באמת שהוא טס, הזמן הזה.
אמש ראינו, ארוסתי ואני, את האולם/גן האירועים הראשון שלנו, מאז אותה הצעת נישואין. האולם הזה נקרא גני אלה (כדאי לראות רק ב-IE, לצערי), ולמרות שהוא המקום הראשון שאנחנו רואים - הוא מאוד הרשים אותנו לטובה.
אני תמיד מפעיל את רדאר “אנשי המכירות”, כשאני מגיע למקומות כאלה. לא אוהב שעובדים עליי, או שמנסים למרוח אותי. לכן הגעתי מאורגן, עם משהו כמו 50-60 שאלות בכתב, מודפסות, ודרשתי אפילו להכנס למטבח ולשירותים לוודא את ניקיונם, דבר שאיש המכירות דווקא נענה לו בשמחה.
אפילו המחיר נשמע סביר לחתונת החורף שאנחנו מתכננים (כן - החלטנו ללכת על משהו חורפי שבין דצמבר לפברואר, בגלל סיבות רבות).
קשה לומר שאני קפצתי בשמחה, אבל המקום מאוד הרשים לטובה. איכשהו, רדאר “אנשי המכירות” שלי, מונע ממני להראות לאיש מכירות שאני מתלהב ממנו. אני נוהג בנימוס, מעלה רעיונות ושאלות, דורש תשובות מניחות את הדעת (ואם אני לא מקבל אותן, אני רושם לי הערות על כך), אבל הכל ברוח טובה של כבדהו וחשדהו.
אבל ארוסתי “התאהבה” במקום, כהגדרתה, גם כי שמה הוא כשם אותו גן אירועים, ואני עוד מחכה לראות עוד כמה וכמה מקומות, כדי שנוכל להחליט לאט ובזהירות על הדבר הטוב ביותר מבחינתינו.
מה שכן, ברור לי שאף אחד לא מחכה לנו. אנחנו צריכים לעבוד על זה עכשיו, ובשיא הרצינות. יצאתי מגן האירועים מתרגש כולי. זה אמנם הצעד הראשון, אבל בהחלט בכיוון הנכון. כל עניין החתונה הזו מרגש אותי מאוד. כשאתה יודע שמצאת את הנפש התאומה שלך (ואני נשבע לכם שאצלינו זו לא עוד קלישאה - אולי קיטשי מאוד, אבל לא קלישאתי), אתה פשוט יודע. מי שחווה את זה בעבר, או חווה את זה היום, פשוט יודע שכל מילה מיותרת.

אני מקווה לתת לכם טעימה מהחוויות שלנו בהכנות לחתונה הזאת, במהלך החודשים הקרובים.
כל ההפקה הזו היא בהחלט סיפור שאני חושב ששווה יהיה לספר. לפחות אני מקווה כך.

Wish us luck.

רק לחשוב שלפני קצת יותר משנה התחלתי לספור את הזמן, עד שאחד החברים הכי טובים שלי ייסע לפוסט דוקטורט שלו ל-3 שנים. שי הוא אדם שאני מכיר עוד מ-99′, ומאז חברותינו נשמרה והעמיקה, מעבר לרבדים של שיחות חולין. שי הוא אדם שתמיד סמכתי עליו, שיידע לשמור סוד, שיידע להבין אותי מתי שרק אזדקק לו. זה אולי נשמע כאילו משהו רע קרה לשי (חס וחלילה, טפו טפו טפו), אבל בסה”כ החיים שלו עוברים מהפך שרובו חיובי להפליא:
מתוך 40 מוחות בינלאומיים (מתוכם 20 מארה”ב בלבד), מתחומים שונים (מה שנקרא מולטי-דיספלינרי), נפגשים במתקן NASA אחד בארה”ב, ל-9 שבועות, ב-Singularity University, או בקיצור SU, כדי לראות איך הופכים את העולם הקטן שלנו למקום טוב יותר לחיות בו, מבחינות שונות. שי הוא אחד מתוך אותם 40 אנשים, במחזור הראשון של ה-SU. אני מניח שהוא יידע טוב יותר להסביר לכם על כל זה, בבלוג החדש והראשון שלו, שהוא פתח לכבוד האירוע. אין ספק שאני מנפח את החזה שלי מגאווה, כשאני מזכיר אותו בתור חבר טוב שלי.
ויחד עם זה, מיד עם חזרתו הקצרה לארץ, שי ייסע לפוסט דוקטורט שלו בפיסיקה, לגרמניה. אמנם לא רחוק מדי, אבל עדיין - לא פה.
התחושות האלה מאוד מבלבלות מבחינתי. מעטים הם החברים שלי, ברמת החברות הזו, שנסעו למספר שנים למדינה אחרת. מצד אחד, אין ספק שכאמור - אני גאה בו. הוא השיג את זה בכפות ידיו, בעבודה קשה ובהתלהבות רבה. מגיע לו כל קרדיט שיתנו לו, ואפילו יותר מזה. אבל מצד שני, יש את הגעגוע הזה, שאפילו שעבר רק שבוע מאז שהוא המריא, כבר עולה בליבי. שי הוא אדם שעזר לי בזמנים הכי קשים שלי, לצידם של עירא ורונן ועוד מספר חברים. לדעת שאני אראה אותו רק בביקורים קצרים ומדי פעם (למרות שיש אימיילים, Skype וכו’ ) - לא גורם לי אושר רב, וזאת בלשון המעטה.

אני רואה רק כמה קשה היה לנו לקבוע זמן להיפגש לפני הנסיעה הזו שלו. כמעט היינו צריכים לשכור מזכירות שתסייענה לנו למצוא תאריך. אפשר לחשוב שזה כזה מסובך, אבל כן - כך זה היה. במשך חודש (!!) חיפשנו דרך להתראות). לשי היו המון סידורים לארגן לפני הנסיעה, לי היו העבודה, הבית, תקופת מבחנים שבסיומה התחלתי ישר את סימסטר קיץ, וכמובן הגברת FMS, שלא ממש מקלה על העניינים כאן. הקיץ הזה ה-FMS מצליחה לשגע אותי יותר מתמיד. בסוף, איכשהו, הצלחנו לארגן פגישת צהריים עם עוד חברים באיזו מסעדונת ביפו, וגם זה באופן די דחוק. לפחות זה.

You’re already missed, dude.

[ושוב זה קורה לי: אני מתחיל לכתוב תגובה בפוסט של מישהו אחר, וזו הופכת להיות כזו “חפירה” ארוכה, שאני כבר מחליט לעשות מזה פוסט בפני עצמו. והפעם - פוסט “השנאה מזיזה את העולם” של עירא. אני מציע לכם בהתחלה באמת לשבת ולקרוא את הפוסט הזה].

לצערי - אנשים הם באמת עיוורים לסביבה שלהם, ברגע שהם מתחילים לשנוא באמת.
אני מכיר את זה באופן מאוד אישי מילדותי, וממה שעברתי בביתי (ראו סעיף 2, כאן).
כשאני שומע את מה שעירא מספר לאחרונה, ואת השנאה המטורפת שהוא מדבר עליה, אני נשאר פעור פה. איכשהו, זה עדיין (אולי מתוך איזושהי תמימות נצחית שיש בי, אולי מתוך רגישות לנושא) מצליח לצמרר אותי. זה מצליח לגרום לי לתהות על קנקנו של העולם התחרותי, של המירוץ חסר הפשרה שאנחנו חלק ממנו.

אולי זה לא הוגן להאשים את הקפיטליזם בכל דבר, אבל אין ספק שהמירוץ אחר כסף ודברים חומריים, כסמלים להצלחה, היה אחד הגורמים לעיוורון הזה. אנחנו דורסים אנשים אחרים, כי על הערכים האלה גדלנו. לפחות חלקינו. אני הייתי, ועודני, ממה שאני מכנה ה”מורדים” בשיטה הזו. לטוב ולרע - זה שואב אותי לתוך המערבולת הרגשית הזו, ולא נותן לי מנוח עד שאבין למה אנשים עושים את מה שהם עושים מתוך כזו שנאה בלתי מובנת.

אצלי ה”מרד” הזה מתבטא בכך, שאני לא צופה בטלוויזיה או שומע רדיו כבר למעלה מ-14 שנה. בכלל (עיתונים - רק בסופי שבוע, וגם זה בעיקר בשביל התשבצים). אני לא רואה טעם בכל האלימות הזו, ובכך שאנשים גדלים לתוך חדשות שמתחילות ומסתיימות בהרוגים ופצועים, ברודפי בצע ובקבצנים. אבל זה הרבה מעבר לכך. הטלוויזיה היא רק עניין סמלי: עם כל ההכנות לחתונה המתקרבת, החלטנו, זוגתי ואני, לקחת את הכל ממש לאט. ולא רק זה - פשוט נמאס לי לרוץ. זה פוגע לי בבריאות. לא בעוד 20 שנה - זה פוגע לי בבריאות עכשיו!
ברגע שעצרתי רגע להבין את זה (לצערי, 3 שנים מאוחר מדי..), החלטתי לשים לזה STOP. לא יכול יותר להיות חלק ממה שמצפים ממני להיות. אני כנראה לא ארוויח מליונים, וכנראה לא אציל כבר את העולם משואה גרעינית. אבל אולי אני אצליח קצת לחיות בצורה רגועה יותר (עם כל מה שזה אומר מבחינה תקציבית בעולם קפיטליסטי), כדי פשוט לחיות. זו אופציה שאני חושב בכנות לאמץ. למען ההגינות - אני לא רואה כרגע הרבה ברירות, אלא לאמץ אותה.

הייתי רוצה להעביר מקצת האידיאולוגיה הזו למה שמכונה “ההמונים”.
הייתי רוצה לחיות בעולם שיכבד את ההחלטה הזו שלי, ושלא יכביד עליי.
הייתי רוצה שיותר אנשים ישימו לב לשנאה הזו לכל מה ששונה מהם, שמעוורת אותם כל כך.
הייתי רוצה לשמוע יותר כותרות משמחות בעיתונים (ואין שום דבר מקורי בזה - אמרו את זה כבר הרבה לפניי).
הייתי רוצה לדעת שאני יכול לחיות בעולם כזה, בלי שישפטו אותי. לדעת שיש מקום גם לאנשים “כמוני”.
אולי זו סתם גחמה - אבל באמת הייתי רוצה לראות יותר אופטימיות אמיתית בעולם. לא כזו, שבאה על חשבון מי שאין לו את חשבון הבנק לאפשר אופטימיות כזו.

אז הייתי רוצה.
בינתיים אני הולך הצידה, הרחק ככל האפשר מהמירוץ הזה.
אני רק מקווה לסחוף אחריי מספיק אנשים, שיעשו דברים דומים - לא מתוך הכרח (עוני, נפגעי שנאה) - אלא מתוך רצון תמים לשנות. ואולי, כאמור - אני סתם נאיבי, שלא מבין למה אנחנו עושים את זה אחד לשני.

זה התחיל בתור תגובה לליזי, לפוסט טעון למדי, מאתמול. מצאתי את עצמי מסכים עם לימור בתגובה שלה לפוסט הזה. ואז התחלתי לכתוב. אחרי כמה שורות הרגשתי שאני מתחיל לחפור, ולכתוב פוסט חדש, אז החלטתי להעביר את התגובה הזו לפה:
קשרים מתפוגגים.
זה טבעי, וזה קורה. זה יכול להיות ממגוון סיבות, אבל להחזיק בכוח דברים מסויימים, זה חסר טעם. זו גם הסיבה העיקרית שאין לי פרופיל בפייסבוק, בחבר’ה או בכל אתר שמנסה לאתר אנשים מן העבר הרחוק. מה שהתפוגג - כנראה היה צריך להתפוגג. עם החברים האמיתיים, אני משתדל להיות בקשר קצת יותר הדוק. והאמת - גם זה לא ממש קל. בין כל הלחצים שיש בחיים (ואני לא יודע אם זה חלק מההתבגרות כמו שאייק טוען בתגובה לפוסט ההוא, אבל זה פשוט חלק מהחיים) - מצב בריאותי, לימודים, חתונה שבדרך וכמובן עבודה - עם כל אלה קשה לשמור על קצב אחיד, גם עם כל מה שקשור בשמירת קשר רציף עם החברים.

עד הצבא, למעשה, הייתי ממש זאב בודד. ולרוב לא מבחירה. אנשים פשוט תייגו אותי בתור החננה הלא-מקובל, ואני מצאתי את זה בתור נחמה פורתא, כי לא רציתי ללכת אחרי העדר בכל מקרה, ופיתחתי טעם אחר לחיים. אז התכנסתי בתוך עצמי, ופיתחתי טעם אישי בהרבה דברים. אבל בצבא קרה מיני-מהפך, כשהחלטתי לצאת מן הבועה האישית, ולנסות למצוא לי חברים.
אחרי הצבא, כל המאמצים האלה נשאו פרי, בעיקר בזמן מאבק הסטודנטים של 1998, והיום יש לי חברים מדהימים, שאני מרגיש בר-מזל שאני חולק איתם את חייהם והם חולקים איתי את חיי. יותר מזה - הפכתי לטיפוס חברותי כמעט אובססיבי - כזה שחייב לשמר את החברויות שלו, וכזה ש”אוסף” חברים וחברות חדשים/ות כל שבוע. יש שיכנו את מה שהייתי אפילו People Pleaser (והיו שאכן אמרו לי את זה בפנים).
כל זה קרה עד שהמחלה הזו התפוצצה לי בפרצוף. פתאום גיליתי שחלק מאותם אנשים שהם “חברים” שלי, לא מעוניינים לשמור על קשר או להיפגש עם אדם חולה. פתאום ראיתי שהם מחפשים דרך החוצה. בהתחלה זה ממש כאב. זה ממש פגע בי. כאילו כל ה”השקעה” של כל השנים “ירדה לטימיון”. ואז הבנתי, שאני לא יכול להחזיק שום קשר בכוח.

קאט להיום: את האנשים שאני בקשר איתם היום, אני ממש אוהב. ולא בקטע אובססיבי. אני אוהב אותם, לא רק בגלל שהם בחרו להישאר, ולראות קצת מעבר להתקפי הכאבים שאופפים אותי, ולתקופות שבהן קשה לי להתראות איתם. הם בחרו להישאר (ואני מתנצל קלות על היהירות כאן) בגללי. אפילו הם הבינו, שהמחלה הזו לא מגדירה את מי שאני.

ואני חייב לציין פה, שגם לי יש אשם לא פשוט בהתפוגגות בקשרים מסויימים. אולי כל הלחצים האלה בחיים כבר לא מהווים תירוץ. עובדה היא שיש מספיק אנשים, שכן מצליחים לשמור על קשרים חברתיים הדוקים, יחד עם כל הלחצים שלהם. אבל העניין הוא, שכל מה שאני מצליח, מפעם לפעם - הוא בעיקר להפגש עם חברים לפגישה ביתית שכזו. במועדון כבר מזמן לא הייתי. פאבים כבר לא ממש מעניינים אותי. אין לי מה לחפש שם. זה אולי שוק לאלה שהכירו אותי עד לפני כמה שנים, אבל לא לאלה שנשארו. שתיית אלכוהול שווה לפגיעה עצמית מבחינתי - כי כל כוסית גורמת לי להתפתל מכאבים במשך 48 שעות אחר כך. את האווירה - די מיציתי. אני כבר פחות אוהב את הצפיפות ואת עשן הסיגריות הדחוס. אני מעדיף בישול ביתי, או מסעדה טובה, ותאמינו או לא - לארוסתי יש חלק לא קטן בעניין הזה - התחלתי לאהוב בתי קפה מסויימים - דבר שהיה טאבו מוחלט עבורי עד לפני 3 שנים. התברגנות מוקדמת? אולי. אז כן - כל זה מוביל לאשם שלי - אני כבר לא אותו גיא שהייתי. וכמו שלימור ציינה - אנשים משתנים. צריך פשוט לקבל את זה.

אקסית שלי, בשם א’, אמרה לי פעם משהו שאני לוקח איתי עד היום. ההגדרה שלי לאהבה, עוצבה איפושהו בשנות ה-20 של חיי, והיא היתה מאז: “להיות עם מישהי, בגלל ולמרות מי שהיא”. אותה אקסית, לקחה את זה צעד קדימה, והמשיכה את המשפט כך: “ולרצות להשתנות עם אותה אחת לאורך זמן”. זה משפט שהיה נכון אז ובטח שהוא נכון גם היום. כי אנשים באמת משתנים. אם הם לא ישתנו - אין ולא תהיה להם תקווה בחיים האלה. נקודת המבט של כולם משתנה לאורך השנים. אולי התכונות העיקריות נשארות חקוקות שם, כמו שפרויד טען, אבל מנקודת מבט שונה, גם התכונות מתאימות את עצמן למצב החדש.

אז היום אני נמצא בזוגיות כזו, שגורמת לי לרצות להשתנות איתה כל החיים, ואני נמצא במערכות יחסים חברותיות שבהן אני נהנה לפרגן לאנשים על שינויים חיוביים בחייהם, ומצד שני רוצה לעזור לאלה, שהשינויים בחייהם מתעכבים בגלל מה שהחיים מביאים להם. אני עדיין מרגיש שאני חייב להתנצל מפעם לפעם, על זה שאני לא מתקשר כל הזמן - ואני עושה את זה. אבל ההרגשה היא, שאלה שכן מקבלים את זה בהבנה, יהיו אלה שגם יישארו, וישתנו איתי לאורך חיי. ואלה בהחלט האנשים שאני רוצה בחברתם. אלה האנשים שאני שמח לחלוק איתם את חייהם ואת חיי.