יש דבר אחד ויחיד, שתמיד קיוויתי ואני עדיין מקווה שאני אעשה אותו רק פעם אחת.
הדבר הזה, הוא להציע נישואין.
ביום שישי האחרון, 17.4.09 - אני מקווה שזו היתה הפעם היחידה הזאת.
בתאריך הזה בדיוק, זוגתי ואני חגגנו את יום השנה שלנו, היום בו הכרנו לראשונה. זהו היום בו אתר אינטרנט הכיר בינינו, לאחר אינספור אכזבות. ובכל זאת, איכשהו - הפעם זה הצליח, ובגדול. נכון, היתה גם פרידה קטנה באמצע, אבל מצד שני - יצאנו ממנה מחוזקים ואוהבים מתמיד. וכשחזרנו - ידעתי שאני בחיים לא אתן לה ללכת שוב.
לפני כחודש, החלטתי לעשות מעשה, ולתכנן הצעת נישואין לזוגתי. אמנם אנחנו “רק” שנה ביחד, אבל בגיל מסוים - כשאתה יודע שזה “זה”, אתה פשוט עושה את מה שאתה חושב לנכון. אמנם אין לי תקציב למטוסים בשמיים, ואין לי את הפריבילגיה לנסוע כרגע לחו”ל ולעשות את זה שם, אבל החלטתי שגם פה, אפשר לעשות משהו יפה. אפשר להרים הפקה לערב אחד, מיוחד, קסום.
וכך נראה התכנון לפני חודש:
אני אקח את זוגתי למסעדה איטלקית טובה, ואחרי זה אארגן את כל החברים שלי ושלה לפאב שבו נפגשנו לראשונה, שהוא פאב של חבר, שכבר הסכים לסגור לי את המקום בשישי בערב. איש טוב. זה היה התכנון הראשוני. התחלתי להרים טלפונים, קבעתי עם מסעדת ג’ויה בהרצליה פיתוח, שולחן רומנטי בצד. בזמן שזוגתי היתה במקלחת, הוצאתי מהנייד שלה טלפונים של חברותיה הטובות ביותר והכנתי אותן ואת חבריי לאירוע. “השאלתי” מזוגתי טבעת שהיא לא משתמשת בה, ללא ידיעתה, בשביל לבדוק את הגודל, בדקתי שהגודל זהה לזה של טבעות שהיא כן עונדת, והתחלתי לחפש טבעת.
עד כאן הכל הלך יחסית חלק:
ההורים שיתפו פעולה ולא סיפרו לה דבר, החברות שלה והחברים שלי כנ”ל, טבעת יפהפיה נמצאה (אם אתם חייבים לדעת: זהב לבן 18 קראט ויהלום 23 נקודות), והכל תקתק.

ואז, אחרי שבוע וחצי, החלטתי לשנות קצת את התכניות. בגלל שאני יודע שזוגתי נלחצת קצת ממקומות מרובי אנשים, החלטתי שאת הצעת הנישואין אני לא אעשה במסעדה, אלא אחרי זה, במקום אינטימי יותר: אחרי המסעדה אני אקח אותה לגלידריה האהובה עלינו (“אלדו” לה גופרה ברעננה), שנמצאת ליד הפארק, וליד האגם בפארק אני אעשה את המעשה. החלק של הפאב עם החברים נשאר על כנו. השינוי הזה לא דרש עבודה מרובה במיוחד, ואפילו הקל עליי וגרם להרגיש שזה הדבר הנכון יותר לעשות. התקשרתי למסעדה, דיברתי אפילו עם אותה מארחת שדיברתי איתה בפעם הראשונה, וביקשתי ממנה לשנות את התכנית, ולהבהיר שאת הצעת הנישואין אני לא אעשה במסעדה עצמה, אלא רק אחרי זה, ושאת כל השאר יש להשאיר כפי שהיה - דהיינו שולחן רומנטי, וכו’.

לאט לאט התקרבנו ליום המיועד. פינטזתי את הרגע הזה במשך שבועיים וחצי. רק על זה חשבתי, אבל לא הסגרתי דבר. כל כך הרבה שיחות היו לנו, לזוגתי ולי על העתיד, אבל לא הוצאתי הגה על תכנוניי. ובפנים - הגוף שלי רוגש וגועש. בדרך היו לא מעט “שריפות” שהייתי צריך לכבות: סבתא שלי, שכבר היתה חסרת סבלנות ורצתה לאחל מזל טוב בסדר פסח (אחרי מעט שכנועים היא ירדה מזה), חברה של זוגתי שאיבדה את המספר שלי, חברה שמעולם לא דיברה איתי לפני זה, ביקשה פתאום לדבר איתי לפני החג (לך תסביר את זה), ועוד כהנה וכהנה קטעים. אבל יחסית - הכל עבד כמו שצריך. אפילו תכננתי בדיוק מה אני אומר, איך אני ארד על ברך אחת ואבקש את ידה, ליד האגם, כשהכל ירוק מסביבינו. הכל היה מתוכנן עד הפרט האחרון.

הייתי רוצה לספר לכם שזה מה שקרה. שירדתי על ברכי, שהצעתי לה נישואין, ושהיא - בדמעות של התרגשות, אמרה “כן” חנוק ומאושר.
הייתי רוצה, אבל זה לא מה שקרה.
מה שקרה היה סיפור שאנו כנראה נזכור ונספר לעד. כך זה קרה בפועל:
הגענו לג’ויה בשעה 19:15. השולחן חיכה לנו. אכן פינתי, יחסית, ורומנטי. האוכל היה מעולה (פוסט נפרד על זה בקרוב). השירות היה יוצא מן הכלל: מחויך, סובלני. עד עכשיו - בינגו! ואז הזמנו את החשבון. יחד עם החשבון הגיע בעל הבית, עם בקבוק לימונצ’לו, שתי כוסיות וחיוך ענק, תוך שהוא צועק: “מזל טוב.. להצעת הנישואין!”. אני תופס את עצמי, דופק לעצמי מכות במצח, מחוויר ומחליף צבעים כמו משוגע. בעל הבית מסתכל עליי במבט מלא הלם במשך 20 שניות, מבין שהוא כנראה עשה טעות, ומנסה לתקן אותה עם המשפט הנפלא: “הממ.. כנראה טעיתי בשולחן”. גאוני! האיש פשוט גאון! (סרקאזם, רבותיי - סרקאזם). אני מנסה להבין מה הולך כאן, ולפני שאני מספיק להבין, זוגתי הולכת לשירותים ולוקח לזה הרבה יותר זמן מהממוצע (ולא שאני מודד, אבל זה נראה כמו נצח בשבילי). ואני חושב לעצמי - “פאק! הלכה ההפתעה! הלך כל התכנון!”. הגברת שלי חוזרת, ובפנים נעלבות אומרת לי: “למה אתה כל כך בהלם? אתה כל כך מזועזע מהרעיון של להתחתן איתי?”. אין לכם מושג איך נשמתי לרווחה. היא נעלבה! איזה מזל!… אופס. אבל לפחות לא הלכה ההפתעה.

השעה כמעט 21:00. אנחנו יוצאים מהמסעדה. הולכים לרכב. שנינו מפוצצים מאוכל נהדר. מחליטים לוותר על הגלידה. אנחנו נוסעים ישירות לפארק רעננה. בניגוד לימי שישי “רגילים” הפארק ממש שומם הפעם. איזה כיף! איך שאנחנו נכנסים לפארק, אנחנו רואים גן שעשועים גדול. הגוף שלי כולו נרגש מצד אחד, ומלא אוכל מצד שני, ואז זוגתי מבקשת ממני שנעלה על הקרוסלה. ואני רק חושב על האוכל שעלול לצאת מאותו פתח שהוא נכנס. וזה עוד כשבעוד 10 דקות אני מתכוון להציע לה נישואין. כל מה שיש לי בראש זה “רק לא קרוסלה.. רק לא קרוסלה..”. אני מציע לה להתיישב ושאני אסובב אותה, אבל היא בשלה ומציינת את העובדה שיש מין הגה כזה בפנים, ושבלעדיי זה פשוט לא שווה. ואצלי? בראש יש רק “רק לא קרוסלה.. רק לא קרוסלה..”.איכשהו המשכנו הלאה, עוד 20 מטר, עד שראינו עוד קרוסלה - הפעם בעמידה - ושוב, היא רוצה שנעלה ביחד. סהדי במרומים אם אני זוכר איך לעזאזל הורדתי אותה מהרעיון, אבל המשכנו לכיוון האגם.
מגיעים לאגם, רואים ברווזים חמודים שטים להם ביחד בזוגיות נהדרת, אנחנו מתחבקים, מתנשקים, נהנים מהאוויר ומהאווירה, נהנים מהירוק מסביב, ובעיקר אחד מהשני.
ואז אמרתי לה שיש לי שאלה אליה, ואני רוצה שתסתובב רגע.
והיא - חמודה שלי, מסתכלת עליי במבט מוזר ואומרת - “מה אתה רוצה ממני?” - הו! האהבה!
ואני אומר: “מתוקה, תסתובבי, רק לרגע.. את סומכת עליי, נכון?”.
והיא, מתוקה שלי, לוקחת צעד לאחור, אני בטוח שהיא כבר מבינה מה הולך לקרות, והיא פשוט מפנה לי מקום לכריעת הברך המסורתית. וואו! איזו הבנה נהדרת יש לאישה שלי! ולפתע היא שואלת במין מבט של חצי הלם: “אתה הולך להפליץ, נכון?” - הרגע הכי רומנטי בחיי, לדעתי, והאישה שלי חושבת שאני עומד לנפוח את הפסטה.
אני בהלם מוחלט. לא מבין איך הכל השתבש.. ואומר לה: “יפה שלי.. פשוט תסתובבי, אוקיי?”
היא מסתובבת בחוסר רצון, דרוכה לרגע שבו תשמע את הנפיחה המיועדת, וכשאני אומר לה להסתובב בחזרה, היא לא מבינה מה הגבר הזה עושה על ברך אחת עם טבעת בידו, ושואל אותה אם היא תינשא לו. בואו רק נאמר, שבאותו רגע היא לא ממש היתה חנוקה מדמעות. היא חשבה שזו בדיחה. היא חשבה שאני צוחק עליה. היא אמנם אמרה “ברור!” די מהר, אבל באותה מהירות התעשתה ושאלה אותי אם אני רציני. פתאום כל מה שקרה בחודש האחרון התחיל ליפול למקומו, לקח עוד איזה סיבוב הליכה מסביב לאגם כדי שהיא תבין שאני בהחלט רציני לחלוטין, ושכל הדברים המוזרים שהיא ראתה בזמן האחרון קשורים רק לזה.

אתם בטח חושבים זה נגמר.. הא! יש עוד.. הרי רק סיימנו את החלק החשוב של הצעת הנישואין! אבל מה אם המפגש של החברים?
אנחנו חוזרים לנו לאיטינו לרכב, מחובקים ומאושרים, מתקשרים לאמא שלה, לספר על האירוע המכונן, ואמא שלה בטבעיות אין קץ, שואלת אם כבר פגשנו את הבן דוד של זוגתי (שהיה אמור להיות חלק מהחברים שמגיעים לפאב). האאאא!!!! מה יהיה היום?!! איכשהו הצלחתי להחליק את פליטת הפה של האם המאושרת. השעה 22:15 ואחנו ממשיכים הלאה. את החברים הזמנתי ל-22:30 לפאב, ואמרתי להם שאנחנו נגיע בערך ב-23:00. הפאב בכפר סבא, אנחנו ברעננה. איך “הורגים” 45 דקות עכשיו בלי להרוס הכל? עוצרים לכמה דקות אצל ההורים שלי להרמת כוסית מאושרת וחיבוקים ונשיקות וכאלה. כמעט ואיחרנו לפאב - כמה מפתיע…

אנחנו מגיעים ל“באביטי” באיזור התעשייה בכפר סבא, זוגתי מסתכלת, רואה שניים-שלושה חברים שלי, חושבת שזה יפה שהזמנתי אותם, רואה חברה שלה מקורס מסוים שהיא עברה, חושבת לעצמה: “הו! איזה מקריות שגם היא פה!”, ממשיכה להכנס פנימה רואה עוד חברה, ועוד אחת, ואז נופל האסימון סופית… יותר מ-20 איש היו שם. חדר אחד, ללא מעשנים, עם כוסית לגאוולין 16 שנה, שחן - בעל הבית ואותו חבר טוב - נתן לי בכיף על חשבונו (הוא הציע לי בהתחלה כוסית של ג’וני ווקר בלו לייבל, אבל אני מעדיף תמיד איזה סינגל מעושן טוב).

שורה תחתונה - אנחנו מאורסים.
חבר טוב שלי, שי, טען שאחרי כל מה שעברנו באותו ערב, היא בטח ממש אוהבת אותי, אם היא הסכימה להתחתן איתי.
חבר אחר, גם לו קוראים שי, טען שהוא בדק באיזה אתר, ושבגימטריה, השמות הפרטיים שלנו פלוס שם המשפחה שלי, יוצא גם “יצא לי פּוּק”. כל כך מרנין.

ומה עכשיו? דיברנו על כל עניין החתונה אתמול בסבב המשפחות המסורתי, והגענו למסקנה שאנחנו ננסה למצוא תאריך טוב באוקטובר. עכשיו מתחיל הבלאגן, אבל אנחנו החלטנו לקחת את זה בקצב שלנו. ההורים הבטיחו לעזור. אמא שלה, נכון להבוקר, כבר סיימה לעשות רשימת מוזמנים, ועכשיו תתחיל “לצמצם” אותה. ההורים שלי כבר קיבלו אישור לספר לכל העולם ואישתו.

חברים וחברות - מצאתי את האישה המושלמת בשבילי. הרבה שנים חיכיתי וחיפשתי, ובסוף באתר אינטרנט נידח ולא מאוד מוכר, מצאתי את אהבת חיי.

בנקודה זו אני רוצה מאוד להודות לכל מי שעזר לי בהפקה של האירוע הזה:
לחברים היקרים שלי, שתמיד מרגשים אותי מחדש ברצונם לעזור ולהיות חלק מהשמחות שלי (ותודה מיוחדת לעירא על צילום האירוע ועל רעיונות שלא העליתי על דעתי, בזמן תכנון הערב הזה).
לחברות של זוגתי, שעזרו לא פחות, ששיתפו פעולה, ששמחו להגיע והתרגשו לא פחות ממני (ובמיוחד לקרן, שעצותיה הרבות עזרו לי בהחלטות קריטיות לגבי תכנון הערב).
לחן וגיא - בעלי ה“באביטי” - ששיגעתי אותם במשך 3 שבועות, והם הסכימו לסגור את המקום רק בשבילי ביום שישי בערב, בלי לקחת אגורה על האירוע.
ולא פחות חשוב - למשפחות של שנינו. ההורים ידעו על הכל, ולא הוציאו מילה מהפה. הם היו חלק נרחב מכל התכנון הערב הזה. אני מרגיש בר מזל להיות חלק מכל המארג המשפחתי הזה.

אני אוהב את כולכם. תודה.

בספונטניות אין-קץ (כבר שכחתי לאחרונה שיש דבר כזה), קפצנו כמה חברים ליס-פלנט, כדי לראות את Watchmen. למרות הביקורות שדי קטלו את הסרט, קשה לי להתנתק מסרטים שקשורים לעולם הקומיקס או למשהו דומה.
אני חייב לומר שהדבר הכי משעשע בסרט הזה היה הפסקול. סרט עם פסקול מימי האייטיז החביבים, אבל הרבה מעבר לזה. כל אירוע קיבל משמעות אחרת לגמרי עם השיר שלו ברקע. כיף לשמוע את “הללויה” של ליאונרד כהן (למרות שיותר מדי סרטים החליטו להשתמש באינספור גרסאות שלו בשנים האחרונות), בסצינה שבה שני גיבורי-על מזדיינים ברכב-העל שלהם. שלא לדבר על הרקוויאם של מוצרט בסצינת הסיום, ועוד כל מיני הברקות.

העניין הוא, שהדגש בסרט הזה הוא על חבורת אנשים, שהחליטו לעטות על פניהם מסכות וחליפות למיניהם, ולהפוך למעין שומרי סדר. הם חיים במציאות אלטרנטיבית, בה ניקסון נמצא בעיצומה של הקדנציה החמישית (!!) שלו כנשיא ארה”ב, לאחר ניצחונה המזהיר של ארה”ב בוויטנאם (בעזרתם של אותם שומרי סדר, כמובן). אותם גיבורי-על, הם אנושיים להחריד (אני חושב שאחד מהם היה אפילו ילד כאפות בצעירותו - אני אתן לכם לנחש מיהו זה שאני מתכוון אליו), מלבד אולי אחד, ש”עבר תאונה מחרידה” והפך את עצמו.. ובכן.. למשהו כחול זוהר, עם איבר מין בגודל של סוס, שמשתלשל לו שם לאורך כל הסרט, כאילו שרירי החזה הכחולים-זוהרים שלו יצליחו להסיט את מבטו של הקהל (ואפילו הוא מצליח להיות קיטשי להחריד כל הסרט). האנושיות שלהם מתבטאת בהמון מובנים, כמו העובדה שגם כדי להגיע למצב אינטימי (להלן: זיקפה, למי שלא מבין רמזים עבים), הם צריכים להרגיש ריגוש מסוים, ולא מספיקה העובדה שהם אכן גיבורי-על. הם גם מסוגלים למות, מתברר. ואפילו די בקלות - למרות שהם לא ממש נותנים לזה לקרות (לפחות רובם).

יחד עם זאת, הסרט מצליח לארוך יותר משעתיים וחצי (ללא הפסקה! זונות! השלפוחית שלי כמעט התפוצצה שם!), וגם איכשהו להביא איתו דילמה לא ממש פופולרית של - האם זה מוסרי להרוג מיליונים בשביל להציל מליארדים? האם המחיר שווה את התוצאה? מתברר שאצל האמריקאים התשובה היא “כן. ללא ספק. אם צריך - נפעיל גם פצצות גרעיניות כדי להשמיד את כולם, וזאת רק כדי שיהיה שלום”. המממ… נשמע מוכר, נכון? אני מניח שאת ההקבלה לעולם האמיתי תצטרכו אתם לעשות בעצמיכם. בין אם מדובר בביקורת על מימשלים מסוימים או לא, הדמויות בסרט הזה מצליחות גם להתפתח ולהגיע להחלטות מוסריות במהלכו. חלקן אף משתנות ללא הרף, עד לרגעיהן האחרונים.

כשיצאתי מהסרט, אני חייב להודות, שההרגשה היתה של בזבוז חלקי של שעתיים וחצי מחיי. ככל שאני חושב על זה יותר, אני רואה דברים שלא ראיתי אתמול בערב (אולי זה בגלל השלפוחית, שהסתירה לי את הסוף של הסרט). בסרט עצמו יש יותר דרמה מאקשן, כך שמי שמחפש את האקשן הרגיל של X-Men וכאלה, כדאי שימצא סרט אחר. הסרט הזה שם דגש על אופיים של “גיבורי העל”, של האנשים מאחורי המסיכות. על הדרך, יש גם כמה סצינות אקשן. אבל זהו. הסרט הוא טוב. אפילו טוב מאוד. אבל צריך סבלנות בשבילו, ודי הרבה ממנה.

ועוד אנקדוטה קטנה לסיום:
בדרך הביתה, היתה לנו, לזוגתי ולי, התערבות לגבי זהותה של השחקנית ששיחקה את לורי ג’ופיטר (את פרטי ההתערבות אני אשאיר חסויים, ברשתוכם): תוואי הפנים שלה דומה שתי טיפות מים לאלו של לוסי לולס, להלן: זינה הנסיכה הלוחמת. אני טענתי שמדובר באותה שחקנית. זוגתי, שמכורה לזינה כבר שנים, טענה שמדובר בבמאי שכנראה החליט לקחת שחקנית דומה, לאפר אותה באופן דומה, ולתת לה צילומים שייראו כמו אלה שיש לזינה בסדרה. הדבר הראשון שעשינו כשהגענו הביתה, היה לבדוק ב-IMDB את זהותה של השחקנית. ובכן - מדובר במאלין אקרמן, בלונדינית בחייה ה”אמיתיים”, שאני אכן רואה דמיון עצום בינה לבין לוסי לולס. שכחתי לקחת בחשבון שני דברים:
1. לוסי לולס התבגרה ונראית היום כמו מתאבק גרוזיני (זוגתי הולכת להרוג אותי על התיאור הזה - אני יודע).
2. אף פעם לא להתווכח עם זוגתי. בטח ובטח לא כאשר מדובר במעריצת זינה כמוה.

ציון סופי של קופי השבת: 8.5.

במהלך יום הלימודים של יום ראשון, סיפר לי סטודנט-חבר, שהוא ביקר באיקיאה במוצ”ש האחרון.
הוא התלונן על המתנה של מעל 40 דקות בקופה, יחד עם כל עם ישראל ואישתו. הוא קנה “ציוד” בכ-1,600 ש”ח. עתה, אחרי שהוא שילם בכרטיס אשראי את כל הסכום, כל מה שהוא רצה זה לקבל שקית, כדי לסחוב את הסחורה לרכב. הקופאית הסתכלה עליו במין מבט לא ברור, כהגדרתו, ואמרה לו שבעיקרון, אין להם שקיות ללקוחות, אבל שיש לו 2 אפשרויות: האחת, לשלם 1 שקל לתוך מנוף שכזה שנמצא מעל הקופה, ואז הוא מקבל שקית ניילון, או לשלם 3 שקלים - ולקבל שקית רב פעמית מבד.
אני מניח שאת השקיות מבד כבר ראיתם בכל חור נידח. אתם יודעים - שמירה על איכות הסביבה וכאלה. מנסים להיות ירוקים. תכל’ס - אני בעד. יותר מדי שקיות ניילון שמזהמות את הסביבה יוצאות מסופרמרקטים ומוצאות את עצמן זרוקות באוקיינוסים שלנו, בסופו של דבר. את הנזק שהן עושות, עדיין לא מצליחים אפילו לאמוד - רק ברור שכדור הארץ יורה לעצמו כדור בראש עם כל שקית כזו. לכן אני חושב שהשקיות מבד הן חיוניות, וזוגתי ואני אף משתדלים להשתמש בהן בקניות שלנו. אבל מה שאיקיאה עושים זה במקרה הטוב “ישראבלוף”, ובמקרה הפחות טוב עושקים את הציבור.
מילא אם הם היו מוציאים את הניילונים מהסניף שלהם לחלוטין. מילא אם הם היו עוברים לעבוד עם חומרים ממוחזרים. מילא אם הם היו באמת שמים על הסביבה. אבל עצם העובדה שהם מאפשרים ללקוחות לקנות שקיות ניילון בשקל, נראה לי כמו ניסיון להשקיט את המצפון שלהם (אם בכלל הוא קיים - ואני ממש לא בטוח בכך) בתמורה לשקל בודד.
בשורה התחתונה - איקיאה מוכרים את איכות הסביבה שלנו בתמורה לשקל.

אתמול, בתחילתו של שיעור סוציולוגיה, המרצה הביא מכתב מקורא של עיתון “הארץ”, ששווה פוסט.
מתברר, שלפני זמן מה, הגיע לבית המשפט תיק מוזר למדי: גבר, שאינו נחמד במיוחד או יפה במיוחד, התחזה לרופא וטייס, בעל עושר רב ונכסים רבים. דבר זה עזר לו “לכבוש” נשים רבות. הוא לא גנב מהן כסף, הוא לא השתלט על רכושן. הוא פשוט רצה לשכב איתן. כשגילו כמה מאותן נשים את האמת, הן החליטו לנקום ולתבוע אותו בבית המשפט. הבעיה, כמובן, במקרה זה, היתה - באיזה סעיף אפשר להאשים את האיש? אמנם מדובר במעשה לא אתי ולא מוסרי, אבל סעיף פלילי???
לפני מספר ימים, הרשיעה אותו שופטת בית המשפט ב”קבלת דבר במרמה”.

לדעתי, יש פה יותר מבעיה אחת:
דבר ראשון, כאמור - אני ממש לא חושב שאפשר להכניס את כל זה תחת סעיפים פליליים, כל עוד שום רכוש לא נגנב בפועל. וסליחה - אבל סקס הוא אקט משותף. הוא לא אנס אף אחת מהנשים. הוא לא כפה את עצמו על אף אחת מהן.

דבר שני, יש פה תמיהה: האם זה לא נורמלי שכולנו, בצורה זו או אחרת, כדי להרשים בני/בנות זוג פוטנציאליים, מותחים קצת את האמת? ואני מדבר על הדברים הקטנים. הנה דוגמא: גבר שמוציא את הארנק בסוף הדייט הראשון, לרוב ישאיר טיפ נדיב יותר, כדי להרשים את הבחורה, כאילו אמר: “זה?? קטן עליי!!”, וזאת אף אם אין לו גרוש על התחת. וזה כמובן לא נגמר פה. אז נכון - הבחור הזה ספציפית, לקח את “מתיחת האמת” הזו למחוזות רחוקים מדי מבחינה מוסרית. אבל זה מה שזה היה. לא יותר ולא פחות.

דבר שלישי, וכאן יש לי את הבעיה האמיתית בסיפור הזה: למה רק הגבר משלם את המחיר כאן? איך זה שאותן נשים, שכל מה שעניין אותן, לא היה אופיו של האיש, אלא רק עושרו והסטאטוס החברתי שלו, לא שילמו על השטחיות שלהן? כל כך הרבה נשים שאני מכיר, מדברות על השטחיות של הגברים באתרי ההיכרויות, ועל כך שכל מה שהם מחפשים זה זיון. תסלחנה לי אותן נשים, אבל זה בדיוק מה שנעשה כאן. אותן “מנוצלות” נהגו בשטחיות מחפירה, ואחר כך עוד מעזות לתבוע את עלבונן בבית המשפט.

את פסק הדין הזה של השופטת בכלל אינני מבין. כן - היא אישה. אני מניח שבשלב כלשהו, נכמרו רחמיה על אותן נשים “מנוצלות”. אבל כשומרת על חוקי המדינה, היה עליה להעיף את התביעה הזו מעל פניה. אני מקווה שעצם היותה אישה, לא היווה סיבה מספקת לפסק הדין המגוחך הזה.

עוד מותחן חביב שיצא לראות בימים האחרונים הוא Next.
פה מסופר על קוסם פשוט מווגאס בשם כריס ג’ונסון, או בשם הבמה שלו: פרנק קאדילק (ניקולס קייג’), בעל מופע לראיית העתיד. אלא שלג’ונסון יש כישרון אמיתי ומולד לזה, וזו לא סתם אחיזת עיניים. כריס מצליח לראות עד שתי דקות שלמות לתוך העתיד, ובכך למנוע מעצמו סיבוכים למיניהם. סוכנת FBI (ג’וליאן מור) עולה על העניין ומחליטה להשתמש בכישוריו, כדי למצוא פצצת אטום שהוחבאה אי שם בלוס אנג’לס ע”י קבוצת טרור (שלמיטב זכרוני - לא הוזכרה מוצאה כלל - מקרי?). אלא שלג’ונסון, לו יש עבר עם “מדענים” של ה-FBI, לא מוכן לעזור, והוא מתחיל לברוח.
הכלל לגבי אותן שתי דקות, איכשהו לא נכלל על בחורה בשם ליז (ג’סיקה בייל היפהפיה), שאיתה הוא מצליח לראות זמן רב יותר לעתיד. הוא משתמש בכישוריו כדי לכבוש את ליבה, ומכאן, כמובן - הכל מתחיל להסתבך עוד יותר.

Next, כאמור - הוא מותחן חביב, עם טוויסט קטן בסופו. יש הרבה אקשן, יש קצב מהיר, יש קצת רומנטיקה, ויש ניקולס קייג’ אחד, שתמיד מצליח להדביק אותי למסך (למרות שבשנים האחרונות, איכשהו הוא מצליח למצוא לא מעט סרטים שלא מצליחים לעזור לו להביע את כשרונו האמיתי.
אפשר להעביר איתו איזה שבת אחה”צ בכיף.
תהנו.

ציון של קופי השבת: 8.

יש משהו נחמד בלראות סרט שעוד לא יצא לאקרנים באופן רשמי. זה נדיר שיוצא לי לצפות באחד כזה. אבל הלילה, בעזרת חבר שהביא לי גרסה באיכות מצוינת של X-Men Origins: Wolverine, עשיתי בדיוק את זה. הסרט אמור לצאת רק בסוף החודש הקרוב, אבל הוא כבר השיג גרסה כמעט מוכנה של הסרט. למה אני מתכוון ב”עמט מוכנה”? ובכן, הסרט מוכן, וכאמור - הוא באיכות מצוינת. אלא מה - את חלק מהקרבות, אתה יכול לראות באנימציה ממוחשבת ממש. כלומר ישנם קטעים, בהם הקרבות השונים עוברים לאנימציה ממוחשבת וחוזרים לתמונה “אמיתית”, והאמת - זה די מגניב.

אז מה יש לנו ב-X-Men החדש?
כמו בסדרה Heroes, שאני מניח שלקחה כמה וכמה רעיונות מ-X-Men, גם כאן החליטו “לחזור למקורות” ולבחון מאיפה באו בעצם הדמויות הראשיות, עוד לפני סרט ה-X-Men הראשון. הדרך הקלה ואני מניח המכניסה ביותר, היא להתחיל עם הדמות האהובה ביותר על רוב חובבי הסדרה - Wolverine - אותו מוטאנט שמילאו את גופו באדאמנטיום (מתכת קשה ביותר), ועכשיו טפריו וגופו בלתי ניתנים להשמדה. אל תצפו פה לקטעי “ילדות” רבים. וולברין הילד מופיע רק כמעין קוריוז בתחילת הסרט. בהמשך הוא כבר איש בוגר, עם בעיות מוסריות, אבל לא כאלה שמפריעות לו להיות ה”חיה” שהוא. אתם יכולים לדמיין לעצמכם שיש לא מעט דמויות מעולם ה-X-Men שמופיעות במהלך הסרט - לא מעט מהן לא הופיעו בסרטים הקודמים בכלל. מצד שני - גם אקשן לא ממש חסר פה. ובכלל - כמכור לכל מה שקשור לקומיקס, וגם לסרטים שיוצאים בשנים האחרונות בעקבות דמויות הקומיקס הרבות, אני יכול לומר לכם ש-X-Men Origins: Wolverine הוא סרט יוצא מן הכלל.
אני אמנם ראיתי אותו על מסך גדול הלילה, אבל לא גדול כמו זה שיש בקולנוע. מצד אחד - אני ממליץ לכם לראות אותו על המסך ה”מתאים”. מצד שני - לא ממש סבלתי כשראיתי אותו הלילה. לשיקולכם.

ציון של קופי השבת: 9.5.

אני שומע וקורא בימים האחרונים כל מיני מלהגים למיניהם, שטוענים שהתקשורת היא שמאלנית, התקשורת אינה מפרגנת, וש”זה לא פֵייר” שלא נותנים לביבי “אפילו 100 דקות(!) של חסד”, שלא לדבר על 100 ימים. החלטתי לנסות לשים את כל הקלפים השולחן ולהראות לאותם מלהגים למה לעזאזל, אני חושב שהתקשורת לא רק שלא מגזימה, אלא אפילו לא עושה מספיק כדי להראות כמה הממשלה הנוכחית שלנו מגוחכת, ולמה כדאי להתחיל לספור כבר את הימים לקראת הממשלה הבאה (כי אם לא - אנחנו כּורים לעצמינו בור שלא נוכל לצאת ממנו):
1. נתחיל עם הממשלה כולה - 30 שרים! 30 מלחכי פינכה, חלק לא קטן מהם - שרים בלי תיק. מה שנקרא - שרים של כבוד. אבל מה - לאף אחד מהם אין מספיק כבוד כדי לקחת על עצמו את תיק הבריאות. מתברר שזה משרד בזוי. חייהם של אנשים אחרים הרי בכל מקרה לא מעניינים את חברי הכנסת שלנו. בקיצור - צפו לפחות עוד שר אחד.
2. שר החוץ שלנו - הבדיחה החדשה ושמה איווט ליברמן הוא שר החוץ שלנו. האיש שרוצה 2 מדינות ל-2 עמים, אלא שמדינה אחת צריכה לעבור לירדן. או לים. אפשר גם ללבנון או מצרים. רק לא כאן. אין מינוי יותר מטורף מהמינוי הזה. על היום הראשון האיש כבר הראה מה הוא מסוגל לעשות. גם אם מדובר רק בדיבורים - מילה יכולה להיות מסוכנת לא פחות מהמעשה עצמו.
3. שר האוצר החדש שלנו - שטייניץ? מכל האנשים בעולם - שטייניץ? הנה ציטוט מוויקיפדיה על ניסיונו הרב של שטייניץ בנושאי הכלכלה:

“ד”ר יובל שטייניץ (נולד ב-10 באפריל 1958 ) הוא שר האוצר, חבר כנסת מטעם מפלגת הליכוד ומרצה בכיר לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה”.

אהמ.. פילוסופיה? אוצר? מה הקשר בדיוק? אה, כן - האיש נאמן לנתניהו. אותו אחד שהביא את האסון הכלכלי הזה עלינו. אני מניח שזה כבר מספיק כדי למנות אותו לאחד התפקידים הכי חשובים בממשלה היום.
4. אני לא מאמין שאני אומר את זה - אבל סופסוף היה לנו שר תקשורת נורמלי, גם אם הוא היה ממפלגה שלעולם לא אצביע עבורה. מה היה כל כך דחוף להחליף אותו? (למי שלא זוכר - קראו לו אריאל אטיאס, ממפלגת ש”ס)ועוד בכחלון! איש שעד לפני כמה שנים היה יבואן של מוצרי רכב.
5. הלאה - שר המשפטים - יעקב נאמן - רק זה היה חסר לנו - עוד פרידמן. לפחות יש לו השכלה בתחום הרלוונטי. אני מניח שאפשר להתנחם בזה..
6. השר לביטחון פנים - יצחק אהרונוביץ’ - נכון, יש לו ניסיון במשטרה. אבל זה לא נשמע קצת מגוחך שהכלבלב הצייתן של ליברמן הופך להיות האחראי על משטרת ישראל?
7. לא הספיקה לנו נשיקה מביכה אחת על הפודיום עם גל פרידמן?? אנחנו צריכים את לימור לבנת לעוד קדנציה כשרת הספורט? שלא לדבר על עניין ה”תרבות” שהיא תהיה אחראית עליה. Haven’t the Jewish people suffered enough??
8. שר התחבורה הבא שלנו הוא חקלאי במקצועו. קבלו ב”מחיאות כפיים” את ישראל כץ. האיש, עסקן פוליטי, שאפילו בתור חקלאי הוא לא ממש מוצלח ולא ממש שם זין על בעלי חיים, הולך להיות אחראי על משרד שאמור לשנות קצת את הגישה שלנו לנהיגה מטורפת בכבישים.
9. משרד הדתות חוזר ובגדול, וכמובן ש”ס לוקחת אותו לעצמה. מי אמר שאנחנו לא פראיירים?
10. משרד הפנים - אלי ישי, אלא מי? אבוי למדינה שנותנת לש”ס להחליט מיהו יהודי. ברוכים הבאים לימי הביניים. אנא חיגרו חגורות בטיחות, כי המסע הזה הולך להיות מקרטע משהו.
11. אהוד ברק - אוי אהוד. היית חייב איזה כיסא, הא? אין ספק שאתה יותר טוב מאשר בוגי יעלון, אבל בכל זאת - מה היה לחוץ לך לתת את הנדוניה הזו לממשלת ימין מגוחכת?

מה עוד יש לנו ברשימה?
3 שרים ללא תיק זה עוד הרע במיעוטו.
הפארסה שנראת הממשלה ה-32 של מדינת ישראל כוללת:
- “שר הממונה על שיפור השירות הממשלתי לאזרח” (מיכאל איתן)
- “שר הממונה על שירותי המודיעין והוועדה לאנרגיה אטומית” (מרידור)
- “שר לנושאים אסטרטגיים” (בוגי)
- “שר לענייני מיעוטים” (ברוורמן)
- “שר במשרד ראש הממשלה” (משולם נהרי)
- “שר ההסברה והתפוצות” (יולי אדלשטיין).

מעניין איך החליטו על שמות המשרדים האלה. מי הספינולוג שעלה על זה? הם כמעט הצליחו להכניס גם שר חינוך מיוחד למגזר החרדי. תודה לאל שלפחות זה נמנע מאיתנו.

אחרי כל זה - מישהו עוד באמת חושב שהממשלה הזו היא לגיטימית?