל את זה. והאמת - אני מבין אותה לגמרי. לא חסרים עלוקות, שכל מה שהם מחפשים זה מישהי שתטפל/תממן אותם. לשמחתי, היא הבינה מהר מאוד, שזה לא מה שאני מחפש. האהבה שיש בינינו זה הדבר הכי אמיתי שיש.
אבל עכשיו - כבר שבוע, אנחנו חיים ביחד תחת קורת גג אחת. וזו חתיכת קורת גג. דירה יפהפיה, שעוד הולכת ומתגבשת בעזרתם הרבה של הורי זוגתי, שגם לא רק שהם מקבלים אותי, אלא ממש רואים אותי כבן משפחה, דבר שמשמח אותי מאוד, בעיקר כי גם ההורים שלי אוהבים אותה באותה מידה.
נכון - היו לנו חששות לפני המעבר הזה, אבל נראה שאנחנו לאט-לאט מצליחים לסדר לנו את הבית שלנו, בדיוק כמו שאנחנו רוצים. ארגנו לעצמינו מעין גיליון אקסל לניהול חשבונות והוצאות/הכנסות של הבית, אנחנו מסתדרים נפלא במרחב המשותף שלנו, ומצד שני, גם נותנים מרחב אחד לשני. לישון איתה כל לילה ולהתעורר לידה כל בוקר, זה כמו חלום נפלא שלא נגמר, ואני מאושר, כפי שלא הייתי מעולם. השיא, בינתיים, היה שלשום, כאשר זוגתי עשתה לי קרם צהוב כזה, עם תותים, כמו זה שסבתי (מצד אבי) היתה עושה לי לפני 30 שנה, כשגרתי אצלם בשנותיי הראשונות כזאטוט. למרות שאמי ניסתה במשך שנים לשחזר את הטעם הזה, ולמרות שלפי זוגתי זה משהו שממש פשוט להכינו, איכשהו אמי לא הצליחה לשחזר את הטעם ההוא. לפני יומיים, זוגתי החזירה אותי לימים המאושרים ההם, שבהם היתה אולי הפעם האחרונה שהרגשתי באמת מוגן. הימים שבהם הרגשתי בית, במלוא מובנו. כשטעמתי את זה, ירדו לי ממש דמעות. דמעות של אושר, כאלה שכאילו אמרו לי: “גיא, אתה יכול לנוח עכשיו. הגעת הביתה. מצאת את הבית שלך”.
אז זה הבית שלי עכשיו. ההבנה הנפלאה שיש בינינו, העזרה ההדדית שאנו נותנים אחד לשני במצבי מצוקה פיסית ונפשית, היא כזו שהיא הרבה מעבר למילים או לתיאורים כלשהם. העזרה הזו באה מהלב, היא אמיתית יותר מכל דבר שהיה לי עד היום.
ועכשיו - עכשיו אנחנו בונים את הבית שלנו. ארון הבגדים המהמם שסבתא של זוגתי קנתה לנו כבר נמצא במקומו, והבגדים כבר הועברו, יחד עם כל כלי הרחצה. אפילו את שמיכת הפוך שלי העברתי וגם את הכריות. בקרוב תגיע הספריה החדשה, וגם כל הספרים יגיעו. אנחנו עושים קניות ביחד, שוטפים כלים ומבשלים ביחד.
היום ביקר אצלינו חשמלאי, יחד עם הוריה של זוגתי, ובקרוב מתחילים לעשות מבצע חציבות אצלינו בבית, כדי להתאים אותו לעולם מודרני יותר - לחלק את עומס החשמל מצד אחד, ולהוסיף שקעים מצד שני.

אפילו הגענו לכל מיני החלטות: בגלל איזה שכן מעצבן, זוגתי הפסיקה לשיר ולנגן. הוא היה פשוט מתלונן, אפילו בשעות עבודה רגילות. זה גרם לה לחסימה מסוימת. לא עוד - מעכשיו, אם הוא יעז לומר לה משהו, הוא יצטרך לעבור דרכי. הקול שלה מדהים. הוא כמו קטיפה שעוטפת אותי, ואני רוצה להחזיר את הנשמה שלה לבית הזה. גם ככה האנרגיות הנהדרות שנבנות בבית הזה, הולכות וגדלות מיום ליום. עכשיו הגיע הזמן לעשות דברים כאלה, שיתנו לבית הזה את הרגשת הבית הכי חמה ואוהבת שאפשר. ודבר אחד אני יודע - עם האהבה שלנו, אף אחד לא יוכל עלינו. האהבה שלנו היא הכח החזק ביותר ביקום. והכח הזה ימשיך וייבנה, יצמח ויתפתח.

אני חייב לומר, שלא חשבתי שאני אופתע ממש בבחירות האלה. האמת היא שאני בכלל לא חשבתי שאני אופתע מאיזשהו מצע של מפלגה פוליטית כלשהי. אבל אתמול בערב ישבתי עם עירא אצלו בבית, והתחלנו לדבר. לשמחתי, זה היה ממש בעיתוי הנכון - ממש ברגע האחרון. בדיוק כשכבר הייתי בטוח שאני אצביע ללבני, עירא הגיע עם משהו חדש. משהו אחר. משהו שאני יכול באמת להאמין בו. מפלגה שאני יכול להצביע לה בלב שלם, כי היא אומרת בדיוק את הדברים שאני מאמין בהם, והיא אומרת את זה בגלוי, בלי פחד ובלי פופוליזם זול.
למפלגה הזו קוראים “המפלגה הירוקה-מימד”.
אתם בטח חושבים שהשתגעתי. אולי - אבל סוףסוף קראתי מצע שלם, מפורט מאוד, בלי פשרות, שמביא צעדים אופרטיביים וברי יישום, צעדים פרגמטיים של אנשים פרגמטיים בעלי יכולת מוכחת בתחומם.
אם יש לכם איזו שעה לפני שאתם יוצאים להצביע - קחו אותה עכשיו וקראו את המצע הזה. אני בטוח שזה ידבר ליותר מאחד מכם. בעבודה הבוקר כבר הצלחתי, אחרי שקראתי את המצע שלהם, לשכנע 5 אנשים להצביע לחבר’ה האלה. ואני רואה את כמילוי מצווה גדולה. זו לא רק הצבעת מחאה, אלא הצבעה בלב שלם - אין פה “הרע במיעוטו”, אלא הצבעה אמיתית, אידיאולוגית, כזו שחורטת על דגלה שיוויון, דמוקרטיה-סוציאליסטית, עם דגש על חינוך, אהבה לשונה ממך, אהבה לבעלי חיים, ולא פחות חשוב מזה - צעדים אופרטיביים לטיפול בנושאים טכנולוגיים. שני הנושאים האחרונים, נמצאים במצע של המפלגה הזו בלבד!
מקימי המפלגה, ערן בן-ימיני (מייסד “מגמה ירוקה” ) ופרופ’ אלון טל (מייסד “אדם, טבע ודין” ) הם מאחרוני המוהיקנים. ההצטרפות של מימד, בראשות הרב מיכאל מלכיאור, נתנה פה ערך מוסף - ערך שלא הכרתי ולא ידעתי עליו דבר עד היום. הם ממש תפסו אותי לא מוכן, וזה ייאמר לזכותם.

אני שמתי את האות ה בקלפי היום. אני מקווה לא להתבדות, ומאמין שהחבר’ה האלה יצליחו הפעם, איפה שהרבה נכשלו לפניהם.

עדכון מ-2 בלילה:
אחרי כל הסקרים, כל הסטטסטיקות - נראה שהמפלגה הזו לא תיכנס לכנסת בכל זאת. אין ספק שאני מאוכזב. יחד עם זאת, אני מניח שהאמרה נכונה: “כל עם מקבל את ההנהגה שמגיעה לו”. אני חייב לציין, שאני ממש לא מצטער על ההצבעה שלי. כאמור - זו הפעם הראשונה שאני מצביע מהלב, בגלל משהו אידיאולוגי אמיתי. אולי זה בגלל כל “המצב” פה - אנשים חושבים שכל מה שיש לתי”מ להציע זה פנטזיות שאינן מותאמות למצבינו. אנשים הפסיקו לחלום במדינה הזו, וזה נראה בבירור. “פרגמטיזם” הפכה למילה גסה, לכזו שאנשים מייחסים לאנשים הזויים. חבל שזה כך, אבל אני מניח שזה מה יש. הדבר היחיד שמשמח אותי, זה לפחות - נכון להרגע - שלבני מובילה בתוצאות האמת. לצערי, אני לא חושב שזה יספיק לה בכדי להקים ממשלה נורמלית. האם ביבי בכל זאת יקבל את המפתחות? אני מניח שימים יגידו.

ישראל 2009 - ת.נ.צ.ב.ה

למי שקורא את הבלוג הזה בקביעות, ועוד יותר למי שמכיר אותי - אתם יודעים כמה אני מנותק פוליטית. מעולם לא היתה לי מפלגה שיכולתי להכריז עליה כעל כזאת שמדברת אליי באופן מוחלט. אצל כל מפלגה תמיד היו לי סייגים, וזה לא משנה אם היא מהצד השמאלי או הימני של המפה הפוליטית. כל בחירות שהיו בישראל מאז 1993, היו בעייתיות עבורי, וברוב המקרים הצבעתי עבור “הרע במיעוטו”. אני מניח שגם מחר, הדבר הזה לא ממש ישתנה. השיח הציבורי מדבר על כך שאין הפעם למי להצביע. אני חושב שזה בעיקר נובע מתוך ייאוש. ההרגשה הזו שמי ומה שהיה הוא מה שיהיה, מוציאה את הרוח מהמפרשים. אז נכון - הפעם איזה פאשיסט מטורף יקבל יותר מנדטים, במקום חבורת סנילים, אבל הקהל הדתי עדיין יצביע כראש אחד עבור מועמדיהן של המפלגות הדתיות. המשותף לכולן - אף אחת לא תעמוד ממש בהבטחות שלה בשנים הקרובות.
כשניסיתי את ה”מצפן” הזה שכולם כבר בטח שמעו עליו, אותו אתר שמאפשר לך, ע”י מענה של 30 שאלות - לקבוע לאיזה מפלגה דעותיך קרובים במיוחד - התוצאה היתה שכדאי לי להצביע או למרצ או לש”ס. בואו רק נאמר שש”ס היא לא בדיוק כוס התה שלי, ולכן המחשבה היתה ללכת יותר לכיוון מרצ. זו גם הרשימה היחידה בערך, שנשארה “נקייה” מעבריינים ופוליטיקאים שמבאישים את הפוליטיקה הישראלית. מה גם שהקטע עם חלוקת ירושלים - ממש לא מובן לי בכל מערכות הבחירות האחרונות - מתי יבינו סוףסוף בעם הזה שירושלים כבר מחולקת מזמן? הרי אין לנו מה לחפש שם. אין יהודי אחד שפוי שמסתובב שם. בדיוק כמו בחברון! כמו שכבר נמרוד כתב בעבר - הגיע הזמן שתפנימו את העובדה הזו. ולגבי ההתנתקות - אני יודע שזה לא פופולרי לומר זאת אחרי מלחמה עם החמאס, אבל תודה לאל שהיא קרתה. הטילים היו מגיעים לאשקלון עם או בלי הצבא בעזה. מה שקרה הוא שפשוט חסכנו חיי אדם. כל יומיים היו נהרגים שם אנשים. היום זה כמעט לא קורה, על אף האזעקות.

אבל אז בכל זאת מגיע ביבי. האיש שהורס את המדינה הזו יותר מכל אחד אחר ב-20 השנים האחרונות. האיש שבונה על זיכרונו הקצר של עם ישראל. האיש שבונה את הקמפיין שלו על הפחדות. והבדיחה הגדולה היא על חשבונינו - כי נראה שזה האיש שהולך להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. מתברר שיש גבול כמה אפשר להישאר מנותק פוליטית, גם במצבי הנינוח. אז מה עושים במקרה כזה?
לברק אני לא יכול להצביע, כי הוא פשוט חתיכת למל”ם חסר עמוד שדרה, וחסר יכולת ניהול, שנהנה בעיקר להקשיב לקולו שלו, ולא של הסובבים אותו. מה שנשאר, זה להצביע ללבני. היא המועמדת היחידה שאשכרה הצליחה בכמה דברים בחייה, והצליחה בעיקר גם לא לדפוק כל מיני דברים על הדרך. היא אפילו היתה אחת היחידות שעמדה מול ישראל כץ, שר החקלאות במיל’, שרצה להשיג רווחים פוליטיים על גבם של גורי כלבים מאוזבקיסטן (דבר שהוסיף לה נקודות זכות בספר שלי). אבל בעיקר - וזה באמת העיקר - היא ככל הנראה היחידה שיכולה להחליש באופן הכי משמעותי את ביבי - דבר שמרצ ככל הנראה לא תוכל לעשות. אז נכון, הרשימה שלבני סוחבת על גבה בדרך לכנסת רחוקה מלהיות אופטימלית, וזאת בלשון המעטה, אבל שוב - אם אני יכול לעזור למנוע את כניסתו של ביבי לעוד קדנציה של טירוף, אני אהיה הראשון שאשמח לעשות את זה.

ולמה אני כותב את כל זה בעצם? הרי כל הניתוק הפוליטי הזה הוא מצב נוח עבורי בשנים האחרונות. אני כבר לא מתרגש מהשטויות שהחבר’ה האלה עושים, כי נראה שהם באמת עושים את זה הכי טוב בתור חברי כנסת ו”נציגי ציבור”, עאלק. הסיבה שאני כותב את כל זה, היא בגלל כמה פליטות פה מבישות שהיו אתמול לעמיתתי לקבוצת הלימוד ברופין, אשר תיקרא כאן ס’. אחרי שעזרתי לה ללמוד למבחן אשר אמור להתקיים היום אחרי הצהריים, יצאתי ללוות את ס’ למכוניתה, כאשר היא העלתה את השאלה: “למי אתה מצביע?”. הסברתי לה שככל הנראה ללבני, דבר שגרם לה להתפרץ עליי בצעקות, וכך בערך התנהלה השיחה (אני נשבע לכם שאלו ציטוטים מדויקים לחלוטין, שנאמרו ע”י אישה “משכילה” בת 39):
ס’: “אתה מטורף??!! אתה רוצה להעביר את כל המדינה הזאת לפלשתינים?”
אני: “לא את כולה, אבל כן את חלקה. אני בהחלט מאמין ב-2 מדינות ל-2 עמים. וחוץ מזה - אני מעדיף את לבני עשרת מונים על ביבי”.
ס’: “אל תהיה כזה אנטי! ביבי הוא היחיד שיכול להציל את המדינה הזאת”.
אני: “ממה בדיוק? הוא הרס אותה כבר כמה פעמים. תזכירי לי מי רצה לתת את רמת הגולן לסורים?”
ס’: “ביבי. אבל זה לא קשור..”
אני: “ומי אשם בטירוף שיש היום בכלכלה פה? מי הביא לנו את ועדת בכר ‘הנפלאה’ שהוא כל כך מנסה להציג אותה כהישג?”
ס’: “הליכוד”.
אני: “לא הליכוד. ביבי וחבורתו”.
ס’: “טוב. בסדר. אבל אתה בדיוק כמו האנשים האלה באירופה. בגלל אנשים כמוך התרחשה השואה. הם התעלמו מכל שקרה באירופה וסמכו על האירופאים, ואתה סומך על לבני?”.
אני: “ס’, דבר ראשון - אני שמח לדעת שיש מישהו שההפחדות של ביבי וליברמן עובדות עליו. מתברר שסיסמאות ריקות מתוכן כן עובדות. דבר שני - תיזהרי, כי את פולטת שטויות”.
ס’: “זה לא שטויות”.
אני: “ס’, אני בכלל חשבתי להצביע למרצ בהתחלה”.
ס’: “מה? להומואים האלה? הרי חצי מהם הומואים והחצי השני נשואים לפלשתינים!”.
אני: “תגידי - את מקשיבה למה שאת אומרת? מי מהם נשוי לפלשתינים?”
ס’: “גדעון לוי. ויש את.. את.. אה, כן! את ניצן הורוביץ’ הזה - הוא הומו!”.
אני: “גדעון לוי לא נמצא בשום מקום ריאלי. ומה לעזאזל מפריע לך שהורוביץ הוא הומו?”
ס’: “אני לא רוצה לבחור בכל הנכלולים והנדכאים האלה!”.
אני: “מה הקשר להומואים? איזה נדכאים? מה לעזאזל הם מפריעים לך?”
ס’: “טוב. אולי אני בכלל אצביע לש”ס”.

בשלב הזה החלטתי לסיים את השיחה. הגעתי למסקנה שאין לי עם מי לדבר. בחורה חילונית לחלוטין, בת 39, רווקה (ואת ההערות שלכם לגבי זה אתם מוזמנים להשאיר לעצמיכם), ומישהי שחלק נכבד בחייה עבדה בתקשורת ובפוליטיקה המוניציפלית והארצית - וזה מה שיש לה לומר להגנתה. מילים כדורבנות.

אין לי בעיה שתצביעו לביבי. אם את/ה מצביע/ה לביבי - מגיע לך. אבל מה אני אשם?? ואם כבר אתה מצביע לאידיוט - לפחות תמצא תירוץ אחד ראוי להצבעה שלך. לאו דווקא אידיאולוגי, אבל כזה שמתיישב עם המציאות. אחרת עדיף שתישאר בבית.

אי אפשר לראות כל לילה לבן סרט איכותי. במיוחד אחרי שבלילה הקודם לא ממש נרדמתי מסיבות שכבר קוראיי הנאמנים יודעים ומכירים. אז הלילה, כדי להעביר עוד כמה שעות שקט, התחלנו לראות את Rush Hour 3. מי שלא מכיר, מדובר בסרט נוסף בסדרה של כריס טאקר וג’קי צ’אן - שני שוטרים, שיוצאים לפענח איזו תעלומה, ובדרך מצליחים לגרום לכל דבר שהוא להתפוצץ.
הפעם הם יוצאים נגד הטריאדות הסיניות, שמרכזן יושב, לא פחות ולא יותר - בפאריז, מה שכמובן מזמין סצינה ארוכה במיוחד על מגדל אייפל.
עלילה ויכולת משחק של רוב השחקנים בסרט, זה לא בדיוק העניין המרכזי כאן, ובכל זאת - לראות את ג’קי צ’אן מבצע את כל הפעלולים האלה, בכל זאת עושה משהו.
אז אם אתם לא מצפים לסרט עלילתי מורכב, בלי דרמות יוצאות דופן, אבל עם המון הומור שטותי, עלילה ברמה של סרט פורנו ממוצע, ואם יש לכם איזה שעה וחצי “להרוג” - לכו על הסרט הזה. חמוד, לא מעבר - אבל עושה הרבה רעש…

ציון של קופי השבת: 7.5.

אני חייב לציין שבשנים האחרונות אני מתרשם יותר ויותר משון פן כיוצר עצמאי - ולא רק כשחקן.
ב-2007, הוא ביים סרט נפלא בשם Into the Wild, שיש לי הכבוד לחלוק אותו אתכם כאן, אחרי שהעברתי עוד לילה לבן בעזרתו. הסרט שתורגם בעברית משום מה כ”חי על הקצה“, וסהדי במרומים שאני חושב לקחת את אחד המתרגמים האלה ולדחוף לו איזה קצה של משהו באחוריו, הוא סרט ארוך למדי, בן שעתיים וחצי, והוא בהחלט לא מסוג הסרטים ההוליוודיים שאתם רגילים לראות - כלומר: אין פיצוצים בשום שלב של הסרט, ואפילו אין סוף אמריקאי מלוקק (הממ.. אני חושש שאפילו דיסני לא יהיו מרוצים מהתסריט, כי אין בו איזה קומקום שמתחיל לשיר).
בגדול, הסרט מספר על כריס מקאנדלס (אמיל הירש הצעיר שעושה פה עבודה נפלאה), בן למשפחה בורגנית ממעמד ביניים גבוה למדי, שמחליט יום אחרי סיום לימודיו בקולג’ להיעלם, ולמצוא שלווה בעולם שמרוחק מאמריקה הבורגנית, רחוק מהקריירה שטוו עבורו הוריו, ורחוק מהציווליזציה המערבית המשחיתה. הוא יוצא למסע לאורכה ולרוחבה של היבשת, תוך שהוא פוגש דמויות שוליים שונות, שבעצם מראות לנו את ה”אמריקה” שהוליווד לא אוהבת להראות - כלומר: היפים, הומלסים, אנשים זקנים מיואשים ועוד. הדמויות בסרטו של שון פן מצליחות להתפתח במהלך הסרט בצורה נהדרת, וכמובן - דמותו של כריס, שעתה כבר שינה את שמו לאלכסנדר סופרטראמפ, הופכת עולמות אצל כל מי שהוא פוגש בדרכו, עד שהוא מצליח להגשים את ייעודו - לחיות לבד עם הטבע של אלאסקה.
מעבר לדמויות עצמן, אתם יכולים לדמיין לעצמיכם, שהסרט הזה משופע בצילומי טבע יפהפיים, ולא רק מאלאסקה המדהימה. למי שאוהב לראות את הטבע ועוצמתו במלוא הדרו - זה בהחלט הסרט בשבילכם. הטבע כאן מהווה מוטיב מרכזי מאוד, לטוב ולרע, ועוצמתו מורגשת בכל שלב של חייו החדשים של כריס. יחד עם זאת, את הסיבה לבחירה שלו להיעלם למשפחתו, מצליח אמיל הירש להעביר לצופים בצורה עדינה (מעט קלישאתית), אבל כזו שבהחלט ניתן להזדהות איתה. את סיפורו של כריס, מספרים גם הוא עצמו, אך לא פחות מזה - אחותו, שהקשר ביניהם הוא כמעט מיסטי, על אף שהוא השאיר אותה מאחור עם הוריהם, דבר שנותן מעין נקודת מבט נוספת על כל בחירה שכריס עושה, וההשפעה של בחירות אלה על הוריו ומשפחתו.

אחד הדברים הנוספים שממש אהבתי, היה הפסקול שמלווה את הסרט לכל אורכו, ושמורכב, רובו ככולו מפולק אמריקאי שורשי. נכון - לא ממש זיהיתי אפילו שיר אחד, אבל אני חושב שכאן גם הבחירה נעשתה בצורה נבונה. המילים של כל שיר ממש הותאמו לכל סיטואציה מתוארת, וגרמו לי לזמזם לעצמי את המנגינה והמילים, גם לאחר שהסרט נגמר. מעניין ומרגש מאוד.
בקיצור - חברים, מומלץ בחום!

ציון של קופי השבת: 9.

מתי שיווק דרך אינטרנט או טלפונים ניידים הופך למשהו לא לגיטימי?
נכון - ספאם היא דוגמא ידועה שכולם מדברים עליה, ואפילו הוציאו חוק נגדה. ומה בינתיים? חברות רבות מחפשות ערוצים חדשים כדי לשווק לנו את כל אותם דברים שאנחנו בכלל לא צריכים. לרוב - זה באופן בלתי חוקי בעליל. כך למשל, אין כמעט יום שלא מתקשרים למספר הטלפון בביתינו עם תקליט-פרסומת. תמיד ממספר חסוי, כמובן. לנייד, שולחים לרוב SMS-ים. לפחות מסתפקים בזה.
אתמול נתקלתי בסוג חדש של זוועתון. סוג חדש של שיווק, שעבר את גבול הטעם הטוב בצורה גסה:
במהלך הערב (בשעה 21:17, אם אתם מתעקשים לדעת), קיבלתי טלפון מהמספר 073-2553371. הטלפון צלצל פעמיים-שלוש, וכשניסיתי לענות, הוא התנתק. מאחר והמספר הזה אינו מוכר לי, חשבתי שאולי אחד הסטודנטים שלומד/ת איתי מנסה להשיג אותי. אתם יודעים - בכל זאת תקופת מבחנים, ואנו מחליפים טלפונים רבים בימים אלה. אני מניח שמתוך סקרנות גרידא, החזרתי טלפון, רק כדי לקבל תקליט עם ההודעה הבאה:

“שלום. ניסינו להשיג אתכם, אך מסיבה כלשהי, השיחה נותקה. רצינו לספר לכם על הדיאטה החדשה מבית…”

- וכאן ניתקתי את השיחה בעצבים. WTF?! חברה שמפתה אותי להתקשר אליהם, כי אין להם אפילו את הכסף להשקיע בשיחת טלפון עלובה??? עכשיו יש לי התלבטות לא פשוטה - האם להתקשר למספר הזה כדי לדעת מי החברה שעומדת מאחורי החרא הזה, או להתעלם מדבר כזה עד הפעם הבאה?