הוי הצביעות!
בימים האחרונים, מדינת ישראל מלאה בכותרות על אב שחונק את ילדתו, אם שהרעיבה את בנה, ועוד כל מיני זוועות, שקצרה היריעה או תחושת הקבס מלציין את כולן. וכפי שהכותרות זועקות לשמים מכל מקומון או עיתון פופלרי - “המדינה מזועזעת!”
ממש געוואלד!

אבל אם נחשוב טוב-טוב לרגע, בינינו מסתובבים הרבה יותר רוצחים בפוטנציה. ולא - אני לא מדבר על המתעללים/ות למיניהם. אני לא מדבר על הפסיכים שמחליטים לשים קץ לחייהם של ילדיהם, כדי לפגוש אותם בגן עדן, או לשם שמים. אני מדבר על כל אחד ואחת מכם. אנשים “נורמטיביים” לגמרי.

אני נוסע לי ברחובות העיר, ולא משנה באיזו עיר מדובר - כי מדובר בכולן, ומחכה לראות את הילד המת הבא. הילד הזה, עובר יד ביד עם אבא/אמא שלו את הכביש, שלא במעבר חציה או ברמזור, כשיש אחד מאלה 20 מטר משם. הילד הזה קופץ מהרכב מהצד של הכביש. ולא חסרות דוגמאות נוספות.

ואתם יודעים מה? הילד הזה הוא הילד שלכם. וכן - אתם רוצחים אותו בפוטניצה מדי יום. אבל מה - כולכם יודעים להזדעזע מאיזה פסיכי שחונק את הבת שלו. למה? מה ההבדל? בפעם הבאה הילד שלכם יעבור את הכביש בדיוק באותה צורה - אבל אתם לא תהיו שם. הנהג שיפגע לכם בילד, לעומת זאת - יהיה גם יהיה.

ועל הנהגים הלא זהירים, אלה שמנסים להשיג עוד מטר ברמזור, אלה שלא מסוגלים לעמוד ברמזור, כי חס וחלילה הם ייצאו פראיירים - על כל אלה אתם גם מזדעזעים ככה? כי כן - גם הם רוצחים בפוטנציה. ואתם יודעים מה? חלקיכם גם יודעים בדיוק במי מדובר. בכם, בבן/בת-זוג שלכם/ן, בבן/בת משפחה, בשכן - כולכם יודעים את זה, ולא עושים כלום.

הוי הצביעות!

זיגמונד התחיל לכתוב סדרה נהדרת על “כתיבה יוצרת” בבלוגים, והדרך להעלות את רמת התוכן בבלוג, בין אם לצורך אישי ובין אם אתה רוצה להעלות את הבלוג שלך לרמת פלטפורמה מסחרית בעתיד.
בפוסט האחרון שלו בנושא, כתבתי לו תגובה, שכבר התחילה להתארך קמעה, ולכן החלטתי להעלות אותה כפוסט כאן:
יש פה בהחלט רעיונות לא רעים! הם גם מתאימים למי שיש לו את האפשרות לשלוט בלוח הזמנים שלו, באופן יחסי.
אני עשוי אפילו לאמץ כמה מהשיטת האלה, למרות שהמגבלה הגדולה שלי היא בדיוק זו - שליטה בלוח הזמנים. כשיש לך מגבלה בריאותית מסויימת, כאתה עובד במשמרות ועוד כהנה וכהנה “תירוצים” - זה מקשה מאוד לשמור על רוטינה אחידה. זו גם בעיקר הסיבה לכל השאלות שהעליתי.

ד”א - כשאני נתקל במשהו שבא לי לכתוב עליו, נתקל באיזה לינק מעניין, אני בדר”כ שולח אותו לכתובת המייל של הבלוג שלי, וכך אני מסתכל ויודע על מה אני רוצה לכתוב, מה גם שזה מאפשר לי להעביר את הלינק הזה לתיקייה ב-bookmarks שלי. הבעיה בזה: הלינק הזה יושב שם לעיתים יותר מדי זמן, עד שהוא הופך למשהו לא רלוונטי בעליל -
א. קשה לי לשחזר מה חשבתי על זה אז. כרגע זה יכול להיות הדבר הכי משעמם עלי-אדמות.
ב. מן הסתם - גם לקורא זה לא ממש יאמר משהו.

בקיצור, תמיד תימצא בעיה זו או אחרת לכתיבה, אני מניח. אני לא חושב שזה עניין של מחסום כתיבה, כמו היכולת לשלוט בלוח הזמנים שלי (ואני לא מדבר על חוסר שליטה בגלל איזו יציאה לסרט או לפאב - למרות שגם אלה קורים - אבל הם יוצאים מן הכלל). זה עניין מאוד אישי עבור כל כותב.
אחד הדברים שהפסקתי לעשות, למשל, בגלל העניין הזה של חוסר יכולת לשלוט בזמן, וחשיבות לעשות גם דברים אחרים, הוא להפסיק לרסס כל דבר שאני רואה כמעניין (ותסלח לי אם אתה רואה שלא רוססת על ידי). עד לפני פחות משנה, עבדתי עם ג’ירידר, והוצפתי בהמון מידע. לתקופה של כחצי שנה - הפסקתי כמעט לקרוא בלוגים, כדי להתמקד בלימודים, אבל הבלוגים והקריאה חסרו לי - אז חזרתי לקרוא, והפלא ופלא - פתאום יש עוד יותר בלוגים שאני קורא. אבל את ג’ירידר לא החזרתי. יש בו משהו מלחיץ מבחינתי. אני לא יודע איך להסביר את זה. כשאני רואה 500 אייטמים שעוד לא קראתי (וזה עוד במקרה הטוב), אני מרגיש שאני מחמיץ משהו. כשאני קורא בלוגים בקצב שלי, ולפי הסימונים שלי בבוקמארקס, אני מרגיש נינוח יותר.

אולי אני מפסיד המון דברים אחרים. אולי אני לא מתעדכן בזמן (כי אני לא רואה או מקשיב לחדשות - אני רק שומע את הדברים מהסביבה). וגם יש לזה מחיר, מבחינת הכתיבה שלי. אני פחות “מחובר” און-ליין למה שקורה שם בחוץ. זה סוג של בחירה, אני מניח. בינתיים, איכשהו - אני חי טוב עם הבחירה הזו, למרות שהיא לפעמים מתסכלת. כמות הדברים שאני רוצה לכתוב אף פעם לא מגיעה לכדי כתיבה ממשית. רובה נזרקת לפח הזבל של חוסר-האכפתיות, האפאטיות ושל הרצון להתכרבל במיטה.

ח”כ מיקי איתן כבר אמר את זה, בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי.
מומחים מכל הסוגים: אבטחת מידע, מערכות מידע, ביטחון, מנהלי רשתות, מנהלי בסיסי נתונים ומי לא - כולם בדיעה אחת.
כולנו כבר יודעים את זה. ועדיין - יש יותר מדי אנשים אדישים לעניין הזה של המאגר הביומטרי.
כרגע, ברגעים אלו ממש, יושבים 136 בלוגרים ברשימה של שוקי גלילי, ככוח לא מבוטל, אך בלתי מושמע - לפחות לא באוזני האדם שהחליט למנות את עצמו כמעל לחוק. האדם האטום הזה, שעדיין לא ברור מי עומד מאחוריו, ומי מפעיל אותו - מי לעזאזל הולך למכור אותנו, האזרחים, לכל המרבה במחיר - האדם הזה הולך להפוך את צ’רנוביל למשהו שהרוסים עוד יצחקו עליו.

את המשמעויות ריכז עבורכם זיגמונד כאן.
את הכתבות מ-ynet - עירא ריכז כאן.

בבקשה - אל תתעצלו!
אם עוד לא שמעתם על מה שהולך לקרות במדינת החלם והטירוף - גשו לאתרים האלה.
יש גם אתר שהוקם במיוחד, כדי להסביר לכולכם מה זה בעצם אומר, מאגר ביומטרי.

מאגר ביומטרי הוא אסון. הוא משהו שלא יוכל להגן עליכם יותר מאף אחד.
אין הזדמנות שניה! ברגע שהדבר הזה ייצא לפועל - גם להשתמש בדרכונים זרים כבר לא יעזור לכם. אם עד עכשיו עוד איכשהו חיינו פה בכלוב של זהב - עכשיו אתם יכולים לשכוח גם מהזהב.
מדינת ישראל רוצה אתכם, והיא תדע בדיוק איפה אתם נמצאים. בכל רגע נתון. והיא גם תדע בדיוק מה עשיתם ומתי.

לפתע הסרט The Wall הוא לא רק פאראנויה לשמה. לפתע הספר 1984 של אורוול, הוא לא רק פנטזיה אורבנית, כי אם מציאות כואבת, שעומדת להפוך לכזו עבור כל אחד ואחת מאיתנו.

כמה פוסטים? כמה כתבות? כמה דיונים חסרי תוכלת בוועדת הכנסת יקימו, עד ששטרית יבין לאיזה אסון הוא מוליך אותנו? מתי האיש הזה יירד מהעץ הגבוה הזה? למה לא מדיחים את האיש הזה מראשות הוועדה, אם הוא לא יודע להעביר תהליך פרלמנטרי הגון וחף מאינטרסים?

אוקיי. אז יש לנו חוזה חתום, החל מיום רביעי האחרון. אחרי מו”מ עם אנשי “גן הפקאן”, ובעיקר נוגה, שהיתה מאוד חביבה, ולא פחות מזה - מאוד מקצועית - הגענו ללא מעט הסכמות.
אמנם היינו אמורים לחתום על החוזה כבר ביום ראשון, אבל בגלל סאגה משפחתית (תמיד יש כזו בשלב כלשהו בהכנות לחתונה), שבה אבא שלי החליט שהוא לא חותם עד שהוא קורא את כל האותיות הקטנות (ובאמת שלא היו כאלה - הכל נכנס לדף וחצי, בלי שטויות מיותרות) במשך שלושה ימים שלמים, העניין נדחה.
אני חייב לציין שהסאגה הזו גרמה לי ללא מעט עצבים על אבא שלי. כרגיל, הוא מקשיב יתר על המידה, והוא “לא היבן” כשאמרתי לו במשך 3 ימים לפני ה”אירוע” (שהיה אמור להיות ביום ראשון, כאמור), שבאותו יום אמורים כבר לחתום, וזה אחרי שהוא הבטיח לי שאין לו שום בעיה עם זה. טוב - ככה זה עם פולנים אני מניח.
אבל מעז יצא מתוק. עם כל העצבים, ומריטת הנוצות שעברתי, הלכנו לעוד מקצה שיפורים ברביעי בערב, שבמהלכו הצלחנו לקבל עוד כמה פינוקים נוספים, ואף להוריד את מחיר המנה ל-230 ש”ח למנה (עוד 5 שקלים פחות), ועם הברמנים (סכום לא מבוטל של 1,500 ש”ח ל-6 ברמנים - אבל גם לא נורא) - זה יוצא 235 ש”ח. בקיצור, הוספנו עוד מכונת אספרסו לעסק, עוד חטיף “מסתובב”, או איך שלא יקראו לזה, ועוד כמה דברים נחמדים.

מי אמר שמריטת נוצות זה לא דבר מרענן..?

השלב הבא: היום מגיעים כל המשפוחֶה ליום התייעצות באשר ל”תכנית הפעולה” שאמי מכינה לנו, כולל התחלת בדיקתם של תקליטנים וצלמים.

שמתי לב לאחרונה, שאני לא כותב מספיק על נושאים רציניים, שנוגעים לכולנו. לרוב אני מסתפק לקרוא על זה אצל אחרים, ואצל עירא בעיקר, לצקצק בלשוני על כך ש”איך הגענו למצב הזה?”, ועובר הלאה. לפעמים אני דן על הדברים עם אותם חברים, עם זוגתי - אבל בגדול - אני עובר לדברים האחרים שמעסיקים אותי (ולא חסרים דברים כאלה).

אבל באחרונה אני מרגיש שאנחנו הולכים לקראת אבדון אמיתי, שרבים מהבלוגרים כבר כותבים עליהם. האמת? אין לי הרבה מה להוסיף. המאגר הביומטרי הוא אסון למדינת ישראל. מי שעוד לא מבין את זה, יבין את זה מאוחר מדי. הבעיה היא, שגם אלה שכן מבינים את זה, לא מצליחים לגרום לח”כ אחד (שהחליט להכריז על עצמו, ככל הנראה” כ”קיסר” מודרני), להקשיב להם. והם לא אשמים בזה הפעם. יושב אדם בשם מאיר שטרית, שקיבל כוח עצום בידיו, ומסרב בתוקף להקשיב לכך שהמאגר הביומטרי, שהוא כל כך להוט אחריו, סותר חוקי יסוד במדינת ישראל (כגון: “חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו”), ומסכן ציבור שלם של תיירים במדינות העולם. יתרה מכך, מתברר שהאיש אינו בוחל בנקיטת שפה משפילה כנגד היועצת המשפטית של הוועדה, וכנגד כל מי שמביע הסתייגויות כנגד המהלך. מיכאל איתן? איתן כבל? שילכו לחפש לעצמם מטרות קלות יותר. שטרית, לפי מה שנאמר לי, אפילו לא נותן להסתייגויות אלה פתחון פה אצלו בוועדה. הוא המלך, והוא יחליט.

מדהים שכך פועלים מחוקקים במדינת ישראל. הייתי המום מחוויותיו של עירא (שאני בטוח שהוא יספר עליהן בקרוב מאוד) בוועדת הכנסת.
ואז הגיע הפוסט של היום של זיגמונד, שאך פתח את בלוגו בימים האחרונים (ובינתיים אני חייב לציין שאני מאוד נהנה מהכתיבה שלו). לומר שהתפלאתי מהטור הזה, שהוא הצביע עליו בפוסט? מחוקקינו הנפלאים לא קוראים על מה הם חותמים. ועל זה כנראה בונה גם קומראד שטרית.
וכאילו זה לא מספיק, מתברר שמר שטרית הכניס את מנכ”ל OTI לישיבת הוועדה, כדי לספר על היכולות של המערכת, תוך שהוא מסרב להתייחס לבעיות שעלולות להיווצר. וכל זה עוד לפני שאפילו יצא מכרז! נשמע לכם כמו מכרז תפור? אני כבר לא יכול לחכות לקרוא על זה באיזה עיתון, ועל ה”הפתעה” שהכניס שטרית בדלת האחורית.

אין לי מושג איך כל זה ייגמר. ככל הנראה - זה לא ייגמר בטוב. ככה זה נראה כרגע. הפסימיות היא נחלת כלל הבלוגרים לאחרונה, ואני חייב לציין שאני מבין אותם לגמרי. הרי אפילו את המטרה העיקרית של המאגר - הביטחון של מדינת ישראל - המאגר הזה לא ישרת נאמנה. ההיפך - בהנחה שהמאגר ידלוף - והוא ידלוף, שלא יהיה לכם ספק בכך - זה רק עניין של זמן עד שאנשים חפים מפשע ייעצרו על לא עוול בכפם, שלא לדבר על כך שבכל העולם יוכלו לזהות אתכם כישראלים, עוד לפני שהספקתם לומר “שלום”. אז למה לנו כל הטירוף הזה? כי מאיר שטרית רוצה. אם תגלו יום אחד ששטרית קיבל משהו מתחת לשולחן, אל תהיו מופתעים.

אבל זה לא נגמר בעניין הזה. מה הקשר ל”קייטנות” שבכותרת, אתם בטח שואלים את עצמיכם. עוד פוסט שקראתי אצל זיגמונד, עוסק בקייטנת “טרייד כיף”. זוהי “קייטנה”, שהוקמה ע”י חברה למסחר בבורסה, והיא אמורה לתת לנערים בני 14-18 סכום של 10,000 ש”ח, אמיתיים לחלוטין, שבהם הם אמורים לשחק בבורסה, בהנחיית הברוקרים.
לא יודע מה אתכם? אבל אני הזדעזעתי.
כתגובה כתבתי אצל זיגמונד את הדברים הבאים, שהחלטתי להביאם גם פה, בגלל חשיבותם:

אני אמנם רחוק מלהיות קומוניסט בדיעותיי הכלכליות, אבל אני גם לא ממש קפיטליסט מטורף.
הבעיה היא, שבמה שהם מכנים “קייטנה”, הוא בעצם הופך את הכסף, בגיל ההתבגרות, למצגת הכל.
כאילו כלום לא חשוב – רק הכסף. גם ככה העולם הזה השתגע לחלוטין, עם כל מה שקורה עם מותגים, כשילד בן שנה הולך עם חליפה של טומי הילפינגר, וכשהוא “כבר” בן 3, ההורים קונים לו ג’ינס ליווי’ס במחיר רבע ממשכורת מינימום.
עכשיו בגיל 14, לוקחים בחור שבדיוק מעצב את אישיותו, והופכים אותו למהמר בפוטנציה? ועם מה? עם כסף של ההורים שלו? הרי ברגע שהנער יחזור הביתה, ה”ריגוש” הזה כבר לא יעלה להוריו מאות שקלים על ג’ינס או חולצה, אלא אלפי שקלים, כדי לספק את היצר החדש שנער “רכש”.

וברור שכל זה נעשה ע”י חברה, שכל עניינה הוא לגרום לעוד ועוד אנשים להשקיע דרכה כספים.
ניגוד עניינים? מה פתאום? אם אני הייתי מבקר המדינה, או גורם משפיע כלשהו – הייתי סוגר בפני החברה הזו את האפשרות לגרום לדבר כזה לקרות. אולי אני לא אהיה אבא טוב כל כך, אבל אני כבר מעדיף לקחת את הילד שלי (כשיהיה לי..) ל”קייטנת סינגל-מאלט”. אם כבר חינוך – כדאי ללמד את הילד גם ליהנות. אם כבר לקחת כסף, תלמד לא להתרגש ממנו כל כך. תלמד לעשות איתו משהו שאתה אוהב.
“להתרגש” מכסף נשמע לי כל כך מעוות. ועוד בגילאים האלה שהם מכוונים אליהם..

איך זה קשור למאגרים הביומטריים, ולמה שמתי את שניהם תחת פוסט אחד?
כי בשניהם חשובה ההדגשה - מה כסף עושה לבנאדם. כסף מעוור, משחית, מעודד כוח בצורתו הגועלית ביותר. נכון - הוא גם יכול לעזור במקרים מסויימים. אבל ברגע שהוא משמש לפגיעה באנשים תמימים, צריך לעצור את הכל. הבעיה היא, שהרכבת הזאת כבר לא עוצרת בתחנת המוסר, לצערי.

איך הגענו למצב הזה, לעזאזל?

אז זהו. תאמינו או לא - יש תאריך לחתונה.
אם תרצה השמש, או אפילו ירצה הגשם, אלה ואני מתחתנים ב-7 בדצמבר הקרוב, ביום שני.
המיקום: גן הפקאן, ברמת הכובש (ליד בית ברל, כפר סבא וכו’).

אז איך זה קרה? די מהר, למען האמת.
ביום שני האחרון, הלכנו לגן הפקאן. כבר שמעתי רבות על המקום בעבר, ואפילו הייתי שם לפני כמה שנים ב-2 חתונות. מאז דברים השתנו קצת, אבל לא הרבה. הם עדיין נחשבים אחד מהאולמות עם הקייטרינג הטעים ביותר, והם היחידים שעומדים בכל תקני משרד הבריאות. היינו אפילו במטבח שלהם - יכולתי להתגלח על הסירים שלהם, מרוב שהיה נקי. וכל זה היה בזמן אירוע במקום, כמובן. אם ה”התאהבות” של זוגתי מהאולמות הקודמים היתה מהירה, הפעם זה קרה לי. או ליתר דיוק - לשנינו.
מעבר לכך, המחיר יותר זול מזה של “עדן על המים”, שבו היינו בשבוע שעבר, ואנחנו מקבלים הרבה יותר, לפי מיטב הבנתינו. הטעימות הן תוך 3 שבועות מיום סגירת החוזה, כדי לאשר את המנות כמה שיותר מוקדם (עוד נקודה לזכותם, אני חייב לציין). כפי שכבר ציינתי בעבר, לא יהיו זיקוקים שם, כדי לא להבהיל את הכלבים באיזור. אבל שמחה תהיה שם - והרבה ממנה.

המחיר הראשוני שקיבלנו לחורף כולל הגברה, תאורה, אוכל בהגשה (לא בופה - אין לי כוח לראות אנשים נדחפים בשביל אוכל), דירת חתן/כלה + דיילת משפחה, ועוד כל מיני דברים חביבים - 235 ש”ח כולל מע”מ - וזה כמובן - מחיר ראשוני, כפי שציינתי. אבל גם אם לא נצליח להוריד אותם במחיר, זהו סכום יפה מאוד, יחסית למה שהגן מציע.

בקיצור - איך אמר דודו גבע?? “אושר לילדים!”

אז עכשיו מתחילה הספירה ה”אמיתית” לאחור. צריך לסגור עם די ג’יי, לסגור עם צלם, ולעמוד בעומס קשה של טעימות של 40 מנות תוך 3 שעות בזמן הקרוב.. (רחמו, אנשים! רחמו!). כמובן שיש עוד, אבל אלה יכולים להיעשות בהמשך, בלי לחץ.
וואו.. נשימה עמוקה.. 3…2…1… אוף. איזה כיף!!!!!!

[ברגעים אלה ממש, הטלפונים זורמים, בעזרת מערכת המודיעין של המשפחות. חוצמזה, ההורים של זוגתי בוכים בטלפון. בוכים ומתקשרים.. העיקר להעביר את המידע הלאה..]

אז כן, גבינותיי ורובוטיי..
ככה בלי ששמתי לב, השבוע הבלוג חגג שנתיים להיווסדו, ב-6 ליולי.

אני יודע שיש כאלו, שינצלו את היומולדת לרשימת תובנות עמוקות לגבי החיים. לומר שיש לי הרבה כאלה? לא ממש. אבל הנה כמה דברים, שכן למדתי בתקופה הזו:
1. רופאים לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם. הם עושים רושם שהם יודעים, אבל הם בפאניקה בדיוק כמו כולנו. הם מבטלים כל דבר במין הינף יד של חשיבות עצמית, אבל אין להם מושג ירוק איך גוף האדם באמת עובד. זו אולי אימרה מסוכנת, יגידו חלקיכם, אבל לצערי - ב-3 השנים האחרונות היא התגלתה כנכונה, לפחות מבחינתי (למרות שגם זיהיתי מקרים רבים אצל אנשים אחרים בסביבתי הקרובה).
2. קלישאה, נכון - אבל! - אהבה באמת עושה טוב ללב של כל אחד. בשנה וחצי האחרונות, אני מגלה את זה מדי בוקר. יש לי את האישה המדהימה ביותר בעולם, ואני אומר את זה באופן אובייקטיבי לחלוטין
3. חברים יצילו אותך בכל מקום, שבו המשפחה של משותקת מדי מכדי לעשות משהו. זה הופך ליצורים יקרים מפז.
4. כתיבה היא דבר משחרר. אני לומד את זה בכל פעם, שאני רוצה להוציא איזה הגיג לעולם, ואני עושה את זה אל מול צג מחשב, מקלדת, וקוראים שמבקרים פה מפעם לפעם (ראה גם: סעיף 3, “חברים”).
5. העולם הזה קטן מכדי להכיל את כולנו. אני יודע - זו עובדה מצערת, שאולי לא היתה צריכה להכנס לפוסט משמח כמו זה, אבל זה עוד יותר מצער לשמוע, שמישהי שזוגתי ואני לא מכירים בכלל, שגרה בכלל בגרמניה, מספרת לחברה של אמא שלי (לפני שאמא שלי הספיקה בכלל לספר למישהו מחבריה), שאנחנו מתחתנים. המצחיק בכל העניין (ואולי לא) - גם אמא של זוגתי, עוד לא הספיקה אז לספר לחבורתיה. זה היה מוזר ומפחיד באותו זמן.. האם יש נשים מבוגרות בגרמניה, שקוראות את הבלוג הזה, ויודעות עליי הכל, או שזה סתם עולם קטן..?
6. אני ממש אוהב לכתוב, ולמרות שאין לי מספיק זמן לזה, אני מרגיש שהבלוג הזה הפך להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחיי. זו הרגשה נפלאה.
7. זו התובנה החשובה ביותר שלי בשנתיים האחרונות - יש אנשים שקראו/קוראים אצלי בבלוג על כל מה שעברתי עם המחלה הארורה והמעצבנת הזו ששמה FMS, ואשכרה יצא להם מזה משהו (ואני מתכוון למשהו מלבד אוזן קשבת מצידי). זו ההרגשה הכי נפלאה שאני יכול לחשוב עליה. זה לא גורם לי למחשבות מגלומניות כלשהן להציל את העולם, אבל אם אני יכול לעזור למישהו/י, שחווה דברים דומים - אין מאושר ממני.

בקיצור - עברה עוד שנה. חמקה לה בלי הרבה רעש וצלצולים. העוגה בדרך אליכם.
לחיים!

סתם תהיה קצרה שעולה בי בימים האחרונים: האם לבלוגלי יש בכלל איזושהי בדיקת אנטי-ספאם?
לאחרונה אני מקבל לא מעט “תגובות” לפוסטים ישנים שלי, מלפני שנה ושנתיים, עם כתובות מייל לא חוקיות ומלל שרחוק מלהיות חוקי - שניהם גיבוב רנדומלי של אותיות.
בינתיים אני מסמן אותן כספאם באון ידני, אך האם לעולם חוסן?

קפטנ’ס לוג, אולם חתונה מס’ 3.
ביום שני בערב, הגענו זוגתי ואני, בליווי שתי האמהות, לבדוק את “עדן על המים” בקיבוץ ניר אליהו, ליד כפר סבא.
“עדן” הוא מקום שנחשב מצויין, ואין ספק שהוא בכמה וכמה רמות מעל שני האולמות הקודמים שראינו בשבוע שעבר.

זה הזמן לעצור ולספר רגע מה זה בעצם “פולניות”.
המושג הזה השתרש בעקבות מסורת ארוכת שנים של זוגתי,כאשר היא נפגשת עם אמא, סבתא ודודה שלה (ביחד או לחוד) ליום כיף של סידורים ואכילת סלט גבינת חלומי (או כל דבר אחר). לאחרונה, אחרי שכבר זכיתי להיות נוכח באירועי-מיני מסוג זה, הוכרזתי גם אני כמקובל על מועדון הפולניות. ואחריי, זה לקח רק זמן עד שאמא שלי תכנס למועדון (על אף היותה רומניה..).

אז הנה אנחנו, 4 פולניות, הולכים/ות לנו בסך לאולמי “עדן” בניר אליהו..
את פנינו קיבלה אשת מכירות מחוייכת, אשר נתנה לנו הסברים מאוד יפים לגבי המקום, וענתה ממש על כל שאלה. היא אפילו נתנה לנו להכנס לבדוק את השירותים ואת המטבח. בהחלט לא כמו מקום שיש לו מה להסתיר. החופה על המים, באמצע הגן - פשוט יפהפיה! אני יכול רק לקוות, שלמרות שאנחנו רוצים להתחתן בדצמבר (כן - זה צומצם בשבת האחרונה לחודש ספציפי), יהיה יום יפה מספיק כדי לקיים את החופה על האגם. החופה משתקפת באופן מדהים על המים. גן האירועים מסביב לאולם יפהפה גם הוא, והאולם הרבה יותר ממספק.
נקודות בונוס רבות נוספות, קיבל המקום על כך שבתור מדיניות, הם לא מכניסים זיקוקים לאירועים, כדי לא להפחיד את הכלבים באיזור. זה דבר שכבר דיברנו עליו בעבר, זוגתי ואני, ושנינו לא מעוניינים במקום שכן עושה את זה.. אז “עדן” - גם אם לא נבחר בכם בסופו של דבר - סחתיין עליכם!
לכל דבר היה לאשת המכירות הסבר מאוד משכנע. בהחלט כזה שעמד בדרישותינו. אפילו הסכימו לארגן לסבתי כניסה מקורה לאולם, כדי שאם יירד גשם, היא לא תצטרך להיסחב בכסא גלגלים את כל הדרך לאולם. מאוד יפה מצידם.
גם שעת סיום החגיגה לא מוגבלת ל-1 וחצי בלילה כמו המקומות שראינו עד כה (ולא דורשים 2000 שקל לכל שעה נוספת, כמו חוצפנים למיניהם).

אז אם הכל כל כך מושלם, למה לא סגרנו? טוב.. למקומות כאלה, שנמצאים מתל-אביב וצפונה, יש מחיר. והמחיר בהחלט לא נמוך. הוא אמנם כולל כמה וכמה דברים ב”חבילה”, אבל בהחלט לא הכל (כמו עיצוב, די ג’יי וצלם, אבל לא רק - החבילה כן כוללת הגברה, תאורה ועוד כמה דברים חביבים). תכל’ס, תשאלו - כמה רוצים החבר’ה בחורף? 244 ש”ח למנה, ואם נוסיף לזה את הרצון שלנו בהגשה (לא מתאים לנו שאנשים יידחפו בשביל אוכל) - צריך להוסיף עוד 12 ש”ח - כלומר 256 ש”ח המנה. זהו אמנם מחיר ראשוני (ואני מקווה קצת להוריד אותם בכמה שקלים), ועדיין.. זה לפני שמלות, חליפות, ספר (אין מצב שאני עובר אצל ספר לפני החתונה, למקרה שתהיתם) ומאפר, וכאמור - כל מה שנאמר לעיל.

ואיך הפולניות הגיבו?
זוגתי “התאהבה” במקום. אני מבין אותה מאוד _ומצד שני צריך להבין שהיא מתאהבת במקומות בקלות, ראו את מה שקרה בגני אלה). אמה שלה התלהבה מאוד מהמקום. מבחינתן - יש מקום לחתונה. אמא שלי גם אהבה את המקום, אבל יש כאן שיקולים כלכליים שצריך להכניס לחשבון.
בגלל העובדה שזוגתי ואני תפרנים, ודי חיים מהיד לפה, למרות הדירה בראשל”צ והכל - את החתונה, רובה ככולה, ההורים של שנינו ישלמו, ככל הנראה. זה גם אומר שצריך לראות איך מכבידים עליהם כמה שפחות.

בקיצור - יש עוד כמה מקומות לראות לפני שנחליט.

המשך השבוע הזה יהיה “שקט” מבחינת בדיקת אולמות, אבל ביום שני הקרוב, אנחנו מוזמנים לפגישה ב“גן הפקאן” ברמת הכובש. זה אמור להיות מקום לא פחות טוב מ”עדן”, אולי אפילו טוב יותר (הייתי שם ב-2 חתונות של אחרים, אבל זה היה די מזמן). אני מניח שהמחירים יהיו די דומים. אני מקווה שלפחות הם יעזרו לנו לפתוח התלבטויות לגבי הדברים שחשובים לנו. התלבטות זה תמיד מצב חיובי, מבחינתי - זה אומר שיש לי אפשרויות בחירה.

לפעמים יש דברים בחיים האלה, שפשוט מסתדרים בעצמם. זה לא אומר שלא צריך להשקיע (אני האחרון שיחכה שהכל ייפול מהשמים, למרות שזה לא היה מזיק מפעם לפעם).
כשהגעתי לרופין, אחד הקורסים שהכי “הדליק” אותי, היה קורס בשם “ניהול עסקי בסין”. כמי שלמד מנדרינית במשך כמעט 3 שנים, תמיד סיקרנה אותי גם התרבות העסקית במזרח הרחוק. אין לי מושג אם אני אעשה עם זה משהו, אבל ברור שלהזיק זה לא יכול. הבעיה היתה, שברופין קובעים לך כסטודנט בתכנית למנהלים, את קורסי הבחירה ואת מערכת השעות בשנה הראשונה.
התמזל מזלי, ובימי שישי בסימסטר קיץ, אותו התחלתי לפני כשבועיים, יש לי פטורים משני הקורסים (סטטיסטיקה ואנגלית, אם אתם מוכרחים לדעת) בגלל שעשיתי אותם בתארים הקודמים. זה פינה לי את כל היום. אנשים רבים, אני מניח, היו לוקחים את היום הזה בשתי ידיים. אני החלטתי שאני רוצה ללמוד.
לפני חצי שנה בערך, לקראת אמצע סימסטר א’, חיפשתי קורס להירשם אליו בקיץ, ביום שישי. באופן צפוי. התעניינתי בקורס בניהול עסקי בסין. לצערי, לא היה קורס פנוי כזה בקיץ, ובטח שלא ביום שישי. באסה.
במקום זה, הציעו לי להירשם ל“סוגיות משפטיות נבחרות” (ואני ממש לא רוצה להיות עו”ד - קורס ב”מבוא למשפט עסקי” הספיק לי בינתיים, תודה רבה) או ל“מבוא לפסיכולוגיה” (נאי מקווה שאני לא צריך להסביר למה זה לא מעניין אותי). מה שנשאר היה קורס בשם “תכנית עסקית”. נשמע מאוד מעוד מעניין, קראתי את התקציר, מה שבהחלט הרשים אותי (סילבוס מפורט עוד לא היה באתר הסטודנטים). אז נרשמתי. יום שישי, 10 בבוקר - לא מוקדם מדי, לא צריך להתעורר לפני 6 בבוקר, ומצד שני - משהו שאפשר לעשות.

אז לאט לאט מתקרב לו סיסמטר קיץ. יום לפני שמגיע הקורס, עולה לאתר הסילבוס. אני יושב וקרא אותו בבית, ולפתע מבין שהקורס הזה בנוי על לא מעט קורסים במימון ובמאקרו, שעוד לא עברתי. מאחר ומי שרשמה אותי לקורס ידעה שאני בשנה א’, לא הבנתי איך היא רשמה אותי לזה.
למחרת הגעתי מוקדם יותר לרופין, כדי לברר מה אפשר לעשות. הגעתי למנהלת הסטודנטים, ישבתי עם אותה אחת שרשמה אותי לקורס (שגם כמובן לא הודתה בטעות שלה - למה שתודה?), ושאלתי לאן אנחנו הולכים מכאן. היא שוב הציעה לי את שני הקורסים “ההם”, ואז שאלה אם אני מתעניין בסין! היי - מה אתם יודעים! באותו יום, באותה שעה, מתנהל קורס ב“ניהול עסקי בסין”!

אז כן - דברים אכן נופלים למקומם.
בשיעור הראשון, המרצה שאלה כמה שאלות, שידעתי את תשובתן בגלל שהתשובה היתה קשורה לשפה המנדרינית והחשיבות לניואנסים הקטנים בה. היא ממש התלהבה, שאלה מאיפה אני יודע מנדרינית, הסברתי לה, ובשלב כלשהו במהלך ההרצאה, היא הודיעה לכיתה - בלי להתייעץ איתי, כמובן - שבאחת ההרצאות הבאות, אני אספר לכיתה על השפה המנדרינית ועל ההשפעות מהתרבות הסינית על השפה. הממ… מגניב! אני ממש נהנה מכל זה!

אז מה היה לנו הלילה? עוד סרט. הרבה זמן מאז שראינו סרטים פה במשמרת הלילה. והלילה ראינו את 21.
קווין ספייסי הוא אחד השחקנים שאני אוהב בעולם הזה. האיש מצליח להכנס לכל תפקיד בצורה ממש מושלמת. שפת הגוף שלו פש/וט מדברת בשפה של הסרט, בצורה כזו, שנדיר למצוא אצל שחקנים היום. הוא אחד למיליון, כמו שאומרים. שחקן אופי נפלא, בכל מובן שהוא.
אוקיי. אז עד עכשיו השתפכתי על אהבית לשחקן. לפני שזוגתי מתחילה לקנא, הגיע הזמן להבהיר שאני לא ממש מרייר עליו. אבל תמיד איכשהו, סרטים שלו מרתקים אותי. אני חושב שזה התחיל איפושהו ב”חשוד המיידי”.

אז על מה הסרט הפעם? בוגר MIT בבוסטון, מתעתד להתקבל לבי”ס לרפואה בהרווארד, אָמָא-מָאי? לאיש אין כסף. הוא מרוויח 8$ לשעת עבודה בחנות למכירת חליפות. לא משהו שיכול לעזור לו עם שכר לימוד ומחייה של 300K$. לצערי, אני מכיר את התחושה, עמדתע במצב דומה לפני מספר שנים, כשהתקבלתי לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה בארה”ב, רק כדי למצוא תא עצמי, זמן קצר מאוד לפני הטיסה, בלי מלגת לימודים, ועם חור בגודל של 70K$ - דבר שלא יכולתי להשיג, אחרי שכבר חפרתי מתחת לאדמה להשיג 50K$ למחייה לשנתיים (אין מלגות לזרים ואין גם אישור עבודה בשנה הראשונה לפחות).
בקיצור, בשל מוחו המבריק, המרצה שלו (קווין ספייסי) מכניס אותו לקבוצת גאונים, ששכללו שיטה לספירת קלפים בבלאק ג’ק. השיטה עובדת בצורה חלקה למדי, תוך שיתוף פעולה מלא בין אנשי הצוות, וכולם מרוויחים. עד שיש משבר, מישהו מאבד שליטה וכו’. מוסר השכל? מה שמגיע בקלות יכול גם ללכת בקלות, יאדא יאדא. תמיד יש מוסר השכל בסרטים אמריקאיים ואין שום דרך להימנע מזה, אני מניח. ועדיין - הסרט מלא אקשן, הומור, ועוד.

אחלה סרט בסולם של קופי השבת. ציון: 9.

אוקיי. החלטתי להוסיף נושא חדש: יומן חתונה. זו סיבה מספיק טובה לחזור לכתוב בקצב ראוי. זה מרגש (לפחות אותי ואת זוגתי), ואולי גם אצליח להביא כמה תובנות תוך כדי.
אז בפגישה הראשונה שלנו, היינו בגני אלה בנס ציונה. כפי שכבר כתבתי כאן, התרשמנו לא מעט מהמקום, אבל למזלי יש אנשים שקוראים את הבלוג הזה, ולמרות שאין יותר מדי ביקורות באינטרנט על המקום הזה, שמעתי כמה דברים מאוד לא טובים על המקום הזה, שגרמו לי להתרשם הרבה פחות. אז ככל הנראה ירדנו מהמקום הזה, לפחות לבינתיים.

ביום חמישי, הלכנו לראות את גני מרוויאס, היושבים בשכנות צמודה מאוד לגני אלה. שכנות אפילו מוגזמת למדי. הם ממש יושבים זה לצד זה, מה שלדעתינו עלול “להבטיח” רעשים מכל אחד מהם בעת החופה, קבלת הפנים וכאלה. את פנינו קיבל בחור חביב, שנראה עייף מאוד. את כל מה שהיה לו לומר הוא פשוט הקריא ממחשב, או דיקלם. לפחות ככה זה נשמע.
זוגתי החליטה בעקבות טעימת העוגה הקטנה והקפה שנתנו לנו בגני האלה, שהגיע הזמן שיפנקו אותה קצת, והיא ציפתה גם כאן למחווה דומה. למרבה האכזבה, הקפה היה גרוע מאוד (אפילו לא הוסיפו סוכר או ממתיק), ועוגה לא היתה נוכחת. מה כן היה? היה סיור חמד - המקום נראה מרשים למדי. אני מניח שזה מה שיקרה בזמן הקרוב. ינסו להרשים אותנו. ואין לי בעיה עם זה. העיקר ש”רדאר אנשי המכירות” שלי לא יפסיק לעבוד.
בגני מרוויאס יש שטח גדול מאוד. העיצובים יפים, והם עובדים עם חברת wedit, שמארגנת הפקות לחתונה. הם ממש ניסו לדחוף אותנו לעבוד איתם (יש דילים מיוחדים, ואני חייב להודות שאיפול מחיר המנה - לפני מיקוח - היה זול. 175 ש”ח המנה, כולל שכר המלצרים). מה שהיה לי מוזר, היתה העובדה שלא איפשרו לנו לראות את המטבח, “אלא בהודעה מראש”, מה שדי הופך את כל העסק לחשוד משהו. כשמנסים להסתיר ממני משהו, אזעקה קטנה מתחילה להפריע לי באוזן. יש גם נאונים מהבהבים, אבל נעזוב את הדימויים האלה לפעם אחרת.
בינתיים, סידרתי את דף השאלות שלי בצורה מסודרת יותר, כך שהיה לי קל יותר לברר את הדברים החשובים לנו:
1. גישה נוחה לאנשים עם מוגבלויות (כגון סבתי תבדל”א) - גם לחופה, ומעבר נוח בין כל התחנות במסלול האירוע.
2. אוכל - אנחנו רוצים שהאוכל והאלכוהול יהיו ברמה, ושנוכל לארגן משהו שיתאים עבור כולם - גם למשפחת סנוב (להלן המשפחה לי, בכל מה שקשור לאלכוהול).
3. מוסיקה - זה כבר יקרה מאוחר יותר, כשנחבר די ג’יי. יש לנו טעם מאוד ספציפי במוסיקה, שלא כולל מוסיקה מזרחית בכלל (וזה לא עניין גזעני - אנחנו פשוט לא סובלים את המוסיקה הזו, גם לא “מזרחית לייט̶ ולא כל הטראנסים-האוס ושטויות חדשות כאלה. אנחנו אוהבים את שנות ה-80, פופ, רוק, ג’אז, ואפילו מוסיקה קלאסית. זוגתי מצאה יצירה קלאסית יפהפיה, שכנראה נשמיע אותה בעלייה לחופה. היא מאוד מרגשת, היצירה הזו, והיא בהחלט משהו שעשוי לאפיין את שנינו.

אח”כ יגיע כל השאר - רב, בגדים, איפור, ועוד.

אז מה בשבוע הקרוב? בינתיים קבענו פגישה ב“עדן על המים” בקיבוץ ניר אליהו, ליד כפר סבא, ליום שני הקרוב. ל“גן הפקאן” קבענו ליום שני בשבוע אחרי זה. שניהם מקומות פחות זולים, אבל מלאי המלצות, מהרבה מאוד אנשים. בן דודה של זוגתי גם התחתן שם, ב”עדן על המים”, ואנחנו לא מפסיקים לשמוע המלצות עליהם. נראה בכמה הסיפור יותר יקר.
היום יש מפגש הורים אצל ההורים שלי - ארוחת צהריים ש”תחגוג” את תחילת הפעילות המבורכת, לשמחתם של כל בני השמפחה (לפחות עד שהם יראו את החשבון.. ).